בגוף ראשון אני מבין
שלום, זהו הפוסט ה-100. איך נחגוג?
רציתי לכתוב עוד על "מחבואים" של מיכאל האנקה, אבל נשאיר את זה להמשך השבוע. בינתיים, צפו בסרט כדי שנוכל להתפלפל עליו.
הפוסט הזה מוקדש לגלעד. אחד הקבועים כאן, מישהו שכנראה יודע על מה הוא מדבר, אבל לא יודע איך לדבר. לא נורא. זו לא סדנת חינוך ונימוסים.
בטון האופייני לו, גלעד כתב לפני כמה ימים תגובה על הסרטים התיעודיים הנעשים בארץ. קראו את זה כאן.
יודע מה, גלעד? אתה צודק. נעשים כאן יותר מדי סרטים תיעודיים בהם הבמאי הוא גם הגיבור, ואם לא גיבור הוא הדמות שמניעה את הסרט. אני אומר את זה בעצמי כבר שנים. אבל כהרגלך, אתה כותב משהו עם גרעין של אמת, אבל מחביא אותו תחת לא מעט יוהרה ועוינות. כי יש מקום לבקר את המגמה, או הנטייה, אבל אם היית טורח לצפות בסרטים, וברור לי שלא צפית בהם, היית מנסח את הטענה אחרת.
אז בוא נלך לפי הסדר. המדד הראשון שלנו צריך להיות האם הסרטים טובים, לא משנה מי עומד במרכזם. "מועדון בית הקברות" ו"סובנירים" הם סרטים טובים מאוד. "מועדון בית הקברות", למרות שהוא יוצא מתוך הקשר המשפחתי של הבמאית, הוא של סרט של התבוננות של צופה חיצוני אל עולם שנראה סגור ובלתי ניתן לפיצוח, והיא מצליחה לפצח אותו, הסרט מכיל רגעים יפהפיים שיצאו נשכרים מכך שהסוביקטים חשו בנוח עם המתבוננת בהם, על שום קרבת המשפחה. "סובנירים" הוא לחלוטין דרמה דוקומנטרית, זן נדיר ומסובך מאוד לעשייה, בו היוצר הוא במפורש גיבור של הסרט, ומתנהג ככזה. התוצאה נראית כמעט עלילתית, ולאו דווקא תיעודית. את "נמוך" אני לא יכול לבקר באופן אובייקטיבי, אבל גם הוא חלק מז'אנר שלם ולגיטימי בו יוצר לוקח מצוקה אישית ויוצא לחקור אותה מכמה נקודות תצפית. אם אתה מבטל את העשייה בגוף ראשון, אתה מוחק מעולמנו את אלן ברלינר הנפלא, את דוד פרלוב העילוי, את דוד אופק החריף, את רוס מקאלווי המצוין, את מייקל אפטד המרגש ואת מייקל מור המבדר. ומה עם ורנר הרצוג, שעושה סרטים שלאו דווקא קשורים לחייו האישיים אבל תמיד מוצגים מנקודת התצפית האישית שלו, ומוגשים בקולו?
אבל אתה אכן שם את האצבע על מצב לא לגמרי נורמלי שקיים בקולנוע התיעודי הישראלי: נראה שסרטים בגוף ראשון הפכו לחלק הארי מבין סרטי התעודה המופקים בארץ. אני קורא לזה "דילמת תומר הימן". "תומר והשרוטים" הוא סרט בגוף ראשון, כי הוא מתעד את חוויותיו של הבמאי עם בני הנוער אותם הוא חונך. אוקיי, מוצדק (אם כי, אני עדיין טוען שהסרט היה יוצא מדויק יותר אם מישהו אחר היה מביים אותו ומעניק מבט חיצוני למתרחש). אבל האם תומר הימן היה צריך להיות כל כך דומיננטי גם ב"אביב" וב"בובות של נייר"? כאן זה כבר ויכוח. אין ספק שנוכחותו של הימן למעשה גורמת לסרטים האלה לקרות, הוא משנה את המציאות של גיבוריו. אבל האם זה הכרחי? האם שני הסרטים האלה היו יוצאים טובים יותר או טובים פחות אם הימן היה נותר מאחורי המצלמה ולא מתערב בחיי גיבוריו? ויש גם את "תסמונת יולי כהן-גרשטל". סרטה, "המחבל שלי", היה תיעוד בגוף ראשון מוצדק. הטענה הרווחת היא שכל אחד מאיתנו, כל אחד, מכיל בתוכו סרט אחד. לכל אחד יש סיפור אישי שהוא יכול לספר. ההבדל בין קולנוענים ושאר האנשים הוא שקולנוענים א) רוצים לספר את הסיפור הזה, ו-ב) יודעים איך (או לפחות אנחנו מקווים שהם יודעים איך לספר סיפור). ב"המחבל שלי" השילוב בין הסיפור הלאומי והחוויה האישית עבד טוב. בשאר סרטיה של כהן-גרשטל הרגשתי בדיוק את מה שגלעד דיבר עליו, איזו מין התבוססות עצמית לא נעימה, אולי אפילו עצלנית. מה שכן, היא לפחות כנה מאוד, וגם זה לא מובן מאליו.
