08 ינואר 2016 | 16:00 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

אוהבים אותך, ״סינמסקופ״

עשור לסינמסקופ. עיצוב: אמנון וינר

עשור לסינמסקופ. עיצוב: אמנון וינר

אלה היו יומיים שמחים. חגגנו כאן עשר שנים לבלוג. היה את פוסט העשור הזה. והיה אירוע יפה בסינמטק תל אביב. ובפברואר נחגוג גם בסינמטקים של ירושלים והרצליה. אם תרצו, אז היום ממש – 8.1 – היה היום שבו התחילו עדכוני הבלוג בדיוק לפני עשר שנים. אחת התגובות שאני אוהב לקבל מקוראי הבלוג היא ״למרות שאני לא מסכים/ה אתך, אני אוהב/ת לקרוא אותך״. זה אומר שיש דיון, ולא סתם שיחה בין משוכנעים.

אבל הכי משמח היה לראות את המבקרים העמיתים ואת קוראי הבלוג מתגייסים לכתוב קצת על ביקורת קולנוע. התחלנו עם הבלוג-א-תון, פרויקט פוסטים מרובה משתתפים, על החיים בעיתונות, לפני ואחרי האינטרנט. כדאי לקרוא:

דבורית שרגל, שמציינת עשור להקמת ״ולווט אנדרגראונד״ בדיוק השבוע גם (זה לא צירוף מקרים, תכף אסביר), ממשיכה לחיות און-ליין גם בלי הבלוג שלה המפורסם.

תומר קמרלינג (שהחליף אותי ב״פנאי פלוס״) נע בין הבלוג לדפוס ומנסה לברר מה עושה מבקר קולנוע.

״כל אחד יכול לכתוב ברשת. זוהי ברכה נפלאה וקללה איומה״, עופר ליברגל מהבלוג ״סריטה״, חי באינטרנט ומתגעגע לימי הפרינט

עידו קינן הוסיף מילים בבלוג שלו ובתוכנית הרדיו הגל״צית שלו, ״רבע לדיגיטל״

בנימין טוביאס מ״ידיעות אחרונות״ בינתיים לא מוכן לעזוב את הפרינט לטובת הבלוגים

אורון שמיר מ״סריטה״ מוכן כבר לחסל סופית את הפרינט ולעבור לגור סופית באינטרנט

ואז הצטרפו גם ברכות וזכרונות בפייסבוק (תנו לזה כמה רגעים לעלות, האימבוד מפייסבוק קצת איטי. בעצם, אני צריך אולי לעשות קופי פייסט לכל הטקטים האלה, כי בעוד עשר שנים נראה לי שהבלוג עוד יהיה קיים, אבל אני לא בטוח לגבי פייסבוק. לא מאמינים לי? כשהבלוג התחיל ב-2006 הרשת החברתית הפופולרית היתה מיי-ספייס, נראה אתכם מוצאים את המיקסטייפים שהייתי מעלה לבלוג ממיי-ספייס לפני עשור. הכל איננו). אז אני מרשה לעצמי רגע של קורת רוח, הסמקה, גאווה וסיפוק ואז נמשיך עם עסקים כרגיל. לעוד עשר שנים?

אהרון קשלס:

סינמסקופ, בלוג הקולנוע של יאיר רוה, חוגג היום עשר שנים לבריאתו הוירטואלית ואני חייב לומר מילה או שתיים על האיש שגרם לי לחטוא ולחלום על כתיבת ביקורות קולנוע בשפה העברית אז הנה זה בא…
זה אולי יישמע לכם מוזר אבל בנעוריי קשה היה למצוא מבקר קולנוע ישראלי שנהנה מקולנוע פופולרי. אני חושב שלמעט אורי קליין, הידוע בחיבתו הגדולה גם לקולנוע אמריקאי משובח, לא הייתם מוצאים הרבה מבקרים שמסוגלים להתרגש לקראת צאת סרטו החדש של קלינט איסטווד. היום, לעומת זאת, כולנו כבר לוקחים כמובן מאליו את העובדה שאפשר לפתוח את טבלת המבקרים השבועית ולגלות שלפחות חצי מהמשתתפים בה משתפכים מול “מקס הזועם- כביש הזעם”.
אבל, במשך תקופה ארוכה היה זה יאיר רוה שעמד בודד במערכה וסחף אחריו דור שלם של חולמים על קולנוע. כאלה שידעו בסתר ליבם שזה בסדר לאהוב את סטיבן ספילברג בדיוק כמו את ז'אן לוק גודאר ושזה בסדר לחיות בעולם שבו אדם יכול לקום בוקר אחד ולהכריז על "אי.טי" כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. למרות ש"הטוב הרע והמכוער" הוא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אבל אני סוטה מהנקודה והנקודה היא שיאיר רוה גרם לביקורת סרטים להרגיש כמו המקצוע הכי מדהים בעולם ובאותם ימים ככה דמיינתי את ראיון העבודה הראשון שלי: רגע, שאני אבין, כל מה שאני צריך לעשות זה לשבת בקולנוע עם דלי פופקורן, כוס קולה, לצפות ב"מטריקס" ולכתוב אחרי זה עד כמה נהניתי לשבת בקולנוע עם דלי פופקורן, כוס קולה ולצפות ב"מטריקס". אני שם! אני כל-כך שם!
ובאמת הייתי שם וכשהתחלתי את עבודתי כמבקר הקולנוע של וויינט זו גם הייתה הגדרת התפקיד הלא מוגדרת שלי- לאהוב (רק אם אהבתי כמובן) את כל סרטי הפופקורן שאיש לא אמור לאהוב. חוץ מיאיר רוה כמובן.
אבל יאיר רוה תמיד ניחש את העתיד לבוא ולכן לא הופתעתי לגלות שהוא היה גם מבקר הקולנוע הראשון שייסד בלוג סרטים בישראל – גן עדן לסינפילים והמעיין שמספק את המים לכל שיחות הברזיה של אנשי התעשיה בישראל. ואני לא חושב שעובר יום מבלי שאיתקל במישהו ששואל אותי, “תגיד, קראת את מה שיאיר כתב על ___”. אז בתשובה לשאלתכם, קראתי וגם אמשיך לקרוא. אמשיך להנהנן בחיוך כשהוא ינתח בחיבה את הסרטים שאני אוהב לאהוב ואמשיך להתעצבן כשהוא יתמוסס מול סרטים שאני אוהב לשנוא. ובוא נודה בזה, היש פעילות וירטואלית מספקת יותר מאשר לשבת מול הבלוג של יאיר רוה ולחייך /להתעצבן?

יומולדת שמח יאיר, עשר שנים חלפו מאז שפתחת את בלוג הקולנוע שלך, עשר שנים שבהן עוד ועוד כותבים צעירים שגדלו לאורך השנים על ברכיך הצטרפו ליקום הוירטואלי שהקמת ונדמה שמהפכת הקולנוע אותה תכננת שנים בדמיונך סופסוף הושלמה.

תודה על הכל ובבקשה בבקשה תחזור להסכים איתי על סרטים,

אהרון

 

 

היום בסינמטק תן אביב יש אירוע מאוד מרגש. יאיר רוה חוגג 10 או 20 שנה (תלוי איך סופרים ) לסימנסקופ עם דיון על הבמה והקרנה …

Posted by Pablo Utin on Tuesday, January 5, 2016

פבלו אוטין:

