18 נובמבר 2007 | 09:22 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

סימנים של תקווה

ניקי פינק מדווחת: פגישה ראשונה, ובלתי רשמית, בין ראש איגוד התסריטאים ונציג המו"מ מצד האולפנים התקיימה שלשום בביתו של הסוכן ההוליוודי בריאן לורד, שתפקד כמגשר. השניים סיכמו שביום שני הבא, 26 בנובמבר, יום העבודה הראשון אחרי חופשת חג ההודיה (שיחגג ביום חמישי הקרוב), יחזרו הצדדים לשולחן הדיונים.

============

אתמול במפגש של ראשי הוליווד, סוכנים ובמאים עם יוצרים ישראלים בסינמטק תל אביב, אמרה איימי פסקל – יו"ר אולפני סוני, והאישה הכי חזקה בהוליווד כרגע: "אם יש כאן תסריטאים אשמח לקבל את כרטיסי הביקור שלכם כי אנחנו זקוקים לכם". אוזניו של אריק קנלר, סוכן תסריטאים, נזקפו: "את רצינית או שזו היתה בדיחה?", הוא שאל מהקהל. "או, זו היתה בדיחה", הסבירה פסקל, "כי אם תכתבו בזמן השביתה תהיו שוברי שביתה ואז אחרי השביתה לא תוכלו להתקבל ל-wga ולקבל עבודות".
כשקנלר ביקש לשמוע ממנה עוד על השביתה, ענתה פסקל: "אנחנו חייבים לדבר על זה? התסריטאים רוצים יותר כסף ואנחנו לא רוצים לתת להם". ואז בראד סילברלינג ("עיר של מלאכים" ו"מייל לאור ירח") הזדקף ואמר: "דווקא כדאי לדבר על זה עוד קצת. אני גם חבר בגילדת הבמאים וגם בגילדת התסריטאים. ומה שקרה כאן זו סופה מושלמת בה החוזים מול האולפנים של שלושת האיגודים נגמרים באותה שנה ושלושתם רוצים אותו דבר: אחוזים מההכנסות של האולפנים והרשתות מהשידורים החוזרים באינטרנט. אלא שהאולפנים, ואני יכול להבין אותם, אומרים: אנחנו לא יכולים לחלק אחוזים ממשהו שאנחנו עוד לא יודעים איך הוא ייראה בעתיד. התסריטאים, בגלל שהם עסקו עסקה מאוד רעה עם האולפנים ב-1988 בכל הקשור לתשלומי תמלוגים על קלטות וידיאו לא מוכנים עכשיו לוותר. הם רוצים לתקן את העסקה ההיא והם יודעים שמה שהם לא קובעים היום לא יהיה זמין להם יותר בעתיד".
פסקל: "זה נכון, כי אנחנו עוד לא יודעים באמת מה יהיה בעתיד עם כל הניו-מדיה הזה ואיך זה ישפיע עלינו. אבל יש דבר אחד נכון: התסריטאים בהוליווד זוכים ליחס של אזרחים סוג ב', כך שהזעם שלהם מובן לי. יש להם סיבה טובה להרגיש פרנואידים".

