06 נובמבר 2018 | 20:28 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

"רפסודיה בוהמית", ביקורת

"רפסודיה בוהמית". מאמא מיה

דיברתי על "רפסודיה בוהמית" ברבע השעה האחרונה של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. נסו לנחש מהו השיר של קווין שאני הכי אוהב? התשובה בדקה 57:00 בהקלטה. האזינו או הורידו כאן

ביוגרפיות קולנועיות מוזיקליות הן החומר שממנו שחקנים עושים אוסקרים. ג'יימי פוקס זכה באוסקר כשגילם את ריי צ'רלס ב"ריי", מריון קוטיאר זכתה כשגילמה את אדית פיאף ב"החיים בוורוד", סיסי ספייסק זכתה כשגילמה את לורטה לין ב"בתו של כורה פחם" וריס וויתרספון זכתה באוסקר כשגילמה את ג'ון קרטר, אשתו של ג'וני קאש, ב"הולך בדרכי". ראמי מאלק, שמגלם עכשיו את פרדי מרקורי בסרט הביוגרפי על חייו, "רפסודיה בוהמית", יהיה בוודאי מועמד לאוסקר על התפקיד שלו (שם הוא יתמודד מול בראדלי קופר שמגלם זמר אחר ב"כוכב נולד"), אבל ספק אם יזכה. מאלק הוא כוס מים שמנסה לגלם אוקיינוס. חוץ מהעובדה שהוא הצליח לחקות היטב את גינוניו של מרקורי ואת קולו, אין את התחושה שהסרט פיצח את דמותו, אופיו, כשרונו ויצירתיותו של מרקורי וחבריו ללהקת קווין.

ביוגרפיות קולנועיות על אמנים לעיתים נדירות מצליחות לגרום לנו להבין את התהליך היצירתי ולהמחיש לנו מה הפך אדם לאמן גאון. אחד הסרטים הבודדים מהעת האחרונה שהצליחו לגרום לו להבין באמת מה הופך אמן לגאון היה "אהבה וחסד", הביוגרפיה מאירת העיניים והאוזניים על בריאן ווילסון והביץ' בויז. בהיעדר יכולת להסביר מהי יצירתיות, ביוגרפיות בוחרות במסלול פשוט יותר: להראות איך אמנים התגברו על איזשהו מכשול בחייהם נכות, התמכרות, מצוקה, משבר ואיך הם עשו זאת באמצעות יצירה ותוגמלו באמצעות הצלחה. ולכן "רפסודיה בוהמית" מחמיץ פעמיים: אנחנו לא מצליחים להבין מה היה הסוד שהפך את מרקורי למרכיב הסודי שהפך שלושה מוזיקאים מוכשרים אבל לא בולטים לאחת הלהקות הגדולות בעולם. וגם סיפור ההתגברות על מכשול אישי לא נמצא בו. המשבר היחיד שמרקורי חווה בסרט נובע מהעובדה שהוא מגלה שהוא גיי נקודה עלילתית שנראית מאוד מיושנת כיום ובאה לידי ביטוי בסצינת יציאה מהארון מביכה, כתובה ומבוצעת רע (העובדה שמרקורי היה חולה איידס, מה שלבסוף הרג אותו כשהוא רק בן 45, מגיעה בסרט בשלב מאוד מאוחר).

