12 ספטמבר 2009 | 23:43 ~ 31 תגובות | תגובות פייסבוק

״לבנון״, הביקורת הראשונה

זה הטקסט הספונטני שכתבתי מיד אחרי שראיתי את "לבנון" בהקרנת האקדמיה שלו, ב-2 ביוני 2009 (הטקסט קבור עדיין בארכיון הבלוג בתפוז שעדיין לא הועבר במלואו לפלטפורמה הנוכחית. אני מפרסם אותו עכשיו כאן בשנית + התגובות שלכם מאז). הערב הפך "לבנון" לסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס הראשי באחד משלושת הפסטיבלים הגדולים בעולם (קאן, ברלין, ונציה)

פורסם ב-3 ביוני 2009

תנו לי קודם כל לשחרר את זה: פששששש….
אשכרה, פשששש….
זה קודם כל. כי לפני הכל, ובראש הכל, "לבנון" התגלה אמש כאחד הסרטים הייחודיים והמרהיבים שראיתי באחרונה בארץ. בכל הקשור לתאורה ולעיצוב סאונד הסרט הזה פלאי ממש.

עד אמש, דבקה סטיגמה של פרויקט מקולל ב"לבנון". הסרט נכתב במקביל ל"בופור", צולם מיד אחריו, נגמר הכסף, ההפקה נעצרה, גויס עוד כסף, ההפקה חודשה, ואז עריכה ממושכת, ואז נפטר המפיק, אורי סבג (בשלב בו הסרט היה כבר כמעט נעול), וכשייצא למסכים בארץ, בספטמבר הקרוב, הוא יהיה הסרט השלישי בשלוש שנים שעוסק במלחמת לבנון הראשונה. אם יוצריו ומפיציו חוששים, הרי שזה בצדק: לא משנה כמה טוב הסרט, האם לקהל יהיה כוח בכלל להתמודד עם עוד סרט מלחמה לבנוני (ולכו תסבירו להם שהוא נוצר במקביל ל"בופור" ו"ואלס עם בשיר" ולא בעקבותיהם)? ואולי דווקא עדיף לשנות את שמו ל"בופור 2: ההתחלה". פריקוולים הולכים חזק כיום.

אבל מה שמעניין, מנקודת התצפית שלי, היא ש"לבנון", "בופור" ו"בשיר" עוסקים על פניהם באותם נושאים ממש – התמודדות החייל הפשוט עם אימי המלחמה והתפקוד הפרטי מול שרשרת הפיקוד, ומול הפחד, ומול המצפון (שלושתם סרטים העוסקים בגיבורים במצב הלם) – אבל מה שמרתק הוא ששלושתם נוקטים בגישות קולנועיות שונות בתכלית כדי להעביר את התחושה. "לבנון" הוא היחיד מהשלושה שמנסה להכניס את צופיו למצב פוסט טראומטי (האם הוא מצליח בכך או לא, זו כבר שאלה אחרת).

שמוליק מעוז, הבמאי והתסריטאי, לקח על עצמו אתגר ועמד בו בגבורה: הוא החליט לספר את סיפורו של טנק אחד, על ארבעה חייליו, במשך ארבע השעות הראשונות של המלחמה. וזהו. זה הסרט. טנק אחד, ארבעה אנשים, ארבע שעות. ואלה ארבע שעות שמוגדרות על ידי סגל הפיקוד כ"טיול שנתי", החלק הפשוט. הבלאגן האמיתי של המלחמה צפוי אחר כך, אחרי שכבר הסרט נגמר. (וביוני 2012, במלאת שלושים שנה לתחילת מלחמת לבנון, יהיה אפשר להקרין את שלושת הסרטי האלה בסדר כרונולוגי: "לבנון" ראשון. "בשיר" שני – נדמה שארי פולמן נכנס ללבנון כששמוליק מעוז יצא ממנה, "בופור" שלישי. ובין "בשיר" ו"בופור": "שתי אצבעות מצידון", "גמר גביע" ו"עונת הדובדבנים").

