31 אוגוסט 2006 | 07:00 ~ 25 תגובות | תגובות פייסבוק

התוכנית כבקשתכם

איזה תענוג. אני כותב ארבע מילים, אתם עונים עם 20 תגובות נפלאות. ועכשיו, בתמורה, אענה.

ליובל (1). רעיון מעולה, ואכן זו אחת המטרות המוצהרות של האתר. רשמתי לפני את הבקשה שלך: "להציל את טוראי ראיין", שעליו כתבתי באריכות ל"סופשבוע" של מעריב. אחפש בהארד דיסק. על "דוני דארקו" (הילה, 6) מעולם לא כתבתי יותר ממשפט או שניים, פשוט כי אף פעם לא היתה סיבה קונקרטית. הוא לא הוקרן בקולנוע, לא בסינמטקים, לא בפסטיבלים, לא הוקרן באף ערוץ סרטים ולא יצא בדי.וי.די עם תרגום לעברית. די מדהים, לא? אולי באמת צריך לכתוב עליו משהו, אבל נראה לי יותר דחוף לנסות למצוא עותק שלו ב-35 מ"מ ולשים בסינמטק לכמה הקרנות.

לדוד שליט (2), סיגל (5), עידו (12). לפני הכל, ברור לגמרי שכמו ששיפוט של סרט בצפייה ראשונה הוא עניין של טעם, כך גם שיפוטו בצפייה שניה, מאוחרת יותר. וכמו שאתה שואל מתי סרט קלאסי מתיישן, אני גם רוצה לשאול מתי סרט ישן מזדקן בכבוד. סרטים שנראו נחמדים בצפייה ראשונה, וכעבור שנים מתברר שהקדימו את זמנם, או שהיו נבואיים, או שנהייו צלולים יותר בצפיות חוזרות. אבל זה חלק מדיון מורכב יותר. השאלה שאתה מעלה בעצם היא האם אפשר להוציא סרטים מהקאנון.
שני דברים שקשה לי איתם עם הסיפור שלך על "איזה חיים נפלאים": 1. יוצא לי לראות את "איזה חיים נפלאים" מדי כמה שנים, ואני חושב שהוא נפלא ומרגש. מיושן? אני מניח שכן, אם משווים אותו לסרטים בני זמננו. בטמפו, במשחק, בנאיביות, באופטימיות. ובכל זאת בסוף, במשפט "אתה האיש העשיר ביותר בעיר" אני תמיד נשנק. מצד שני, כל סרט מתיישן בחלוף עשור. לפעמים התסרוקות חושפות את זה. 2. הבעיה היא שניסית למדוד את ערכו של הסרט על סמך תגובת ילדיך אליו, וזה נראה לי קצת לא הוגן עבור הסרט. "אילו חיים נפלאים" וגם "זה קרה לילה אחד" נוצרו עבור קהל שחי בעידן אחר. זה כמו להראות לילדיך סרט אפריקאי. זו תרבות שונה, עם גינונים אחרים לגמרי. האם הם יגלו סבלנות כלפיו? אולי, אבל רק אם תיתן להם תחילה כלים להבנתו, תן להם קונטקסט, תכוונן את ראייתם לסרט על פי תקופתו. כי זה הקטע עם קלאסיקה: היא כבר לא מוצבת במדף הפופ, היא לא נגישה לכל אחד, היא עוברת למדף המוזיאונים, היא דורשת רקע מוקדם בטרם צפייה, היא דורשת ריכוז אחר, מאמץ אחר. אולי אף בגרות. אם ילדיך אוהבי קולנוע, אני משוכנע שיבוא יום כשהם יהיו בתיכון, בצבא, באוניברסיטה שהם יגלו את הסרט הזה וישתנקו ממנו. אולי הם יקראו עליו משהו קודם. אולי הם יכירו סרטים אחרים של קפרה או של ג'יימס סטיוארט, אבל יהיה משהו שיכניס אותם לסרט, שייתן להם נקודות עיגון. ואז הם יראו בקלות שזה לא רק קלאסיקה, אלא גם היסטוריה. שיש משהו בסרט הזה ששינה במילימטר את הד.נ.א של הקולנוע האמריקאי לכל המשפחה שבא אחריו. שכמות הסרטים שמצטטים ממנו היא אסטרונומית. וזה נכון להמון סרטים, בשחור לבן ובצבע. יקח להם זמן עד שהם יעדיפו את "פסיכו" על פני "צעקה", כי "צעקה" מדבר לדור שלהם. ו"2001: אודיסיאה בחלל", להיט ענק של דור שלם ב-1968, הוא כיום כמעט כמו ציור מופשט שתלוי בפינה הכי נידחת במוזיאון. והאם העובדה שהמוני צופים צעירים יחשבו שמדובר בשיעמום מוחלט תגרום לסרט הזה להיות פחות ממופלא? לא. כי למרות שעברו רק 38 שנים, זה סרט שמדבר בשפה קולנועית שכיום כבר נכחדה. ואגב, אני מניח שבעוד 70 שנה גם ניניהם של ילדיך יבקשו רשות להפסיק באמצע את הצפייה ב"שודדי הקריביים" כי הוא יראה להם מיושן ואיטי, למורת רוחם של תאומיך שיזכרו אותו מנעוריהם בתור סרט הרפתקאות מבדר וקצבי.

