18 אוקטובר 2008 | 13:54 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

חי מחיפה, 18.10.2008

stellet licht
"אור חרישי" של קרלוס רייגדאס

עד כה, עוד לא ראיתי אף סרט בפסטיבל חיפה שהפיל אותי, ריגש אותי, ריתק אותי, סרט שייחשב "תגלית", או "הברקה", שלא לדבר על "יצירת מופת". "אור חרישי" של קרלוס רייגדאס הוא הדבר הכי קרוב לזה, שכן הוא לפחות מספק את התשוקה העזה שלי למנה של אסתטיקה נשגבת, של עבודת קולנוע שיש בה שאר רוח, סבלנות ומלאכת אמנות טהורה. הסרט גם עורר געגועים עזים לסרטים של אינגמר ברגמן והאחים טאוויאני ש"אור חרישי" מושפע מהם רבות.

"איליי ובן"
הפעה נעימה בתחרות הישראלית. סרט ילדים חביב להפליא, עשוי ברוך ובעדינות ואם תסריט שמצליח לדייק ואף פה ושם להפתיע. צחי גראד כובש את הסרט בדמות שכתובה הכי טוב, דמות שמתחילה כדמות משנה שבלונית אבל גונבת את ההצגה ולמעשה הופכת לדמות ראשית למדי, ומרגשת מאוד. לא אתפלא למצוא את הסרט הזה זוכה בהערכה מסוימת בטקס חלוקת הפרסים, או עבור התסריט שיושב יפה על חריצי הז'אנר אבל מצליח להתרומם מעליהם ברגעים מכריעים, או על הצילום העדין והמוזהב של איתי וינוגרד. סרט חינני להפליא.

"מוקי בוערה"
וההפך המוחלט. מול התום, הרוך והחסד של "איליי ובן", מנה גדושה של מצוקה, סיאוב וסבל ב"מוקי בוערה". מה שגם מעלה את סוגיית השמות: מה עדיף – סרט עם שם שבלוני ובנאלי כמו "איליי ובן" או שם כמו "מוקי בוערה" שנשמע קשה וסתום.
קודם כל, מי צריך את "דלתא" ואת "טוני מאנרו" בשביל לקבל את ליטרת הסחי וגילוי העריות בפסטיבל. הנה, יש לנו גם משלנו: "מוקי בוערה" עוסק – בין השאר – בקשר טעון ואירוטי בין בן ואמו. וברקע, מצוקותיהם של ניצולי שואה. החומרים של "מוקי בוערה" כה אינטנסיביים שייחלתי כל הסרט רק לדבר אחד: שהיו מפקידים אותם בידיים של במאים טובים יותר. צר לי, אבל לינה וסלבה צ'פלין ממשיכים להחטיא חומרים כבירים – מ"חצוצרה בוואדי" דרך "היה או לא היה" וכעת "מוקי בוערה". חומרים שהעיקר בהם הוא אווירה, תחושות, דקויות, ולא עלילה, נראטיב, והם מביימים הכל באותו אופן עכור וצעקני שמנטרל אנושיות ומרחיק את כל הדמויות מעלינו.

מה שכן, התמודדות עם השואה הופך בחיפה למעין מוטיב חוזר בסרטי התחרות: "אדם בן כלב", "אביב 41 " וכעת "מוקי בוערה". ב"מוקי" וב"כלב" יש אפילו סצינה דומה: בראשון, ג'ף גולדבלום כלוא במלונת הכלבים במחנה ריכוז ומיילל ככלב מצער על אובדן משפחתו. בשני, ניצולת שואה בתל אביב של שנות השבעים יורדת לטיול עם כלבה ברחוב וכמעט בכל לילה יושבת בשדרה וזועקת "אמא" בקול שנשמע כמו יללת כלב. הסצינה ב"מוקי בוערה" חזקה ומוצלחת יותר.