היום בסינמטק תל אביב יש אירוע מאוד מרגש. יאיר רוה חוגג 10 או 20 שנה (תלוי איך סופרים) לסינמסקופ עם דיון על הבמה והקרנה של "מציצים". מאוד רציתי להיות נוכח באירוע ואף להשתתף בו אבל לצערי לא אוכל. גם רציתי לכתוב בהרחבה על משהו שקשור לעניין אבל אני רץ בין כיתות ומשפחה ואין לי זמן לכתוב…
אז רק כותב פה בקצרה שכשעליתי לארץ ב-96 התקשיתי לקרוא בעברית. המורים באולפן אמרו שחשוב שנקרא עיתון כדי לשפר את השפה אבל אחרי שניסיתי ויתרתי. לא הבנתי כלום. עד שמצאתי את מדור סינמסקופ. באופן קבוע הייתי מנסה לשים יד על "העיר", מדלג על כל מה שכתוב שם ומחפש את הכפולה של יאיר רוה (מודה, גם את חגי לוי שכתב שם מיד בחלוף העמוד אהבתי לקרוא). בתור עולה חדש עם מגבלות שפה פתיחת המדור סינמסקופ היה מעשה טקסי ומרגש. גם כי זה אתגר אותי לקרוא עוד ועוד עברית וגם כי אפילו אם לא תמיד הייתי מצליח לקרוא עד הסוף, או מדלג באמצע, רוה היה באר של ידע ורעיונות ומחשבות על קולנוע שהייתי צמא לשתות ממנה. לא תמיד הסכמתי, לפעמים אף התעצבנתי (האמת שעד היום זה ככה) אבל עם פרספקטיבת השנים אני מבין שזה לא רע בכלל להתעצבן או לא להסכים עם דעתו או עמדתו של מבקר קולנוע. זה אפילו נכון. למה באמת אנשים מצפים להסכים ב-100 עם מה שמבקר כותב? להפך, מותר להתווכח ורצוי. דרך הויכוחים וההסכמות עם רוה עיצבתי לא מעט מהטעם, ההעדפות האסתטיות והעמדות הסגנוניות והאתיות שלי בכתיבה ביקורתית. עם השנים יאיר הפך לא רק לקולגה אלא גם לשותף לדרך. אנחנו חולקים עולמות וגם חלוקים על עולמות אבל הכבוד וההערכה שאני רוכש לו הם רק גדולים יותר משנה לשנה. חג שמח יאיר! תהנה היום מאוד.

רואים את האיש הזה בתמונה שמשמאל להאל הארטלי? אני יודע שבדר"כ כשמעלים תמונה של מישהו בפייסבוק וכותבים מיהו זה כדי לעשות ל…

Posted by Eyal Fridman on Tuesday, January 5, 2016

איל פרידמן:

רואים את האיש הזה בתמונה שמשמאל להאל הארטלי? אני יודע שבדר"כ כשמעלים תמונה של מישהו בפייסבוק וכותבים מיהו זה כדי לעשות לו שיימינג, אז סליחה שאני חורג ממנהג המסורת המודרנית המקודש הזה, אבל אני רק רוצה לומר שהאיש הזה פה משמאל הוא איש מדהים. יאיר רוה קוראים אותו. ובדיוק היום הוא חוגג עשור לבלוג הקולנוע שלו Cinemascope, שהפך בעשור הזה לאחד המקומות הכי חשובים ומשמעותיים שיש לאוהבי קולנוע בארץ.
גאוה גדולה ואמיתית בשבילי שלא רק שהוא הפך את הבלוג הזה גם לתוכנית רדיו אדירה שמשודרת מידי שלישי בשתיים אצלינו ברדיו הקצה, אלא גם שהיום הוא ישדר אצלינו את תוכנית חגיגות העשור שלו.

בנימין טוביאס:

כמה מחשבות על ביקורות קולנוע בפרינט, באינטרנט, ובכלל. לכבוד 20 שנה ל"סינמסקופ" (סליחה קצת ארוך):
יש לי נוהג כזה, כל פעם שאני בפריז, להסתער על דוכן העיתונים הראשון שאני מוצא בשדה או בעיר ולקנות שם שלושה פריטים: את הגיליון הנוכחי של "מחברות הקולנוע", הגיליון הקודם של "מחברות הקולנוע" ואת "פאריסקופ". האחרון – מעין "עכבר העיר" דל תקציב ומבולגן במיוחד – משמש אותי עדיין כלוח הקרנות לרטרוספקטיבות ולסרטים הקלאסיים שמוצגים בפריז באותו שבוע (הצרפתים עדיין ממש גרועים באינטרנט ואין אתר הגיוני אחד שמרכז את האינפורמציה הזו). אבל "מחברות הקולנוע" – "מחברות הקולנוע" הוא כתב העת הקולנועי היחיד שאני טורח לקנות ולקרוא באדיקות כשמזדמן לי. הטעם הקולנועי שלהם ושלי שונה לחלוטין, הבחירות שלהם ביזאריות לפעמים (הם עדיין משוכנעים שמ. נייט שאמאלאן הוא האוטר החשוב בקולנוע האמריקאי של ה-15 השנים האחרונות ), ועדיין, אני לא מוצא כתיבה קולנועית שכתובה ברמה הזו ובפאשן הזה בעולם כולו. פעם אחר פעם הם מאירים זוויות חדשות, סרטים חדשים, מגמות עולמיות ומקומיות, באופן שלא חשבתי עליו קודם, ולכן גורמים לי לרוץ לדוכן העיתונים ברגע שאני נוחת בצרפת. בעבר היו גם "פילם קומנט", "אמפייר" (הנגטיב המוחלט של ה"קאייה") ו"פוזיטיף". כולם ירדו ברמתם או נעלמו. או עברו לאינטרנט, כמו (כמעט) כולם. ה"קאייה" ניסה להעביר את תכניו לאינטרנט בשלב מסויים, ועוד באנגלית. זה היה נפלא, אבל זה לא עבד מסחרית. תודה לאל. עכשיו יש לי עדיין סיבה לרוץ לדוכן העיתונים כל פעם שאני בפריז.
ומה בארץ? אז כשהייתי נער, אי שם בסוף שנות ה-90, היו שלושה מוספים שהייתי פותח בסוף השבוע בקביעות: את מוסף "תרבות" של "מעריב", עם שניצר ורון מיברג ואסף ציפור – שכמעט מעולם לא הסכמתי איתם אבל תמיד נהניתי לקרוא אותם (כולם שנאו את ספילברג כמדומני), את "גלריה" בגלל מר אורי קליין (גם), ואחרון חביב: את "זמן תל אביב" ואחר כך "העיר" – בגלל כפולת עמודים אחת ויחידה העונה לשם "סינמסקופ". גיליתי אותו פעם ראשונה במקרה, בגיל 15 ככה, כשישבתי עם המשפחה שלי בסנטר. הייתה שם תחזית אוסקרים ששיבחה את "הפצוע האנגלי". שוק אדיר. בהמשך גיליתי שהברנש שכתב אותה מעריץ את ספילברג כמעט כמוני, סליחה יותר ממני (נו טוב, הוא איש של אי-טי, אני של שודדי התיבה האבודה). מיד נשביתי .כמובן לא תמיד הסכמתי (לא נשכח ולא נסלח את האכזבה מ"עיניים עצומות לרווחה", יאיר:)) אבל מצאתי כותב – לצד קליין – שהבהיר לי שביקורות הן לא רק המלצות וכוכבים. יש דיון ער על כל סרט, גם אם הוא מתרחש רק בראשי מול מי שכתב את המילים שאני קורא.
בניגוד לשני המוספים האחרים, להשיג את "סינמסקופ" לא תמיד הייתה משימה קלה. אני הרי ילד ירושלמי. לשמחתי בשלב הזה בחיי אני ומשפחתי ירדנו כמעט כל סופש לתל אביב. כך התהוותה מסורת שישי ראשונה אצלי: ללכת לקפה סגאפרדו מול קולנוע "הוד" ז"ל, ולפני או אחרי סרט לשבת על שלושת המוספים, וכן, בעיקר על "סינמסקופ". אם לא ירדנו בשישי אחד, הייתי עושה מאמץ להשיג את המוסף שבוע לאחר מכן. מוכרי קיוסקים הביטו בי בפליאה. מה לעזאזל יש לילד הזה עם "זמן תל אביב" משבוע שעבר?
20 שנה עברו, "סינמסקופ" עבר לאינטרנט, כולם עברו לאינטרנט. רק אני הקטן התגלגלתי לכתוב בפרינט. לא סתם פרינט: אני מבקר סרטים עבור "ידיעות אחרונות" – העיתון הנפוץ במדינה. אני האחרון להתלונן, בורכתי. אני עושה את מה שאני אוהב ועוד משלמים לי על זה, וגם מקבל פידבקים מהמקומות הכי לא צפויים, מדן ועד אילת. אבל האם יש היום בישראל נערים שקונים "ידיעות" בסופש רק כדי לדעת מה אני ויהודה סתיו כותבים? אני בספק. ככה זה כשביקורת ארוכה עומדת על 350 מילה וקצרה על 250. שלא תבינו לא נכון, לומדים לא מעט כשמכריחים אותך לכתוב בקצרנות על סרט. איך לכתוב ביקורת שתהיה לא רק המלצה, מדריך צרכני, אבל גם תפתח פתח למחשבה ודיון על סרט בפחות מארבע פסקאות. נסו את זה פעם ותגלו שאתם כותבים לפתע הרבה יותר מדוייק ונכון.
ברור, אני מקנא. מקנא בבני הדור המבוגר יותר שזכו לכתוב אלף או אלפיים מילה בפרינט על סרט (לדעתי רק קליין עדיין זוכה לכבוד הזה, ונדמה לי שגם אצלו זה הולך ומתקצר), ומקנא כמובן בקולגות שלי באינטרנט – סריטה או עין הדג או וואלה – שעושים זאת כמובן כעניין שבשגרה. אנשים אומרים לי לפתוח בלוג, אבל בינתיים אני סרבן. טוב לי עם הנייר המודפס. איכשהו יצא שאני – אחד מהיותר צעירים בתחום הזה, בטח בפרינט – דווקא מעדיף את הפורמט הקלאסי והמיושן.
וכן, יש משהו מנחם במחשבה, שהיא כנראה אנכרוניסטית, שחלק מהחן של הפרינט ההולך ונכחד הוא שהקורא צריך להתאמץ עבורו. לחפש את הביקורות, לדפדף, לקרוא בקיוסק בחטף ובמהירות כשהמוכר מסתכל עליך בחוסר סובלנות. מי יודע, אולי יש עדיין נערים ונערות בקיוסקים בתל אביב או בקריית גת שעושים זאת. אולי.
מזל טוב יאיר.

