מתברר שטעיתי: הוועדה לבדיקת המועמדות של השיר מתוך "פעם אחת" התכנסה ביום שני (שלשום), ולא תתכנס ביום שני (הבא), והיא הכריעה: השיר כשיר להתמודדות באוסקר.

==============

"מתים על החיים" הוא סרט בלתי נסבל.

==============

אתם יכולים להיות בטוחים שיותר לעולם לא אכתוב משפטים כמו "אני נקניקיה אם…". דווקא ההימור שהתברר כמדויק לימד אותי את הלקח שלי. זה לא משתלם. האינטרנט הוא מקום קטנוני ונקמני מדי לקחת בו סיכונים כאלה. הימורים? בכיף, תמיד. אני נהנה מזה. אבל ללא אנלוגיות קולינריות, בוודאי שלא מתחום הבשר המעובד. אבל בעוד קוראי הבלוג הזה אולי זוכרים את נבואת הנקניקיה שלי, כשכתבתי ב-8 בפברואר 2007 ש"בופור" יהיה מועמד בימים אלה לאוסקר האמריקאי, רבים אולי לא ראו את ההצהרה הזאת שאני נותן לדני קושמרו ב-23 בפברואר 2007, בשניה ה-42 של קטע הווידיאו הזה. חושיי עבדו שעות נוספות.

אני מקדים את עניין ההימורים הזה כי למרות ש"לא ארץ לזקנים" אמור להיות הזוכה הוודאי באוסקרים בעוד חודש, גוברת בי התחושה שארצה לנסות להמר כאן דווקא על "זה ייגמר בדם" שיעקוף ויפתיע בפרס הסרט הטוב ביותר. אני לא יודע. עוד לא החלטתי. אבל יש לי תחושת בטן שתהיה הפתעה, ואני פשוט מת על הסרט הזה. אז אולי אאמין בו. כמובן אפרסם הימורים מסודרים בימים שלפני הטקס. עד אז, אמשיך להתלבט.

ונתחיל עם ההודעה לעיתונות: כותב שורות אלה מצטרף ביום שלישי הקרוב כחבר במועצת הקולנוע. החברות במועצה הוצעה לי כבר לפני כמה חודשים, אז סרבתי לה כי בראש המועצה ישב רוני מילוא, שנדמה היה שכל מטרתו היתה לייבש את הקולנוע הישראלי. לא רציתי להיות שותף לאי-העשייה שלו. עכשיו התמנה לתפקיד השר לשעבר מיכה חריש והסכמתי להתמנות כחבר במועצה. מה זה אומר? האמת, אין לי מושג. והאמת, אני נורא מודאג. מי עוד נמצא שם? האם אנשי קולנוע או פונקציונרים שונים שרואים בקולנוע מטרד. אני מגיע למועצה עם אג'נדה ברורה, אותה אני כותב במדוריי ובבלוגי כבר שנים, אני בא כדי לנסות לראות האם יש אפשרות לממש את רעיונותיי ולהפוך אותם למציאות, להציל את הקולנוע בארץ, להעשיר אותו, להפוך אותו לבן בכור ולא לבן חורג. אני מצטרף למועצת הקולנוע כדי להבין איך זה פועל מבפנים, האם אפשר לשנות מבפנים, והאם איש אחד יכול לעשות שינוי.

==========

כמה כותרות ויה MCN:

כריסטופר פלאמר, המגלם דוקטור פרנסוס בסרט החדש של טרי גיליאם "The Imaginarium of Doctor Parnassus" מתראיין ל"פיפל" ומספר שגיליאם שובר את הראש עכשיו איך להציל את הסרט אחרי מותו של הית לדג'ר. אפשרות אחת היא לבטל את ההפקה כולה, שעולה 30 מיליון דולר. אבל פלאמר מספר שגיליאם שוקל לשנות את התסריט כך שהדמות אותה גילם לדג'ר תהפוך, באמצעות אפקטים, לכמה דמויות שונות. הרי "זהו סרט על קסמים", הוא אומר.
פלאמר מספר גם על תנאי הצילום הקשים שחוו השחקנים בלונדון: כולם הצטננו בגלל צילומי הלילה הקרים והלחים. לדג'ר, הוא מספר, היה במצב רוח מעולה. אבל הוא סיפר שהוא מתקשה לישון, ונזקק לכדורי שינה רבים.

וב"גרדיאן": סקירה של כל הפרויקטים המקוללים של גיליאם. צריך לזכור שגם "האחים גרים", הסרט בו נפגשו גיליאם ולדג'ר לראשונה, הוא סרט שהארווי וויינסטין ערך ברובו בעצמו (כלומר, עם אנשיו) אחרי שלא היה מרוצה מהגרסה של גיליאם. גיליאם עזב את חדר העריכה לכמעט שנה, הלך לצלם את "טיידלנד" (האיום בעיני) ורק אז חזר לגמור את העבודה על "האחים גרים".
וראיתי אתמול ביס 1 את "פישר קינג", אחרי שנים שלא ראיתי אותו, ונזכרתי במייקל ג'יטר שמשחק שם (ומוכר להורים כאן כמר צחוקי מ"עולמו של אלמו") שמת בינתיים מאיידס (באמצע העבודה על "רכבת לקוטב" של רוברט זמקיס).

===========

ברוס פיירסטין, אחד העורכים ב"ואניטי פייר" ומי שהיה שותף לכתיבת שלושה תסריטים לסרטי ג'יימס בונד בקדנציה של פירס ברוסנן, מסביר איך נבחרים השמות לסרטי ג'יימס בונד, איך הוא המציא את "מחר לנצח" ואיך כל זה קשור ל"ג'יימס בונד: קוונטום", הסרט הבא בסדרה שבטח ייקרא בעברית על שם טבליות המדיח החדשות של פיניש.

===========

אם אכן יונייטד קינג יקראו ל"Once" "פעם אחת" במקום "פעם" הרי שזו עדות לכך שהם לא ראו את הסרט ולא הקשיבו למילות השירים. האזינו לשיר הנושא ואימרו אתם: "פעם" או "פעם אחת"?

זו הכרזה המבריקה של "קלוברפילד", עם פסל החירות ערוף הראש (והדאון-טאון המעשן של מנהטן):

שהיא הומאז' ברור ומשעשע לכרזה של "הבריחה מניו יורק" של ג'ון קרפנטר מ-1981, שהסרט כולו איכשהו מרפרר אליו. אם אתם רואים את הכרזה של "קלוברפילד" ושואלים "רגע, איפה הראש של פסל החירות", מגיע הפוסטר של "הבריחה מניו יורק" ועונה: "הנה הוא!" (ו"קלוברפילד" מציע, באיזור הדקה ה-20 בסרט, הומאז' מושלם לשוט הזה).

והכרזה של "הבריחה מניו יורק" היא כמובן פראפרזה על שוט הסיום של "כוכב הקופים" (המקורי, מ-1968), שוט שהפך לפוסטר של הסרט בהוצאותיו המחודשות.

ועכשיו לסקנדל הבא: האם המועמדות של השיר "Falling Slowly" מתוך "פעם" תיפסל? ועדה מיוחדת של האקדמיה תתכנס ביום שני להכריע. דיוויד קאר מדווח. והתקשורת האירית זועקת "לא יעלה על הדעת!".

ואכן, קטגוריית השיר הטוב ביותר השנה רחוקה מלהלהיב. לא שזו קטגורייה מלהיבה בדרך כלל, אבל היה נחמד בשנים קודמות למצוא שם את איימי מאן, אליוט סמית, ברוס ספרינגסטין, פיל קולינס, סטינג, אמינם ואחרים. ובתור חסיד גדול של שירי דיסני, ומעריץ לא קטן של הפסקולים של אלן מנקן ל"בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין", הפסקול שלו ל"מכושפת" משעמם אותי. העובדה שאף אחד מהשירים של אדי ודר ל"Into the Wild" לא זכה למועמדות אבל הביזיון מ"ריקוד לאור ירח" כן, היא סוג של השפלת הטעם הטוב.

============

רשת בתי הקולנוע AMC תקרין בשבת שלפני האוסקרים את חמשת הסרטים המועמדים ברצף, בשמונים בתי קולנוע, בכרטיס אחד של 30 דולר, ועם פופקורן חינם, כולל מילוי חוזר לאורך כל היום. MCN מביא את הפרטים. ומה בארץ? עד ה-23 בפברואר כל המועמדים כבר יהיו בבתי הקולנוע: שניים מהם של א.ד מטלון, שניים של ג.ג ואחד של פורום פילם, כך שאם אני יס פלאנט או סינמה סיטי הייתי מארגן מרתון דומה. ואף יותר: החיבור בין יס ובין יס פלאנט מאפשר לעשות מרתון כזה בראשון בערב, שיימשך עד שעת שידור האוסקרים, שיכולה להיות משודרת על מסך גדול באחד מאולמות יס פלאנט. נו, האם מישהו ירים את הכפפה?

============

לקוראי הפורטוגזית ביניכם: פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים") כתב בלוג במהלך צילומי "על העיוורון", הגרסה שלו לספרו של ז'וזה סראמאגו. תרגומים יתקבלו בברכה (הנה תרגום חלקי). ויה אן תומפסון.

===========

ב"קלוברפילד", שיוצא בארץ מחר (אחרי שקרס ב-68 אחוזים בסוף השבוע השני באמריקה), מנסים היוצרים לשכנע אתכם שכל הסרט צולם במצלמה ביתית קטנה אותה מחזיק ברנש בשם האד, אחד הגיבורים. למעשה, מעדכן האתר "גיזמונדו", מדובר במצלמת היי-דפינישן של סוני שעולה בסביבות 110,000 דולר.

============

עם כל הכבוד לרובי די, שהיתה נהדרת ב"עשה את הדבר הנכון" וב"קדחת הג'ונגל" של ספייק לי, ושזכתה ביום ראשון בפרס גילדת השחקנים ומועמדות לאוסקר כשחקנית משנה, זה רק אני או שגם אתם חושבים שהיא היתה פשוט איומה בתור האמא של דנזל וושינגטון ב"אמריקן גנגסטר"?

============

"ג'ון רמבו" נכשל במשימתו לכבוש את המקום הראשון באמריקה בסוף השבוע האחרון, אבל הוא מסמל את הפתיחה הכי חזקה בתולדות חברת ההפקה של בועז דוידזון, דני דימבורט ואבי לרנר. הארווי וויינסטין, השותף להפקה, מעריך שהסרט יכניס באמריקה 50 מיליון דולר ועוד כ-100 מיליון בשאר העולם, כך שהוא גם יהפוך לסרט הכי קופתי בתולדות סרטי מילניום וניו אימג', החברות של דוידזון, דימבורט ולרנר. לניקי פינק וויינסטין אומר שהוא רוצה עוד סרט בסדרת "רמבו", והפעם שעלילתו תחזור לאדמת ארצות הברית (זוכרים את "משחק הדמים" המצוין של טד קוטשף, הסרט שהתחיל את הכל?).

============

ג'יי.ג'יי אברמס קיים צ'ט לייב עם קוראי האתר TrekMovie בו הוא ענה, באיזור הטוקבקים, לשאלותיהם. הנה הלינק.

=============

פשוט תענוג מה שקורה בשעות האחרונות בערוץ החדש "יס מוביז" עם מרתון מפתיע של פרנסיס פורד קופולה: "הסנדק", "הסנדק 2", "פאטון" ו"אפוקליפסה עכשיו" משודרים כמעט ברצף מאז אמש. קשה לי להתנתק.

=============

לכל מי שהתקשה לראות את סרט האנימציה "פטר והזהב" בפוסט הקודם: נסו שוב. החלפתי את הנגן. וזה כדאי: מדובר בסרט מוצלח מאוד, וכרגע הפייבוריט שלי לזכייה. גם "מדאם טולי-פוטלי" מצוין. אגב, גם "מדאם טוטלי-פוטלי" וגם "גם יונים הולכות לגן עדן" עוסקים באותו נושא כמעט: המסע האחרון לעבר העולם הבא. בסרט אחד כלי התחבורה הוא רכבת עם פרופלור, בסרט השני זו חללית בצורת דוד.