ליניב אידלשטיין (3). כן!! ואם יש לך מצלמה דיגיטלית או סלולרית, שלח גם תמונות. לשיקולך, העלאת רשמים דרך מנגנון התגובות או דרך המייל.

ליצחק (10). פוסט על חיי? Why on earth? לא מספיק שאני כותב כאן על ההעדפות שלי, העמדות שלי, הפוליטיקה שלי, אז לכתוב גם על החיים שלי? מה, הבלוג לא מספיק אישי? מצד אחד, אין לי עניין לכתוב כאן אוטוביוגרפיה, מצד שני לכתוב על אמנות היא מלאכה שעוסקת כל כך הרבה בהתנסחות סביב רגש ותפיסת עולם עד שהבלוג הזה, למי שקורא בעיון, מביך בחשפנותו. מצד שלישי, אלה הם חיי: סרטים והכתיבה עליהם.
ובכל זאת: אם יש סיבה בגללה קצת קשה לי יותר לכתוב על סרטים ביומיים האלה היא החרדה/התרגשות לקראת תחילת שנת הלימודים. עם ילדה אחת בגן חובה וילדה שניה שמתחילה גנון אני מוצף מחשבות על העולם מנקודת המבט שלהן. על חוויות חדשות. טראומות? פרידה ראשונה? מפגש עם עשרות ילדים זרים? המוח ניתך מרוב תחושות והרהורים, והרצון הוא לצאת לחופשה ארוכה ופשוט להיות שם בגן לידן, להשקיף, ללמוד וללמד, להגן, לראות אותן משתלבות בתנועה. לומדות לצוף בלעדיי.

לרובין (13). הנה רשימה של הסרטים שייצאו בארצות הברית בשלושת החודשים הקרובים, ולחלקם אני מחכה בציפייה דרוכה, וכלפי חלקם אני מגלה איפוק מתוך חשש להתאכזב. כן, זהו מדור פריוויו הסתיו, מתוך גיליון "פנאי פלוס" של היום. במוספי התרבות והמקומונים אוהבים לשמור את פרויקטי הפריוויו לתקופת החגים ולגיליונות המיוחדים עם הסגירות המוקדמות. אני משתדל ליישר קו עם המגזינים האמריקאים שמציינים את תחילת עונת הסתיו ההוליוודית בסוף השבוע הראשון של ספטמבר (לייבור דיי). ואכן, הנה פרויקט הפריוויו של מגזין "ניו יורק", גם הוא מהיום.

לאיתן (14). רוויה? מואה? אתה צוחק, אני מקווה. זה היה שבוע חלש בניוזים, וממילא אתמול כל תעשיית הקולנוע ועיתונות הקולנוע עפה בטרנס-אטלנטיות לוונציה ומשם בטרנס-אטלנטיות בחזרה לטורונטו. עונת הפסטיבלים הנפלאה מתחילה. נקווה שיהיה אקשן. ואל דאגה: לא קורה כלום מאחורי הקלעים של פרסי אופיר.

להארטלי (15). אוי, זה היה אייטם תמוה. מי רוצה להתערב שהסרט הזה לא ייצא לפועל, ואם כן אז לא עם הליהוק הזה? אני גם רוצה מתישהו להוציא קומוניקט לעיתונות על סרט חדש שלי, למרות שהתסריט שלו בכלל לא נכתב עדיין. אני חושב שיהודה לוי ונינט ובריטני ספירס וקווין פדרליין ישחקו בו. השארתי הודעה לאסיסטנטית של הסוכנים שלהם. מעניין כמה עיתונים יפרסמו את הידיעה. ואגב: מתי היתה "גבעת חלפון 2"?

לפ.ה (19). הנה סופיה קופולה ושות'.