15 תגובות ל - “חי מחיפה, 18.10.2008”

  1. איתן 18 אוקטובר 2008 ב - 14:17 קישור ישיר

    יש בעיה עם סרטי ילדים בארץ. "נודל" הוא היוצא דופן. אבל היה גם את "גיבורים קטנים" הקטן והיפה של איתי לב, "סיפור חצי רוסי" המקסים של איתן ענר, "סיפור קיץ" הצנוע של שמואל חימוביץ, וגם "מיס אנטבה" הפגום אבל לא-בלי-מעלות של עמרי לוי. כולם טובים, וכולם זכו להתעלמות כמעט טוטאלית מהאקדמיה ומהקהל. לא ראיתי את "אילי ובן" עדיין, אבל אני שמח לשמוע שהוא טוב, ומקווה שהוא יימלט מהגורל של סרטי ילדים אחרים.

  2. דרורית 18 אוקטובר 2008 ב - 17:03 קישור ישיר

    "גיבורים קטנים" היה נפלא. ואיתן, אני מבדילה בין סרט שמשחקים בו ילדים לבין סרט לילדים. "גיבורים קטנים" הצליח יפה בשתי המשימות, הוא גם פנה בצורה מכובדת ומבדרת לילדים ובני נוער, וגם הילדים ששיחקו בו עשו את זה מצויין (כלומר, הבמאי הצליח לביים אותם טוב). ב"נודל" הצליחו למצוא באמת את הילד הייחודי הזה והוא עשה את הסרט לכל כך מיוחד, אבל הוא לא סרט לילדים.

  3. עדן 18 אוקטובר 2008 ב - 18:39 קישור ישיר

    את האהבה הגדולה שלי ל"גיבורים קטנים" כבר הבעתי בכמה וכמה הזדמנויות אבל אם אנחנו כבר שוב בנושא אז מדובר בסרט נפלא, מרגש ואולי הסרט הכי אנדר-רייטד שנעשה פה בשנים האחרונות.

  4. סקרלט 18 אוקטובר 2008 ב - 21:32 קישור ישיר

    אין לי ספק שאילי ובן "ימלט מגורלם של סרטי ילדים אחרים" כאלה לא נוצרים בארץ כמעט וחבל…
    התסריט אנטיליגנטי, רגיש ונוגע בלב של כולנו .
    מאחלת לתסריטאי/במאי הצלחה עם סרט ביכוריו והסרטים שיבואו בעקבותיו.

  5. Islay 19 אוקטובר 2008 ב - 2:42 קישור ישיר

    ומה עם המחווה להוליווד של שנות השבעים? ויתרת עליה? ההקרנות של הצגת הקולנוע האחרונה והקשר הצרפתי היו נפלאות במיוחד, הקלפן והיצאנית – נראה שכבר עבר זמנו, ואני מחכה בציפיה לחקירה באפילה, ובחשש להקרנת הפרט האחרון שעברה במפתיע מהאודיטוריום לפנורמה 2 שזכור לי כאולם מזעזע במיוחד.

    אגב, עוד מישהו שם לב למנורה ה"יציאה" באולם הסינמטק (זו שמעל הכניסה הימנית) שנדפקה? הכיסוי שלה שבור והפלורסנט שאמור להיות חבוי מאיר את האולם באופן מעיק במיוחד. ממש מבאס.

  6. דן 19 אוקטובר 2008 ב - 8:59 קישור ישיר

    ועוד הערה על איכות ההקרנה –
    אתמול ההקרנה של "קאטין" בקריגר לוותה בפסקול חיצוני של הופעת ג'אז שהתקיימה בסמוך לאולם. זה לא ממש נעים לראות סרט קודר על מלחמת העולם השניה כשברקע פסקול לא קשור לחלוטין.

    והעובדה ש"הפרט האחרון" עבר לפנורמה 2 מעלה סימן שאלה מצער בקשר להגעה שלי מחר.

  7. אפרת 19 אוקטובר 2008 ב - 9:42 קישור ישיר

    אין להאמין שביקרת את מוקי בוערה ולא הזכרת את תפקיד המופת של רוחה.

  8. גילה 19 אוקטובר 2008 ב - 11:22 קישור ישיר

    כשנגמר הסקט מוקי בוערה הדבר האחרון שחשבתי עליו זה היוצרים שלו..וכשחשבתי עליהם חשבתי על האומץ לכתוב תסריט כזה ולביים אותו..הסיפור הזה הוא סיפור של הרבה משפחות שאני מכירה, של ניצולי שואה, בוורסיות שונות של מצוקה והתמודדות. בעיני סרט אמיץ, חשוב ואמין!

