חודש אחרי האייטם הזה (והזה) שלי מביאה נירית אנדרמן ב"הארץ" את הנתונים המלאים על מצב מכירת הכרטיסים לסרטים ישראליים בארץ בשנת 2007.
ב-2007 נמכרו 9.5 מיליון כרטיסים מתוכם 1.249 מיליון לסרטים ישראליים.
ב-2006 נמכרו 9 מיליון כרטיסים, מתוכם 800,000 היו לסרטים ישראליים.
ב-2005 נמכרו 8.5 מיליון כרטיסים, מתוכם 300,000 לסרטים ישראליים.
וב-2004, עדיין שנת השיא, נמכרו כ-9.8 מיליון כרטיסים מתוכם 1.3 מיליון לסרטים ישראליים (מה שמעלה את השאלה לאן נעלמו 200,000 כרטיסים, כי הנתונים שפורסמו ב-2004 טענו שנמכרו עשרה מיליון כרטיסים, מתוכם 1.5 מיליון לסרטים הישראליים, אבל אולי אלה היו הערכות לא סופיות וזה הנתון הסופי, או משהו אחר).

הטבלה מכאן

אבל למעט הנתונים המקיפים, השאר כבר נדוש ומוכר: כל הפרסים בפסטיבלים, "הקולנוע הישראלי הוא טרנד". יאללה, מאחורינו כבר כל זה. עכשיו קדימה: האם אחרי שנה כזאת זה אומר ש-2008 תהיה שיחזור של 2005, כלומר התרסקות מוחלטת? השינויים הקוטביים בכמות הכרטיסים משנה לשנה מעידה על כך שיש קהל, יש יוצרים אבל אין ניהול. משהו עדיין מרגיש – באופן בו סרטים מופקים וממומנים – מאוד מאולתר ורנדומלי.

ומשהו מציק לי: נכון שהמספר 220,000 ל"ביקור התזמורת" הוא נפלא ואף אחד לא אמור לדרוש יותר מזה. ובכל זאת: אני בתחושה מתמדת של"ביקור התזמורת" היה פוטנציאל גדול יותר בקופות ושתוכנית ההפצה השמרנית שלו הזיקה לו. האם ההחלטה להוציא את הסרט רק בספטמבר, בשעה שהוא הפך לשיחת היום בכל כלי התקשורת המקומיים כבר במאי, לא גבתה מחיר של לפחות 100,000 צופים? זה קרה בשנה שעברה גם עם "אדמה משוגעת", שנדמה לי שלא הגשים את מלוא הפוטנציאל המסחרי שהיה גלום בו. ספטמבר, שהיה בעבר החודש בו מושקים הבלוקבאסטרים הישראליים, כבר לא מוכיח את עצמו.

============

המלחין עדי כהן ("מסוכנת", "לילסדה", "שירת הסירנה" ועכשיו גם "מתי נתנשק" ו"משמורת") כתב בבלוג שלו בשבוע שעבר שהבמאי זביג ריבצ'ינסקי ביקר בישראל בשבוע שעבר, והשניים שוחחו על שיתוף פעולה אפשרי בפרויקט חדש שריבצ'ינסקי מתכנן. אם הידיעה הזאת היתה מתפרסמת באמצע שנות השמונים היא היתה חתיכת ביג דיל, אבל היום היא בוודאי לא אומרת דבר לאיש. ובכל זאת: ריבצ'ינסקי הוא אנימטור ויוצר סרטים ניסיוניים מפולין שזכה ב-1983 באוסקר על סרט האנימציה הקצר "טנגו". מאותו רגע הוא היה חלוץ בתחום הווידיאו-ארט המשלב אנימציה ואפקטים דיגיטליים, שנראו חדשניים לתקופתם. את פרנסתו הוא מצא כבמאי קליפים, והוא זכה בפרס על חדשנותו בטקס פרסי אם.טי.וי ב-1986.
הבעיה הגדולה של ריבצ'ינסקי היא שאף פעם לא נפל לידיו להיט ממש גדול, כזה שיהפוך אותו לשם שמוכר בכל בית (גם כשהיו לו הברקות, כמו זה של גרנדמאסטר פלאש). וכשכבר היה לו להיט גדול, הקליפ היה פחות ממרשים (למשל זה, של סימפל מיינדס). ובנוסף לזה, האפקטים שהוא השתמש בהם נורא התיישנו. היום הם נראים בגדר קוריוז (למרות שהוא היה אחד הראשונים שעבדו בהיי-דפינישן, אי שם בניינטיז). אבל אם מכווננים את המוח ל-1988 הרי שריבצ'ינסקי הוא למעשה המישל גונדרי של האייטיז: אנימטור שעסוק בהמצאות טכנולוגיות ושיוצר סרטונים טכנולוגיים ביזאריים. לגונדרי, לעומת זאת, יש פשוט חוש הומור מוצלח יותר.
על פי האתר של זביג, מאז 1992 הוא לא ביים כלום, והוא עסוק בעיקר בהוראה. כך שפרויקט חדש שלו נשמע מסקרן.

הנה, למשל, שניים משלו.

לו ריד (לא ברגע הכי מוצלח של הקריירה שלו):.
.
.

