29 אפריל 2018 | 11:58 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"מקום שקט" ו"פרא", ביקורת

"מקום שקט". לפחד בשקט

שני סרטי מפלצות. אחד שקט, השני רועש. אחד בוגר, השני ילדותי. אחד מצוין, השני חביב באופן בלתי צפוי.

"מקום שקט"

שניים מהסרטים הכי מדוברים שהוצגו בבכורה בפסטיבל sxsw בטקסס לפני חודש עלו בסוף השבוע האחרון בארץ ובעולם, ויצרו לא מעט כותרות בתקשורת האמריקאית, בזכות העובדה שהם הצליחו הרבה מעבר למה שציפו מהם, שני סרטים יחסית קטנים ובלי כוכבי ענק. האחד הוא קומדיית הנעורים הנשית, "מאבדים את זה", שביימה קיי קאנון (התסריטאית של "פיץ' פרפקט") והפיק סת רוגן, והשני הוא סרט האימה המבריק והמלחיץ "מקום שקט".

את "מקום שקט" ביים השחקן הסימפטי ג'ון קרסינסקי ("המשרד"), שגם השתתף בכתיבת התסריט וגם משחק בתפקיד הראשי בסרט לצד אמילי בלאנט, אשתו בסרט ובחיים. כשלרשותו אמצעים מינימליים ביותר – לוקיישן אחד, תקציב מצומצם, ארבע דמויות ומעט מאוד דיאלוגים – קרסינסקי מפגין כשרון קולנועי מרשים, ממש מסצינות הפתיחה, כשהוא משתמש בזוויות צילום, במסגור מעניין, בגילוי ובהסתרה ובעבודת עיצוב פסקול כדי לייצר מציאות של פחד מתמיד בתוך עולם דומם. "מקום שקט", הוא בראש ובראשונה סרט ז'אנר אפקטיבי מאוד והוא דוגמה מצוינת להבדל בין מתח ובין אימה. הסרט הזה לא מקפיץ, הוא מורט עצבים.

העלילה מתרחשת כשכדור הארץ נמצא בעיצומה של קטסטרופה: מפלצות פלשו לעולמנו, והן צדות חיות ובני אדם על פי צליל בלבד (הן עיוורות). אין הסבר מאיפה הן הגיעו ומה הן רוצות. תחשבו על זה כעל התקפת ארבה, אבל כזה שאוכל בני אדם ולא תבואה. מין אסון טבע קוסמי. במציאות הזאת, באקו-סיסטם החדש הזה, שורדים אלה שיכולים להיות בשקט מוחלט. למשל, בני משפחה אחת בחווה, שיש להם בת חירשת ולכן הם יודעים לתקשר בשפת הסימנים ולהסתדר לא רע גם בלי לדבר. וזה המקום שבו "מקום שקט" מטפס לקומה השניה והופך להיות משהו שהוא קצת יותר מסרט אימה סטנדרטי, כי אם הוא התחיל כסרט מבריק באופן שבו הוא יוצר מתח, עד מהרה הוא גם הופך לדרמה משפחתית נוגעת ללב, על בני משפחה אחת, הורים וילדיהם, שצריכים גם לקיים שגרה שהיא לא רק הישרדות: ללמוד, לחנך, להחזיק משק בית, ובמקביל לנסות למצוא אותות חיים משורדים אחרים.

עבודתו של קרסינסקי חושפת כמה וכמה רגעים יצירתיים של כתיבה, בימוי ומשחק שסרטי אימה בנאליים יותר – גם המהנים שבהם – לא תמיד נותנים לנו. למשל, ההבנה שיש משהו מאוד מלחיץ דווקא בשקט. בעוד שנדמה לנו שכדי לייצר אימה ובעתה צריך להשתמש ברעש, “מקום שקט" גורם לנו לעצור את הנשימה. ובעוד סרטי אימה רבים, מרובי האלימות והרציחות, יציגו דמויות קצת נלעגות, שאנחנו מצפים מראש שהן ימצאו את מותן בזו אחר זו, קרסינסקי יוצר סרט על בני אדם, על דמויות נוגעות ללב ומעוררות הזדהות, שאנחנו רוצים בטובתן. המתח בסרט הוא להבטיח שכלום לא יאונה לגיבורים שלנו, להבדיל מסרטי האימה הגרוטסקיים יותר, בהם אנחנו מריעים לסצינות המוות והאלימות. ובסופו של דבר, שימו בצד את המפלצות, וזה בסך הכל סרט על זוג הורים שרק רוצים קצת שקט. איך אפשר שלא להזדהות עם זה?