אבל זו אמת לאמיתה שיש המון סוגים של קולנוע תיעודי שנורא מוזנחים בארץ. אחת הסיבות שנורא אהבתי את "אחרי החתונה" של אילת בכר ואת "אסורות" של ענת אבן היא שהם מייצגים עשייה קולנועית מדויקת נורא ונטולת אגו, זו העסוקה בהתבוננות ארוכת נשימה במושאי הצילום, וכריית הסיפור, הדרמה, וההתפתחות הנרטיבית, מתוך שגרת יומם. "מחסומים" של יואב שמיר היה גם כזה. "בית שאן סרט מלחמה" הוא הגרסה המיינסטרימית לסוג הקולנוע הזה. סרטיה התיעודיים של ג'ולי שלז, שהיו מוצלחים בהרבה מסרטיה העלילתיים, היו כאלה.
ומה עם פרופילים וביוגרפיות? מה עם תיעוד היסטורי? גם זה כמעט ולא קיים כאן. סדרה מעולה כמו "מדינת היהודים" מתאפשרת כיום רק כשיש לה מגיש כריזמטי שהקהל עוקב אחריו ומזדהה עימו. "עמוד האש", אחד מההישגים התיעודיים הגדולים בארץ, לא יוכל להיעשות כאן עוד. זה יותר מדי "בי.בי.סי". "בי.בי.סי", כך אני מתרשם, הפך ביטוי גנאי בישראל, בקרנות ואצל הזכיינים.
וכך, נדמה לי, לא נזכה לראות בארץ יצירות אנציקלופדיות כמו אלה של קן ברנס. או סרטים דקי אבחנה כמו אלה של פרדריק ווייזמן, או ד.א פניבייקר, או קולנוע תיעודי כמו של ארול מוריס, שהוא גם אישי מאוד, ומאוד סובייקטיבי, אבל בצורה עלומה, מסוגננת וערמומית מאוד.
אחת הסיבות לכך היא שנדמה שהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, בראשות דוד פישר, מעדיפה את הסרטים התיעודיים שלה כאלה. כלומר, אישיים. יש מאחורי זה השקפת עולם: אנחנו לא רוצים את הסרט שכל אחד היה יכול לעשות, אלא את הסרט שרק אתה מסוגל להביא, כי הוא קשור בהשקפת עולמך, או בעולמך. אני חושב שדוד פישר עצמו הוא דוגמה מצוינת לגישה הזאת: איש מלבדו לא היה יכול לביים את "רשימת אהבה", הסרט העוסק במשפחתו ובחיפוש שלו ושל אחיו אחר אחות שהם לא ידעו על קיומה, ומדובר בסרט נפלא.
כמוך, גלעד, גם אני חושב שהגישה הזאת יכולה להיות גם מסוכנת. היא פותחת פתח לשרלטנות, לסרטים שהם לא יותר מאוננות עצמית, לסרטים יהירים ומגלומנים, המרוכזים בעצמם. ובהנחה שאתה לא דוד פרלוב, המתעד בכפייתיות את חייך ומנסח אותם בפיוט מילולי וויזואלי, אחרי הסרט האישי הגדול, הסיפור החד פעמי של נסיבות חייך, אין מנוס אלא לחזור לעולם, להתבונן החוצה. וזה הרגע הכי קשה בקולנוע תיעודי, להטביע את עצמך למשך שנים בחיים של אחרים.
אם תבחן את סרטיה האחרים, המאוד רגישים והמאוד שונים, של טלי שמש, תראה קולנוענית שיודעת גם לספר סיפור שהיא אינה קשורה בו, גם לתחקר מתוך שאיפה לשנות את העולם, גם לרגש, וגם להשקיף אל עולמות זרים לה וגם להתבונן פנימה אל משפחתה, אבל עם טלסקופ, איתו היא מביטה על משפחתה מרחוק. שמש היא אמנית אמיתית.
במילים אחרות: זיהית נכון את המגמה, איתרת נכון את פגמיה הפוטנציאליים, אבל פספסת את הטיעון שלך בכך שהפנית אותה לסרטים הלא נכונים. נעשים המון סרטים תיעודיים מחורבנים בארץ. תקוף אותם. אבל נעשים גם לא מעט סרטים מצוינים. עכשיו צריך רק למצוא דרך לעודד את הדוקומנטריסטים שלא רוצים להיות גם סלבס, את אלה שלא עובדים עבור הפריים טיים בערוץ 2. אלה שבאמת זקוקים לסבלנות, לאורך נשימה, לקצב מסוים בצילומים ובעריכה. דוד בן-שטרית, למשל, הוא אחד הדוקומנטריסטים הכי מדהימים שיש כאן בארץ, והוא עושה סרטים שונים לחלוטין מרוב עמיתיו. ויש עוד כמוהו. אני הייתי מקים את "הקרן העוד יותר חדשה" רק עבור הסרטים האלה.