ארט אוף נויז:

עוד קצת סיכומים:
סרטי השנה של אהרון קשלס. "חיים של אחרים" ו"זודיאק" מובילים.
הסיכום המעט משונה של יקיר אלקריב.
יאיר הוכנר סופר לאחור את סרטי השנה שלו. במקום הראשון: "קין".
עידן אלתרמן מונה עשרה רגעים וסצינות שהקסימו אותו השנה בקולנוע.

וב"עין הדג" אתם מתבקשים לבחור את סרטי השנה שלכם באמצעות אחד הממשקים הכי חינניים שנתקלתי בהם בבחירות מקוונות.

=============

ראזיסקופ 2007:
מוענק לביקורת הקולנוע שהכי לא אהבתי לקרוא השנה

הביקורת הכי מרעידת גו שקראתי השנה נכתבה על ידי יקיר אלקריב על "זודיאק". הצמררתי ממנה. זה דבר אחד להחמיץ את גדולתו של אחד הסרטים המופלאים של השנה, או סתם לא לחבב אותו (היי, זה מותר. על טעם וריח, יו נואו). זה דבר אחר להשתמש בטרמינולוגיה של חרמן על הזמן בן 13 כדי לנמק את חוסר ההתלהבות. "אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות, ולא כדי לשבת מכווצים כמעט שלוש שעות על המושב באווירה שהולכת ונעשית פסיכומטרית מרגע לרגע. בלי רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן, מה נשאר?". המממ… מה נשאר באמת.
בין ה"אי אפשר ליהנות בסרט אם אין בו רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן" של אלקריב ובין ה"סרט לא צריך להיות מהנה כדי להיות מופתי" של יהודה סתיו, אפרופו "4 חודשים וגו'", נראה לי שיש מקום להגדיר מחדש את מושג ההנאה. "הנאה" ו"בידור" אינם אותו דבר. ואכן, אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות. אבל אנחנו נהנים מהמון דברים, לאו דווקא מבידור, או מרומנטיקה, אקשן, צחוקים וסקס.

פוליצרוסקופ 2007:
מוענק לביקורת הקולנוע שהכי נהניתי לקרוא השנה

לעומת זאת, נראה שאהרון קשלס כן נהנה מ"זודיאק". הנהנה כהוגן. משונה מצידו, הרי אין בסרט צחוקים. קשלס, שעקר השנה מ-ynet (שמאותו רגע התפורר מערך הקולנוע שלהם לכדי אבק) ל"רייטינג" (במקום קולגתי מזה שנים, דבורית שרגל, שפרשה מביקורת הקולנוע לעולם שכולו אינטרנט ותוכן גולשים). וכשקשלס מתמוגג מסרט זה מענג לקריאה. אני מחבב במיוחד כשקשלס מנתח סרטים באופן רפלקסיבי, כי הרי סרט שההנאה ממנו רב שכבתית – מידבקת, סוחפת, אבל גם אינטלקטואלית ואנליטית – אפשר לקרוא אותו גם כמטאפורה על מעשה הקולנוע עצמו. כך הוא עסק באותו "זודיאק", ב"שמש" של דני בויל וב"יוקרה".

אני חייב לציין לשבח גם את מאיה פנחסי מ"עכבר העיר" ואת אדם אבולעפיה מ"העיר". עם שניהם אני לא תמיד מסכים, אבל פעם בכמה שבועות כל אחד מהם מבריק עם איזו קריאה מפתיעה של סרט ומספק זווית ראייה מקורית – אישית, עצמאית, יצירתית – ושנונה מאוד.

=================

קבלו מטמון: התסריטים המלאים לרוב הסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע האמריקאי. "רטטוי", "ג'ונו", "מייקל קלייטון", "אמריקן גנגסטר", "בייוולף", "הדייט שתקע אותי". כמעט כל מה שתרצו. אם אתם מתעניינים בתסריטאות, עצתי לכם: שמרו את כולם מד למחשב שלכם כי לא אופתע אם מיד אחרי האוסקרים כל התסריטים האלה (המתפרסמים באתרים הרשמיים של האולפנים, לטובת מצביעי הגילדות השונות) ייעלמו.
וגם: התסריטים לסרטים המועמדים לאינדיפנדנט ספיריט.
===============

וזהו. נגמרה 2007. איחולים ומשאלות ל-2008? התגובות ערוכות לקלוט אותם, ואת כוסות השמפניה המקרקשות וסלילי הנייר וענני הקונפטי. שתהיה שנה סימפטית.

שיר השנה שלי: "Just as You Are" של רוברט וויאט. הוא מרגש באופן שקשה לתאר. שיר אהבה חמוץ, מציאותי, מלא אכזבה, ועדיין מסרב לוותר. וויאט כתב אותו עם זוגתו מזה עשרות שנות זוגיות, אלפרדה בנג' – והוא מוצג כדיאלוג רב אכזבות בין זוג. את תפקיד האשה בשיר מבצעת מוניקה וסקונסלס. בגיטרה מנגן פול וולר. בכינור: ירון סתוי.

just_as_you_are.mp3

=============

זה הקליפ שהכי אהבתי השנה, לסינגל הראשון של אינטרפול מהאלבום השלישי שלהם, שהיה אחד האלבומים שהכי אהבתי השנה. ביים אותו אליאס מהריג', הבמאי של "צילו של ערפד".

.
.
.
קאבר השנה: הקילרז מחדשים שת "Shadowplay" של ג'וי דיוויז'ן, מתוך פסקול "קונטרול" של אנטון קורבין:

.
.
קייט נאש. התגלית המקסימה של השנה:

.
.
.

עוד דיסק שנורא אהבתי השנה, "סאונד אוף סילבר" של LCD סאונדסיסטם:

.
.
.

וגם זה: איאן בראון, מתוך "העולם שלך":

.
.
.

קליפ ישראלי שמאוד התפעלתי ממנו השנה: "חוזר אליי", מטרופולין עם עברי לידר

היום ב"הארץ" ריטה מגיבה לכתבה שנכתבה עליה ב"7 לילות" עם האנקדוטה הבאה:

"אני חייבת להתייחס לזה במשפט אחד ואחר כך לא נזכיר את זה יותר. מה שקרה מזכיר לי סיפור מאוד יפה ששמעתי: יומיים אחרי שבוב מארלי נורה פעמיים בביתו, הוא עלה להופיע בקונצרט למען האהבה והשלום ונגד האלימות הפוליטית. כשנשאל למה לא לקח זמן לעצמו כדי להחלים, הוא ענה: 'בימים כאלה, שבהם הרוע עובד שעות נוספות, חייל של טוב לא יכול להרשות לעצמו לנוח'".

מישהי ראתה כאן את "אני האגדה" בשבוע האחרון?

זו השנה השנייה בה אני חושב ברצינות שאת דצמבר אני חייב להעביר מעתה אי שם בצפון אמריקה. בגלל שאני קורא מדי יום (או לפחות משתדל) את כל מדורי הקולנוע ברוב עיתונים היומיים, השבועונים, המגזינים והבלוגים מאמריקה אני מוצא שדצמבר, זו השנה השנייה, הפך לחודש בלתי נסבל. כולם שם דשים בשלל הסרטים שהאולפנים דוחסים בבת אחת למבקרים, כדי להיכנס לרשימות סרטי השנה, ושיוצאים לקראת חג המולד כדי להישאר טריים בראשם של מצביעי האוסקרים. והסרטים האלה, ברובם, מיועדים לצאת בארץ רק בין ינואר למרץ. בכל עונה אחרת עיכוב של חודש עד שלושה בהפצה לא נראה לי קריטי, אבל בתזמון הספציפי הזה של השנה זה נדמה כאילו החודש הזה נמשך עשורים. אז או שאני צריך להפסיק לקרוא עיתונים ובלוגים אמריקאיים בדצמבר, או שאני צריך לעבור יבשת. לפחות בשבועות בין חג ההודיה לחג המולד. כי ככה זה בלתי נסבל. אני מספיק לקרוא כותרת או משפט פתיחה מהלל על סרט, או התחלה של דיון על איזשהו פרט שנוי במחלוקת, ומיד אני צריך להפנות מבט, לעבור לאייטם אחר, להימנע מקריאת התגובות לפוסטים. שחלילה לא יקלקלו לי, או שייצרו אצלי ציפיות. אלא שהציפיות מ"No Country For Old Men" של האחים כהן כבר היו עצומות: החל ממאי, כשהסרט הוצג בפסטיבל קאן, ועד אמצע דצמבר כשהפך לסרט שזכה בהכי הרבה תארים של "סרט השנה" ממבקרים ואגודות מבקרים באמריקה. בשלב בו הסרט יגיע אלינו כבר אין סיכוי שהצפייה בו תהיה נקייה, טהורה, ראשונית. הסרט ייאלץ לעמוד בציפיות שנוצרו סביבו כסרט האמריקאי המהולל ביותר, מבחינת ביקורות, של 2007. וכרגע – בשנייה הספציפית הזאת – הוא גם מסומן כמועמד מוביל לזכייה באוסקר. אין צופה, לפחות לא צופה שיודע קרוא וכתוב ומתעניין מעט במה שקורה בעולם הקולנוע בשאר העולם, שלא יבוא לסרט הזה עם הציפייה הברורה: "קדימה, תדהים אותי".
המצב, אצלי, מורכב אף יותר: אני מת על האחים כהן. אני חושב שהם אדירים. אני מסוגל להגן אפילו על "לחסל את הליידי" שלהם. והתמוגגתי משני הסרטים שלפני זה, "אכזריות בלתי נסבלת" ו"האיש שלא היה שם". הם תסריטאים מבריקים ובמאים גאוניים, שיודעים גם לגנוב מכל המקומות הכי טובים וגם להמציא הברקות מופלאות משל עצמם. והם יוצרים את החוויות הקולנועיות הכי מוזרות ופלאיות שראיתי מימיי.

