אחד הרגעים החביבים עליי מהשנה שבה גרתי בניו יורק היה כשראיתי את פיליפ סימור הופמן הולך בשדרה השביעית, מול הדירה בה גרנו עם ספר בכיסו האחורי. לראות שחקן דגול הולך ברחוב ואיש לא מפנה את הראש אחריו (חוץ מהישראלי), זו היתה מנהטן בשבילי באותם ימים. הערב נמצא הופמן, בן 46, מת באמבטיה בדירתו בגריניץ׳ ווילג׳ כשמחט נעוצה בזרועו. עכשיו גם מתברר שכולם ידעו שהוא ג׳אנקי, אבל איש לא עשה כלום.

רשימת הסרטים הכבירים והתפקידים הנפלאים שהופמן עשה בכמעט 20 שנים של קריירה היא כבירה ונפלאה בפני עצמה, הוא היה כל כך טוב בכל כך הרבה סרטים: ״סינקדוכה, ניו יורק״, ״מאניבול״, ״המאסטר״ וכל הסרטים של פול תומס אנדרסון שהוא עשה. ירון זילברמן הישראלי ביים אותו ב״כלים שלובים״, ובפסטיבל סאנדאנס האחרון הוא היה עם שני סרטים: הסרט החדש של אנטון קורבין (״אדם מבוקש מאוד״) ושל ג׳ון סלאטרי (״הכיס של אלוהים״) אבל הנה אחת הדמויות שלו שאני, באופן אישי, הכי אוהב, בעיקר בגלל התסריט של קמרון קרואו בסצינה מתוך ״כמעט מפורסמים״ בו הוא מגלם את עיתונאי הרוק לסטר בנגס (שגם מת צעיר בניו יורק ממנת יתר של כדורי הרגעה):

חשבתי על המילה הזאת, ״Uncool״ בצהריים כשפגשתי את הופמן בפסטיבל ברלין לראיון לפני שמונה שנים. הוא היה ההפך המוחלט מקול. הוא היה עצבני, אנטיפת, ואדם שנדמה שכל מה שסביבו מציק לו. מאוד לא רגוע, מאוד לא נגיש (באותו פסטיבל, אגב, ראיינתי גם את הית לדג׳ר, שגר לא רחוק מהופמן ומת גם הוא בגיל צעיר בגלל קוקטייל של סמים וכדורי הרגעה). בפסטיבל שכולו מוקדש לפעילות יח״צ ושיווק ומפגשים עם עיתונאים, הופמן היה בולט בכך שכל החוויה הזאת מאוד מעצבנת אותו. הוא היה, חד משמעית, Uncool. מצד שני, כל מי שראה באותו בוקר את ״קפוטה״ בפסטיבל ידע שהוא מראיין זוכה אוסקר עתידי, בטקס שעתיד היה להתקיים חודש מאוחר יותר.

(כשקראתי בהלם לפני כמה שעות על מותו של הופמן, המבוגר ממני בתשעה חודשים, מיד חשבתי על התקף לב, כי הוא באמת נראה כמו איש עם פתיל קצר מאוד. מחצי שעה של מפגש איתו, והסתובבות לידו באותו יום, נדמה לי שפול תומס אנדרסון לכד את הופמן באופן הכי קרוב לאישיותו בסצינה הזאת מתוך ״המאסטר״).

הנה הראיון שיצא מהמפגש הזה:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 1.3.2006

רק כשפיליפ סימור הופמן נכנס לחדר – בלתי מגולח, מרושל וכמעט סהרורי – אפשר להבין את גודל הטרנספורמציה שעשה בעת גילום הדמות הראשית ב"טרומן קפוטה". נדמה כאילו הופמן, 1.73 מ' במציאות, היה צריך להתכווץ פיזית כדי לגלם את דמותו המיניאטורית של קפוטה, שהתנשא לממדים הזעומים של 1.57 מ'. כששאלתי את בנט מילר, הבמאי של "טרומן קפוטה", על האופן שבו הוא כיווץ את הופמן בסרט הוא ענה: "יש כל מיני טריקים שהשתמשנו בהם. קודם כל הוא הוריד יותר מ-20 קילו. הוא לא נהנה מזה, אבל זה היה בריא בשבילו. אבל גם מבחינת עיצוב התלבושות. כיווצנו לו את החליפות קצת כדי לגרום לראש שלו להיראות גדול יותר".

