על "ידידים פלוס" כתבתי כבר כאן לפני שבוע. הנה עוד קצת עליו, בצימוד ל"מטורף, טיפש, מאוהב", שני סרטים שבגלל שראיתם אותם באותו שבוע כנראה שתמיד מעתה אתבלבל ביניהם ובשניהם למדתי שללכת עם ג'ינס, סניקרס וגאפ זה ממש אסור, אלא אם כן אתם סטיב ג'ובס או מארק צוקרברג.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.9.2011

למרות שמבחינה עלילתית אין ביניהם דמיון רב, אני מצאתי הרבה נקודות השקה בין "ידידים פלוס" ובין "מטורף, טיפש, מאוהב". קודם כל, מבחינת הז'אנר: שני הסרטים ניתנים לתיוג כקומדיות רומנטיות, ועוד מהזן העכשווי של הז'אנר – מאוד מיני (אבל בלי מין, כמובן, כי באמריקה גם המופקרות היא שמרנית), לא נרתע מוולגריות, קצת פרחי לפרקים. אבל שניהם מכילים תסריטים פשוט מענגים, גם במבנה שלהם וגם בדיאלוגים. ושניהם פשוט היו נהדרים בעיניי, למרות שאני חייב לסייג ולהודות בהכנעה: כן, אלה סרטים שעלילותיהם והעשייה שלהם מוכרות, ממחוזרות וממוסחרות, צפויות, ידועות מראש, עובדות על פי תבניות ונוסחאות. ובכל זאת, בכל אחד מהם יש משהו פנימי שמתחבא בכל התעשייתיות הסכרינית והוולגרית, שמחביא בחובו איזו אמת יפה וכואבת שיש בה כנות, אם טורחים לחפש אותה. ושני הסרטים מגיעים מיוצרים שאני חושב שצריך להסתקרן מהם מאוד. הם מקצועניים במה שהם עושים, אבל יש להם גם משהו נוסף משל עצמם שכדאי לעקוב אחריו.

"מטורף, טיפש, מאוהב"

דן פוגלמן הוא הגיבור החדש שלי. פוגלמן, תסריטאי, התחיל את דרכו במטחנת הבשר של סרטי האנימציה של דיסני. שם מנערים ממך כל יחודיות אישית, אבל מלמדים אותך איך צריך לתקתק תסריט מושלם. למשל, "בולט", פרי עטו. תסריט מושלם. בית ספר לאיך בונים סרט. אבל נטול אישיות. ואז, הברקה: פוגלמן כתב את אחד מסרטי האנימציה הכי טובים של דיסני זה עידנים: "פלונטר". סרט נהדר, מלא המצאות ושנינות וקצב. ועם הברקה: הגיבורה הראשית שלו, רפונזל, אמנם שווקה לבנות השש כנסיכה רגילה של דיסני, אבל הוריהן של בנות השש ידעו את האמת: מדובר בדמות הנוירוטית הראשונה שאי פעם כיכבה בראש סרט אנימציה של דיסני (עד כה, הנוירוטים הוגלו לתפקידי המשנה הקומיים – טימון מ"מלך האריות" או התוכי מ"אלאדין", או השעון מ"היפה והחיה"). ועתה הגיע הזמן של פוגלמן לכתוב סוף סוף משהו לבני גילו. התוצאה היא "מטורף, טיפש, מאוהב" שהוא פשוט סרט מקסים ולבבי מאין כמוהו, שהלב שלו פועם בדיוק במקום הנכון (והסצינה של אמה סטון מתפרקת לריאן גוסלינג לפני שהם אמורים להיכנס למיטה פשוט זהה לסצינה שבה רפונזל מתפרקת לפלין אחרי שהיא יוצאת בפעם ראשונה מהמגדל שלה).

ראשית, מבחינתי, זה קודם כל (שוב) בית ספר לתסריטאות. אם ראיתם את הטריילר לסרט, אתם פחות או יותר יודעים מה הסיפור, איפה הוא מתחיל ולאיזה כיוון הוא הולך, אתם מגיעים מסודרים מבחינת ציפיות, יודעים שהכל יסתדר ורק מקווים שזה יהיה משעשע בדרך. אבל פוגלמן, במקצועניות מדויקת, מצליח לנער את המערכה השלישית כהוגן (והמערכה השלישית היא תמיד, אבל תמיד, נקודת המכשול של כל, אבל כל, הסרטים הישראליים, סתם שנדע ללמוד מהמומחים) ולסבך שם את העניינים כהוגן בדרכים לחלוטין לא צפויות – כולל אפילו טוויסט קטן וממש מתוק – כדי להביא אותנו אל הסף הצפוי, אבל לאו דווקא בדרך שציפינו להגיע אליה. אמנם, יש כמה וכמה סצינות – בעיקר לקראת הסוף – שמרגישות קצת מכאניות ובנאליות, אבל פוגלמן שולף את כלי הנשק שזמינים לתסריטאים עכשוויים כדי להתמודד איתן: מודעות עצמית. סטיב קארל, המגלם גבר נבגד שאשתו (ג'וליאן מור) נפרדת ממנו, בעיקר מרגיש שהוא חי בתוך קלישאה. קלישה של סרטים, של טלוויזיה, של כתבות בעיתוני נשים. אז פוגלמן לוקח את כלל הציפיות שלנו, ולא מעט מהקלישאות, ומשתמש בהן, גם כדי להזכיר שהסיבה שקלישאה הפכה לכזאת, יא כי יש בה גרעין של אמת. לעיתים זה יוצא שנון, לעיתים זה – ובכן – קלישאתי מדי. אחד הדברים המבריקים ב"מטורף, טיפש, מאוהב" הוא שלהבדיל מסרטים הוליוודיים תעשייתיים רבים, הסרט הזה עושה ניים-דרופינג למותגים רק כדי לקרוע אותם לגזרים: גאפ? אסור. נעלי ניו באלאנס? אסור. מקדונלדס? אסור.

