21 נובמבר 2018 | 22:13 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"המשפחה שלי", ביקורת

"המשפחה שלי". טאטאמי מאמי

דיברתי על "המשפחה שלי" ועוד סרטים מומלצים לצפייה ביום הקולנוע הבינלאומי השבוע. לחצו על הנגן משמאל או כאן

חלפו 20 שנה מאז שצופי הקולנוע הישראלים התוודעו לשמו של הבמאי היפני הירוקאזו קורהאדה. זה קרה עם סרטו העלילתי השני, "החיים שאחרי", אחד הסרטים היפים בכל הזמנים, ובדיעבד הסרט הכי יוצא דופן בפילמוגרפיה שלו. "החיים שאחרי" מ-1998 התרחש בתחנת מעבר שבין העולם לעולם הבא, אליו מגיעים אלה שזה עתה מתו. אנשי צוות (מלאכים?) נמצאים שם כדי לעזור להם להסתגל למעבר למצבם החדש ולעזור להם להפיק סרט קולנוע שינציח רגע אחד מהזכרון שלהם, אותו הם בוחרים לקחת איתם הלאה לגן עדן. למרות שהוא היה שונה בתכניו משאר סרטיו הוא הכיל בתוכו את התכונה האחת שמאחדת כמעט את כל סרטיו: עדינות.

מאז "החיים שאחרי", סרט מקסים ויפהפה היחיד בפילמוגרפיה שלו שעוסק בפנטזיה, ודן במהות הקולנוע העצמו, כמדיום של הנצחה וזיכרון ערכו של קורהאדה רק הלך ועלה כמו מניה חמה בבורסת הקולנוע העולמי. שלושה מארבעת סרטיו האחרונים זכו בפרסים בפסטיבל קאן עד שלבסוף סרטו האחרון הגיע לצמרת וזכה בפרס הראשי, דקל הזהב. הסרט הזה, "המשפחה שלי" ("Shoplifters" באנגלית, כשהשם היפני המקורי הוא בעצם חיבור של שניהם: "משפחת הגנבים"), יוצא בישראל בסוף השבוע הקרוב. זהו הסרט השביעי של קורהאדה שמופץ בישראל, מתוך 14 שביים.

ב-2002 זכה ניר ברגמן בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו עם סרטו "כנפיים שבורות". כמה שנים אחר כך הוא זכה שוב באותו פרס באותו פסטיבל עם סרטו השני, "הדקדוק הפנימי". מי שתהה מה גרם ליפנים להתפעל כל כך מהסרטים של ברגמן על משפחות ישראליות בחיפה ובירושלים צריך רק להביט בסרטיו של קורהאדה כדי להבין עד כמה הנושא הזה משותף ליפנים ולישראלים. הנושא המשפחתי שחוזר בסרטיו כמו גם אותה העדינות כבמאי שמביט בעולם בעיניים טובות ורכות גורמיים לי לכנות את קורהאדה "ניר ברגמן היפני".

סרטיו של קורהאדה עוסקים במשפחות, אבל לעיתים נדירות הם יהיו יכילו תאים משפחתיים שגרתיים. אלה כמעט תמיד יהיו משפחות שפורקו והורכבו מחדש, משפחות אדהוק, שנוצרו מחיבורים אקראים בין אנשים שיוצרים תא משפחתי בין זרים. הסרט הקודם שלו שהוקרן בארץ בהצלחה נאה היה "אחרי הסערה". סיפור של סופר שזכה להצלחה גדולה אחת בעברו ומאז נמצא בירידה, שכל קשרי המשפחה שלו נפרמו והוא מנסה בכל כוחו להיות יתד שמחזיקה בקושי את מוטות האוהל שלא יעופו בסערה: קשריו עם אמו הקשישה מתוחים, קשריו עם אחותו פגיעים, קשריו עם אשתו לשעבר סדוקים והוא רק מנסה להציל את שארית הקשר שלו עם בנו. הוא כשל כבן וכבעל, אז לפחות הוא מנסה להשאיר לעצמו משהו כאבא.

"אחותנו הקטנה", סרט אחד לפני כן (עליו זכה בפרס האקדמיה היפנית לסרט הטוב ביותר ולבימוי), מספר על שלוש אחיות שמגלות אחרי מות אביהם שיש להן אחות נוספת שהם לא ידעו עליה והן מצרפות אותה למשפחתן. זו דוגמה נהדרת לסרט שכמעט כולו נשי, אבל שהוא חלק בלתי נפרד מהעיסוק של קורהאדה באבהות בנוכחות של אבות בחיי משפחתם, גם אחרי שהם כבר אינם שם. "אחותנו הקטנה", הסרט האהוב ביותר עליי מבין סרטיו המאוחרים, גם מחצין את החיבור שקורהאדה עושה בין משפחה ובין הטבע, בנוכחות של כל עונות השנה לאורך הסיפור (ומהסיבה הזאת, סרטיו נראים קטנים ופשוטים, אבל חלק מהם מורכבים למדי לצילום והפקתם נמשכת שנה שלמה, גם זה משהו שניר ברגמן עשה ב"להציל את נטע").