  9. bili 19 אוקטובר 2008 ב - 19:23 קישור ישיר

    "גיבורים קטנים" אכן סרט נפלא, כמה קטן, ככה גדול!
    ראינו אותו ( בלי הילדים, עדיין קטנים )עם חברים נוספים, כולנו התמוגגנו.
    אשמח לחלוק את החוויה המרגשת הזו והכל כך אמינה ומציאותית עם ילדי ולצורך כך רכשתי את הדיוידי.

  10. צביקה 20 אוקטובר 2008 ב - 19:32 קישור ישיר

    סרט נורווגי משובח.
    רוץ לראות אם עדיין לא ראית

  11. רונן 20 אוקטובר 2008 ב - 21:27 קישור ישיר

    יאיר רווה
    מבקר יקר
    כבר הרבה זמן שאני צופה בסרטים ישראלים ומחפש את האומץ של היוצרים ,מבלי שינסו לקשט ולהקהות את האמת ביצירתם . זו הפעם הראשונה שאני צופה בסרט שלא מכסה ולא מסתיר ולא מנסה לטאטא את הדברים מתחת לשטיח אלא מוציא את השטיח ומנער אותו מול עינינו.כאחד שחי בבניין שבו התגוררו אשכנזים וספרדים בשנות השבעים ראיתי בסרט יצירה הנוגעת בנושא בצורה בוטה ואמיתית עד כאב.הצפייה איננה קלה ,אך יצירתם של לינה וסלבה צ'פלין אמיצה ,נוגעת ללב וערוכה בצורה מדויקת ולא מתפשרת. בבקשה ממך שמור את בעיותיך האישיות בחדרי חדרים ואל תחטא במלאכה שלך, תודה.

  12. אינדי 21 אוקטובר 2008 ב - 23:32 קישור ישיר

    "הכל מתחיל בים" יכול גם הוא להיכנס לקטגורית סרטי ילדים. סרט לא רע בכלל עם כיתת ילדים מוכשרת!
    מכל הסרטים שציינתם כאן הכי אהבתי את "נודל" 🙂

    אינדי לנצח

  13. fisheye 23 אוקטובר 2008 ב - 21:24 קישור ישיר

    אם נביא בחשבון שהמבקר חשב ש"איים אבודים" הוא אחת מיצירות המופת של השנה האחרונה, אין להתפלא שהוא לא מסוגל להתמודד עם "מוקי בוערה". המבקר ידוע בנטייתו למיינסטרים אמריקאי ואין לו את הכלים או הרגישויות להתמודד עם קולנוע בעל ניחוח אירופאי, שנשען על דיסציפלינות אמנותיות ובימוי חתרני. טוב יעשה המבקר אם ישאיר את דיעותיו הקדומות על הבמאים בצד ויראה את "מוקי בוערה" באור לו הוא ראוי: סרט קשה, אמיץ בתסריט ובבימוי, מצולם לעילא ( איתי נאמן), מעוצב בשלוש רמות מעל כל סרט ישראלי שנעשה כאן ( יואל הרצברג) וערוך נהדר ( ברכה זיסמן). לינה וסלאבה צ'פלין עושים צדק עם התסריט הקשה, המעיק והמשובח שכתב משה זונדר ומבוסס על חמרים אישיים.
    יאיר- לך תראה את זה שוב. אולי בצפייה שניה תבין מה המשמעות הגלומה בסרט החשוב והרגיש הזה.

  14. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:06 קישור ישיר

    Thanks a lot. That has been cool knowing

  15. Coupon Codes 28 ינואר 2011 ב - 3:07 קישור ישיר

    My wife and i ended up being really peaceful when Chris managed to carry out his research from your ideas he had from your very own web page. It's not at all simplistic to just choose to be giving away ideas which often most people have been trying to sell. We really grasp we now have the writer to give thanks to for this. The most important explanations you've made, the simple website menu, the relationships you help engender – it is many superb, and it is assisting our son in addition to us believe that this subject is pleasurable, and that's very serious. Thank you for all the pieces!


השאירו תגובה ל - סקרלט