את האתגר של צילום כל הסרט בתוך הטנק ומנקודת התצפית מתוך הטנק עושים מעוז והצלם גיורא ביח באופן פנומנלי. תאורה מוזהבת על רקע שחור, רקע כמעט בלתי נראה, הבלחות של אור. דמיינו את כל החלק האחרון של "אפוקליפסה עכשיו", בו קולונל קורץ מתבודד במערה כשרק אלומת אור אחת מבהיקה על קרחתו, נפרשת על פני סרט שלם. זה מופתי. זה מופתי בעיקר כי זה המקום בו מעוז מוכיח שהוא כאן לא כדי לספר סיפור אלא כדי להעביר תחושות. מכיוון שכבר פורסם שעלילת הסרט מבוססת על חוויותיו האישיות (ואין זה מקרי, אני מניח, שגם לגיבור הסרט קוראים שמוליק, בגילומו של יואב דונט) היה חשש שהסרט רק יעסוק בתיאור סיטואציות קרב. אבל לא. מתברר שהזכרון של מעוז קולנועי למדי. ולכן הוא שם לב לפיוט שבזוועה, לדברים הקטנים. לטקסטורות של מפגש השמן במים. הדם והשמן. לאסתטיקה של שקדי המרק (יש עניין שלם עם שקדי מרק). הסרט עוסק בהתבוננות, וככזה הוא מביט בעניין בשינויי התאורה. ברגעים הטובים שלו, זה נראה כמו סרט מלחמה שבלה טאר היה יכול לביים. איטי, מהורהר, אקספרסיוניסטי, לוקח את הזמן, מתמקד בכל שלולית וכל טיפה, מביט בריכוז באלמנטים צדדיים.

וכאן מתחיל הצד השני: כל מה שקורה מחוץ לטנק מועבר אך ורק מנקודת מבט של כוונות הצריח בטנק. נקודת התצפית מצומצמת, צרה, ולפיכך מלחיצה מאוד. הדבר היחיד שנותן לצוות הטנק תחשה של "תמונה רחבה" זה רק הסאונד. מסוקים, מטוסים, פיצוצים, יריות. הכל קורה אוף-סקרין, אבל בסאונד. ועד סוף הסרט הצופה ירגיש שהוא פיתח אינטימיות עם כל הרעשים של הטנק: רעשי הצידוד וההגבהה, הדפיקות של החלפת העדשה למבט מקרוב על המטרה, והרעשים שעושה המנוע כשהוא רגע לפני השתנקות.

כל הדברים האלה הם בראש ובראשונה החלטות אמנותיות, קונספטואליות, שנדרש אומץ לקבלם. ומה שמרשים הוא שהם גם בוצעו לעילא. לפיכך, "לבנון" – אני מבשר בשמחה – עומד בהצלחה בכל יעדיו, הקונספטואליים והאסתטיים.

מכאן נותר רק לבחון איך הסרט פועל על קהלו ומה הוא אומר. ואלה המקומות בהם הסרט פחות אחיד. למשל, חבל שמבחינה תסריטאית הוא לא היה כה ספרטני כמו מהבחינה האסתטית. או למשל, שנדמה שהצמצום הקונספטואלי הוביל לאיזשהו צמצום פחות מוצלח באוצר המילים הדרמטי של הסרט. כך למשל אנחנו רואים שוב ושוב ושוב אנשים שמביטים ישירות אל המצלמה במבט מיואש/מוכיח, או לחילופין רואים ושומעים שוב ושוב ושוב אנשים משתינים (אשכרה הייתי נכנס לעוד חצי משמרת עריכה ומוריד שלוש השתנות בסרט, כי מתישהו זה מתחיל להיות קומי – מה שמעניק ל"פשששש…" שלי מתחילת הפוסט רובד שלם של משמעויות נוספות). וכאן מגיעה הדילמה הגדולה: בהנחה שכל מה שקורה בסרט הוא אמת לאמיתה, וכך זה תמיד בטנקים, וכך זה קרה בטנק של מעוז, ואלה הדברים שהוא ראה (כי מבעד לצלבי הכוונת המראות הם מהאלימים, המקוממים והמדממים ביותר שנראו בקולנוע הישראלי), יש בקולנוע את מנגנון ההדחקה שלא קיים בחיים. כשבחיים הכל נהיה יותר מדי אנחנו מכבים את עצמנו, עוברים להלם, וזה מה שהסרט מתאר. כשבקולנוע זה יותר מדי, אנחנו עוצמים עיניים, או משתעממים, או מפרשים את הההפרזה כאפקט קומי. כך שיש כאן איזושהי בעייתיות מסוימת.

אבל בגלל שהסרט יחסית די קצר ודחוס הסוגיות האלה מינוריות. אך אלה הדברים בהם נאלץ לדון לכשייצא הסרט, ובוודאי אחרי צפייה חוזרת. בצפייה הזאת, מול אולם מלא בסינמטק, "לבנון" התגלה כהפתעה הקולנועית הגדולה השנייה של התחרות השנה, אחרי "סיפור גדול", וסרט שבוודאי יהפוך לאחד הבולטים והחזקים בתחרות השנה.

נושאים: ביקורת

31 תגובות ל - “״לבנון״, הביקורת הראשונה”

  1. איתן 3 יוני 2009 ב - 12:54 קישור ישיר

    צ`מע, כפי שתוכל לקרוא בתגובה בפוסט הקודם, לגבי הצילום בתוך הטנק אני מסכים איתך לחלוטין. עבודה מפוארת. אבל אני הרגשתי בהרבה מקומות שיש כאן מניפולציה. שיש כאן דבר והיפוכו. למשל: השיחה בין איש הפלנגות לבין השבוי הסורי מתנהלת בערבית, שאף אחד (חוץ ממושונוב) לא ממש מבין. אז למה היא מתורגמת לצופים ?

    אתה רוצה לעשות סרט שמתרכז בחיים בתוך טנק ? אל תראה לי את החוץ. ב"בופור", יוסי סידר הקפיד לא להראות את הצד השני. את החיזבאללה. כאן משתמש מעוז במניפולציה של צילומי החוץ בשביל להראות את האכזריות הצה"לית. ושים לב, שלחלק מצילומי החוץ מצטרף סינק-סאונד, ולחלק לא. וכמובן גם עניין המבט הישיר למצלמה מיותר ובוטה. בכלל, מבט ישיר למצלמה הוא כלי כל כך יוצא דופן, ששימוש בו צריך לבוא, אם בכלל, רק אם ממש צריכים (בסוף של "4 חודשים וגו`…" או בסוף של "אור"). אצל מעוז הרגשתי שזו עוד מניפולציה. מה גם, כפי שכתבתי כבר, כמו שהתסריט בנוי, עם כניסות ויציאות, הסרט הרגיש לי קצת כמו הצגת תיאטרון. אני רציתי להיכנס מתחת לעור של הדמויות האלו (שלדעתי גם לא כתובות טוב, ברובן, כפי שהסברתי כבר), אבל הרגשתי שקיבלתי עיבוד מלאכותי ומגמתי של מצב ריאליסטי. אני יצאתי מאוכזב.

  2. חיים 3 יוני 2009 ב - 13:20 קישור ישיר

    מה עם הקאסטינג הפחדני?

  3. חנו 3 יוני 2009 ב - 14:17 קישור ישיר

    אינני מבין למה הסאונד בסרט כלכך דומיננטי לצערי הסאונד כל כך דומיננטי שהוא מרגיש כמו over acting

  4. רתם 3 יוני 2009 ב - 15:07 קישור ישיר

    "לבנון" סרט גדול למרות המניפולציות. ובעיני להשוות בין "לבנון" ו"סיפור גדול" זה ממש לא יפה. הראשון עושה קולות של קולנוע גדול, של ראיה אסתטית, של יצירת אמנות (ואין הרבה כאלה בקולנוע הישראלי). השני הוא דרעק סינתטי, דל, מתחנף ובעיקר לא מצחיק. מוצר פסטיבלים מבאס, כמו חצי מהסרטים שנעשים כאן בשנים האחרונות.

  5. nitayn 3 יוני 2009 ב - 16:30 קישור ישיר

    צילום מדהים
    ארט מדהים
    עריכה מעולה

    סרט מביך פורנוגרפי ורע רע רע
    ושוב פעם רע

    משחק רע ללא יוצא מהכלל של כל השחקנים
    חוץ מאשרף וריימונד

    איתי טיראן מביך ברמות
    תסריט ללא שום דבר

    פורנוגרפיה של אלימות ללא שום סאב טקסט
    במסווה של אומנות

    מניפולציה זולה וברורה

    סרט רע ומעצבן

    צילום מעולה

    🙂

  6. nitayn 3 יוני 2009 ב - 16:47 קישור ישיר

    עבודת המיקס והסאונד דוחה ומניפולטיבית ברמה של בית ספר יסודי
    במיוחד בקטע של נסיון החייאת החייל עם חצי הראש הפתוח

    אושרי כהן לא שחקן
    ואינני מבין איך יש במאים שחושבים שהוא כן שחקן

    הקהל צחק במקומות הכי לא נכונים בסרט
    ולא נראה לי שזה מה שהבאי התכוון אליו

    המונולוג של החייל על המורה והציצים
    היה הדבר הכי תלוש והכי הזוי
    שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות

    ומשוחק רע כל כך

    צילום מעולה
    אסתטיקה קולנועית מדהימה
    אך בלי שום תוכן

    שמוליק
    היית ארט דיירטור מדהים
    וזה ניכר בכל פריים מהסרט הזה

    אך לדעתי הסרט הוא בושה לך
    ולאינטילגנציה של הצופים

    מביך ומעצבן

  7. nitayn 3 יוני 2009 ב - 19:58 קישור ישיר

    **ספוילר** **ספוילר**

    כשאני רואה שחקן שאני מאוד מעריך כמו איתי טיראןוחושב שהוא שחקן מעולה
    http://www.cameri.co.il/index.php?page_id=1182
    http://www.cameri.co.il/index.php?page_id=43

    בסרט הזה המשחק שלו עלוב עד כדי פטאתי
    והאחריות במקרה הזה היא של הבמאי
    שכנראה העדיף לעצב את הפריים
    מאשר לדאוג לתסריט ולמשחק של השחקנים שלו

    אין רגע אחד אמין בסרט הזה למעט הסצינות עם ריימונד
    ואשרף

    עוד דוגמה-
    כשהנהג של הטנק(מושונוב הצעיר) מבקש שיתקשרו לאימו
    כל כך ברור שהוא ימות בסוף

    בנאלי צפוי מראש ולא מעניין

    הדבר הכי מרגיז שאני יכול להרגיש כשאני יוצא מסרט
    זה כשאני מרגיש שהבמאי מזלזל באינטיליגנציה שלי
    ומשתמש ביומרה ובמסווה של אומנות או אסתטיקה קולנועית מרשימה

    במקרה של הסרט הזה הרגשתי שהזלזול בי כצופה
    עצום

    מביך ומעצבן

    צילום מופלא
    אסתטיקה נהדרת

  8. יוני 4 יוני 2009 ב - 2:39 קישור ישיר

    וואו. nitayn, אתה ממש פסיכי. באמת, פסיכי. תיבדק.

  9. zoetrope 4 יוני 2009 ב - 16:23 קישור ישיר

    שמח שאתה יוצא ומדבר, אפילו אם זה קטילות, כמו שאפשר לצפות מפרפקציוניסט רצחני 🙂
    בעיקר מעודד לשמוע שדווקא הפן המושקע ביותר שהיה אמור לדבר בעיקר אליך, לא סינוור אותך מלבקר את השאר. הייתי חושב שזה קצת ירכך אותך.
    אולי אתה מפחד שכן ומפצה? חחח.
    אני מתאר לעצמי שהכעס נובע מאכפתיות.
    זה רק מוכיח מה שפחדתי ממנו. שאפילו כשיגיע עידן הויז`ואל, עדיין נייצר אכזבות קולנועיות, כי זה היה רק סימפטום ולא הסיבה.

    נ.ב. לאן נעלמו ה n-joy? המייל שלי בודד וחסר השראה.

  10. ורד 5 יוני 2009 ב - 3:34 קישור ישיר

    משחק אדיר קולנוע מרהיב! יצירת מופת! הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי בחיי ואחד מהטובים שראיתי בכלל. חוויה קולנועית טוטאלית. כבר יומיים הסרט לא יוצא לי מהראש!