אם היתה מסקנה אחת שבאי האירוע יצאו ממנה, לפחות אלה שרוצים להשתחל להוליווד היא שמילת הקסם היא נטוורקינג. רישות. מי אתם מכירים שמכיר מישהו שיכניס אתכם פנימה. ובהוליווד יש שפע ישראלים, או בנים להורים ישראלים לשעבר. תשאלו את נינה ג'ייקובסון שישבה שם על הבמה: היא הועפה מראשות דיסני והוחלפה על ידי איש השיווק אורן אביב. ואיימי פסקל בוודאי עובדת בעבר עם יאיר לנדאו ומכירה את דוד מטלון, שהיה פעם ראש טריי-סטאר, וארנון מילצ'ן. ועקיבא גולדסמן. ורוד לוריא. וארי עמנואל, המגה-סוכן שהוריו ישראליים ועל דמותו מבוססת דמותו של ארי גולד ב"הפמליה". ומה עם הצלם שרון מאיר, התסריטאית מיקי לוי והשחקנים יגאל נאור, איילת זורר ואלונה טל. כולם ישראלים שעובדים עכשיו בהוליווד. הסוכנים בפאנל אמרו את זה בפשטות: אם מישהו שאנחנו מכירים מכיר אתכם וימליץ לנו לשים עין, נשים. את מי הם מכירים בישראל? את כתרי שחורי ואת רנן שור. נטוורקינג.
"אז מה", שאל עופר שכטר ממרומי האולם, "פשוט צריך לעבוד ואז לחכות?". לכך ענה לו בראד סילברלינג: "אם הייתי צריך לחצוב באבן את המשפט שמתאר את תעשיית הקולנוע הוא יהיה בדיוק זה: לעשות את העבודה ואז לחכות. כמובן שזה מתסכל כשאתה עושה משהו ואתה רוצה שהעולם יכיר בזה, אבל זה לוקח זמן".
עצה נוספת שהמגה-סופר-בכירים הציעו היא: טפחו את הקהילה ממנה אתם באים. דאגו שהקהילה היצירתית בה אתם עובדים תהיה חזקה, ואז יהיה לכולם קל יותר לבלוט. אבל אמש בסינמטק לא היתה תחושה של קהילה, אלא של אנשים שבהול להם לקבל עבודה בהוליווד. אם כי אף אחד לא ממש הסביר למה זה כל כך בהול לו. פרסום? כסף? עושר? הבמאים וגם מנהלי האולפנים הזהירו: היזהרו במשאלותיכם.
הפתיעה אותי דלית קהן שהסדרה שלה "מתי נתנשק" תעלה לשידור בערוץ 10 בקרוב. היא היתה ממש לחוצה להבין איך היא גורמת למישהו מהוליווד לצפות בפרקים של הסדרה ואולי לקנות אותה. יושבי הפאנל, שלא מכירים אותה, ענו: חכי שהיא תשודר קודם.
וכאן באמת תמהתי: הנה השיגה קהן סדרה משלה לערוץ 10 – חלומם שלח כל כך הרבה תסריטאים ושחקנים בארץ – אבל היא עדיין לא מרוצה, ובטרם שודר ממנה פריים היא כבר להוטה למכור אותה להוליווד. עצה שלי: לכי לחגי לוי. עצה נוספת: אחד הבעלים של הערוץ שהפיק את הסדרה שלך הוא ארנון מילצ'ן. אם הסדרה ראויה לרימייק אמריקאי הוא האיש שיטיס אותך לשם. בקשי פגישה איתו, דומני שיש לך זכות לכך. אם הוא לא מכניס אותך להוליווד יש סיכוי שהוא חושב שהסדרה גרועה. גם עם זה צריך להתמודד.
אבל המסקנה מנהוכחות הערב היתה שכל מי שישב באולם בא עם התחושה: כאן לא מעריכים אותי, בהוליווד יידעו לזהות אותי ואת כישורי. למה לא מעריכים אותי בארץ? כי אין כאן אף אחד שבאמת מבין משהו שיידע להעריך אותי. במילים אחרות: הבעיה אינה מקצועית אלא רוחנית. ולכן אני ממליץ לדלית קהן, ולשאר באי האירוע אתמול, לקרוא את "מעשה מחכם ומתם" של ר' נחמן מברסלב, המספר על איש חכם שלא היה מרוצה מכלום, בשום מקום, והוא הלך וצבר ידע, וניסיון, ועושר, ומוניטין אבל תמיד הרגיש שאם היה נמצא במקום אחר ועושה עבודה אחרת למען אנשים אחרים, שם יידעו להעריך אותו. הנה המעשייה בגרסתה המקורית, והנה גרסה מעובדת לעברית קצת יותר עכשווית.