25 תגובות ל - “התוכנית כבקשתכם”

  1. איה 31 אוגוסט 2006 ב - 7:41 קישור ישיר

    הי יאיר

    אני קוראת קבועה של הבלוג אבל מגיבה מעט מאוד כיוון שחוץ מאהבה גדולה לסרטים אין לי הרבה ידע או איזה שהן תפיסות עולם מגובשות ומנוסחות היטב על קולנוע. היום רציתי להגיב רק כדי לומר כמה אני נהנית לקרוא אותך כל פעם מחדש והיום במיוחד. תודה. על המחשבה הרבה המושקעת בכל פוסט ועל העבודה הקשה.

  2. ברווז גומי 31 אוגוסט 2006 ב - 8:51 קישור ישיר

    ראיתי אתמול באיחור את "אביבה אהובתי" ולכן חזרתי לפוסטים שפורסמו על הסרט ולביקורת (המצוינת) שכתבת עליו. בסוף הפוסט שמפנה לביקורת כתבתי משהו כמו "בשבוע הבא אספר משהו אישי על אביבה ועלי". לא זכור לי ולא מצאתי פוסט כזה. התחרטת או שכחת?

  3. מיקה 31 אוגוסט 2006 ב - 10:43 קישור ישיר

    לא היתה גבעת חלפון 2 אבל אסי דיין , נפתלי אלטר ובעיקר הגששים קיבלו סכומים די מכובדים כדי להסכים לעשות אחד כזה השנה… זה נראה לי אמור להיות משהו בסגנון- "גבעת חלפון- 30 שנה אחרי.." התסריט בכתיבה בימים אלו ממש..

  4. רד פיש 31 אוגוסט 2006 ב - 11:18 קישור ישיר

    המעיין נמצא בראש רשימת הסרטים שאני מחכה להם כבר… שנתיים, או שלוש, אולי. הרבה זמן. כל כך הרבה, שאני משתדל לשמור על הציפיות בגובה סביר, כדי לא להתאכזב. עד עכשיו לא הצלחתי לגלות האם הסרט יוקרן בארץ, או שייעלם כדרכו של 'דוני דארקו' (לא! בבקשה לא!). יש לך מושג, אולי?

    ותיקון קטנטן – דארן ארונופסקי ורייצ'ל וייס התאהבו על הסרט, ונולד להם בן. על הקטע של ה"התחתנו" הם העדיפו לדלג. עוד סיבה להיות בעדם.

    רוה לרד: זה סרט של פוקס כך שבאופן תיאורטי הוא אמור להיות כבר משובץ להפצה אצל האנשים הטובים בא.ד מטלון. כמובן שאם התגובות יהיו מחפירות וההכנסות בקופות יהיו דלות מישהו כבר עשוי למחוק את השיבוץ. נקווה לטוב. לא ידעתי שהם לא התחתנו. מצד שני, יש לדארן ולרייצ'ל דבר אחד משותף: אמא יהודיה, שהפכה לסבתא יהודיה. יש באמת סיכוי שהם יצליחו להישאר לא נשואים עוד הרבה זמן?

  5. חן חן 31 אוגוסט 2006 ב - 11:22 קישור ישיר

    אתה מאוד סלקטיבי ביחס לפוסטים שאתה מצטט (שלא לדבר על סמסמים. אבל מילא, אם אתה עסוק עם הילדות, אני איכשהו קצת סולח)
    ובכל זאת, אני רוצה לדעת מה עומד מאחורי מסע השיווק המסיבי ויוצא הדופן של אדיסון, ושל סרט התעודה החוג לקולנוע
    וגם – האם קשת תדחה את טקס פרסי אופיר כמו שהיא דוחה כל דבר שהיא אמורה לשדר?
    והאם העובדה שהיא מקדמת בטירוף את אדמה משוגעת, שהפיקה, היא לגיטימית, והאם תעזור לסיכוייו?

    רוה לחן חן: פשוט עוד לא היתה לי תשובה לגבי ג'סטין אמש. הכתבה ב"פנאי פלוס", עודכנתי, נולדה דווקא כקידום לאלבומו החדש שיוצא בהד ארצי. התוספת בהפניה על הסרט התווספה מאוחר יותר. לגבי הקמפיין הפרסומי המסיבי שמלווה את הסרט הקיקיוני הזה: זה כבר קשור לעובדה שיונייטד קינג, כפי שכתבתי לפני כמה ימים, פשוט קנתה כמויות מסיביות של שטחי פרסום. המודעות של "אדיסון" ממלאות שם את החלל שבין המודעה ל"אביבה אהובתי" למודעה של "נו אקזיט" בשבוע הבא. ואיכשהו, יש לי תחושה לא מבוססת שעלות הדפסת הפוסטר היא ההוצאה היחידה שיש ליונייטד קינג בהפצת הסרט הזה.
    לגבי עמידת קשת מאחורי "אדמה משוגעת": ההצבעה, כידוע לך, כבר הסתיימה. הם כנראה קראו בבלוג הזה ש"אדמה משוגעת" הוא המוביל לזכייה, לכן הם מאזכרים אותו בפרסומיהם. האם יהיה לנו פרשת "פרס ספיר 2"?