"פרא" ("Rampage")

זהו, למעשה, מכתב התנצלות בפני דוויין ג'ונסון, המתאבק לשעבר שכבר לא רוצה שנקרא לו דה רוק. בדצמבר האחרון יצא סרטו הקודם, “ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל". מתוך התנשאות מוחלטת – לג'ונסון, כוכב הסרט, ולעצם הרעיון לעשות רימייק ל"ג'ומנג'י" – לא טרחתי לצפות בו עם צאתו ונתקלתי בו במקרה רק שבועות אחר כך. להפתעתי גיליתי את אחד מסרטי ההרפתקאות המבדרים והחביבים של העת האחרונה. נדמה שרבים בעולם הופתעו כמוני כי "ג'ומנג'י" הפך לאחת ההצלחות הבינלאומיות הגדולות של סוף 2017 (כולל בישראל, עם למעלה מ-300 אלף צופים). ההבנה העיקרית שלי מהסרט היתה שג'ונסון הוא מישהו שצריך לסמוך עליו. אם סרטי פעולה והרפתקאות מתובלים בהומור הוא מה שאתם מחפשים במולטיפלקס שלכם, דוויין ג'ונסון הוא כרגע הכוכב שיודע הכי טוב איך להתאים לעצמו את סרטיו. הוא לא נרתע מדבילי, אבל הוא להוט לבדר. ובכנות, הוא לרוב מצליח. לג'ונסון יש גם הומור עצמי שהוא חלק בלתי נפרד מסרטיו. המודעות הזאת, לחומרים שבהם הוא יצליח להצטיין, הופכים את ג'ונסון לכוכב האקשן הכי גדול מאז ארנולד שוורצנגר, שרירן עם מודעות עצמית וחוש משובח לבידור.

וזו הסיבה שהגעתי ל"פרא", סרטו החדש, כבר עם קצת ציפיות. זהו שיתוף הפעולה השלישי של ג'ונסון עם הבמאי בראד פייטון (“סן אנדריאס" – ההוא עם רעידת האדמה – היה סרטם הקודם). “פרא" (“Rampage” במקור) הוא עיבוד למשחק וידיאו. ג'ונסון מגלם לוחם סיירת לשעבר (כמובן), שהפך למומחה לגורילות (ברור). כשניסוי מדעי העוסק בעריכה גנטית יוצא משליטה ומתפזר ברחבי דרום ארצות הברית, כמה חיות שנחשפו אל החומר מתחילות לגדול למימדים מפלצתיים ולעבור מוטציות. במילים אחרות: ג'ונסון צריך לעצור גורילה ענקית, זאב עצום מימדים ותנין מפלצתי לפני שהם ירסקו את שיקגו לרסיסים. אני חושב שצריך לנתח את מוטיב הג'ונגל, היערות וחיות הבר שחוזר בסרטיו של ג'ונסון אבל לצערי אני לא מצליח לחשוב באופן אינטלקטואלי מולם.

זו תקופה מעניינת בשוברי הקופות האמריקאיים, שכנראה הבינו שהדבר הגדול הבא הוא דברים גדולים מאוד. בשנים האחרונות היה לנו את "גודזילה" ואת שובו של קינג קונג (האם תהיו בהלם לגלות שאולפני וורנר עובדים על סרט שמפגיש את גודזילה ואת קינג קונג?). והיו לנו מפלצות ענק שנלחמות ברובוטים ענקיים ב"פסיפיק רים", ועכשיו גורילה ענקית מול תנין ענק – מספיק ענק כדי למוטט גורד שחקים. זהו הגל הענק של הקולנוע ובכנות, הכל קצת מתחיל לחזור על עצמו.

אני עומד מול "פרא" נבוך למדי. מצד אחד, לא אכחיש שהסרט בידר אותי. כשזה מגיע לפופקורן, ג'ונסון הוא אייל שני, הוא מאסטר ביצירת מנת השף הקולנועית להתקף מאנצ'יז. מצד שני, זה באמת אידיוטי ברמות שאני מתקשה להגן עליהן. האם אמליץ לכם על הסצינה שבה הגורילה והזאב נלחמים בצבא ארה"ב, או בסצינה שבה הגורילה נלחמת בזאב? זה סרט שכל מי שעבר את גיל 23 צריך להיות די נבוך שהוא נהנה ממנו. ובכל זאת, באיימקס תלת מימד, בסרט שהוראת השימוש היחידה שלו למקרינים היא "שימו פול ווליום", זה הכי קרוב ל-107 דקות של רכבת הרים בלונה פארק. נטול שכל, מבדר, ולגמרי אפשר היה גם להסתפק גם בחצי מזה.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"מקום שקט" ו"פרא", ביקורת”

  1. JNH 29 אפריל 2018 ב - 15:36 קישור ישיר

    "המודעות הזאת, לחומרים שבהם הוא יצליח להצטיין, הופכים את ג'ונסון לכוכב האקשן הכי גדול מאז ארנולד שוורצנגר, שרירן עם מודעות עצמית וחוש משובח לבידור."
    ההבדל הוא ששוורצנגר, בימיו הטובים, ידע גם לבחור היטב תסריטים ובמאים לעבוד איתם, מה שהקנה ללא מעט מסרטיו ערך קולנועי של ממש. ג'ונסון לא יודע, ולכן סרטיו זניחים.


השאירו תגובה