שבע שנים ל-11 בספטמבר 2001. עדיין מהרגעים הוויזואליים המדהימים, מבהילים, מאיימים, בלתי נתפסים בתולדות עידן תקשורת ההמונים.

========

בשעה ששני סרטי אנימציה ישראליים מוצגים בטורונטו (”ואלס עם בשיר”, “9.99 “) מתברר שישראל היא כעת סופית מעצמת עפרונות. רותו מודן הולכת ותופסת את מקומו של אתגר קרת כסופרת/יוצרת הישראלית הכי מוכרת באמריקה. אחרי ש”קרוב רחוק” של מודן (”Exit Wounds” באנגלית) זכה בפרס אייזנר - הפוליצר של הקומיקס/רומן גרפי - מקדיש “ניו יורק מגזין” למודן עשרה עמודים בהם הם מפרסמים סיפור קומיקס שלם שלה, “ג’מילתי” (שיצא בעברית כבר לפני כמה שנים והחודש יראה אור באסופת סיפורי-קומיקס של מודן באנגלית). הוא נמצא כולו באתר של המגזין, ומתחיל במדידת שמלת חתונה וממשיך בפיגוע התאבדות בקפה נואר - לכו תסבירו לאנשי “ניו יורק מגזין” שקפה נואר זה לא סתם שם ספרותי מתחכם אלא סוג של מוסד תל אביבי.

בונוס: רותי דירקטור, בבלוגה החדש והמשובח, על “קרוב רחוק”.

========

דויד דזאנאשווילי מוציא היום בסינמטק את סרטו “מפטיר” ובמייל ששלח אתמול לתקשורת הוא מכריז שהוא מקדם אותו עם גימיק מעניין:

קולנוע הינו אחד התחומים היחידים בהם הצרכן משלם על המוצר לפני שהוא מקבל אותו ללא אפשרות להחזר כספי. אנו, יוצרי ‘מפטיר’, חשים כי מצב זה יצר זילות ליצירה הקולנועית שמאפשר הצגת מקסמי שווא יחצ”ניים והשקעה בעטיפה ולא בתוכן, בפרסום היצירה ולא באיכותה. אנו, יוצרי ‘מפטיר’ מתוך אמונה באיכותו של סרטנו, מכריזים בזאת שכל רוכש כרטיס לסרט ‘מפטיר’ אשר יחוש לאחר הצפייה בסרט כי לא קיבל תמורה הולמת, כספו יוחזר.

ניסוי מעניין. מעתה לא תישאל רק השאלה “כמה אנשים באו” אלא “כמה אנשים שילמו בפועל”. ואולי הקולנוע צריך לנסות שיטת תמחור אחרת: מחיר בסיסי לכרטיס, לכיסוי עלויות ההקרנה/אולם/חשמל/כוח אדם ואז ביציאה לעבור לשיטת הטיפים, שהולכים ישירות לכיס המפיק/יוצר/במאי, בו כל צופה משלם על פי מידת הנאתו מהסרט.

=====

 |  שלחו טראקבאק