(וגילוי נאות: אני כרגע יושב כלקטור באחד המסלולים הנוכחיים בקרן החדשה, על פי הזמנתה של נואית גבע. אך הביקורת שלי על סרטו של פישר, כמו גם על האג'נדה שלו כמנכ"ל הקרן, כבר פורסמה בעבר וידועה היטב).
ועכשיו למשהו שונה לגמרי: גילדת התסריטאים האמריקאית בחרה, משום מה, את 100 התסריטים הטובים בכל הזמנים. כרגיל ברשימות כאלה יש דברים צפויים, יש הברקות, אבל יש גם כל מיני דברים תמוהים, הכללות מוזרות והשמטות מרגיזות. דפדפו ברשימה. שימו לב שלעשרת המקומות הראשונים מצורף גם דף מהתסריט, כדאי לקרוא. ואפשר להתחיל לחבר רשימה חלופית. כזאת בה "העד" ו"Groundhog Day" משובצים במקומות הרבה יותר גבוהים, כזאת בה "מ.א.ש" ולא "טוטסי" מייצגים את גאוניותו של לארי גלברט, כזאת בה "מלחמת הכוכבים", עם כל אהבתי לסרט, לא נמצא ברשימה. וכזאת העוסקת רק בקולנוע הוליוודי ולא מכניסה את "האשליה הגדולה" ואת "שמונה וחצי" פנימה כמס שפתיים (כי אם מתחילים עם הסרטים הזרים או-הו, כמה דברים חסרים שם).
שלום לכולם,
1. ברשותכם לא אתייחס לדיון על הקולנוע הדוקומנטרי מהסיבות הבאות – אני לא מתחבר אל הז'אנר הזה, חושב שהוא מאוד בעייתי מבחינה אתית, פגום אסתטית ברוב המוחץ של המקרים, ובמיוחד היום, אופורטוניסטי למדי (רק כדוגמה, ע"ע 39 Pounds of Love וביקורתו המעולה של איברט לסרט.
). ועדיין, מי שאוהב, שייהנה.
2. הרשימה של הWGA… לא מפתיעה לחיוב ולשלילה, פחות או יותר מה שאפשר לצפות: דעת המיינסטרים של כל בוגר בי"ס לקולנוע. אין מה להתרגש.
3. לא קשור, אולם אשמח אם מישהו יוכל לעזור.
פסטיבל טרייבקה מתחיל ב-25. האם למישהו יש המלצות ספציפיות? הכול נראה כ"כ משעמם… אבל אולי אני טועה? תודה מראש!
בנוגע לרשימת התסריטים, אני מסכים לגבי "מלחמת הכוכבים" וגם את "שודדי התיבה האבודה" עם כל אהבתי (הגדולה מאוד) לא הייתי מכליל ברשימה הזאת. בכלל, זו נראית לי בעיה לשפוט סרטים של ספילברג (ויש ארבעה כאלה ברשימה) לפי התסריט. יכול להיות שהתסריטים של "מלתעות", "אי.טי." ו-"רשימת שינדלר" היו מוצלחים – אבל האם אצל במאי דומיננטי כמו ספילברג זה מה שאכן עשה את הסרטים האלה לכל-כך מוצלחים?
מצד שני, ברשימה ישנו גם "בחזרה לעתיד" שספילברג רק הפיק. כאן יש מעט מאוד ספק – התסריט, מבלי לזלזל לרגע באיכויות הבימוי של זמקיס, היה מרכיב מהותי בהצלחה של הסרט ההוא. האם זה אומר שספילברג מעדיף, לרוב, לעבוד עם תסריטים פשוטים שיפריעו לו כמה שפחות בעבודת הבימוי (אני חושב ש-"דוח מיוחד" בלט במורכבות העלילתית שלו על רקע הסרטים האחרים שספילברג ביים).
ואם כבר סרטי מדע בדיוני – חסרו לי מאוד ברשימה "פלישת חוטפי הגופות", על הדו-משמעות הפוליטית שלו שהיא נושא לויכוחים עד היום, "הכוכב האסור" ו-"הנוסע השמיני" (*זה* סרט שהיה צריך להכנס לרשימה במקום "מלחמת הכוכבים").
יאיר, לארי גלברט יצר את הסדרה מאש. את התסריט זוכה האוסקר כתב רינג לארדנר ג'וניור.
1. קודם כל, מזל טוב. עד 120!!! : )
2. בכל הנוגע לסרטים תיעודיים, לא ראיתי כמעט אף אחד מאלה שהוזכרו וזה קצת לא קשור, אבל שמתי לב לשני קטבים קיצוניים בסרטים שראיתי בשנתיים האחרונות והפריעו לי. מצד אחד, יש סרטים כמו "מחסומים", בהם הבמאי נמנע לחלוטין מליטול חלק פעיל ומציג לפנינו חומר כפי שצולם, בשיטת "לא נגענו". מצד שני, ישנם סרטים כמו "נקם אחת משתי עיני", בהם היוצר לא רק שם את עצמו כחלק פעיל מההתרחשויות, הוא ממש מנסה ליצור מצבים כדי שיתאימו לסרטו.
במחסומים, הפריע לי הניכור של הבמאי, כאילו לא מדובר בסרט ערוך, אלא באוסף קטעים שצולמו ומוצגים באקראי ללא מטרה או אג'נדה ברורה. זה הדבר הכי קרוב שראיתי לתיעוד אמין של המציאות, אבל גם הרגשתי שאם כל כך הרבה שעות צילום נדחסו לשעתיים, מה נשאר על חדר העריכה והאם הוא מציג תמונה שונה? הבעיה היא שהסרט לא נוקט עמדה כביכול והיה חסר לי קו מנחה אמיתי שיסיח את דעתי מהמחשבה על הקטעים שהוצאו.
נקם אחת משתי עיני הוא אולי הסרט התיעודי הגרוע ביותר שראיתי (לדעתי). זה לא שהוא עשוי רע מבחינה טכנית, אבל הבמאי עושה מאמצים עילאיים להביא את ההשקפה שלו למרכז הבמה, עד שהוא שוכח להציג את המציאות ויוצר סוג של דרמה, בה החיילים והפלסטינים הם שחקנים ולא אנשים אמיתיים. קשה לי, כישראלי, להתחבר לסרט שנראה כאילו נעשה במכוון עבור קהל זר. אני יודע יותר מדי מכדי להתעלם מהעובדה שהבמאי יצר סרט חד צדדי ואין בכלל במה לכוחות הביטחון בהשוואה לפלסטינים שמתייבשים שעות במחסום. זה לא שאני לא מסכים עם הרעיון מאחורי הסרט, אבל הוא עושה דמוניזציה מחרידה של חיילי צה"ל ושל ישראל בכלל. יש סצנה אחת, מגוחכת במיוחד, בה הבמאי צורח על חיילים שלא מאפשרים לו לצלם לפני שבדקו אם יש לו אישור (בסוף אפשרו לו) ומקלל אותם בפרעות. אחד החיילים נשמע אומר משהו כמו "אל תגיבו, הוא רק מחפש חומר לסרט שלו." הסכמתי עם המשפט הזה שמסיבה כלשהי, לא נחתך בעריכה, אף על פי שהוא מערער את האמינות של הסרט כולו.
אני מניח שהעדיפות שלי היא לסרטים שכוללים מעורבות אישית של היוצר, מספיק כדי להנחות את הצופה להתמקד ברעיון מרכזי, אבל לא מספיק בכדי להשפיע ישירות על ההתרחשויות, או להתעלם מהצד השני של המטבע. במקרה הזה, "נמוך" מתאים לסוג הסרטים התיעודיים שאני אוהב. עוד דוגמאות: הסדרה "סוף שבוע פרוע עם לואי ת'רו" ועוד סרט (לא זוכר את שמו) בו קבוצת מעריצי אלביס פרסלי מנסים להוכיח שאלביס היה יהודי ולראות את התגובות הנזעמות של המעריצים השמרנים. למעשה, הסרט מתאים לקלישאה של "סרט תיעודי על איך לא לעשות סרט תיעודי", כאשר מתברר שחובבי אלביס בדרום ארה"ב יודעים שאמו הייתה יהודיה, יש מגן דוד על המצבה שלו וזה באמת לא מפריע לאף אחד. אחד הקטעים המוצלחים בסרט צולם דווקא בארץ, בפונדק אלביס, כשאוטובוס של בית ספר פלסטיני עצר בפונדק בזמן טיול והיוצרים של הסרט הצטלמו עם הילדים ולמדו שההבדלים בין העמים לא באמת גדולים כפי שמציגים במערב.
3. את מה שרז מרגיש לגבי מלחמת הכוכבים ושודדי התיבה האבודה (את שניהם, אבוי, לא אהבתי), אני מרגיש כלפי ה"קוסם מארץ עוץ" ו"שיר אשיר בגשם". אלה שני סרטים שאני מאוד אוהב, אבל התסריט הוא ממש לא הצד החזק שלהם. הסרטים בראש הרשימה לא מפתיעים, הם מופיעים בכמעט כל רשימה שנעשתה בעשור האחרון על הסרטים הטובים ביותר. יש לגביהם קונצנזוס שאף אחד לא מנסה אפילו לשבור. בכל זאת, טרוניה: ממנטו נמצא רק במקום ה-100, נמוך יותר מסרטים כמו טוטסי ושדה החלומות. חסרים לי נימוקים.
אם הייתי עושה רשימה כזו* (ואני לא אעשה אחת לפני שאראה לפחות עוד כמה עשרות קלאסיקות שפספסתי), ממנטו היה ממוקם הרבה יותר גבוה, אולי בעשיריה הראשונה, לצד הרומן שלי עם אנני, כלבי אשמורת, סיפור פילדלפיה, מועדון קרב (או שבעה חטאים) והנסיכה הקסומה. מן הסתם, יהיו שם גם ארבעת הזוכים ב"פינגווין הזהב" (אני מרוכז בעצמי? מה פתאום?) לתסריט הטוב ביותר: האיש שלא היה שם, בחורה טובה, באמריקה, קונטרול.
*כבר עשיתי רשימה של 100 הסרטים האהובים עלי. יצירת רשימה שלמה רק על סמך תסריטים, דורשת הרחבה משמעותית של רשימת הצפיה שלי.
(אוי, תגובה ארוכה מדי)
לגבי רשימת התסריטים: יחסית לרשימות מסוג זה, באופן מפתיע אני די מסכים איתה. בשעיריה הראשונה הייתי רק מחליף את המיקום של הסנדק והננדק 2 ומוריד טיפה את האזרח קיין (שלדעתי עיקר גדולתו היה בביום), חוץ מזה, העשיריה מושלמת. בהמשך, מלבד 13 סרטים שלא ראיתי ואיני יכול לחוות עליהם דעה, הייתי מוציא את: אלה חיים נפלאים, שייקספיר מאוהב, רשימת שינדלר, החוש הששי, פשעים ועבירות קלות, מלתעות, ג'רי מקוויר, מלחמת הכוכבים, אמדאוס, רוקי, האשליה הגדולה, שמונה וחצי (כמובן, בגלל שאלה סרטים זרים) ושדה החלומות.
במקומם הייתי מכניס את: שושנת קהיר הסגולה, החנות שמעבר לפינה, נינוצ'קה, צער גידול חיות,כמעט מפורסמים, בחירתה של סופי, שבילי התהילה, להיות או לא להיות, המספריים של אדוארד, כלבי אשמורת ורוצחים מלידה.
הייתי מדרג יותר גבוה את:זה קרה לילה אחד, השיר הזועם, הנסיכה הקסומה והנודעת. את מזימות בינלאומיות והחשוד המיידי הייתי מוריד לחצי השני של הרשימה.
בלי קשר להאם הרשימה "מוצדקת" או למה באמת תפקידו של התסריט בסרט מוצלח כזה או אחר – הרשימה היא רשימה מצויינת של סרטים טובים. מקום טוב להתחיל על מנת לקבל השכלה בסיסית.
אני ממליץ להדפיס ולתת במתנה במקום כסף בחתונות ושאר אירועים חגיגיים.
אם הסרט הוא טוב (או טוב מאוד או מצוין), מה זה משנה מה המקור שלו? גם אם המקור הוא קצה אפו או ישבנו הזורח של הבמאי, זה בכלל לא משנה. ואלמלא טלי שמש הייתה עושה את הסרט שלה על הדודה והסבתא הפרטיות שלה לא הייתי מכירה את הנשים האלו, ואת מועדון בית הקברות הפלאי.
לפינגווין –
אני לא מסכים איתך הן בנוגע למחסומים והן בנוגע ל-"נקם אחת משתי עיני", אבל מסיבות הפוכות.
"מחסומים", לדעתי, כלל וכלל לא מנסה להציג את עצמו כחסר אג'נדה. ניסיון כזה היה יכול להיות מאוד לא אינטליגנטי – עצם בחירת הנושא מעידה על האידיאולוגיה, ולא נראה לי שיש איזשהו ניסיון להסתיר את זה. מצד שני, הסרט הוא בדיוק כפי שהתחלת לתאר אותו – "אוסף קטעים שצולמו ומוצגים". כוחו של הסרט הוא בדיוק בהנחת המציאות מול הצופה בצורה ישירה וללא תיווך של קריינות או פרשנות. זאת בניגוד למייקל מור, למשל, שמאוד מרגיז אותי בצורך האובססיבי שלו להסביר לצופה כל צעד ותמונה בסרט שלו בקריינות אינסופית.
"נקם אחת משתי עיני" לעומת זאת, הוא לדעתי לא סרט תיעודי. כלומר – הוא איננו עלילתי, כמובן, אבל קשה לי לסווג אותו בתור "דוקומנטרי". הסרט הוא סוג של מאמר מערכת מצולם. הבימאי לא רק מקפיד להפוך את עצמו למעורב, אלא פשוט הופך את הסרט לפלטפורמה מאוד בוטה להעברת דעותיו. זה גם ניכר בבירור בקטעים בהם מוגרבי מדבר מול המצלמה בסרט. אם ציפית לסרט תיעודי ממוגרבי אז באת מראש עם ציפיות לא נכונות. אגב – שלא יתברר מזה שאהבתי את "נקם אחת משתי עיני" – מלבד כמה סצינות חזקות (ביניהן זו שסיפקה לסרט את שמו) מוגרבי מצליח בעיקר לשעמם ולהיות טרחני.
ליאיר וגם לעידן אלתרמן.
ראשית, ובנימה אישית ליאיר.
ברגע שאתה מגדיר אותי "כאחד הקבועים" בבלוג, אני מתחיל לנוע באי נוחות בכיסא משום שאתה מפיל עלי איזו שהיא תחושה של שייכות לגוף ואני די מקפיד ואפילו באופן מופגן, להיות מאוד לא שייך.
ועכשיו לתגובתך כמו גם לתגובתו של עידן, אם כי ומטבע הדברים, באופן קצת שונה.
שניכם מנפנפים בשאלה, או ליתר דיוק, מטיחים בי את הטענה שלא ראיתי את הסרטים.
סליחה. אבל אני לא בדיוק מבין את הקשר שבין טענתי לבין טיב הסרטים ו/או לשאלה האם ראיתי אותם.
ביום אחד די מקרי , אני שומע באמצעי מדיה שונים על ארבעה סרטים דוקומנטריים. כל הארבעה, בלי יוצא מן הכלל, הם סרטים שיאיר מכנה "סרטים בגוף ראשון" ואני מכנה אותם "סרטי האני והסבתא החביבה שלי". אז, בלי להתייחס לגופם של הסרטים, הערתי שהם מצביעים על תופעה משונה.
אגב, גם כל ארבעת הסרטים היו יוצאים מן הכלל (ובלי לראות אותם אני מניח שלא כולם הם כאלה – וסליחה עידן שאני נחרץ בהנחה הזו אבל סטטיסטית אני לא חושב שאני אצא טועה) זה לא היה משנה כהוא זה מהתופעה שהצבעתי עליה.
אמרתי, ואני מתעקש להיות צודק, שהתופעה נותנת תחושה ש:
היוצרים לא יוצאים מהבית.
היוצרים הם עצלנים.
היוצרים עסוקים בעצמם ומלאים בחשיבות עצמית.
לא אמרתי בשום פנים ואופן ש:
שהסרטים לא טובים.
שאין מקום לסרטים בגוף ראשון.
שכולם לוקים בתחקיר לא ראוי.
מכוון שלא בדקתי באופן פרטני כל סרט וסרט,ומכוון שאינני פוסל כיווני עשייה דוקומנטרית שונים ומשונים, אז באמת יאיר שאני לא מבין על מה אתה מתנצח איתי.
מה שכן נכון, מעבר לטענה כלפי היוצרים, ובהתייחס לעובדה שהסרטים נעשים בכספי הציבור והם אמורים להיות "מסוננים",היה כאן ניסיון להפנות אצבע מאשימה כלפי הגופים התומכים בין השאר כלפי "הקרן החדשה"
בהערת ביניים ליאיר ובהתייחס להערתך הנוגעת ל"אג'נדה" של מנהל הקרן החדשה (שמישהו כבר פעם אחת יסביר לי את המילה הזו שנזרקת לחלל בכל מצב כמעט). כל סרט ובכלל זה גם הסרט הדוקומנטרי, הוא סרט אישי משום שהיוצר בוחר את מי, מה, מתי, איפה, אייך ולמה הוא מצלם ואח"כ הוא עוד עורך.
וסתם הערה להשכלה. דוד פישר עשה יותר מעשרים סרטים דוקומנטריים, רק אחד מהם היה בגוף ראשון, אז קצת קשה להאשים אותו בהשלטת התופעה.
ולעידן.
ראשית אומר שאני לא חושב שזה ראוי והולם שמעמדת המבקר שאני נמצא בה בבלוג הזה, אני אתעמת או אנסה להתעמת עם יוצר. אני חושב שזו מעלה גדולה ליצור וזה קונץ קטן מאוד וקל מאוד לבקר. מהצד שלי, הכבוד מגיע בראש וראשונה לאנשי המעשים (היוצרים) ולא לאנשי המעשיות (המבקרים). אז תרשה לי לומר כך. לא התעמתתי עם היצירה שלך (לא ראיתי אותה במלואה) אלא עם עצלות העשייה שלה שהיא עצלות המחשבה.
אתה טוען שאני קובע דעה נחרצת מבלי לדעת את כל הפרטים.
אבא שלי, עליו השלום, כל פעם טרם יציאתי את הבית, היה נוהג לומר לי: "אם אתה הולך ברחוב ובא מולך טיפוס חשוד תעבור לצידו השני של הרחוב.". ואתה יודע מה, הרבה פעמים עברתי לצידו השני של הרחוב בנחרצות ובלא כל פקפוק. בחיים כולנו נחרצים אפילו שלא תמיד אנחנו יודעים בדיוק את כל הפרטים. אבל, למרות הנחרצות, הלכאורה בלתי מוסברת הזו, ברוב המקרים, אנחנו צודקים בנחרצות שלנו. קוראים לזה אינטואיציה ובניגוד למה שאתה ואחרים חושבים, אינטואיציה איננה "הוקוס פוקוס של תחושות, אלא היא מבוססת, הגיונית ותתפלא, גם מדוייקת ומדעית.