  6. נ' 31 אוגוסט 2006 ב - 11:47 קישור ישיר

    יש לי עוד בקשה יאיר, למה שלא תשים בצד רשימה של חמשת הסרטים המומלצים שלך שמוצגים כרגע בקולנוע?
    נראה לי שזה ישמח הרבה אנשים שסומכים על הטעם שלך ומתעצלים לקרוא תקצירים של כל הסרטים בעכבר.

    רוה ל-נ': רעיון מעולה. היתה בוקסה כזאת בסקיצה המקורית של האתר, לפני שהיא יושמה על פלטפורמה בלוגית. אנסה ליישם בהקדם. תודה על הרעיון. אהוד, צפה למייל בסוף השבוע.

  7. סטיבי (בסוף החופש) 31 אוגוסט 2006 ב - 12:17 קישור ישיר

    תמיד אפשר לכתוב משהו על ג'וזף סטפנו ו/או על גלן פורד…

    רוה לסטיבי: נו, אז למה לא כתבת? הכל אני צריך לעשות כאן? והספדים זה וילנצ'יק. נחכה לו. עד אז: גילדה, הפאם פטאל המושלמת, סוף סוף חיסלה את גלן פורד שהביט בה פושטת כפפת סאטן שחורה. ואמא בייטס סוף סוף חיסלה את ג'וזף סרג'נט סטפאנו, התסריטאי של "פסיכו". (ותראו מה עוד אני מגלה שם: פיטר גרינאוויי יתחיל את צילומי סרטו החדש ביום שני, מרטין סקורסזי מקבל טור ביקורת קולנוע בירחון, ויו ג'קמן מלכלך על הבזבזנות של הפקת X מן).

  8. חן חן 31 אוגוסט 2006 ב - 13:34 קישור ישיר

    רגע רגע, אתה מפספס את הנקודה, קשת הפיקה את אדמה משוגעת ומקדמת אותו. הם שלחו קומוניקט לעיתונות ולא הזכירו בו את שמות המועמדים, אבל דחפו פיסקה שלמה על אדמה משוגעת. ומכיוון שכתבי טלוויזיה וקולנוע נוהגים להעתיק או לשכתב קומוניקטים בלי להגדיל ראש, יש כאן טעם לפגם
    ועוד משהו – מי מימן מודעת עמוד לחוג לקולנוע? למה יש במאים של סרטים תיעודיים שנאלצים לייחצן את הסרט בעצמם, ובמאים אחרים נהנים מקמפיין שיווק מרשים למדי?

  9. דניאל פאיקוב 31 אוגוסט 2006 ב - 13:40 קישור ישיר

    פאיקוב לרוה: אתה כותב (כתמיד) בצורה משכנעת, אבל מספר בקושי חצי מהסיפור. כן, כדאי תמיד להכיר את הקונטקסט, אבל חלק גדול מהסרטים הקלאסיים נכנסו לקאנון בעיקר בגלל הקונטקסט ולא בגלל האמנות שבהם. התאוריה שלך מסבירה את "חיים נפלאים", שהיה ונשאר סרט מופתי דווקא בגלל שהצליח לסייג את הנאיביות והאופטימיות שלו (אם תשים לב, יש לא מעט פילם נואר בסרט הזה). התאוריה לא מסבירה יצירות אחרות של קאפרה, כמו "מר דידס הולך העירה" ו"מר סמית הולך לוושינגטון", סרטים שנראים היום גסים ומתחסדים. ועד כמה שאני מכיר את הקאנון, יש הרבה יותר סרטים בקטגוריה של "מר דידס" מהקטגוריה של "חיים נפלאים".

    רוה לפאיקוב: לא יעזור. זה ויכוח של טעם. אני חושב ש"דידס" ו"סמית" ו"ג'ון דו" הם סרטים נפלאים. אני מסכים שבהשוואה להם יש את הסרטים של לוביטש ופרסטון סטרג'ס, שפחות התיישנו מבחינת התוכן כי הם ציניים יותר ולפיכך מתאימים לנקודת המבט הנוכחית שלנו. אבל תפיסת העולם הבסיסית של קפרה, שנקרא לה, רק כדי לתמצת את הדיון "פופוליסטית", היא עדיין תפיסה שלטת בקרב לא מעט אמריקאים, והיא מתעוררת לחיים בקולנוע אחת לכמה שנים. היא נראית לנו מיושנת כי היא מניחה שהאדם הוא טוב במהותו, וזו עמדה שגם אם איני מנוי עליה ברוב שעות היום, אני שמח להאמין בה לפחות בקולנוע. בעיני, סרטיו של קפרה שורדים. "הן לא תיקחהו עמך" ו"רעל ותחרה" עדיין מצחיקים אותי. לעומת זאת אשמח להעיף מהקאנון את "יצרים" של אנטוניוני, את רוב הסרטים של אוטו פרמינג'ר, ודי הרבה סרטים של ג'ון יוסטון. כאמור, עניין של טעם.