רוצים לשמוע את חמשת השירים המועמדים לאוסקר? לקרוא שמונה מעשרת התסריטים המועמדים? לראות ארבעה מחמשת סרטי האנימציה המועמדים? היכנסו פנימה.

להמשך הקריאה…

קולנוע רב חן אופרה מנסה (שוב) להשיק מיצוב מחדש בתור סוג-של קולנוע לב המציג סרטי איכות. "לארס והבחורה האמיתית" הסימפטי, "סיקו" המרתק ו"אני לא שם" המצוין כבר מציגים בו. "רכבת לדרג'ילינג", "זה ייגמר בדם" ו"לסגור מעגל" יעלו שם בשבועות הקרובים. הרעיון עצמו מוצלח מאוד. וגם הסרטים ראויים. אבל יש בעיה אחת: מדובר בבית קולנוע איום ונורא! ממש זוועה. בית קולנוע שעדיף להתרחק ממנו, עד שהוא יעוצב מחדש ולא ימוצב מחדש. יש בו רק אולם אחד שהוא איכשהו סביר, עם מסך בגודל ראוי, אבל גם אז זהו מאותם אולמות משונים בהם האיזור שנמצא מיידית מול המסך, ובו אמורים להיות המושבים הכי טובים, מוקדש לשביל המעבר. וחוץ מאולם סביר אחד, ועוד אולם נו-איכשהו-ניחא-מילא-שיהיה, יש בו שלושה אולמות קטסטרופליים, עם מסכים איומים וסאונד גרוע. לפיכך הרעיון מאחורי המיצוב, ללא עדכון מערכות הצפייה והשמע, הוא מהזן שהכי מרתיח אותי: שלסרטים "קטנים" לא מגיע סאונד דיגיטלי בווליום גבוה ובאיכות ראויה. כמה פעמים שאלתי מנהל קולנוע איזה מערכת סאונד יש באולם והוא ענה לי "דולבי SR", ואני – שמבין שאני מקבל את מיטב התוצרת של 1994, מעקם פרצוף ואז מקבל את התשובה "אבל מה את רוצה, זה לא סרט עם אפקטים שצריך בשבילו סאונד". וזה מקפיץ לי את הפיוזים. לכו תראו את "ארץ קשוחה", סרט לכאורה דומם, באולם עם סאונד דיגיטלי ותקשיבו לעריכת הסאונד המופלאה של הסרט הזה. האם "אני לא שם" ו"רכבת לדרג'ילינג", רוויי השירים, לא זקוקים למערכת הגברה נאותה?
ולמי שלא גר באיזור רחוב הירקון או רחוב אלנבי, מגדל האופרה הוא מקום שצריך להגיע עם מונית או מכונית, ואז אם כבר נכנסים למכונית כבר עדיף לנסוע עוד רבע שעה ליס פלאנט ברמת גן, שם החנייה חופשית והאולמות משובחים. אם כי, הנה תלונה מהצפייה ב"לארס והבחורה האמיתית" בשבוע שעבר: הרעמים והפיצוצים מ"אוצר לאומי: ספר הסודות" באולם הסמוך הרעידו את כסאות האולם שלנו, בסרט השקט והמינורי הזה.

והנה שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון, על "סיקו" של מייקל מור שחיבבתי, ועל "נשימה" של קים קי-דוק שלא.

להמשך הקריאה…

פרסי גילדת השחקנים חולקו הלילה וכמעט כל הזוכים היו צפויים:

פרס האנסמבל: "לא ארץ לזקנים"
פרס השחקן: דניאל דיי לואיס, "זה ייגמר בדם"
פרס השחקנית: ג'ולי כריסטי, "הרחק ממנה"
פרס שחקן המשנה: חאווייר בארדם, "לא ארץ לזקנים"
פרס שחקנית המשנה: רובי די, "אמריקן גנגסטר"

ההפתעה היחידה היא הזכייה של רובי די הוותיקה בפרס. על פי ההימור שלי, ארבעת הזוכים הראשונים יילכו הביתה עם אוסקרים, אבל קייט בלאנשט או איימי רייאן יחליפו את רובי די כזוכה בפרס שחקנית המשנה.