כבר חודש שאני מנסה לברר, כמעט מדי יום, עם אנשי ג.ג, אם יש כבר עותק של "No Country For Old Men" בארץ שיהיה אפשר להקרין למבקרים. הסיבה היתה אגואיסטית לחלוטין: חשבתי שליבי עומד להפסיק לפעום מרוב ציפייה אליו. שוב ושוב קיבלתי את התשובה: עדיין אין עותק בארץ. כשיהיה, נראה.
לכן, כשאיש הקשר שלי מאי שם בניכר רחוק אותת לי אתמול להגיע למקום מפגש סודי ולקבל מידיו חפיסת סקרינרים (עותקי די.וי.די) שנשלחו לאחת האגודות הבוחרות את פרסי סוף 2007, חשבתי שאני עומד להתעלף באמצע הרחוב כשאחד מהם התברר להיות הסרט של האחים כהן.
הלכתי וצפיתי. היה לילה. ובתום הצפייה כבר לא יכולתי לישון יותר. הלכתי למחשבלקרוא את התסריט. ואז צפיתי בסרט שוב (אני צריך להחזיר את הסקרינר לבעליו עוד הלילה, לפני שמיראמקס תגלה שהוא עבר מיד ליד – וכן, ניסיתי לצרוב אותו לעצמי, אבל הוא מקודד למשעי, לעזאזל).
לא אסגיר יותר מדי מדעתי על הסרט, בעיקר כי ברור לי שמי שמחכה לסרט כמו שאני חיכיתי לו, בכלל לא יטרח לקרוא, אבל אמסור כמה הערות – נטולות עלילה או ספוילרים.
א. במשך כ-105 דקות זהו אחד הסרטים המותחים והכי מורטי עצבים שראיתי כבר המון זמן. האופן בו האחים כהן משלבים בין אימה וקומדיה הוא כשרון ייחודי שאני לא זוכר כמוהו בקולנוע, לפחות בעת האחרונה. יש בסרט הזה משהו לא פחות ממפלצתי באופן שבו מטפס על עצביו של הצופים.
ב. 20 הדקות האחרונות… אני לא יודע מה להגיד. נדמה לי שאם זה לא היה האחים כהן ואם זה לא היה קורמק מקארתי, אף אחד לא היה מוכן לקבל מפנה כזה. זה לא טוויסט, זה פשוט התחלפות של סרט. מעבר מהקולנועי הטהור אל הספרותי. מה שמוביל אותי ל…
ג. השם העברי "ארץ קשוחה" הוא התקפת אידיוטיזם צרופה. עד שצפיתי בסרט הסכמתי איכשהו לחיות עם השם "ארץ קשוחה" למרות שראיתי בו בראש ובראשונה עלבון לקורמק מקארתי. אבל אחרי שראיתי את הסרט הבנתי שהשם פרובלמטי פעמיים: קודם כל הוא מחמיץ את כל המסר של הסרט, המסר שמגולם באותן 20 דקות אחרונות. המסר אותו הרים מקארתי בעצמו משיר של וויליאם באטלר ייטס ממנו הוא נטל את שם הספר שלו. כלומר, ג.ג זרקו לפח, במחי תרגום אחד, גם את מקארתי וגם את ייטס. ועוד קוראים לנו עם הספר.
אבל עזבו אתכם מתרבות, בואו נדבר שיווק. השם "ארץ קשוחה" מאותת לכל חובבי הסרטים הקשוחים, סרטי פעולה, מערבונים, גנגסטרים, שיש כאן סרט בשבילם. ובמשך 100 דקות הם בהחלט יקבלו את מבוקשם – מרדף, יריות, שוטרים, מרחבים פתוחים. כל הז'אנרים כולם מגולגלים בטורטייה משובחת אחת. אבל 20 הדקות האחרונות, עבור קהל שהסרט הכי איכותי שהוא ראה השנה הוא "3:10 ליומה", יגרמו להם לשסף את הריפוד ולהצית את המסך בייאוש ובזעם. האחים כהן עושים כאן, במערכה האחרונה (שאני בעצמי עדיין מנסה לעכל אותה) מעבר דיוויד לינצ'י אל האבסטרקטי. האם הקהל שרוצה סרט קשוח על ארץ קשוחה ייצא מהסרט וימליץ לחבריו לרוץ לראות אותו? מסופקני. מצד שני, האם הקהל שאהב את "מלהולנד דרייב" יילך לראות סרט שנקרא "ארץ קשוחה"? "ארץ קשוחה" הוא שם נהדר, אבל לסרט אחר לגמרי. כשהוא מודבק לסרט הזה זהו פיגור מופתי שמנסה להסתיר בורות גדולה מאחורי תירוצי שיווק ומסחריות.
ד. מה קורה עם הסרטים נטולי המוזיקה? "ארץ קשוחה" מצטרף ל"אני האגדה" (בחציו הראשון) ול"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" – אין בו מוסיקה. זה נורא נורא קשה לי.
ה. ההנחה בהוליווד היא שרוב מצביעי האוסקרים המבוגרים צופים בסקרנרים האלה על ההליכונים שלהם. הלוואי, הלוואי, הלוואי ש"No Country For Old Men" יזכה באוסקר. זה יגיד דברים כל כך טובים על הקולנוע האמריקאי ברגע זה של חייו, וזה יירשם כאחד מרגעי השיא של האוסקרים, בו האחים כהן זוכים באוסקר. אבל אחרי שצפיתי בסרט, ואחרי שאני – המעריץ מספר 1 – נותרתי כה סחרחר ומבולבל מסופו, אני לא מצליח לדמיין מצב בו צופי ההליכונים יעשו כמוני וייצפו בסרט שוב, כדי לפצח טוב יותר את הקוד הגנטי של הסוף – שנראה בצפייה ראשונה שרירותי מאוד, ובעיקר בוגד במה שקודם לו. מצד שני, קראתי הבוקר כמה ביקורות על הסרט – סיקרן אותי איך המבקרים המיינסטרימיים של העיתונים המרכזיים, הסבירו לקוראיהם את הסוף – וגיליתי שאיש לא מדבר על זה. יותר מזה: רוג'ר איברט משווה את הסרט ל"פארגו", סרט קודם ומיינסטרימי-בהרבה של האחים כהן. אולי זה מה שקורה. אולי אנשים, במרחק יממה, שוכחים את הסוף וזוכרים רק את האמצע. כי אני לא שוכח את הסוף ובגלל זה אני חושב ש"No Country For Old Men" לא דומה במאום ל"פארגו". יש לו את המערכ הראשונה של "רציחות פשוטות", המערכה השניה של "צומת מילר" והמערכה השלישית של "האיש שלא היה שם".