מוטיב האבהות קיבל את התפקיד הבולט ביותר ב"סיפור משפחתי" ("Like Father, Like Son" במקור), שבו שתי משפחות מגלות שילדיהם הוחלפו בלידתם. האבות לוקחים את זה קשה במיוחד ותוהים האם עדיף להישאר עם הילדים שכבר ברשותם, או ללכת על פי בדיקות הדם ולהחליף ביניהם – האם קשר הדם חשוב מקשר הרגש. סטיבן ספילברג היה ראש חבר השופטים בפסטיבל קאן, והוא לא רק העניק לסרט הזה את הפרס השני בפסטיבל, פרס חבר השופטים, אלא גם קנה את הזכויות שלו מתוך רצון להפיק לו רימייק אמריקאי. אלא שזה לא רעיון פשוט: קורהאדה מטפל במשפחות באופן מאוד לא אמריקאי. דמיינו איך סרטים כאלה יסתיימו בקולנוע האמריקאי ואצל קורהאדה זה כמעט תמיד יהיה ההפך. זה בולט במיוחד בסרטו החדש.

"המשפחה שלי", סרטו החדש, הוא מעין סיכום של לא מעט רעיונות שהוא פיתח כבר קודם. הרעיון המרכזי הוא של ילדים בסיכון, שמסתובבים לבד בעולם. מהבחינה הזאת, זהו מעין המשך ל"איש אינו יודע", הסרט שעסק בסיפורם האמיתי של ארבעה אחים שאמם נטשה אותם והם מנסים לנהל חיי משפחה בשעה שהם מסתתרים מבעל הבית ומהרשויות, שלא יגלו שהם לבד ויזעיקו את אנשי הרווחה. כמו הסיפור הזה, גם "המשפחה שלי" עוסק באנשים שחיים יחד אבל מסתירים את נוכחותם מאנשי מחלקת הסעד והרווחה. הסרט שגם הוא חולף על פני כל עונות השנה, מקפור גדול לחום אימים מתחיל כשאב ובנו אוספים לביתם ילדה קטנה שברחה מביתה בלילה קפוא. והם מציעים לה לאמץ אותה כשמתברר שהיא בת להורים מתעללים ומזניחים. אב המשפחה מלמד את ילדיו איך לגנוב מחנויות ולאט לאט אנחנו מבינים שזו משפחה שנוצרה טלאים טלאים, כשכל אחד מששת דיירי הדירה הקטנה והמאולתרת הצטרף לתא המשפחתי בנסיבות אחרות. השאלה שצפה ב"סיפור משפחתי" חוזרת ועולה כאן: אולי קשרי המשפחה הטובים ביותר הם אלה שלא מבוססים על קשרי דם, אלא מתוך בחירה?

הדרמה המשפחתית הנוגעת ללב הזאת, אותה מספר קורהאדה כהרגלו מנקודת המבט של שטיח הטאטאמי היפני המסורתי, כשהוא מביט בגובה עיני גיבוריו כשהם יושבים על הרצפה, מקבלת תפנית מקורית במערכה האחרונה. אחרי שכבר בילינו בחברת המשפחה הלא צפויה הזאת ונשבנו בקסמה אנחנו זוכים להתבונן בה גם מהחוץ, באופן שבו היא נראית מנקודת המבט של התקשורת ורשויות החוק. רק אז אנחנו מבינים עד כמה זו היתה מסגרת משפחתית לא שגרתית. זה החלק המבריק של הסרט, שגורם לנו להביט באותה סיטואציה משתי נקודות מבט הפוכות לאהוב את המשפחה המשונה הזאת, אבל אז גם להירתע ממנה. ובעוד הקולנוע האמריקאי מלמד אותנו שבסוף הכל יהיה בסדר, בסרט הזה אב המשפחה מלמד את בנו את השיעור מהחיים: לפעמים הדברים פשוט לא מסתדרים. ואכן, בלא מעט מסרטיו של קורהאדה, למרות העדינות, למרות הטון הרך, למרות המבט הפיוטי בטבע, לפעמים הדברים, גם כשהם נראים הכי טבעיים, פשוט לא מסתדרים.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה