14 פברואר 2019 | 12:42 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

"סולו חופשי", "RBG", "שלושה זרים זהים" ומיסטר רוג'רס: איך זו הפכה לשנה הגדולה והמצליחה ביותר בתולדות הקולנוע התיעודי?

"סולו חופשי". חתיכת טיפוס

מה קרה שפתאום 2018 הכילה כל כך הרבה להיטים דוקומנטריים בטבלת שוברי הקופות האמריקאית? איך קרה שחמישה מ-30 סרטי התעודה הכי מצליחים בכל הזמנים יצאו בתוך חצי שנה בין מאי לנובמבר 2018? ומי מהם יזכה באוסקר בעוד עשרה ימים, "RBG" או "סולו חופשי"? עכשיו, כשכמעט כל שוברי הקופות התיעודיים של 2018 זמינים לצפייה בארץ בבתי הקולנוע או בטלוויזיה, אפשר לנסות להבין מה הפך את 2018 לשנה הגדולה של סרטי התעודה.

דיברתי על סרטי התעודה הגדולים של השנה בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה ואירחתי את פרופ' אבנר פיינגלרנט, יוצר הסרט "במדבר, דיפטיך תיעודי", לשיחה על סרטו ועל השפעתו של אלברט מייזלס על יצירתו. האזינו בנגן משמאל או לחצו כאן

==========================

מאי 2018. טבלת שוברי הקופות האמריקאית היא פורטרט של קטסטרופה. אוסף של פלופים התקבצו בבתי הקולנוע ובראשם "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים". "קמט בזמן" של דיסני נכשל, "פרא" של דוויין ג'ונסון מאכזב, "מרגישה פצצה" של איימי שומר מתרסק. אבל במקביל התרחשה באותה טבלה תופעה נדירה: סרט תיעודי שהופץ רק בכמה מאות אולמות, עשירית מכמות האולמות שבהם מוקרנים הבלוקבאסטרים היקרים, הצליח להשתחל לטבלת עשרת הסרטים הכי קופתיים של סוף מאי ותחילת יוני. הסרט הוא "RBG", הביוגרפיה התיעודית המהנה על שופטת בית המשפט העליון רות ביידר גינסברג. הסרט הכניס בסופו של דבר 14 מיליון דולר ובעוד עשרה ימים יש לו סיכוי לזכות באוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. כמה שבועות אחר כך יצא "האם תהיה השכן שלי?" והצליח אף יותר עם 22 מיליון דולר, באחת הסנסציות התיעודיות הגדולות של השנים האחרונות. בקרוב הסרט הזה יגיע לערוצים התיעודיים של יס והוט ואז סוף סוף יהיה אפשר לצפות בארץ במרוכז בכל שוברי הקופות התיעודיים של מה שהיתה אחת השנים הגדולות בתולדות הקולנוע התיעודי מבחינת הגעתו לקהל רחב בבתי הקולנוע.

סרטי תעודה, בארה"ב כמו בישראל, בדרך כלל מופצים בבתי הקולנוע באופן מצומצם, ואת הרייטינג הגדול שלהם הם מקבלים כשהם מגיעים לטלוויזיה או לשירותי הסטרימינג. רוב מוחלט של סרטי התעודה שוברי הקופות יהיו בדרך כלל סרטי הופעות (ג'סטין ביבר, מייקל ג'קסון, קייטי פרי מהשנים האחרונות) או סרטי טבע. לכן ההצלחה של סרטי תעודה מסורתיים יותר, ולעיתים מאתגרים למדי, נראית אף יותר מרשימה. כשסרט תיעודי אמריקאי מופץ ביותר ממאה מסכים ומצליח להכניס יותר ממיליון דולר הוא נחשב להצלחה גדולה. שלושה מיליון דולר והוא כבר סנסציה. ב2018 מספר פנומנלי של 14 סרטי תעודה הכניסו בקולנוע יותר ממיליון דולר. תשעה מתוכם יותר משלושה מיליון דולר.

איך זה קרה? יש לכך כמה תשובות אפשריות. הראשונה מתבררת כשחוזרים לרשימת סרטי האולפנים המאכזבים שהוקרנו באותו קיץ בבתי הקולנוע. בתחילת 2018 "הנוקמים" ו"פנתר שחור" שברו קופות, אבל בחודשי הקיץ התחושה המובהקת היתה שאין מה לראות. אבל הקהל התעקש, חיפש ומצא. הביקורות מפה לאוזן עזרו. "RBG", "האם תהיה השכן שלי", "סולו חופשי" ו"שלושה זרים זהים" נתנו לצופי הקולנוע הבוגרים חוויה רגשית שאף סרט עלילתי לא הצליח לתת לקהל באותה תקופה. אלה סרטים מסעירים, מקוריים, מעוררי מחשבה, שלוקחים את הצופים לטיול אמוציונלי בין צחוק ובין דמע. ומה שהצליח באמריקה, מצליח כעת גם בישראל: "שלושה זרים זהים" הופץ מסחרית בישראל לפני כחודש; "RBG" אמנם הוקרן באופן מצומצם יותר במסגרת קולנוע דוקאביב בסימטקים, אבל גם הוא מילא אולמות, הפך לרגע שיחת היום ואף הביא ארצה את השופטת גינסברג שנכחה באחת ההקרנות של הסרט בירושלים; "סולו חופשי", שעקף לפני שבועיים את "RBG" מבחינת מכירות כרטיסים בארה"ב, ממלא את אולמות הסינמטקים בישראל בימים אלה ויוקרן בחודש הבא בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.

התשובה השניה מורכבת יותר, ולוקחת בחשבון את העובדה שלמרות שכל הסרטים האלה מוצגים תחת הכותרת "סרטי תעודה", הם בכל זאת שונים מאוד זה מזה. "RBG" ו"סולו חופשי" הצליחו מסיבות שונות. ההצלחה של "RGB" (ובמידה מסוימת גם של "פרנהייט 11/9" של מייקל מור, שיגיע בעוד שבועיים להקרנות מסחריות בישראל) היא תגובה ברורה למצב הפוליטי האמריקאי. בימי שלטונו של נשיא אמריקאי שמצר את זכויות האדם ומציג תפיסת עולם מפלה ומפלגת, סרט תיעודי שמנציח ומצדיע את האשה שכל חייה הוקדשו לשיוויון זכויות ולהכלה הופך לאירוע תרבותי בקרב מתנגדי טראמפ, וכל הקרנה שלו היא כנס מחאה פוליטי ספונטני. "RGB" הוא המנון ליברלי פמיניסטי והוא אחת היצירות הקולנועיות הכי מעצימות שנראו בקולנוע השנה. הצפייה בו הפכה לאירוע קהילתי מעורר השראה וממלא תקווה. אי אפשר שלא לחשוב שהסרט הזה היה חלק מהסיבות להצלחה הגדולה של נשים בבחירות לקונגרס שהתקיימו בנובמבר. "RBG" ו"פרנהייט 11/9", שעוסק במערכת הבחירות שהעלתה את טראמפ לשלטון ואת ההשפעה ההרסנית של נשיאותו על החברה האמריקאית, הם סרטים שהופקו כריאקציה למה שקורה בפוליטיקה האמריקאית העכשווית, וההצלחה שלהם ניזונה מקהל מתנגדי טראמפ, שהיצירות האלה טוענות אותם באופטימיות מכך שהרוח האמריקאית האמיתית חזקה יותר מנשיא אחד. כרטיס הקולנוע כתחליף לפתק בקלפי.

ההצלחה של "האם תהיה השכן שלי?" מגיעה מסנטימנט דומה, מהחיפוש אחר אופטימיות. זו ביוגרפיה קולנועית של פרד רוג'רס, שדורות של ילדים אמריקאים גדלו על תוכנית הטלוויזיה שלו, "השכונה של מיסטר רוג'רס", ששודרה בטלוויזיה הציבורית האמריקאית, עוד מוסד שהרפובליקאים היו שמחים לחסל. הצלחת הסרט אומרת משהו משמעותי על מצב הרוח של הקהל האמריקאי, שחיפש אנושות איזו גלולת מתיקות, נחמה וטובלב בעולם של כאוס וצער. כשאתם הולכים לסרט תיעודי אתם מצפים לגילויים חדשים, כי לעיתים קרובות יש בסרטי תעודה גם מימד של תחקיר עיתונאי. ההגיון וחרדה אומרים שסרט תיעודי על מיסטר רוג'רס יחשוף שמנחה תוכניות הילדים התמימות והאהובות היה בעצם איש עם סוד נורא, עם צד אפל באישיותו. אבל לא. הוא היה טוב, תמים, לבבי ואוהב אדם ממש כמו תוכניותיו. הוא באמת היה הדבר האמיתי. להבדיל מכל הסרטים האחרים ברשימה "האם תהיה השכן שלי?" הוא סרט תיעודי משונה ויוצא דופן בכך שהוא כמעט נטול דרמה, ללא קונפליקטים, ללא משברים, ללא טוויסטים. הקהל הגיע אליו בחיפוש אחר נוסטלגיה שתאשש את זכרונות הילדות שלהם ותהווה תרופת נגד לציניות ורוע הלב שנשקפים ממסכי הקולנוע והטלוויזיה. (ולכן זה לא מקרי שזה הסרט היחיד ברשימה שעדיין לא הוצג בישראל, שכן מיסטר רוג'רס מעולם התפרסם מחוץ לארה"ב, בקרב מי שהיו ילדים קטנים בין 1967 ו2001 ולא מוכר לקהל הישראלי. הסרט יגיע בהמשך השנה לערוצי הכבלים והלוויין).

הסרטים האלה, שעוסקים בדמויות ציבוריות אמיתיות ובאירועים היסטוריים מהעבר הרחוק או הקרוב, הם תגובת הנגד של הקולנוע למה שהנשיא האמריקאי קורא לו פייקניוז. החדשות בטלוויזיה הפכו בלתי נסבלות לצפייה בכל שעה כותרת חדשה שסותרת את הקודמת, ומרואיינים שטוענים שדעה היא עובדה ועובדה היא דעה. לכן הסרטים האלה הם גלולת האמת של קהל רחב מבוגר, משכיל, ליברלי, שגר בערים הגדולות ולא במדינות הכפריות והרפובליקאיות, שם הסרטים האלה ממילא לא מוקרנים. קל להעריך שאם תתפרסם מפה שתפרוס את מוקדי מכירת הכרטיסים לסרטים האלה, היא תחפוף באופן מובהק לנקודות הכחולות המייצגות את האיזורים שבהם ניצחו הדמוקרטים בבחירות.

ההצלחות של "סולו חופשי" ו"שלושה זרים זהים" מספרות סיפור אחר לגמרי. אלה שני סרטים המבוססים על סיפורים אנושיים מדהימים למדי ועשויים כל כך טוב, שהם בוודאי היו זוכים להצלחה בכל עת, בלי קשר לאקלים פוליטי. "שלושה זרים זהים" – ש35 אלף איש כבר צפו בו בארץ, מספר עצום לסרט תעודה, זכה בפרס הסרט התיעודי של גילדת הבמאים האמריקאית ועתיד לזכות בקרוב בעיבוד קולנועי עלילתי מספר סיפור שקשה להאמין שהוא אמיתי מרוב שהוא מטורף, על שלושה אחים זהים שהופרדו בלידתם ומוצאים זה את זה לגמרי במקרה בגיל 19. רבע השעה הראשונה מציגה את הסנסציה התקשורתית שנוצרה בארה"ב של תחילת שנות השמונים כשהתפרסם הסיפור שלהם, שהפך את השלישיה לסלבריטיז בין לילה (כולל גיוסם על ידי מדונה להופעת אורח ב"סוזן, סוזן"). אבל אז, אחרי האופוריה, הפרסום וההצלחה, הסרט מקבלת תפנית קודרת כשמתעוררת השאלות: למה הם הופרדו זה מזה? ואז התפנית נהיית קודרת עוד יותר כשמתחילות להגיע התשובות לשאלות. היכולת של הסרט לעשות פניות פרסה רגשיות כל רבע שעה ולהציג פרטי מידע חדשים שהופכים את הסיפור למיסתורי יותר ויותר, הופכים את "שלושה זרים זהים" לאחד הסרטים הדרמטיים הכי אפקטיביים שהוצגו השנה בקולנוע, לא משנה מאיזה סוגה, וזה מקרה מובהק שבו סרט תעודה מביס סרטי עלילה מהסיבה הפשוטה שזה סיפור שהוא פשוט טוב מדי להיות אמיתי.

"סולו חופשי" של נשיונל ג'יאוגרפיק, שמסחרר ברגעים אלה את הצופים בארה"ב ובישראל במקביל (הוא ממשיך להיות מוקרן בסינמטק תל אביב לכל אורך פברואר), הוא בפשטות סרט האקשן הטוב של השנה. הסרט עוקב מזוויות צילום בלתי אפשריות ומעוררות פחדגבהים אחרי האובססיה של מטפס הסלעים אלכס הונולד לטפס על צוק אל קפיטן בפארק יוסמיטי בארצות הברית, הצוק התלול והגבוה ביותר בעולם. הוא רוצה לעשות את זה בסגנון סולו חופשי כלומר, ללא חבלים, וללא מלווים אלא לבד ובידיים חשופות (זה כמו לטפס לגובה של פעמיים האמפייר סטייט בילדינג בידיים חשופות וללא חבל). למען תיאומי הציפיות, הטיפוס עצמו קורה רק בחצי השעה האחרונה של הסרט, אבל גם לבטיו והכנותיו מסמרי שיער. עד כמה הסרט הזה מסמר שיער? ובכן, באחת הסצינות אנחנו רואים שאפילו אחד הצלמים לא מסוגל להסתכל מבעד לעינית מרוב מתח.

מה שמרתק בסרט הזה, לבד מזה שהוא מציג גיבורעל בשר דם (או חולה נפש גמור), הוא העובדה שזה סרט מספיק נבון כדי לבחון את האחריות שיש ליוצרים תיעודיים אל מושאי התיעוד שלהם. האם תיעוד המשימה הזאת הוא בכלל מעשה מוסרי? האם מטפס הצוקים הזה, שעד כה ביצע את כל טיפוסיו לגמרי לבד וללא שום תיעוד, עשוי להימצא בסכנה רק מעצם נוכחותו של צוות הצילום? ומה עושים אם הוא נופל אל מותו? וכך, סרט שהוא בעיקר מנת יתר של אדרנלין, הופך להיות גם דיון מפתיע בתבונתו לגבי מהות התיעוד, והעובדה שצוותי צילום לא רק לוכדים את המציאות, אלא גם עשויים להשפיע עליה ולשנות אותה. "סולו חופשי" זכה השבוע בפרס האקדמיה הבריטית (באפט"א) והוא ינהל קרב צמוד מאוד מול "RBG" על הזכיה באוסקר בעוד עשרה ימים.

כל הסרטים האלה, הסיפורים האמיתיים שהם מספרים והאנשים האמיתיים שהם מתעדים, מילאו במהלך החודשים האחרונים ואקום שהקולנוע המסחרי התאגידי האמריקאי לא הצליח למלא. הקהל חיפש בידור קולנועי ומצא אותו בסרטי התעודה, במה שהפכה לשנה הגדולה של הסוגה הזאת. שנה שבה המציאות היתה מופלאה יותר מכל סרטי הפנטזיה, והקהל התחיל להפנות עורף לאסקפיזם.

+++++++++++++++

סרטי התעודה האמריקאים המצליחים של 2018

"האם תהיה השכן שלי?"22 מיליון דולר**

"סולו חופשי"15 מיליון דולר* +

"RBG" (רות ביידר גינסברג) – 14 מיליון דולר* +

"שלושה זרים זהים"12 מיליון דולר*

"הם כבר לא יזדקנו" (פיטר ג'קסון) – 12 מיליון דולר

"פרנהייט 11/9" (מייקל מור) – 6 מיליון דולר**

* זמין לצפייה עכשיו בישראל

** יהיה זמין לצפייה בישראל בקרוב

+ מועמד לאוסקר

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב"כלכליסט" ב-13.2.2019)

נושאים: בשוטף

7 תגובות ל - “"סולו חופשי", "RBG", "שלושה זרים זהים" ומיסטר רוג'רס: איך זו הפכה לשנה הגדולה והמצליחה ביותר בתולדות הקולנוע התיעודי?”