  11. ורד 5 יוני 2009 ב - 12:21 קישור ישיר

    הקינאה של ניתאי העבירה אותו על דעתו.
    הפן הויזואלי הוא שולי יחסית למשחק האמין והחזק. כל שחקן עושה בסרט את תפקיד חייו. הבמאי שולט שליטה מרשימה במכלול הקולנועי, וזה באמת מעורר קנאה.

  12. פששששש 5 יוני 2009 ב - 15:51 קישור ישיר

    המדובר באחד הסרטים המיוחדים יותר שנראו כאן בשנים האחרונות, ויזואליות מדהימה.פשששש.

  13. נו טוב... 5 יוני 2009 ב - 16:54 קישור ישיר

    אם נציץ בתגובות אחרות של nitayn נבין שעסקינן בספויילר עבור הסרט סיפור גדול. בתגוגות שלו באתר "שמנות ויפות" (אני לא צוחקת) הוא יודעת לספר מתי היציאה שלו לאקרנים בארץ איזה פסטיבלים הוא פותח וכן האלה וכן הלאה. בקיאות מרשימה. פה הוא יודע לספר לנו שהבמאי של לבנון היה פעם ארט דירקטור.
    בקיצור מר nitayn תנשווווום עמוק. תנוח. הבנו מי אתה. והבנו שכדי לקבל את הדעה האמיתי אנחנו צריכים לקרא את הביקורת שלך על דרך החיוב. תודה ניקח זאת לתשומת ליבנו.

  14. אחד 5 יוני 2009 ב - 21:36 קישור ישיר

    ניתאי איש עצבני, לא מהיום. אבל אני אחכה עד שאראה את הסרט ואחליט בעצמי.

  15. nitayn 6 יוני 2009 ב - 13:02 קישור ישיר

    אין לי בעייה מוסרית לחלוטין לצעוק במקרה הזה של לבנון שהמלך הוא עירום

    אולי הייתי בוטה בתגובתי
    אבל לא הייתי משנה דבר שכתבתי

    אין פה שום קנאה
    רק כעס שנובע מהמניפולציה הזולה והרעה לטעמי
    שכנראה הצליחה לסנוור לאנשים את העיניים

    בניגוד לאחרים פה אף אינני מסתתר תחת שם אחר
    ואין לי בעייה לומר תחת שמי
    שלדעתי
    במקרה של לבנון
    המלך הוא עירום

  16. עלמה 6 יוני 2009 ב - 17:38 קישור ישיר

    סרט חזק ומרגש. יצאתי עם דמעות. הסרט גרם לי להבין מה עוברים חיילים במלחמה. כשאני חושבת עליו אני רוצה לבכות.

  17. אסף 6 יוני 2009 ב - 20:16 קישור ישיר

    יופי של סרט ואפילו רואים את הציצים של ריימונד אמסלם .
    (שזה פיצוי על "ציון ואחיו" ו-"כלת הים" בהם, באופן מפתיע, רונית אלקבץ נשארת עם בגדים)

  18. smith69 27 יוני 2009 ב - 12:02 קישור ישיר

    נדיר ש סרט מכאן לא צריך אף התנצלות בסגנון: כאן לא היה מספיק כסף אז חתכנו רגע לפני.. או: אתם יודעים, בעברית זה נשמע לא משכנע.
    כן משכנע, ולמרות שלא היה כסף, לא מרגישים. מרגישים רק עוצמה וקוהרנטיות ואחידות סגנונית. ופחד מות. שאפו

  19. בבב 11 יולי 2009 ב - 7:35 קישור ישיר

    הופעת האורח של דוד וולך בתור רופא בתחילת הסרט, רק מדגישה את הפער בין שני הבמאים, שהם ככל הנראה חברים – היכולת לשלב צורה ותוכן באופן מפעים (חופשת קיץ) וסרט שהוא כולו צורה מפעימה, אך נבוב לחלוטין (מעוז).

  20. אילנה 13 יולי 2009 ב - 17:51 קישור ישיר

    ראיתי בירושלים ונדהמתי!

  21. ערן 13 ספטמבר 2009 ב - 1:38 קישור ישיר

    עמוס גיתאי, תאכל אבק!
    למעלה מ-20 שנים שעמוס גיתאי, הנפוח היהיר והחלול, מנסה להשיג את הפרס הזה. בא שמוליק מעוז האלמוני ועושה לו בית ספר בכשרון ובאיכות. מזל טוב.

  22. רונן ל. 13 ספטמבר 2009 ב - 1:53 קישור ישיר

    יש כאן כמה תגובות שקלעו ב-100% לכל הבעיות בסרט הפורנוגרפי, הילדותי והמאוד מאוד לא קולנועי הזה. התגובה של בבב (מס' 19) מבטאת בדיוק את מה שרציתי לומר, וכך גם התגובות המדויקות והחריפות של nitayn.
    יש בסרט הזה אך ורק שלושה דברים מעולים: הצילום, הסאונד וזהר שטראוס המהפנט, שגדול על הסרט עשרות מונים.
    כל השאר, כפי אלה שמעליי כבר כתבו, הופך את הסרט לתצוגה מביכה וילדותית מאוד וחסרת כל הבנה תיאורטית של קולנוע, מהסוג שאופייני לבוגרים טריים של בתי ספר לקולנוע.
    כל יושבי הטנק, ללא יוצא מן הכלל, מפגינים משחק מחריד באיכותו, דבר שכמובן אינו בולט למי שאינו דובר עברית (אנג לי, למשל). כאשר באותה שנה יוצא גם "עג'מי" מדובר במבוכה רצינית. הפורנוגרפיה הילדותית, הלא מוצדקת והכה-בנאלית של השימוש בתצפית של הטנק היא שערורייתית, וסצינת חליצת-השד הכאילו-מזעזעת-אבל-בעצם-אירוטית היא אחד מרגעי השפל של הקולנוע הישראלי אי פעם. שלא לדבר על כך שכמעט כל הקטעים שנצפים מבעד לכוונת הטנק הם פלגיאט בוטה (ולא, לא "הומאז'ים") מסרטי מלחמה גדולים וחכמים בהרבה – "צא וראה", למשל (עין הסוס), ומקורסאווה.
    בגיליון האחרון של "מערבון" כותב קולנוען לבנוני במכתב גלוי לארי פולמן, כי צפה בסרטו ולא חש שיש בו חרטה מצדו של פולמן על כך שהתגייס לצבא, על כך שביזבז שלוש שנים מחייו על שירות צבאי. זו פנייה קצרה ורגישה ומדויקת מאין כמוה, שמצליחה לבטא בדיוק את הבעייתיות (בלשון המעטה) בכל גל סרטי המלחמה הישראליים הללו. "לבנון" גם הוא רחוק מלהיות חרטה על השירות הצבאי של יוצרו. מעוז לא רק שאינו מתחרט שעשה מלחמה, הוא הופך אותה לאירוע. במקרה הטוב זה נובע מבורות וחוסר הבנה של המדיום שבו הוא יוצר ושל היסודות התאורטיים שלו ומשמעויותיהם. במקרה הרע זה נובע מציניות ומפנייה מכוונת לקהל שלעד ייפול בפח הידוע של פורנוגרפיה במסווה של מחאה.
    זהו סרט בזוי, לטעמי. אבל איזה שחקן נפלא זהר שטראוס.

  23. עופר 13 ספטמבר 2009 ב - 2:55 קישור ישיר

    כל הכבוד לשמוליק מעוז על הזכייה המפוארת הזאת. לטעמי מדובר בסרט חלול ושטחי. העובדה שכל ארבעת הטנקיסטים מוצגים כילדי צופים שנקלעו למלחמה, מבועתים, כאילו נולדו כולם במצב של הלם קרב, הופכת בעיני את הסרט לבכייני, מגוחך, ומעוות פוליטית (למולם הפסיכופאט צמא הדם מהפלנגות). איפה תשוקת החיילים לצאת למלחמה? איפה לפחות הטנקיסט האחד שנכנס ללבנון בהתלהבות כי סוף-סוף זה קורה? אם היה לנו באמת צבא מבוהל ושונא קרבות כל כך אולי הכל פה היה יותר טוב… אבל בפועל חיילים נכנסו ללבנון כשהם מצטלמים על הטנקים ומאושרים כאילו יצאו לטיול. כשהטנק הזה הוא היחיד המוצג הופך הטנק הזה למעין שיקוף של הצבא. כל הארבע מתנהגים כמילואימניקים שבוזים ולא כסדירניקים שיש בהם את התמימות הרצחנית שמאפיינת הרבה פעמים לפחות חלק מהחיילים בסדיר. ובקשר לצופים הנלהבים- מדהים בעיני שישראלים זקוקים לסרט קולנוע כדי להבין שמלחמה זה נורא (זה הרעיון היחיד שהסט הזה מעלה). עד היום לא ידעתם את זה? זה מספק אולי חלק מהסיבות למצבנו הפוליטי העגום

  24. קולנוען 13 ספטמבר 2009 ב - 3:15 קישור ישיר

    מזל טוב לשמוליק מעוז ולחבורת השחקנים שלו. איזה אושר לראות כזה הישג לקולנוע הישראלי. ממשיך את ההצלחה של בופור וואלס – סחטיין לכולנו. איש יקר הבמאי הזה.

  25. מיקי 13 ספטמבר 2009 ב - 22:27 קישור ישיר

    אני לא יודע לגבי לבנון, אבל מבחינתי הפסטיבלים האלו יכולים כבר לפשוט את הרגל. בדרך כלל הטעם שמשתקף בהם מיושן, שמרני. אתמול צפיתי באנטיכרייסט של פון טרייר וגם אם אני יכול להבין אנשי שלא אהבו את הסרט, מבחינתי צחוק מתגלגל ובוז במהלך ההקרנה הן תגובות שמתאימות יותר לוודביל ולא לפסטיבל מכובד. חוצמזה שהסרט מרתק, מהפנט ואפשר להגיד הרבה דברים על פון טרייר (כולל שהוא קצת לא שפוי, מה שנכון כנראה) – אבל את היכולת ליצור קולנוע מטלטל הוא לא איבד. אז אני לא יודע כמה "לבנון" הוא סרט טוב, אבל את החותמת לכך הוא לא יקבל, מבחינתי, מזכייה באחד הפסטיבלים הללו.

  26. גל 13 ספטמבר 2009 ב - 23:10 קישור ישיר

    מיקי, המסקנה ממה שאתה אומר היא בדיוק הפוכה. מזל שיש פסטיבאלים שמאירים סרטים כמו "אנטיכרייסט" (בכל זאת קיבל את פרס השחקנית ב"קאן") ולא משאירים את הסרטים רק לחסדי קהל רחב.

  27. מיקי 14 ספטמבר 2009 ב - 0:40 קישור ישיר

    גל, אני מסכים איתך במובן הזה. יש את המקום הפיזי הזה שנקרא "פסטיבל" שבו מקרינים את הסרטים האלו וזה כמובן מקום מבורך. אבל זכייה וכל תגובה אחרת של המבקרים והקהל מעידה על טעם מסוים. לטענתי, לאחרונה הטעם הזה משאיר אותי עם צרבת חזקה. אני מסכים שהאירוע עצמו חשוב, אני רק לא יודע כמה הזכייה בו, או אופן ההתקבלות בו בכלל, מעידים על טיבו האמיתי של הסרט. יום אחרי שראיתי את "אנטיכרייסט", אני מוצא את עצמי ממש מעוצבן מהאופן שבו קיבלו אותו שם.