אבל יש ב"מטורף, טיפש, מאוהב" ערך נוסף: הסרט למעשה עוסק בשברוני הלב של בני שלושה דורות. יש זוג בגיל הטפש עשרה, זוג בגיל העשרים פלוס, וזוג בתחילת גיל הארבעים. שלושת הזוגות יגלו שלא משנה בן כמה אתה ומה הניסיון שלך, שאהבה זה כואב, ומייסר, אבל גם נפלא ומשמעותי. זה מאותם סרטים שמדברים באופן גלוי על כך שמה שאנחנו קוראים לו "אהבה" או "רומנטיקה" הם למעשה מערכות במלחמה הארוכה והנצחית שבין גברים ונשים. ריאן גוסלינג, המגלם דון ז'ואן מקצועי שיודע את סודות הפיתוי והכיבוש, מכריז באופן מתריס שבמלחמה שבין הגברים והנשים, הגברים ניצחו (מתי? מרגע שנשים התחילו להפוך ריקודי מוט של מועדוני חשפניות להתעמלות אירובית לגיטימית). אבל כל הגברים יגלו שגם אם הם חושבים שהם ניצחו במלחמה, הדבר הנכון הוא פשוט להרים ידיים ולהיכנע. בזכות הבימוי העדין של הצמד גלן פיקרה וג'ון רקואה (שכבר התגלו כבמאים שנונים מאוד ב"אני אוהב אותך פיליפ מוריס") – והעובדה שדווקא צמד במאים המזוהים דווקא עם קולנוע קוואזי-קווירי מטפלים בסרט כה הטרוסקסואלי, צובעת אותו בכמה וכמה גוונים לא צפויים (ואין בו, למשל, את דמות המשנה ההומואית הצפויה, כזו שדווקא כן צצה בסרט הבא שבו נעסוק בעמוד זה) – ובזכות השימוש במוזיקה שהולכת נגד הזרם, "מטורף, טיפש, מאוהב" נראה כמו קומדיה רומנטת שגרתית – נגיד, מבית היוצר של ג'אד אפטאו – אבל יש בה דוק של תוגה אלטרנטיבית, שגורמת לו להיראות לרגעים מעודן כמו סרט עצמאי, ולא כמו עוד קומדיה הוליוודית שגרתית.

"ידידים פלוס"

"קלישאה" היא גם אחת המילים הנפוצות בדיאלוגים של "ידידים פלוס". מבחינות רבות, הסרט הזה מנסה לטפל באהבה בעידן התרבותי המודרני באופן דומה ל"מטורף, טיפש, מאוהב", אבל הוא מחצין את עצמו הרבה יותר. הסרט הזה חי בתוך עולם של סרטים. הוא עוסק בזוג שרק רואה קומדיות רומנטיות כל היום ומבין שהסרטים האלה מעוותים את תפיסת עולמו. שהיא לא באמת קתרין הייגל והוא לא באמת ג'ורג' קלוני. וגם כשהם רואים סרט בטלוויזיה זו מעין פרודיה על סרטים – מעין מערכון בתוך הסרט – עם ג'ייסון סיגל. והם רוצים לעשות הכל כדי לברוח מהקלישאה, וכמובן שהם לא מצליחים. מבחינת הרעיון יש כאן שידור חוזר לסרט ההוא עם אשטון קוצ'ר ונטלי פורטמן שכבר פרח לנו מהראש – עוד ניסיון לתהות האם ידידים יכולים לערבב סקס לחברות שלהם מבלי לאבד את חברותם. אגב, אני אחסוך לכם את ההתלבטות: משחר הקולנוע ועד היום תשובה היא תמיד "לא". אבל לא משנה, הרי ברור לנו שגיבורי הסרט נועדו להיות ביחד ורק הם עיוורים לכך. אבל בשעה שבקומדיה הרומנטית הקלאסית הזוג הזה אמור לריב כל הזמן מבלי לשים לב שהם בעצם עוד שניה מתאהבים, בקומדיות תוצרת 2011 הזוג הזה רק עושה סקס כל הזמן, וגם כאן, מבלי לשים לב שבעצם הוא אמור להתאהב.

וויל גלוק, שכבר הפתיע לטובה ב"באה בקלות", מביים את "ידידים פלוס" בקינטיות מסחררת. הסרט הזה טס בספרינט כשהוא מתמסטל לגמרי על הסם הזה שנקרא "ניו יורק". זה סרט שמתענג על ניו יורק ומשתמש באמפייר סטייט בילדינג באופן שמזכיר את הדרך שסרטים רומנטיים צרפתיים משתמשים במגדל אייפל. ומכיוון שזה סרט שכל הזמן מודע לעצמו, הוא ממש מקסים ברגעים שבהם הוא פשוט גולש כמעט למיוזיקל. מהבחינה הזאת הוא רחוק מרחק שנות אור מ"קשר לא מחייב" (כן, כך קראו לסרט ההוא עם קוצ'ר ופורטמן, לא באמת פרח לנו מהראש) ויותר מזכיר את החינניות המידבקת של "500 ימים עם סאמר". ובעצם, הוא פשוט הסרט הכי מצחיק כרגע, עם כמה בדיחות ממש מצוינות.

ציוץ