  1. אביגיל 14 פברואר 2019 ב - 13:05 קישור ישיר

    הצופים הישראלים כמעט ולא מכירים את מר רוג'רס, אך זו תהיה טעות לפטור אותו ואת הסרט שעליו כגלולת נוסטלגיה מתוקה. אם קוראים קצת על האדם והתכנית שלו, מתברר שמדובר בדמות ליברלית מובהקת. רוג'רס ניסח הרבה מושגים שגורים בנוגע לאיך שבידור לילדים צריך לפנות אליהם, לקבל את השונות שלהם, ולעודד אותם להרגיש שייכים. הוא הדגיש, במיוחד, שפניה לילדים אינה צריכה להניח שלכל ילד יש משפחה, ושכל משפחה נראית אותו דבר. סיפור מפורסם על התכנית מספר על קטע שבו מר רוג'רס מזמין את השכן השחור להתרענן בסוף כום חם ע"י טבילת רגליים בבריכה. הקטע צולם בשנות הששים, בתקופה שבה היה נפוץ מאוד למנוע חוקית משחורים לרחוץ בבריכות ציבוריות עם לבנים, ואף קרו מקרים של פיזור חומצה במים בזמן ששחורים רחצו בהם. הבחירה ברחיצה בבריכה היתה מודעת ומכוונת, ומעידה על האופן שבו רוג'רס הכניס מסרים ליברלים ואף מהפכניים לתכנית שנתפסה כמרכז הקונצנזוס.

  2. איתן 14 פברואר 2019 ב - 13:41 קישור ישיר

    מחר אני אעלה בבלוג שלי פוסט על "סולו חופשי", אז רק טיזר: איזו אכזבה. זה לא סרט. זאת תכנית ריאליטי ירודה ומעצבנת.
    וזה לא מקרה שכתבת שתי פסקאות על הסרט, וכמעט כל המילים שכתבת עליו קשורות לצילום שלו, ולא לאדם שאמור להיות במרכזו. איזו חוויה מעצבנת.

  3. דן 16 פברואר 2019 ב - 22:36 קישור ישיר

    https://youtu.be/cOQOWlI42WAD

    Death of a nation documentary is reality not PC But true. Your Trump bashing is ridiculous. You are almost inverting the reality. Unemployment is the lowest ever for black Americans since Trump took office. The list of his accomplishments is very long.

  4. דן 16 פברואר 2019 ב - 22:47 קישור ישיר

    https://youtu.be/dm7gZ2Sfoo4

    Death of a nation audience reaction

  5. דן 16 פברואר 2019 ב - 22:52 קישור ישיר

    https://youtu.be/XU0Cb9mNCPs
    Dinesh D'Souza – Death of a Nation: Plantation Politics and the Making of the Democratic Party.

  6. עידו 18 פברואר 2019 ב - 0:50 קישור ישיר

    אתה מפספס סיבה די עיקרית כחלק מהתשובה לשאלה שלך בכותרת: נטפליקס.
    נטפליקס בשנים האחרונות לימדה את הקהל האמריקאי לראות דוקומנטרים יותר ויותר והנגישה את הז׳אנר, ולו רק בזכות חשיבות וגודל הפלטפורמה שלהם. להרבה מאוד אנשים – ובהחלט לרוב האנשים מתחת לגיל 30 בארה״ב – נטפליקס היא כמעט ספק התוכן היחידי שהם מכירים (חוץ ממדיה סוציאלית). ונטפליקס שיחררה המון דוקוס שעלו לסדר היום בארה״ב וגרמו לקהל להיות יותר פתוחים לז׳אנר ולצרוך אותו באופן מסחרי. Making a murderer, wild wild country, fyre, the keepers ואחרים הם הסיבה המרכזית שסרטים דוקומנטרים בקולנוע זוכים כעת לקהל רחב.

  7. אנונימי 19 פברואר 2019 ב - 21:21 קישור ישיר

    מגניב


השאירו תגובה ל - דן