אבל זה יותר מזה. בסצינת המסיבה כל האנשים סביבו גבוהים ממנו.

"כי ליהקנו לסצינה הזאת רק שחקנים מעל 1.90 מ'. וגם כל הסוהרים בבית הכלא לוהקו רק על פי הגובה שלהם".

ופרט לעניין הפיזי, הופמן היה צריך לאמץ את גינוני ההתנהגות התיאטרליים והמאוד מוחצנים של קפוטה, שהפכו אותו לחריג אפילו בלב הבוהמה המנהטנית. מסביר הופמן: "הקול שלו או הגובה שלו הם לא הדבר החשוב בסרט, אבל אלה פרטים שצריך לדעת על קפוטה כדי להבין את העולם שלו כדי לקבל אותו".

הופמן, בן 38, נפגש עם בנט מילר לראשונה בגיל 17, כשהיו שניהם תלמידים בחוג דרמה ניו יורקי. מילר ודן פאטרמן הם חברים מאז שהיו בני 12. כעת מילר הוא במאי פרסומות עסוק, שבעברו סרט תיעודי מוצלח בשם "The Cruise", ופאטרמן והופמן הם שחקנים. ב"קפוטה" פאטרמן הפך לתסריטאי. ההתעניינות שלו בקפוטה, והעובדה שישב לכתוב תסריט עליו, הניעה את שלישיית חברי הילדות לשיתוף הפעולה המקצועי הראשון שלה. כשאני שואל את הופמן האם יצירה משותפת עם חברי ילדות בפרויקט כזה מקלה על העבודה או דווקא מקשה עליה, הוא מהסס קצת. "בהתחלה זה היה… אתה יודע. אבל בסופו של דבר זה יצא מצוין. זה היה הסרט העלילתי הראשון של בנט כבמאי, הסרט הראשון של דן כתסריטאי וזה אומנם לא היה התפקיד הראשי הראשון שלי, אבל כן התפקיד הכי מסובך שעשיתי. אז שלושתנו נכנסו להרפתקה שהיתה גדולה על מידתנו. וידענו את זה. וזה דווקא עזר לנו לא לדפוק חשבון וללכת עד הסוף".

כשמילר נשאל למה הוא בחר בהופמן כדי לשחק את קפוטה, הוא עונה: "כי אין בו יוהרה כשחקן. וכדי לגלם דמות כה מוחצנת אתה צריך שחקן שמסוגל להעניק לדמות כזאת אנושיות. כי גם כשאנשים פגשו את קפוטה האמיתי היה קשה להם להתמודד עם הדיבור שלו וההתנהגות המשונה. ושחקן אחר היה הופך את זה לפרסונה דו ממדית. אתה צריך מישהו שיראה שמבעד לגינונים המשונים של הדמות היתה לו גם אישיות מרתקת. וגם נשמה. וגם כי פיליפ הוא השחקן הכי טוב שיש. וגם הוא קצת דומה לו".

הופמן הוא אומנם לא כוכב ענק, אבל הוא מהשחקנים האלה שאתם רואים בהמון סרטים שונים ותמיד מאמינים לו. בעיקר כשהוא הולך על הדמות הקצת דוחה והקיצונית. הוא שחקן קבוע בכל סרטיו של פול תומס אנדרסון, ונדמה שגם אנתוני מינגלה אימץ אותו. ביום ראשון בלילה, כך מאמינים רוב כתבי הקולנוע בעולם, הוא ייצא מטקס האוסקר עם פרס ביד. חבריו, מילר ופאטרמן, מועמדים גם הם אבל ייאלצו לשמוע את שמם מוזכר רק בנאום התודה של הופמן.