אתה שואל את השאלות שאתה מפנה אלי, מתוך עצמך אבל, מכוון שאני טוען ובהתייחס לסרטך) שאתה "שבויי" בעצמך, אז אני מניח שגם אתה מבין שאין טעם להשיב עליהן.
כדי להאיר את עינייך ולו במקצת אנסה להשיב באמצעות דוגמא.
אתה אומר:
"אותו דבר לגבי שחר כהן,יוצר “סובנירים” על אבא שלו. אתה חושב ששחר היה צריך לחפש אבא אחר שהיה בבריגדה והשאיר סובנירים אצל נערות איטלקיות? הרי זה מגוכך."
בוא נתרגם את ה"סוברינים" במשפט שלך לעברית פשוטה.
אז בעברית זה היה אומר כך: האבא של היוצר היה חייל צעיר ששרת בארץ ורחוקה וזיין שם כמה נערות מקומיות. באמת ביג דיל, משהו יוצא דופן, משהו שאני ממש מבין למה צריך לעשות עליו סרט.
לא נראה לך יותר מגוחך שאתה חושב ומאמין שרק אבא של היוצר זיין כמה נערות באזור הבסיס שהוא שירת בו.
תאמין או לא, גם אני, בלי להיות בבריגדה, בלי להיות בחו"ל ובלי להיות מי יודע מה יוצא דופן, שירתתי כחייל במקום שהוא רחוק מהבית וזיינתי כמה נערות באזור המחנה הצבאי שלי. סו וואט?
ואם אתה מזכיר את קופולה. אז נכון להיום, וזה לא מחר או מחרתיים, כל זב חוטם שיש לו עשרים שקלים פנויים, קונה מצלמה ומארגן לעצמו בלוג "ריאלטי" (סרט דוקומנטרי) באינטרנט ומשתף את כל העולם בקורה אותו. אז מה זה אומר? שהוא מעניין, שראוי לעשות עליו סרט?
השאלה היא כסף ציבורי וטעמי הבחירה.
זה יצא ארוך מידיי, אז אסיים בהערת אגב.
בגלל שאתה עדיין נמוך, אתה לא יודע (עובדה) שלמעלה מחמישים אחוז מהאנשים שאתה מגדיר היום כגבוהים, סבלו בילדותם מתסמונת הנמוך. חוסר הידיעה שלך הזה, אולי יסביר לך את עצלות המחשבה שהצבעתי עליה קודם. בלי שאני מכיר את חברך יאיר, תבדוק אצלו מה היה הגובה שלו בגיל 13 ומה הוא חשב על הגובה שלו אז. התחושה שלי היא שתהיה מופתע.
לפינגווין
אני מסכים איתך לגבי ההזדהות עם החייל. ההתפרצות של מוגרבי עליו הייתה לא מוצדקת לחלוטין, טיפשית וגסה.
אני לא מסכים איתך לגבי הכוונה של מוגרבי – אני חושב שבכוונה הוא ערך את הסרט כך שההתפרצות ההיסטרית שלו תגיע כאשר היא הגיע. המסלול שעובר מוגרבי לאורך הסרט מקביל למסלולים נוספים של הדמויות האחרות (בהם החבר הפלסטיני שנמצא במצור ואף החיילים ואולי גם המתנחלים). הוא נמצא במעין מצור, מוגבל פעם אחר פעם בצעדיו – דבר שמגיע לשיא כאשר הוא מוקף בחיילים שרוצים לקחת את מצלמתו והצילום מסתובב ב360 מעלות אך לא מוצא פתח החוצה – עד שלבסוף הכעס שנאגר בתוכו מתפרץ באופן לא רציונלי וטפשי למדי נגד 2 חיילים תמימים ודי אדיבים.
סצנה נוספת – בתחילת הסרט מוצג קצין ישראלי שמנסה להוציא פלסטינים מאיזור מסוים בעזרת צו אלוף. כיוון שהוא לבד, עד מהרה מוצא עצמו הקצין מוקף בעשרות פלסטינים ואנשי שמאל שמוחים על קיום הצו בצורה די גסה וברוטלית. הקצין שהיה ענייני ושקט הופך ליותר ויותר אלים ועצבני ובאותו הזמן הוא מוקף עוד ועוד מתנגדים. שוב – מצור ולחץ יוצרים אלימות וכעס. אין לזה קשר לשאלה מי צודק.
הסיבה היחידה שאנשים באמת רואים קולנוע דוקומנטרי אישי היא יצר המציצנות, כאשר מדובר בכוכב גם ברור למה, תמיד עדיף להציץ לחיים של מפורסם. בסרטים הדוקומטריים האישיים הטובים לפחות אפשר ללמוד משהו על עצמנו (אם היוצא לא מאוהב בעצמו יותר מדי), אבל באלה עם המבט על העולם החיצוני, תמיד לומדים משהו על העולם. אלה אם תרצה, שני סוגים שונים של הסקת מסקנות מדעיות במחקר, אינדוקציה ודדוקציה, אני באופן אישי מעדיף את הדדוקציה.