מצד שני, כפי שכתבתי אתמול: לרוב אין התאמה בין פרס האנסמבל של ה-SAG ופרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. האם זו תהיה שנה יוצאת דופן או שזו דווקא הכנה לכך שלבסוף דווקא סרט אחר יזכה באוסקר? אני ממשיך להריע לטובת "זה ייגמר בדם".

בשעה טובה הסתיימו עבודות הבנייה בחדר ההקרנה המשופץ שלי, עם פלזמת ההיי דפינישן שחוברה בסוף השבוע לממיר ה-HD של יס. בסך הכל שלושה ערוצי HD יש שם, אבל קשה להתיק מהם את העיניים. ביום שישי שודר "מכוניות" של פיקסאר והמסך כמעט נמס מהחדות, כמות הפרטים והצבעים הרוויים. ידיד שצפה כבר קודם בשידורי ה-HD של יס אמר לי שהערוץ שהוא הכי נהנה לצפות בו הוא ערוץ הספורט, למרות שהוא בכלל לא מתעניין בספורט. חוששני שאני מצטרף לקלישאה: ביומיים האחרונים צפיתי בשני משחקי כדורגל, שהיו שני משחקי הכדורגל הראשונים שראיתי מימיי. פשוט נדהמתי מהעובדה שאפשר לראות את החצ'קונים על פניהם של הצופים בטריבונות.
אבל אחרי שההתלהבות מהחידוש הטכנולוגי תדעך אשאר עם כמה שאלות משמעותיות. כמו למשל מה אומר כל עניין ההיי-דפינישן הזה על האסתיטקה הקולנועית. אני רגיל לכך שהקולנוע הוא אמנות של קונטורים רכים, של תאורה מפוזרת, של ריכוך הנובע מהאופי הפיזי של המדיום – הפילם, הגרעיניות, הכימיה. ופתאום אני רואה סרטים בהיי-דפינישן ויש בהם משהו חד מאוד כמו תער, קריספי, נוצץ, מטאלי. והעניין הוא שבניגוד לציפיותיי, זה די יפהפה בעיניי. אני עדיין צופה בערוצים הישנים, אלה בשיטת ה-SD, שפתאום נראים דהויים כמו ערוצים הסרטים הישנים מתחילת ימי הכבלים, לפני כניסת השידור הדיגיטלי של הלוויין, אלה ששודרו מקלטות סופר-VHS, ויש משהו נעים ברכות שלהם, בטשטוש הקל, באובך שנראה כאילו שרוי על המסך. אבל כשאני עובר לערוץ "נשיונל ג'יאוגרפיק" ב-HD החדות הזאת כבר פחות נעימה. זו חדות של וידיאו. כן, היא עשירה בפרטים והצבעוניות מרהיבה, אבל זה כבר נראה קר מדי, אפילו מכוער. אז איך ייראה הקולנוע בעוד חמש או עשר שנים? כשהקרנת היי-דפינישן נטולת צלולואיד תהיה הסטנדרט? האם הכל ייראה חד מדי?

=============

היה תענוג לרבוץ מול הטלוויזיה בשבת. בערוץ יס 3 היה מרתון מופלא של סרטים על קולנוע, עם כמה הברקות אדירות. כמו "הטייקון האחרון" של איליה קאזאן, סרט שאני כבר המון זמן מת לראות שוב. או "חמש המכשלות" המופתי של לארס פון טרייר. ביס מקס טענתי לי את "מארי" של אייבל פררה שעוד לא ראיתי. מת על אייבל פררה.

=============

ב"דה מרקר" גילו היום שיש שביתת תסריטאים בהוליווד והקדישו לכך שלושה עמודים. יפה. בין השאר כתוב שם שההפסד של רשת אן.בי.סי מביטול טקס גלובוס הזהב היה בין 10-15 מיליון דולר. אלא שב"גרדיאן" של יום שישי נכתב שההפסדים של אן.בי.סי הגיעו ל-60 מיליון דולר. אנשי ה"גרדיאן" גם ישבו וחישבו כמה יפסידו כל הגורמים הקשורים לאוסקרים אם הטקס יבוטל. סך כל ההפסדים, על פי חישובם, יגיע ל-441 מיליון דולר. הנה החישוב.