  10. מבקר ותיק ומגיב מתחיל 31 אוגוסט 2006 ב - 16:59 קישור ישיר

    שלום לכולם, בלוג שווה ביותר.
    רציני לשאול (ספק לבקש או להציע) – ראיתי את הרשימות הללו בבלוג אחר, המדרגות את הסרטים הטובים בכל הזמנים – http://www.sikurmemukad.com/spoiler/?cat=13

    אולי גם כאן תציע את דעתך לסרטים הטובים ביותר?

  11. דן ברזל 31 אוגוסט 2006 ב - 18:22 קישור ישיר

    בנוגע להתיישנות סרטים – נראה לי שאתה מפספס את הנקודה ברגע שאתה מכניס את הקונטקסט ההיסטורי למשוואה. זה כבר לוקח את הדיון למקום אחר, מעמיק יותר (מקום מעניין בפני עצמו, כמובן, אבל).

    יש בעיני משהו קסום ומדהים בכך שאני, אבי וסבי – שלושתנו אהבנו את צ'אפלין כילדים וכמבוגרים. השפה התיישנה, הטכנולוגיה התיישנה, האיכות מזעזעת, הפשטות זועקת לשמיים. ועדיין – גם בלי קונטקסט, יש במרבית סרטיו משהו אוניברסלי (וכן, ההומור מהווה נדבך מהותי מהעניין) שמונע מהם להתיישן כמו סרטים אחרים מהתקופה, גם בעיניו של ילד.

  12. דניאל פאיקוב 31 אוגוסט 2006 ב - 18:34 קישור ישיר

    פאיקוב לרוה: לא דיברתי על הצופים האמריקאים, אותם אני לא מכיר אישית, אלא על הצופים הישראלים. האמריקאים יכולים בכל מיני שטויות. לישראלים, מפאת המורכבות של המציאות הפוליטית שאנחנו חשופים אליה, זה קצת יותר קשה. בנוסף, אפילו האמריקאים שעושים סרטים קאפראיים בשנים האחרונות לא מנסים לשייך את תפיסת העולם הקאפראית להווה. לא במקרה סרטים חדשים שמנסים לשחזר את קאפרה ממקמים את העלילה בתקופתו, או קרוב לתקופתו, של קאפרה עצמו ("סיביסקיט", "סינדרלה מן", "מג'סטיק").

    וגם אני לא חובב גדול של "יצרים" או של יוסטון. אבל פרמינגר? כדי להעיף אותו מהקאנון צריך קודם להכניס אותו לקאנון. מכל הסרטים שלו, רק "לאורה" מתקרב לזה, וגם הוא בקושי.

  13. דניאל פאיקוב 31 אוגוסט 2006 ב - 18:36 קישור ישיר

    *האמריקאים יכולים להאמין בכל מיני שטויות

  14. ליאור 31 אוגוסט 2006 ב - 19:06 קישור ישיר

    יאיר, למרות שמיהרת לחסל את ג'וזף סרג'נט, במאי הטלוויזיה הוותיק, אני מניח שהתכוונת לג'וזף סטפנו.

    ואני חייב לומר שאני מסכים לגמרי עם מה שכתבת על קאפרה. לראות את ג'ימי סטיוארט עומד מול הסנאט ונואם את הנאום הנפלא שלו, עדיין עושה לי את זה.

  15. עופר ליברגל 31 אוגוסט 2006 ב - 20:46 קישור ישיר

    לגבי ההתיישנות של הסרטים של קאפרה: לפני מספר שנים יצאר רימייק עם האדם סנדלר ל"מר דידס", לפחות לי הוא היה הרבה פחות מצחיק ומרגש מן המקור. הסיום המקורי, אם כל הדביקות שבו, פשוט מקסים אותי כל פעם מחדש (והוא משודר בהוט הרבה יותר מכל סרט אחר של קאפרה). אם זאת, אני מסכים שיש צדקנות ברוב סרטיו של קפרה שנראית טוטאלית מדי ומפריע קצת (היא לא קיימת ב"זה קרה לילה אחד" "רעל ותחרה" ו"פאלטיום בלונד").
    לובישט וסטרג'ס הם בעיניי שני במאי הקומדיות הגדולים בכל הזמנים, וגם את הקודמיות של הוקס, קיוקור ווילדור התיישנו בעיניי פחות מסרטיו של קאפרה, לבמאים האלה הייתה יכולת לשלב בין ציניות לאהבת הדמויות שחסרה בקומדיות שעושים היום.