קל להבין מה משך את בריאן סינגר, הבמאי של "החשוד המיידי" וסרטי "אקסמן", לביים סרט על קווין. בלא מעט מסרטיו סינגר ניסה ליצור דימויים שיעסקו בזהות שלו גיי ויהודי ובתחושות של זרות וניכור. זה הדבר הרגשי היחיד שהסרט מצליח בו: לגרום לנו להבין ולחוש שאפשר להיות מאוד מצליח ומפורסם, ועדיין להרגיש בודד ואאוטסיידר. זה המקום שממנו מרקורי יצר, וזה המקום שהפרסום והעושר מעולם לא הצליחו לרפא. אבל פרט לכך, סינגר יצר סרט לא אחיד, שמן הסתם סבל לא מעט גם מהקפריזיות שלו עצמו: סינגר, שבמהלך הצילומים פורסמו נגדו האשמות חדשות על תקיפות מיניות ישנות, הוא טראבלמייקר ידוע בהוליווד. התנהגותו על הסט, והיעדרויותיו התכופות, הביאו לפיטוריו כמה שבועות לפני סוף הצילומים. לא ידוע בדיוק אילו סצינות צולמו בלעדיו, אבל נדמה שקל לנחש יש בסרט מקבץ מפואר של רגעים גרועים (השחקן הבריטי דקסטר פלטשר הובא כבמאי מחליף, אבל העובדה שהצלם והעורך הקבועים של סינגר נשארו בתפקיד אולי עזרה להשאיר משהו מהחזון שלו בתוצאה הסופית).

ובכל זאת, למרות אוסף גדול של החמצות וכמות כמעט בלתי נסבלת של משחק גדוש מניירות, "רפסודיה בוהמית" הוא מבוא לא רע לקווין. שלחו את הילדים שלכם לסרט (באופן מפתיע הוא די מתאים לצפייה משפחתית, זה סרט על סקס, סמים ורוקנרול, רק בלי הסקס והסמים) והם יחזרו חובבי קווין ממש כמו ש"מאמא מיה" גרם לצעירים לאהוב את אבבא. הפופרוק הגרנדיוזי והמצועצע של שנות השבעים עושה כעת קאמבק (ואני מייחל עכשיו לסרט על הבי.ג'יז). הסיבה לכך קשורה כנראה בדבר שקווין היו הכי טובים בו: השירים. סינגר מביים כמה רגעים מוזיקליים סוחפים מאוד וקטעי הופעה מחשמלים, כשבשיאם ההופעה המלאה של קווין בקונצרט לייב אייד מ-1985. ויש גם בונוס מקסים: מייק מאיירס, ששר ב"עולמו של וויין" את "רפסודיה בוהמית" במכונית, מגלם כאן תחת איפור כבד מנהל חברת תקליטים שמסרב להוציא את השיר הזה כסינגל. "אף נער בחיים לא ישיר את השיר הזה במכונית", אומר מאיירס, במשפט שמזכיר לנו את הסצינה ההיא. זה לא סתם הומאז' עצמי, זו תובנה שהסרט מציג שוב ושוב ברגעיו הטובים: ההשפעה שהיתה לשירים של קווין על המאזינים. הסיפור של הלהקה ושל הסולן שלה הוחמץ, אבל משהו מהקסם של המוזיקה עובר בסרט הזה, שמצליח להיות גם בינוני וגם מהנה בה בעת.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 4.11.2018)

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “"רפסודיה בוהמית", ביקורת”

  1. A. Rubinstein 7 נובמבר 2018 ב - 8:28 קישור ישיר

    סרט מפוספס לגמרי. במקום לקבל פורטרט קולנועי חריף וכנה של פרדי מרקורי, קיבלנו תשדיר שירות לקווין בחסות חברי הלהקה החיים.

  2. hamlet 7 נובמבר 2018 ב - 18:54 קישור ישיר

    סרט ממש רע….קווין ראויים למשהו טוב

  3. משה 18 נובמבר 2018 ב - 12:29 קישור ישיר

    זה סרט מוזיקלי… הקהל מחא כפיים במהלך הסרט ובסופו וזה אומר הכל.
    "אהבה וחסד" היה כל מה שהמבקרים רצו אבל בסופו של דבר סרט משעמם.
    "רפסודיה" לעומתו הוא סרט מלא בטעויות אבל כיפי וסוחף. ועדיף סרט כיפי על מרקורי מסרט מלנכולי ורציני.


השאירו תגובה