אבל הנה. הסוף המשונה מתחיל להתאדות מראשי. ועכשיו יש לי רק שם אחד בראש, מלווה אותי כמו רוח רפאים מפילת אימה: אנטון שיגוּר. איזו דמות, חי נפשי. איזה סרט. אני חייב לראות אותו שוב.

אל תחמיצו גם את "הכי הכי 2007"

סרטי השנה של “סינמסקופ” , 2007

1. “זודיאק”. במאי: דיוויד פינצ’ר
2. “רטטוי”. במאי: בראד בירד
3. “המעיין”. במאי: דארן ארונופסקי
4. “זהות אבודה”. במאי פול גרינגראס
– וגם: החצי השני של “אפוקליפטו”, במאי: מל גיבסון
5. “בופור”. במאי: יוסף סידר
6. “הדייט שתקע אותי”. במאי: ג’אד אפאטו
– וגם: “סופרבאד”. במאי: גרג מוטולה
7. “סימנים של כבוד”. במאי: דיוויד קרוננברג
8. “הרחק ממנה”. במאית: שרה פולי
– וגם: “מארי אנטואנט”. במאית: סופיה קופולה
9. “יוקרה”. במאי: כריסטופר נולן
10. “היירספריי”. במאי: אדם שנקמן
– וגם: “מעבר ליקום”. במאית: ג’ולי טיימור
11. “אל תדאגו אני בסדר”. במאי: פיליפ לוארה
12. “חיים של אחרים”. במאי: פלוריאן הנקל פון דונרסמרק
13. “300″. במאי: זאק סניידר
14. “המבוך של פאן”. במאי: גיירמו דל טורו
15. “גיבורי הדגל” ו”מכתבים מאיוו ג’ימה”. במאי: קלינט איסטווד

(הסרטים נבחרו מבין 221 הסרטים שהופצו השנה מסחרית בבתי הקולנוע. לא נכללו בה סרטים שיצאו ישירות בדי.וי.די, או שהוצגו רק בפסטיבלים ובסינמטקים).

הסרטים הקופתיים בישראל 2007:

(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר “בוקס אופיס מוג’ו“).

1. “רטטוי”
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים

2. “שרק השלישי”
2.76 מיליון דולר
360 אלף כרטיסים

3. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”
2.4 מיליון דולר
350 אלף כרטיסים

4. “בופור”
300 אלף כרטיסים

5. “שודדי הקריביים: סוף העולם”
1.7 מיליון דולר
225 אלף כרטיסים

6. “ביקור התזמורת”
215 אלף כרטיסים

7. “כוורת בסרט”
1.67 מיליון דולר
212 אלף כרטיסים

8. “הסודות”
208 אלף כרטיסים

9. “חיים של אחרים”
200 אלף כרטיסים

10. “נודל”
200 אלף כרטיסים

הבאים בתור (ויה “בוקס אופיס מוג’ו“):

“משפחת סימפסון, הסרט”: 1,518,581 דולר*
“ספיידרמן 3″: 1,404,046 דולר
“זהות אבודה”: 925,147 דולר
רובוטריקים”: 923,822 דולר
“אשת החלומות”: 903,964 דולר
“מכושפת”: 842,958 דולר
“אושן 13″: 828,917 דולר
“החופשה של מר בין”: 823,633 דולר
“מת לחיות 4″: 815,696 דולר
“שעת שיא 3″: 806,212 דולר
“תפוס ת’גלים”: 794,166 דולר
“נורביט”: 786,137 דולר
“300″: 728,501 דולר
“הדייט שתקע אותי”: 705,854 דולר

(*א.ד מטלון, מפיצי “משפחת סימפסון, הסרט”, סירבו למסור כמה כרטיסים נמכרו לסרט בארץ. יונייטד קינג, מפיצי “נודל”, מסרו נתון שאני מעריך שהוא לפחות קצת מעוגל כלפי מעלה. כך שיש בהחלט סיכוי שלמעשה “משפחת סימפסון” מכר כ-3000 כרטיסים יותר מ”נודל” ושלמעשה מגיע לו המקום העשירי. אבל לעולם לא נדע).