============

מאבדים את בובי פישר

פספסתי את זה בזמן אמת: סטיב זייליאן, שביים סרט יפה בשם "מחפשים את בובי פישר" (או בעברית: "מהלכים תמימים"), מספיד את בובי פישר, האיש שכיכב בשם הסרט שלו, מבלי שהסרט בכלל עסק בו, ומבלי שהוא בכלל פגש אותו.

(אגב רכות הצילום בפילם: העבודה של קונרד הול ז"ל בסרטיו של סטיב זייליאן היא דוגמה מופתית לאיכות צילום שאני נורא אוהב ותוהה האם עליי להתחיל להתגעגע אליה).

===========

קולטים ירדן

הפרסים שחולקו אמש בפסטיבל סאנדאנס מעידים שהרנסנס הקולנועי של המזרח התיכון הגיע השנה גם לירדן. פרס הקהל בתחרות הבינלאומית הוענק לסרט הירדני "קפטן אבו ראאד" שביים אמין מטלקה. זהו הסרט הראשון שנעשה בירדן מזה 50 שנה, נכתב בהודעה לעיתונות של פסטיבל סאנדאנס, והוא מספר על סבל בשדה תעופה שזוכה להערצה מצד ילדי השכונה הענייה בה הוא גר המשוכנעים שהוא טייס. ופרס הצילום בקטגורייה הדוקומנטרית של התחרות הבינלאומית הוענק לסרט הירדני "מיחזור".

=============

ארזי הלבנון

שימו לב לתגובה הרביעית בביקורת הזו על "בופור": "Did you notice that a guy named Cedar made a movie about Lebanon" (תודה ליניב אידלשטיין על הלינק).

==============

אוי ואבוי: לסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד, ושייצא באיזור חג המולד 2008, יקראו "Quantum of Solace". שזה, בערך, "נחמה פורטא" בעברית. מה יעשו אנשי א.ד מטלון, מפיצי הסרט, עם השם הזה? אולי יהפכו אותו ל"נקמה פורטא"?

האחים כהן זכו אמש בפרס גילדת הבמאים (DGA) על בימוי "לא ארץ לזקנים". עד לפני כמה שנים הידיעה הזאת היתה אומרת שבזאת הסתיים המירוץ לאוסקר: מי שזוכה בפרס גילדת הבמאים זוכה בפרס האוסקר על הבימוי, ומי שזוכה בפרס האוסקר על הבימוי זוכה גם באוסקר על הסרט. אבל יותר ויותר פעמים בשנים האחרונות היה פיצול בין האוסקר לבימוי והאוסקר לסרט (בפעם האחרונה לפני שנתיים: אנג לי זכה בפרס הגילדה על "הר ברוקבק", זכה באוסקר על הבימוי, אבל האוסקר לסרט הלך ל"התרסקות"). כך שהפרס של אמש מסמל את זה שהאחים כהן בוודאות יזכו באוסקר על בימוי ב-24 בפברואר.

רוברט אלסוויט זכה אתמול בפרס אגודת הצלמים (ASC) על צילום "זה ייגמר בדם". הוא ניצח את רוג'ר דיקינס שהיה מועמד גם על "לא ארץ לזקנים" וגם על "ההתנקשות בג'סי ג'יימס". אלסוויט, יש לזכור, צילם השנה גם את "מייקל קלייטון".

הלילה יחלוקו פרסי גילדת השחקנים (SAG). הטקס יועבר בשידורי חי בערוץ E משלוש לפנות בוקר. בממוצע, שלושה מארבעת הזוכים בפרסי גילדת השחקנים יזכו אחר כך גם באוסקר, אבל הפרס הזה לא מהווה אינדיקציה לגבי הסרט שייזכה באוסקר. פרס האנסמבל, השקול לכאורה לפרס הסרט הטוב ביותר, אמנם הצליח לנבא את הזכייה המפתיעה של "התרסקות", אבל הוכיח עצמו כחסר ערך ברוב השנים האחרות. השנה, למשל, ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים לפרס האנסמבל בכלל לא מועמדים לאוסקר. החמישי הוא "לא ארץ לזקנים".

===========

כריסטיאן ברנדו, בנו הבכור של מרלון ברנדו, מת הלילה מדלקת ריאות בגיל 49.