  16. ברווז גומי 1 ספטמבר 2006 ב - 11:57 קישור ישיר

    אני חושב שקל יותר לקומדיות לשרוד מאשר לדרמות. הקומדיות של קיוקור מחזיקות מעמד מצוין. הדרמות שלו, לעומת זאת, לא ממש עומדות במבחן הזמן.

    רוה לברווז: אני לא מתייחס לקיוקור, אלא לטענה ברישא של משפטך: "קל יותר לקומדיות לשרוד מאשר לדרמות". אני חושב שזה בדיוק הפוך. הומור הוא אחד הדברים שמתיישנים הכי מהר. זה המקום בו הם עשויים להיכשל ב"מדד הילד". לא איך אנחנו, עכברי הסינמטקים וארכיאולוגי הסרטים, מגיבים ליצירות האלה, מתוך הבנה ביצירות של יוצריהם, היכרות עם סרטי התקופה ואולי אפילו בקיאות באקלים החברתי בו הם נוצרו, אלא האם חובבי אדם סנדלר ומייק מאיירס ימצאו משהו מצחיק ב"נינוצ'קה". האם האחים מרקס עדיין יצחיקו אותם (למרות שאני מחבב את האחים מרקס, אני חושב שהסרטים שלהם בהחלט התיישנו, להבדיל מקפרה). מי שמחבב דרמה ממילא, עם הקצב המתון שלה ועם התסבוכות העלילתיות, יצליח להסתדר כיום עם בט דיוויס, אינגריד ברגמן וגרטה גרבו לא פחות מאשר עם מריל סטריפ, ג'סיקה לאנג וניקול קידמן. מה שכן, מי שבא לקומדיה עם השכלה קולנועית ומעט סבלנות, יגלה ש"דבר אינו קדוש" מ-1935 או "זה יקרה גם לך" של קיוקור, לא רק שלא התיישנו אלא אפילו הקדימו את זמנם וניבאו את האקלים התרבותי בו אנחנו חיים כיום.

  17. עופר ליברגל 1 ספטמבר 2006 ב - 16:08 קישור ישיר

    נמדה לי שחובבי סנדלר ומאיירס ימצאו דברים מצחיקים ב"נינוצ'קה" – את הסאטירה על הקומוניזם הם אולי לא יבינו, אבל יש בסרט הזה הרבה הומור של טפשות, מה שגורם לגרבו לצחוק זה הומור פיזי נמוך שעובד גם היום, הקצב של הסרט יחסית מהיר.מצד שני, שהולכים לקולנוע לסרטים כמו "ימים קפואים" או "לילה טוב ובהצלחה" הקופאיות מזהירות שהסרט בשחור לבן ויש אנשים שמשנים את דעתם עקב כך.

  18. ליאור 1 ספטמבר 2006 ב - 19:22 קישור ישיר

    לגבי האחים מרקס: לאחרונה היתה הזדמנות לעקוב באופן מרוכז אחר הפילמוגרפיה שלהם באדיבות "יס" שהקרינו ספיישל בפורים, וכך יכולתי גם להשלים חורים וגם לראות שוב סרטים שלהם שלא ראיתי כבר זמן רב.
    אין ספק שאת הקריירה של האחים מרקס ניתן לחלק לשני חלקים ברורים: הסרטים שעשו בפרמאונט, שהיה באותה תקופה אולפן קטן ולא נחשב, ושאפשר להם להשתולל, והסרטים שעשו באם-ג'י-אם, האולפן המוביל באותה תקופה, שריסן אותם עם עלילות רומנטיות נמרחות והמון שירים מיותרים.
    הסרטים שעשו באם-ג'י-אם נראים היום הכי מיושנים. הטוב מביניהם הוא "יום במירוצים", שכולל כמה סצנות קלאסיות. אבל הסרטים שהם עשו בפרמאונט בשנות ה-30 הם הדבר האמיתי. "נוצות סוס", "אנימל קרקרז", מונקי ביזנס", "מרק ברווז", הם סרטים משולחי רסן, שמשתמשים בתירוץ של עלילה כדי לתלות עליה המון בדיחות וויזואליות ומילוליות. מהבחינה הזו, האחים מרקס הם אבותיהם הרוחניים של האחים צוקר וג'ים אברהמס. הדיאלוגים הציניים המוטרפים שנורים מפיו של גראוצ'ו בקצב של מכונת ירייה (ותוסרטו כמעט כולם מראש), המרדף האינסופי של הרפו אחר בחורות בלונדיניות יפות (כמה לא פוליטיקלי קורקט) והברנש האיטלקי התחמן שמגלם צ'יקו… כן, הם תמיד גילמו אותן דמויות פחות או יותר.
    "מרק ברווז", שנעשה ב-1933, נחשב ליצירת המופת שלהם, ולו בשל העובדה שהוא הקדים את זמנו. התמה שלו, על הטמטום שבמלחמה, ועל יהירותם של פוליטיקאים, היא דבר שרלוונטי גם היום למרבה הצער.