הסרטים הקופתיים באמריקה

1. “ספיידרמן 3″. 336 מיליון דולר
2. “שרק השלישי”. 321 מיליון דולר
3. “רובוטריקים”. 319 מיליון דולר
4. “שודדי הקריביים: סוף העולם”. 309 מיליון דולר
5. “הארי פוטר ומסדר עוף החול”. 292 מיליון דולר
6. “זהות אבודה”. 227 מיליון דולר
7. “300″. 210 מיליון דולר
8. “רטטוי”. 206 מיליון דולר
9. “משפחת סימפסון, הסרט”. 183 מיליון דולר
10. “שימו גז”. 168 מיליון דולר

221 סרטים הוצגו השנה בישראל. מספר כמעט זהה לזה של שנה שעברה. אבל השנה הקהל הישראלי הלך קצת יותר לקולנוע. על פי הערכת דני כפרי, מנכ”ל התאחדות ענף הקולנוע, נמכרו השנה כ-9.5 מיליון כרטיסים בישראל, עלייה של כמעט חצי מיליון כרטיסים משנה שעברה. מיליון מהכרטיסים האלה נמכרו לסרטים ישראליים. וזו, למעשה, הכותרת המופלאה ביותר של שנת הקולנוע הזאת: ארבעה מהעשרה – ארבעה!! מעשרה!! – הם סרטים ישראליים. מעקב מוסדר ומפוקח אחרי נתוני מכירת כרטיסים לסרטים ישראליים מתקיים בארץ רק מאז 1979, אבל נדמה שזה לא יהיה הימור מופרך מדי לקבוע שזה פעם ראשונה שזה קורה בתולדות הקולנוע הישראלי.

ושימו לב למקום התשיעי: זוכה האוסקר על הסרט הזר, “חיים של אחרים” הגרמני. במילים אחרות: חמישה מתוך עשרת הסרטים הקופתיים ביותר השנה בארץ הם מה שמוגדרים “סרטי איכות”, סרטים המיועדים לקהל מבוגר יותר, זה שלא רץ לראות כל סרט חדש שיוצא. זה שמחכה לביקורות. ועושה רושם ש-200 אלף האנשים האלה, ובהחלט ייתכן שאלה אותם 200 אלף איש (הייתי מהמר שמדובר בקבוצה בוגרת, נשית ובורגנית), עשו השנה חיים. הם נדדו מסרט ישראלי לסרט גרמני והרגישו שיש להם מה לראות בקולנוע. מפיצי הסרטים צריכים ללמוד טוב-טוב את הרשימה הזאת כי היא מפוצצת להם את הקונספציה בפרצוף: קולנוע המוני, ילדותי, המשווק עם שמות עילגים, משאיר אנשים בבית. “הדייט שתקע אותי” ו”זהות אבודה” הם שני סרטים שהקהל הנ”ל היה מתמוגג מהם אם לא היה לאחד שם כה אינפנטילי ולשני שם כה חלבי של סרט שכבר ראינו ושקל לדלג עליו ברשימת הסרטים.

רשימת הסרטים הקופתיים היא אחד הדברים הכי משמחים שקראתי (או, למעשה, שכתבתי) כבר המון זמן. היא מראה שמה שפעם אמרו על ישראל – שיש בה קהל איכותי – עדיין נכון. הסרט במקום הראשון, “רטטוי”, הוא הסרט במקום השני שלי ברשימת סרטי השנה. זה סרט מעולה, ואיזה תענוג שהוא מצא לעצמו קהל כה גדול. ואם תרצו עוד אנליזה, שימו לב לנתון הבא: חוץ מ”שודדי הקריביים 3″ ו”חיים של אחרים” כל שמונה הסרטים האחרים היון למעשה דוברי עברית (או מדובבים לעברית). מישהו מאבחן כאן מגמה?

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם השנה.
למה? כי המפיצים גנזו. את רוב הסרטים האלה מייצגים בארץ מפיצים מקומיים. אבל הם… נו… אנשי עסקים, לא אנשי קולנוע. תראו להם יצירת מופת ותראו גבר מאפיר מנמנם. והיו השנה סרטים פלאיים, חלקם ניסיוניים, מאתגרים, אבל חלקם פשוט מהנים ומבדרים. חלקם הוקרנו בפסטיבלים בירושלים ובחיפה, וחלקם יצאו ישירות בדי.וי.די. אלה סרטים שכדאי לכם מאוד לחפש, כדי להשלים את תמונת סרטי השנה.

א. “הגרמני הטוב”, סטיבן סודרברג. תרגיל מבריק בסגנון ובתסריטאות. סודרברג (בימוי), ג’ורג’ קלוני (משחק) ופול אטנאזיו (תסריט) בהומאז מורכב ושנון לגרהם גרין המתרחש מיד בסוף מלחמת העולם השנייה ומציג עלילת פשע מכמה נקודות תצפית, בסיפור שבו אין טובים ורעים אלא רק מנצלים ומנוצלים, והאמריקאים, צבא השיחרור האגדי, הם לא יותר מצבא סוחרים תאב דם ובצע.