  28. אסף 15 אוקטובר 2009 ב - 12:27 קישור ישיר

    סרט מאכזב ויוצר תחושה של החמצה.
    הרבה מאומה על לא מאומה.
    בופור לוקח את לבנון בקלות.
    גם השחקנים שם הרבה יותר אמינים.
    אחת הבעיות של הסרט היהת חוסר הדיוק והמקצועיות של הבמאי.עם בבופור הזדהיתי לגמרי עם הסרט והדמויות, הרי שלבנון לא כך היה.
    כיום סרטים כאלו, מנסים להתקרב לאמת בכל הפרטים האפשריים.
    לנסוע בטנק בלי כובעי מגן וקשר (ג'נטקסים), מהווה עבירת משמעת חמורה ביותר. שלא לדבר על כך שאי-אפשר לשמוע שום דבר ברעש הנורא תוך כדי נסיעה ובוודאי שלא תוך כדי לחימה.
    גם אם אפשר לשמוע מה נאמר מחוץ לטנק ובסרט קיימות סצנות כאלו.
    טנק הוא מקום הרבה יותר קטן ממה שצולם בסרט.
    טנק אינו עושה דברו הנרצע של קצין חי"ר, כריזמטי וקשוח ככל שיהיה. יש לו חיות משל עצמו.
    העברת תדרים בקשר אינה נעשית כמו ברדיו ושמיעת תחנות ערביות תוך כדי מעבר בין ערוצים, העלתה גיחוך.
    בקיצור חוסר האמינות המקצועי, משליך על הסרט כולו ופוגע בו.
    הדמויות לא מפותחות ודי חלשות. אושרי כהן ענק כתמיד גם אם הוא טען קשר בטנק וגם אם הוא מפקד בבופור.
    לקראת הסוף יש סצנה טובה בה הטנק בורח מהסורים, מאבד את מיקומו וברקע יש מוזיקה מפחידה שמנגנים כנראה הסורים וכאן יש ציפיה לשיפור, אך הסרט נגמר די מהר לאחר מכן.
    בקיצור אכזבה.
    כנראה שזכה בפרס ונציה כי אוהבים לראות אותנו יורים ובוכים.

  29. המפרגן 25 אוקטובר 2009 ב - 21:43 קישור ישיר

    לכל המקטרגים הגיע הזמן ללמוד לפרגן לבמאי שהצליח להגיע למקום שמאות בעצם אלפי בימאים בעולם חולמים יום יום ומוכנים למכור את אמם בכדי לזכות בבפרס מכובד כמו אריה הזהב
    להפסיק לילל על הצלחתם של סרטי המלחמה המתחסדים
    סרט זה אינו מתחסד סרט זה מספר סיפור אישי פרטי ולא מבקש לכלול את כל הצבא צאו מהמסגרת אליה נכנסתם ביום שגויסתם ותפתחו את עינכם זו יצירה גדולה
    פרגנו זו הרגשה נפלאה והתוצאות לא תאחרנה להגיע

  30. לונדרס 11 אוקטובר 2010 ב - 0:16 קישור ישיר

    סרט כביר.
    נוצרת אצלנו מבלי משים שפה קולנועית חדשה, אותנטית, ישירה, נטולת מאניירות ושיקולים אסתטיים. כח עצום טמון בישירות הבלתי-אמצעית הזאת, בדבקות בחויות ללא כחל ושרק [הטנק אגב, הופך בהיחבא למטאפורה על הקיום הישראלי האנרכי-ניהיליסטי בכללותו]. העוצמה המרכזית של הסרט היא בחישוף המצפון היהודי של הצוות. הברוטליזציה של הלוחמים חלקית, מוגבלת. סרט מלחמה כזה לא נעשה מעולם, בשום ארץ ומבחינה זו הוא משיק ומקביל ל"באשיר" של פולמן. לבנון אינו יצירת מופת אמנותית כי האמנות אינה משחקת בו תפקיד. באופן פרדוקסלי זה יתרונו הגדול [הנקנה לעיתים במחיר התעסקות בזוטות כגון גירוי התלמיד ע"י המורה המודיעה על מות האב]. הכנות כובשת את לב הצופה. המשחק מצוין. אושרי כהן תורם תרומה משמעותית

  31. יובל אורן 18 דצמבר 2010 ב - 14:24 קישור ישיר

    קראתי רבות מהתגובות והביקורות ונדמה לי שהמבקרים לשלילה הם אנשי קולנוע או כאלה המחפשים אמירה נגד הצבא או מלחמה.
    הסרט הוא סרט מצויין וראיתי אותו פעמיים ברצף.
    זוהר שטראוס באמת בגדולתו שחקן ענק וגם השאר היו בסדר גמור.
    הסצנות עם האישה הלבנונית והסיפור על המורה היו בהחלט מיוחדות ומרשימות.
    כל החברים שלי – שאגב כולם קרביים וחלקם שריונרים- אהבו מאוד את הסרט ובאמת כל הכבוד על הסרט ועל הזכייה.
    נקווה שיהיו עוד סרטי מלחמה וצבא ישראליים – יש המון חובבי קולנוע שאוהבים זאת.


השאירו תגובה ל - חיים