סולוצו וברווז גומי,
בסה"כ, אני מסכים אתכם לגבי הכוונה של מוגרבי בנקם אחת משתי עיני. הבעיה היא שהסרט הוא באמת לא ממש דוקומנטרי, אבל מוצג כאחד וקהל חו"לי שיראה אותו יחשוב שמדובר ביצירה אובייקטיבית שמשקפת את המציאות בדיוק כפי שהיא, בלי רבדים נוספים. מפריע לי כשהיוצר לא רק שם את עצמו כחלק מהסרט, אלא ממש מנסה להשפיע על מהלכו. אם אנחנו מסכימים שההתפרצות על החיילים הייתה מטופשת ולא באמת רלוונטית לתוכן הסרט, הביקורת שלי נגד מוגרבי היא על כך שהשאיר את הסצנה. לפחות אם היה חותך לפני דברי החייל שהרגיע את חבריו, היה מצליח להעביר את הרעיון של פניה לאלימות תחת לחץ, אלא שמוגרבי השאיר את הדברים ופגע באמינות של עצמו.
לגבי מחסומים, זו כבר חווית צפיה אישית, כך שאין לי מה להתווכח.
פינגווין יקר
נראה לי שאתה צריך לקרוא שוב את מה שכתבתי. לא אמרתי שום דבר שקרוב לכך "שההתפרצות על החיילים הייתה מטופשת ולא באמת רלוונטית לתוכן הסרט". להיפך היא הכי רלוונטית בעולם.
חוץ מזה, שמוגרבי מעולם לא עשה קולנוע שמתאר את המציאות כפי שהיא. הוא מתנגד מושבע להגדרה הזאת. ב"נקום" זה בולט פחות מבשאר סרטיו, אבל עדיין לא מדובר בזבוב על הקיר. חוץ מזה שמוגרבי ביקורתי כלפי עצמו לא פחות מהביקורת שלו כלפי עמו.
התלונה העיקרית שלי היא עדיין על כך שנקם כן הוצג לציבור כסרט תיעודי ושנינו (שלושתנו, בעצם) מסכימים שההגדרה הזו לא תואמת את אופי הסרט.
אתה פותח כאן תיבת פנדורה עצומה. עזוב את דעתי, אבל בעל הבלוג הזה כבר הביע את דעתו על קולנוע תיעודי והקשר שלו למציאות. אני קיצוני פחות ממנו, אבל אני לא רואה כיצד הגדרה של סרט כתיעודי למרות שהוא מתערב באירועים ומשנה אותם כל הזמן (בעריכה או בבימוי סצנות) יכולה לפגוע באיכותו. ולא, לא מעניין אותי מה צרפתי אלמוני יחשוב עליו.
רק הערה אחת – אני מעריך מאד את הקולנוע שמוגרבי עושה, אבל "נקום" הוא הסרט החלש ביותר שלו. אולי בגלל שהוא נצמד מדי לאירועים האמיתיים ואולי בגלל העיסוק שלו בקבוצות שוליים, כמו הכהניסטים ומטיילי המצדה האמריקנים.
במה אגב מתבטאת הגאוניות של לארי גלברט חוץ מאותה הסדרה? הצצתי ברשימת הקרדיטים שלו ולא זיהיתי יותר מדי יצירות נחשבות. מה פספסתי?
דניאל. לארי גלברט הוא אחד מאבות הקומדיה הטלויזיונית האמריקנית. הוא היה מן הכותבים לסדרת המערכונים הקלאסית Your Show of Showsבהשתתפות סיד סיזר האגדי.בין הכותבים שתרמו לאותה סדרה ומאוחר יותר הפכו לעמודי תווך בעולם הקומדיה הקולנועית נמנים וודי אלן,מל ברוקס וניל סיימון.
ואפשר גם לראות מחווה לתוכנית הזאת בסרט קטן ונפלא בשם "שנת חיי היפה ביותר" שמוקרן פעם בכמה זמן בTCM ומתאר את שיגרת העבודה בתוכנית בהשראת חוויותיו של מל ברוקס במקום (אפילו שם המנחה שם הוא קייזר במקום סיזר). גם ניל סיימון כתב מחזה שמבוסס על חוויותיו בתוכנית שעובד לפני כמה שנים לסרט בינוני בשם Laughter On The 23rd Floor שאותו ביים אותו במאי.
תודה לכל העונים. התכוונתי יותר לסרטים שגלברט כתב ושיש אפשרות לצפות בהם. שמעתי וקראתי על Your Show of Shows, אבל לצפות בתוכנית בפועל קצת קשה מבחינה לוגיסטית.
ראיתי בחודשים האחרונים מספר סרטים בהם היה מעורב גלברט, והגאוניות שלו עדיין נשארת בגדר תעלומה. האם הייתי אמור למצוא אותה בקומדיית הסקס הפדופילית "בגידות בריו"? אולי בפרברים האמריקאים של הסאטירה הביזארית "שכנים", מעין עקרי-בית-נואשים עם ג'ון בלושי ודן אקרויד?