ב. “המארח”, בונג ג’ון הו. כתבתי על הסרט הקוריאני המעולה הזה המון השנה: כשיצא בדי.וי.די מיובא בינואר, כשהוקרן בפסטיבל ירושלים וכשהגיע להקרנות בכבלים. אפילו ראיינתי בדפים אלה את הבמאי. מדובר בסרט האימה/מפלצות המבריק שראיתי כבר שנים. ברמה של “מלתעות”. של אחד מגדולי הבמאים החיים כיום בעולם. למעשה: “זודיאק”, סרט השנה שלי, מאוד מאוד דומה לסרט קודם של אותו במאי, “זכרונות של רצח”. חפשו.

ג. “חותכי ורידים, סיפור אהבה”, גוראן דוקיץ’. צריך להגיד את זה שוב: המפיצים בארץ הם אנשים מביכים. מגישים להם להיט ביד אבל הם לא יודעים לראות אותו. דוקיץ’ עיבד לסרט את ספרו של אתגר קרת “הקיטנה של קנלר” והתוצאה מקסימה ופולחנית, עם טום ווייטס בתפקיד קנלר. מדובר בספר שהיה רב מכר בארץ ובסרט שגרם להתמוגגות בקרב כל מי שצפה בו בפסטיבלים בירושלים ובתל אביב.

ד. “חצי נלסון”, ריאן פלק. סרט מקסים וקטן על מורה שזקוק לשיעורי חיים ותלמידה שמבינה מה קורה סביבה יותר טוב ממנו. זה תמים ממה שזה נשמע, אבל מבוים בלב רחב (וריאן גוסלינג, בתפקיד הראשי, היה מועמד לאוסקר השנה). הסרט מוקרן לעיתים קרובות בערוצים של יס והוא מהסרטים האלה שפשוט מענג להיתקל בהם.

ה. “28 שבועות אחרי”, חואן קרלוס פרנאדיו. לדעתי, פי אלף יותר טוב מ”28 ימים אחרי” וסרט האימה הכי מפחיד שראיתי השנה. כבר יצא בדי.וי.די.

ו. “מחליקים אותה”, וויל ספק וג’וש גורדון. המפיצים בארץ פשוט מתעבים את וויל פארל, אה? סרטיו נזרקים כאן לפח על ימין ועל שמאל. אחרי ש”לילות טלדגה” נגנז הגיע תור גם הסרט הזה ללכת בעקבותיו. והרי מדובר בסרט מצחיק ומבדר, שטות מופלאה אך עשויה למופת.

ז. “אני לא רוצה לישון לבד”, צאי מינג ליאנג; “פלוי”, פן-אק רטאנארואנג. בפינת סרטי האיכות הדורשים סבלנות, שניים מהבמאים האסיאתיים האהובים עלי שהוצגו בארץ רק בפסטיבלים. בכלל, זו היתה שנה טובה לרטאנארואנג התאילנדי השנה בישראל: שני סרטים מוקדמים שלו – “חיים אחרונים ביקום” ו”גלים נסתרים” – נשלפו מהמחסנים והוצגו במוזיאון תל אביב, ו”פלוי” (שהחצי הראשון שלו היה נפלא, והחצי השני פחות) הגיע לפסטיבל חיפה.

ח. “סיקו”, מייקל מור. סרט תיעודי אקטיביסטי זועם עם אג’נדה ראויה, אלא שהפעם מייקל מור מוריד את מסכת הליצן שלו ונהיה רציני. הוא יוצא לעשות סרט על ביטוח הבריאות הכושל של אמריקה, וחוזר עם מסמך על מדינה שמעדיפה שענייה פשוט ימותו.
(עדכון: מאז שכתבתי את זה התברר ש”סיקו” כן ייצא בארץ).

ט. “פרספוליס”, מרג’אן סטראפי, ונסן פרונו. גרסה קולנועית מונפשת נאמנה למקור – הרומן הגרפי של סטראפי – שמצליחה לספר סיפור התבגרות לא שגרתי, ולהפוך אותו למעין סרט לילדים למבוגרים.

י. “שוטרים לוהטים”, אדגר רייט. בחלקו פארודיה נהדרת על סרטי שוטרים, מ”נקודת פריצה” ועד “איש הקש”, ובסופו פשוט סרט פעולה משובח ומלהיב שמפסיק לצחוק על סרטי הפעולה ומתחיל להצטרף אליהם. הברקה ענקית.

============

ציון לשבח למפיץ מצטיין: יונייטד קינג.
מצד אחד אני רוטן בלי הרף על כך שמפיצים לוקחים סרטים וגונזים אותם, מונעים מהקהל לראות אותם, ומונעים ממפיצים מתחרים להגיע לסרט ואולי להוציא אותו בעצמם. אבל פעם ביובל ההרגל הזה זוכה לתיקון שראוי לשבחים: יונייטד קינג איווררה באפריל את המחסנים האסיאתיים שלה וריכזה למשך כמה שבועות כמה מהסרטים הטובים ביותר תוצרת אסיה למיני-פסטיבל. הקהל, כמובן, לא הגיע. אבל היוזמה ראויה לשבחים. רק בפעם הבאה, אולי, לא באיחור של שלוש שנים.
ציון לגנאי למפיץ מאכזב: יונייטד קינג.
אם רישומיי אינם מטעים אותי לא היה סרט אחד השנה שיונייטד קינג אמרה שהיא תוציא ושאכן יצא בתאריך המתוכנן. הם כל הזמן משנים תאריכים, לפעמים ברגע האחרון. תחושה של ברדק.