    אז מעניין לראות שדווקא סרטיהם האנרכיסטיים יותר התיישנו פחות. אולי כי אנרכיזם תמיד היה ותמיד יהיה באופנה.

  19. ליאור 1 ספטמבר 2006 ב - 19:27 קישור ישיר

    ואיך שכחתי את "לילה באופרה". לעזאזל. תיקון, זה הסרט הכי טוב שהם עשו באם-ג'י-אם.

  20. הפינגווין 2 ספטמבר 2006 ב - 0:15 קישור ישיר

    הבעיה היא בניסוח כאילו קומדיות (או דרמות) בהכרח ישרדו יותר זמן מעצם השתייכותן לז'אנר מסוים. סרטים של האחים מרקס עדיין מצליחים להצחיק דווקא כי חלק גדול מהבדיחות שלהם נוגעות לדברים שהם על-זמניים, כמו פער מעמדות ויחסים בין המינים. מצד שני, אין לי ספק שהתיחסויות שלהם לגינוני כבוד שהיו רלוונטיות בשנות השלושים-ארבעים, ילכו ויראו לא ברורות לצופה הממוצע ככל שהזמן יחלוף. אותו הדבר לגבי צ'רלי צ'פלין שכיום, סרטיו הקצרים פחות מוכרים ורוב ההוקרה כלפיו מתבססת על סרטים ארוכים בעלי מסר פוליטי, כמו "הדיקטטור הגדול" ו"זמנים מודרניים".
    גם סרטים כמו "סיפור פילדלפיה" (אני יודע, קיוקור) ו"מר דידס הולך העירה", אמורים להתיישן קשות בגלל ההתיסחויות הרבות לתקופה בה נעשו. עם זאת, הם מצליחים להישאר יותר רעננים מהחידושים שנעשו להם, כנראה כי הגרסה המקורית ידעה לסמן נושאים שיעניינו צופים גם בעתיד. ראיתי בהפרש של כמה ימים את "רוק בבית הספר" ואת "זה צריך לקרות גם לך" ושניהם מכילים סוף קלישאתי באותה המידה. במקרה הזה, לא הרגשתי שום התיישנות כי כמו שברוז גומי ציין, הקומדיות של קיוקור באמת נוטות לפעול לתווך רחוק. עם זאת, גם "נינוצ'קה" מאוד אכזב אותי עם סוף צפוי ולא אמין במיוחד. מה שעשה את הסוף לצפוי הוא שאני מכיר אותו כבר מקומדיות בנות זמננו. העובדה היא שסרטים כמו נינוצ'קה ו"זה קרה לילה אחד" (מצחיק שהוא נחשב פעם לנועז) בכל זאת מחזיקים מעמד, אולי דווקא כי יש בהם משהו מיושן שיוצר קסם נוסטלגי. לא שאני יודע לכמה אנשים סרטים של קפרה עוד מתחברים למשהו נוסטלגי אמיתי.
    למען האמת, בסופו של דבר, סרט שעשוי טוב, ישאר טוב לאורך זמן. בקומדיות סקרובול זה בולט במיוחד מפני שהתסריט של חלקן הוא הבסיס העיקרי לקומדיות של היום. מוצרים אפנתיים אמורים, מעצם הגדרתם, להפוך למיושנים בשלב כלשהו. אם סרט מצליח לשרוד את מבחן הזמן (אותו יכולים לערוך אך ורק הצופים), הוא לא רק מייצג תקופה שחלפה, אלא מנציח אותה ועוזר לבסס עליה סרטים נוספים. האחים כהן ידועים בחיבתם לתור הזהב של הוליווד ולדעתי, זה בולט במיוחד ב"הקפיצה הגדולה" שהדמות הנשית הראשית בו היא למעשה גיבורת סקרובול. די ברור שאם הקפיצה הגדולה יתיישן, זה לא יהיה בגלל דמות שמושפעת מסרטים שיצאו חצי מאה קודם לכן, אלא כי הקולנוע המשיך להתפתח ולהחליף אפנות מאז שנות התשעים. מנגד, אם הוא ישאר רענן, זו תהיה הוכחה לכך שהוא מספיק טוב בכדי לשרוד את מבחן הזמן.
    אנשים כמו קפרה, קיוקור והאחים מרקס לא רק עשו סרטים, הם לכדו תקופה בעדשה ועצבו את התודעה שלנו, כך שנאמין שהסרטים קרובים למציאות. אני תוהה האם הסיבה שסרטים רבים מצליחים להיחשב למוצלחים לאורך זמן רב נעוצה בכך שהצופים משנים את נקודת המבט שלהם כך שתתאים לזו של הבמאי.

    אין לי מושג איך הגעתי לנקודה הזו.

  21. ליאור 2 ספטמבר 2006 ב - 0:37 קישור ישיר

    תמונותיהם של מורגן פרימן וקווין ספייסי מופיעות בענק על הפוסטרים של "אדיסון", כאילו שהם מחזיקים את הסרט על כתפיהם.
    לפי רפרוף על ביקורות הגולשים בימד"ב, זמן המסך המשותף שלהם לא עולה על עשר דקות.

    רוה לליאור: הם מחזיקים את הפוסטר על כתפיהם.

  22. עופר ליברגל 2 ספטמבר 2006 ב - 1:13 קישור ישיר

    לפינגווין:
    גם סוף צפוי אפשר לעשות בחן רב: ב"נינוצ'קה" אחרי הסוף הרומנטי הצפוי, לובישט הוסיף עוד בדיחה שקשורה לדמויות המשנה ומשנה את האווירה. ב"זה צריך לקרות גם לך" יש את הסצנה הנהדרת עם ג'ק למון בכלוב. את הסיומים של רוב הסרטים מהשנים הללו ניתן לנחש אחרי מקיסמום חמש דקות, זה לא עושה את הדרך אליהם לפחות מענגת (במקרה של סוף שהוא ממש עשוי טוב, כמו למשל ב"חנות שמעבר לפינה" או "מר דידס הולך העיירה" זה מחפה על חוסר אמינות/קישט מוגזם)

  23. הפינגווין 2 ספטמבר 2006 ב - 1:25 קישור ישיר

    הבעיה שלי עם הסיומים של נינוצ'קה וזה צריך לקרות גם לך, היא שהם מגיעים מאוחר מדי לדעתי. הסיפור כבר הסתיים בטון שונה לחלוטין ואז מופיעות עוד סצנות שמזכירות כי מדובר במוצר פופ לקהל הרחב והורסות את המסר. בסרטים כמו זה קרה לילה אחד ומר דידס הולך העירה, הדבר לא הפריע לי כי הוא התאים לטון הכללי של הסרט ולא הרס את הרעיונות שהועברו. מר דידס הוא סרט שבנוי על הניגודים בין אמריקה הישנה של בן הכפר לקפיטליזם הדורסני של העיר הגדולה. הסוף נשאר נאמן לרעיון ולדמותו של דידס והזקנות מוסיפות שורת מחץ חביבה. בזה צריך לקרות גם לך, המסר שהגיע בסוף בוטל בקלישאה ומשום מה, דווקא שם חשתי בניגוד חד מדי בין הסצנות.

  24. עופר ליברגל 2 ספטמבר 2006 ב - 8:37 קישור ישיר

    הסוף של ניונוצ'קה לא עומד בניגוד למסר של הסרט, אלא משלים אותו בגלל שנינוצ'קה נמשכת לקפיטליזם החל מאמצע הסרט ומחפשת סיבה לערוק, אבל חסר לה את האומץ (בספר "שיחות עם וילדור" וילדור מספר שהתסריטאים חיפשו זמן רב דרך להעביר את המשיכה שלה לקפיטליזם עד שלבסוף לוביטש חשב על הרעיון של הכוכע שהיא לועגת לו בהתחלה ואחר כך קונה אותו) ובנוסף , הדמויות והדיאלוגים בסרט רחוקים מאוד מריאליזם מה שמהביר שזוהי קומדיה הוליוודית וככזו יכול להיות לה רק סוף טוב.
    הסוף של "זה צריך לקרות גם לך" לא ממש מחליש את המסר לדעתי, מכיוון שהגיבורה התבגרה והבינה שהיא מעדיפה חיים עם אהבה מאושרת מאשר פרסום.

  25. הפינגווין 2 ספטמבר 2006 ב - 11:02 קישור ישיר

    טוב, על טעם וריח…


השאירו תגובה ל - רד פיש