===========

אתר הרכילות TMZ מבשר בידיעה בלעדית שמקורות "המקורבים באופן אינטימי לחקירה" סביב מותו של הית לדג'ר טוענים שמותו היה טבעי וש"ליבו פשוט הפסיק לפעום". אז מה היה לנו: מנת יתר מסמים, התאבדות בכדורים ודום לב. אחת הסיבות בוודאי נכונות.

============

ופסטיבל סאנדאנס הסתיים אמש בחלוקת פרסים, מבלי שאף אחד מסרטיו ייצר כותרות ענק, באז מרשים, ציפייה גדולה או מכירת ענק. הזוכה בפרס הדרמטי הוא הסרט "נהר קפוא" של האנט. פרס הסרט התיעודי הוענק ל"מים סוערים", המתעד את מאורעות הוריקן קטרינה מבעד למצלמתה של טיה לסין.
הנה רשימת הפרסים המלאה.

כפי שכבר כתבתי לפני כחודש: כשראיתי את "לא ארץ לזקנים" (אק"א "ארץ קשוחה") של האחים כהן בפעם הראשונה היה מאוחר בלילה, והסרט הזה לא נתן לי לישון. רצתי למחשב לקרוא את התסריט שלו, ואז שבתי וצפיתי בו שוב. ואז שוב. עילם וולמן, במדור הבכורה הקולנועי שלו ב"העיר" (הנכתב מאמריקה) תוהה נכון: האם הייתי מגיב כך אם על הסרט לא היו חתומים האחים כהן? כלומר, אם לא הייתי יודע בבטחון מלא שאני בידיים של מאסטרים שאני מעריץ את עבודתם? הייתי רוצה לחשוב שכן. כי 100 הדקות הראשונות מהסרט הן וירטואוזיות צרופה. שילוב מפציץ בין מתח חסר רחמים והומור שחור. המרדף של הכלב אחר לואלין בנהר. השוט בו רואה לואלין את האוויר מוצא מגלגלי המאית שלו החונה באופק. ובעיקר: דמותו של אנטון שיגור, הרוצח הכי נחוש והכי בלתי ניתן להשמדה מאז ה-T-1000 של "שליחות קטלנית 2 ", הבריחה שינה מעיניי. ממש כך.

אבל אלה 20 הדקות האחרונות שעשו למוחי סלטה, פליק-פלאק ובורג כפול. פייד אאוט ארוך, נדמה לי שהוא ראשון בסרט, ופתאום נקודת התצפית מתחלפת. דמות משנית הופכת דמות ראשית, דמות ראשית יוצאת מהסרט, ודמות נוספת פתאום מופיעה אאוט-אוף-דה-בלו לסצינה אחת בלבד. ואז, הסצינה האחרונה. שהיא… היא… מתסכלת במחשבה ראשונה. אפילו מרגיזה. אבל היא לא נתנה לי מנוחה. היא העסיקה אותי, שוב, ושוב, ושוב. הסצינה הזאת, והסצינה האחרונה המפלצתית, המופתית, הסנסציונית של "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון, הן שתיים מהסצינות שהכי נחרתו במוחי בעת האחרונה. העובדה ששני הסרטים האלה, שתי יצירות מופת בעלות קווי מתאר דומים, הם גם המתחרים העיקריים השנה באוסקר ממלאת אותי אושר.
כאמור, אני רוצה לנסות להעמיק בסרט הזה. בעיני הוא דומה יותר ל"האיש שלא היה שם" מאשר ל"פארגו", הסרט שמבקרים רבים משווים אותו אליו. הדמיון ל"פארגו" מתבקש: הז'אנר, הנופים הצחיחים, האלימות. אבל אני חייב לקרוא את "ארץ קשוחה" כמטאפורה, כהזיה. וככזה הוא דומה יותר, בעיני, ל"האיש שלא היה שם", אולי הסרט הכי סוריאליסטי של האחים כהן. אבל עד שאגמור לכתוב את זה, הנה הביקורת, המאוד בסיסית ומאוד ראשונית שלי. המשך יבוא.

מתוך גיליון "פנאי פלוס", 23.1.2008

להמשך הקריאה…