הבלוג של יאיר רוה "סינמסקופ" חוגג 10 שנים ומגיע שניתן לו את הכבוד.הפעם הראשונה שהתאהבתי בביקורת קולנוע הייתה כשיאיר רוו…

Posted by ‎שוליית הקוסם – בלוג על אנימציה‎ on Monday, January 4, 2016

 שוליית הקוסם:
הבלוג של יאיר רוה "סינמסקופ" חוגג 10 שנים ומגיע שניתן לו את הכבוד.
הפעם הראשונה שהתאהבתי בביקורת קולנוע הייתה כשיאיר רווה כתב על "מגנוליה", שהפך לסרט האהוב עליי בכל הזמנים. יאיר מהווה אנטיתזה לדמות המבקר המתנשא שיושב מהצד, מנוכר ומתוסכל. הוא מעורב, הוא מפרגן לעשיה בכלל, ולזו הישראלית בפרט וגם פועל לתיעוד והנגשה של העשיה הזו.
מזל טוב!

הבלוג הקולנועי סינמסקופ של חברי יאיר רוה חוגג היום עשר שנים להיווסדו. זו הזדמנות טובה לספר איך התאהבתי בכתיבה שלו כעיתונ…

Posted by Edan Alterman on Wednesday, January 6, 2016

 

עידן אלתרמן:

הבלוג הקולנועי סינמסקופ של חברי יאיר רוה חוגג היום עשר שנים להיווסדו. זו הזדמנות טובה לספר איך התאהבתי בכתיבה שלו כעיתונאי, ובכלל זו הזדמנות לכתוב כמה מילים על קולנוע עבורי.