העיתונאים מדרגים ומסווגים וכבר נכתב שזה אחד התפקידים הכי טובים שעשית. האם על הסט, בזמן הצילומים, היתה תחושה שקורה כאן משהו יוצא דופן?

"זה בהחלט אחד התפקידים הכי מאתגרים שעשיתי אי פעם, אבל לרגע לא היה לנו מושג שהסרט יצליח כל כך. אם אי פעם הייתי חושב בזמן הצילומים שתפקיד כלשהו יביא לי פרסים – הייתי יורה לעצמי בראש".

הופמן מודה שהוא אומנם הכיר את טרומן קפוטה כדמות ניו יורקית צבעונית, המתארחת בקביעות בתוכניות אירוח, אבל מעולם לא קרא את ספריו ולא ממש ידע עליו דבר. "הייתי מאוד נאיבי לגביו, וזה דווקא עזר לי לתפקיד".

למרות שמילר חושף שלהופמן היו לא מעט לבטים, וגם כמה רגעים שבהם כמעט התחרט שהסכים לגלם את הדמות, הופמן טוען שמה שמשך אותו לתפקיד היתה דמותו המורכבת, המיוסרת והאנוכית של קפוטה. "זו דמות שרוקמת עסקה עם השטן, עסקה פאוסטיאנית", הוא מסביר. "הוא מוותר על חלק מהנשמה שלו כדי להשיג את מבוקשו. יש ציטוט המופיע בסוף הסרט: 'יותר דמעות נשפכות על תפילות שנענו מאשר על תפילות שלא נענו'. 'תפילות שנענו' היה שם הספר שקפוטה התחיל לכתוב ומעולם לא סיים, ועל זה הסרט שלנו מדבר. קפוטה הגשים את הנבואה של עצמו והוכיח שאם אתה מגשים את המשאלות של עצמך זה יכול להרוס אותך".

לא ברור אם האוסקר היא תפילה שנענתה עבור הופמן, אבל הוא מודע למחיר שתשומת הלב שהסרט מקבל, עם או בלי האוסקר, יגבה ממנו. "עונת הפרסים בהחלט מלחיצה. אבל בסופו של דבר המקום שבו זה משפיע עליי הוא שהאלמוניות שלי הולכת ונעלמת. אני מאבד את האנונימיות שלי לאט לאט במשך השנים האחרונות". אבל, הוא טוען, הוא מרגיש בשל לכך: "זו היתה דרך הדרגתית עבורי מאז שהייתי בן 27. אני בן 38 כעת, אז זה לקח לי יותר מעשר שנים. אני לא שחקן שמתגלה בין-לילה. האוסקר הוא עוד צעד בדרך שלי. צעד גדול, אבל חלק מתהליך מתמשך".

אבל אני מניח שהקהל הגדול בכל זאת רואה אותך יותר בימים אלה בטריילר ל"משימה בלתי אפשרית 3" מאשר ב"קפוטה". ואם אתה מדבר על איבוד האנונימיות, הרי שכשייצא הסרט עם טום קרוז בקיץ כבר לא יישאר לך שמץ אלמוניות.

"אני לא בטוח. כבר עשיתי סרטים שוברי קופות וגבוהי פרופיל בעבר, 'ואז הגיעה פולי', 'דרקון אדום', 'טוויסטר'. זה המיעוט מכלל הסרטים שבהם השתתפתי, אבל אני לא חושב ש'משימה בלתי אפשרית 3' ישנה במשהו את רמת הפרסום שלי. אם כבר אז דווקא לסרט כמו 'טרומן קפוטה', שבו התמונה שלי מופיעה לבד על הפוסטר, יש השפעה חזקה יותר".

ציוץ