מה הציק לחכם? "כי הוא היה יודע בעצמו שאילו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא היה חשוב ונפלא מאוד".
(שפאניא=Spain=ספרד)

===========

ג'וש הורביץ מ-mtv.com מראיין את נטלי פורטמן לרגל צאת סרטה החדש ושואל אותה בין השאר על הפרסומים שהיא תביים את סרטה הראשון עם העיבוד של "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. פורטמן מתחמקמקת:

MTV: I asked you recently about whether you'd want to direct, and you were pretty cagey. And now it seems you are going to direct a film of the book "A Tale of Love and Darkness."
Portman: [She laughs.] I'm still going to be cagey about it because it's so far away. It's one thing to announce your intention, but to actually follow [through with it] is another story.
MTV: Why do you want to direct this story?
Portman: I really love the book. It was the first book that I read that I was able to visualize as a film. While I was reading it, I felt like I was watching it. I felt like I knew how to do it. It's a beautiful story. It's [author Amos Oz's] true-life story and an incredible book and someone I truly admire.

נושאים: The Daily Show

5 תגובות ל - “סימנים של תקווה”

  1. האחד 18 נובמבר 2007 ב - 10:40 קישור ישיר

    משום מה גם לא כל כך נראה לי ששאר האנשים שהיו בחדר יצליחו אי פעם לקבל עבודה משמעותית בהוליווד.

  2. יובל 18 נובמבר 2007 ב - 18:01 קישור ישיר

    אתה באמת ממליץ ליוצרים (או אמנים בכלל) לקרוא את "חכם ותם" של רבי נחמן מברסלב? ההמלצה הנוספת שלך על נטוורקינג מלמדת שכנראה לא הבנת את הסיפור. אם שפילברג היה קורא את "חכם ותם" ומשתכנע הוא היה מתגייס לוייטנאם כי המלך (הנשיא) קרא לו לבוא, מנהל קריירה צבאית ארוכה שבו היה עושה מה שאומרים לו, והיום, כשהוא גימלאי חייכן עם קמע על הצוואר, הוא לא היה מבין למה אנשים "חכמים" כמו פול האגיס ורוברט רדפורד מפקפקים במה שברור לכל אדם מאמין.

  3. דן 18 נובמבר 2007 ב - 18:22 קישור ישיר

    האם עוד מישהו ראה את "להוציא את הכלב" ונזכר ב"החור" של צאי מינג לינג?

  4. VAN ERIK 18 נובמבר 2007 ב - 21:04 קישור ישיר

    למה להזכיר שמות? בסופו של דבר זה נהפך למשהו רכילותי, ואת המהות שוכחים, לא?
    אצל ר' נחמן בטוח אפשר ללמוד את זה (לייתר דיוק תורה ס')

  5. אורי (האמיתי) 18 נובמבר 2007 ב - 23:13 קישור ישיר

    אף אחד לא מרוצה איפה שהוא, רוה, זו תמצית הקפיטליזם המערבי. בטח לא דלית קהאן – זו כבר תמצית הביצה.
    חסיד אחד שגר בקראקוב היה חולם כל לילה שבוורשה הבירה מתחת לגשר הארמון יש אוצר. חלם חלם חלם עד שהחליט לעשות מעשה. נסע לוורשה.
    אלא שעל הגשר יש משמר חיילים שהולכים הלוך ושוב. אי אפשר להתקרב אפילו. עמד החסיד יום אחרי יום וחישב מה לעשות, עד שנגש אליו מפקד המשמר ורצה לעצור אותו – חשוד היה לו כל ההסתובבויות האלה.
    בצר לו ספר לו החסיד על החלום. מפקד המשמר צחק: אני גם חולם כל לילה חלום כזה. אז מה? אלא שבחלום שלי האוצר הוא בקרקוב, בגטו היהודי, בתוך האח של אחד בשם…
    וכאן הוא נקב בשמו של החסיד שלנו.
    מהר החסיד לקראקוב, לגטו, לבית שלו – שלח יד לאח ומצא את האוצר.

    ככה זה סיפורי חסידים – אומרים בחמש עשרה פסקאות את מה שהבודהא אמר במילים ספורות. מה מקור הסבל? אנחנו מקור הסבל. אנחנו ואי הנחת המתמשכת שלנו מהכאן והמעכשיו. ביידיש זה נשמע יותר טוב. בוא ניסע להוליווד. יש לך במקרה את הטלפון של חגי לוי?


השאירו תגובה ל - דן