כשהייתי נער החלום שלי היה להיות במאי סרטים. גדלתי בחיפה והייתי מהגיקים האלה שהולכים לסינמטק ומנהלים את חייהם לפי התכניה החודשית שהייתה מגיעה בדואר. היה די מתסכל לפתוח את העיתון היומי במדור בתי קולנוע ולקנא בכמות בתי הקולנוע שיש בתל אביב לעומת חיפה. אבל התסכול העיקרי היה כשראיתי סרט פעולה או הרפתקאות ששמט לי את הלסת ולקרוא אחכ ביקורת חמוצה וקוטלת של מבקרי הקולנוע בעיתונים של שנות השמונים. כשראיתי בקולנוע את מת לחיות (עד היום סרט פעולה האהוב עלי בכל הזמנים) לא הבנתי איך אפשר לכתוב ביקורות רעות על סרט שגרם לי לזרימת אדרנלין כמו שלא הכרתי עד אז, ואני זוכר עד היום את הביקורות על שליחות קטלנית 2, אחד מהסרטים המדהימים שראיתי כנער, ואת הנימה המתנצלת של המבקרים שנאלצו להודות שהיה משהו מהנה בסרט הזה, למרות שזה מוצר אמריקאי הוליוודי שלעולם אין לשים אותו בקטגוריה של פליני, ברגמן, גודאר ושות.
מספר שנים לאחר מכן בתחילת שנות העשרים שלי נתקלתי בטור עיתונאי במקומון זמן תל אביב של יאיר רוה, אבל מה שצד את ליבי מיד היה הנושא של הטור. הוא לא כתב על סרט. הוא כתב על בתי קולנוע! הוא אשכרה הקדיש את הטור לביקורת על בתי הקולנוע המפנקים והמאכזבים ביותר בעיר. (וזה היה כמובן לפני עידן יס פלנט וסינמה סיטי). הוא כתב איפה יש את מערכת הסאונד הטובה ביותר לדעתו, היכן המסך הגדול ביותר והנכון ביותר ביחס לישיבת הקהל, לעזאזל הוא אפילו כתב איפה הפופקורן הכי שווה. ואני קורא את הטור וחושב לעצמי, הא?! מי זה המבקר הזה, שמבין לליבי ומתייחס לחווית הצפייה בבית הקולנוע כמוני. ולא רק זה, מי זה המבקר הזה שאוהב גם סרטים גרנדיוזים עתירי כולסטרול הוליוודי מהסוג ששנוא על הג׳מעה של מבקרי הקולנוע של הדור שלי?
הייתי ממש מחכה לטור שלו בזמן תל אביב, והחץ של קופידון פילח את ליבי סופית כשהוא יום אחד הקדיש טור לסרט האהוב עלי אי.טי, שהסתבר שהוא גם הסרט האהוב עליו. הכתיבה שלו לא הייתה דומה לאף מבקר אחר. לקרוא את הטורים שלו היה כמו להכנס אל תוך נפש של אדם, שבמקרה ובמזל גדול הרגשתי שהוא מכיר את הנפש שלי הכי טוב.
הקשר ביננו נוצר כשצלצלתי אליו יום אחד כדי להציע לו להפגש ולעבוד יחד על תכנית טלוויזיה על קולנוע לחינוכית. זה לא קרה, אבל נוצרה חברות מיידית ביננו וגילינו שאנחנו לא רק חולקים טעם קולנועי דומה אלא גם אובססיה למוזיקה דומה. כך יצא שגם הגשנו יחד תכנית בציפורי לילה בגלצ על קולנוע והשמענו בין לבין את השירים שאהבנו. גן עדן.

מאז עברו כ 15 שנים. נותרנו חברים קרובים. יאיר בשנים האחרונות התקרב וחקר את זהותו היהודית, בלי לוותר על חייו הקודמים כמבקר קולנוע, מרצה ותסריטאי. אני מציין את זה כי זכורה לי שיחה ספציפית שהייתה לנו, כמה שנים לפני שהוא ידע שיתקרב לדת היהודית. דיברנו על אמונה באלוהים ועל אתיאיזם, ניסינו לפענח איפה כל אחד מאיתנו נמצא על הסקאלה הזו. ואז הוא אמר לי משפט נפלא שזכור לי עד היום : אני לא חושב שאפשר לאהוב כל כך קולנוע כמונו, מבלי להיות אדם מאמין.

מזל טוב חבר. May the blog be with you

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “אוהבים אותך, ״סינמסקופ״”

  1. פרנק 9 ינואר 2016 ב - 11:38 קישור ישיר

    הנה, לא היינו צריכים לחכות 10 שנים. אחד הפוסטים כבר נעלם.


השאירו תגובה ל - פרנק