ציון לשבח למפיץ מצטיין (מקום שני): פורום פילם.
אנחנו העולם! פורום פילם למדה להביס את הפיראטים ושינתה את פני מודל ההפצה שכבר התרגלנו אליו בארץ: פתאום רוב הסרטים שלהם מגיעים ארצה בעת ובעונה אחת עם אמריקה. לפעמים אפילו לפני!
ציון לגנאי למפיץ מאכזב (מקום שני): פורום פילם.
רק מה, בגלל שפורום פילם מחרימה מבקרים, הסרטים האלה מושקים בישראל ובאמריקה בעת ובעונה אחת (לפעמים אפילו לפני אמריקה) ואף אחד בארץ לא יודע עליהם כלום, לא שמע, לא קרא, מחתרת. עובדה: חפשו סרטים של חברת די.אן.איי (”שמש”), או יורופה-קורפ (”ארתור והמינימונים”) בטבלת שוברי הקופות בישראל ולא תמצאו אותם. החברה הזאת משיגה סקופים הפצתיים, אבל היא מצליחה להחרים את כל הקהל מלראות אותם, לא רק את המבקרים.

=============

שנת ההריון: “הדייט שתקע אותי”, “מלצרית”, “ג’ונו” (בקרוב בארץ) ו”4 חודשים, 3 שבועות ויומיים”, “שרק השלישי”. טרנד?

=============

לשנת 2007 היה ניחוח סבנטיזי משובח. החל מ”זודיאק”, סרט השנה שלי, ועד “אמריקן גנגסטר”, סרטי פשע המבוססים על מקרים אמיתיים שהסעירו את אמריקה בתחילת שנות השבעים. “סופרבאד”, עם אחד התסריטים המבריקים שנשמעו השנה, ניסה להחזיר את סרטי הנעורים לשנות השבעים באווירתו, כששני חנונים מדמניים את עצמם כמעין סופר-סרסורים קוליים, עם גרוב שחור מתחת לעורם החיוור והלבן. פרויקט גריינדהאוס של טרנטינו/רודריגז ניסה לשכנע אותנו שנהנה מסרטי אקספלויטיישן שרוטים ומהוהים. גם “האמיצה”, “מייקל קלייטון” ו”המרדף לאושר” נראו כמו סרטים שנתלש מהסבנטיז, ורצף הסרטים שעוד לפנינו – “קונטרול”, “הפרפר ופעמון הצלילה”, “ארץ קשוחה”, “סוויני טוד” ו”זה ייגמר בדם” – מחזירים את הוליווד לתקופה הכי מבריקה שלה. תקופה אלימה, תוקפנית, אנטי ממסדית, שמבטאת מיאוס בשלטון, שמציגה את העולם בו אנחנו חיים כמקום מסואב ואלים, והם עושים את זה באמצעים קולנועיים מורכבים, מבריקים, שנויים במחלוקת. אלה סרטים שמצליחים גם לרתק ולסחוף, וגם לתת לראש בעיטה הגונה. צריך לזכור שהאמריקאים נמצאים מרחק שנה מבחירות, ואי אפשר שלא לראות בסרטים האלה קריאה נואשת להתעוררות.

============

בשבוע הבא ימלאו חודשיים לשביתת התסריטאים. זה לא ספק האירוע המדובר ביותר של השנה בתחום הקולנוע. בינתיים היא מפריעה בעיקר להפקות הטלוויזיה. אם היא תסתיים במהלך ינואר, היא לא תגרום נזק לסרטי 2008. אבל אם, כמו שניקי פינק מדווחת בימים שלפני חג המולד, אין סוף לשביתה באופק, היא עשויה להיגרר עד הקיץ ולגרור פנימה גם את הבמאים והשחקנים. ואז זה אומר שזה ישפיע גם על גלובוס הזהב, גם על האוסקרים, וגם על לא מעט מסרטי סתיו 2008 שעדיין לא יצאו לצילומים. ועדיין, האולפנים לא מוכנים להסכים לדרישות התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות מההורדות החוקיות באינטרנט.

=========

מתו השנה:

יוצרים:
אינגמר ברגמן (גאון שוודי)
מיכאלאנג’לו אנטוניוני (גאון איטלקי)
אדוארד יאנג (גאון טייוואני)
אוסמה סמבנה (גאון סנגלי)
בוב קלארק (במאי קנדי)
ריאן לרקין (אנימטור קנדי)

צלמים:
פרדי פרנסיס (עבד עם דיוויד לינץ’)
לזלו קובץ’ (עבד עם כל השאר)

שחקנים:
דבורה קר (”המלך ואני”)
ישראל (פולי) פוליאקוב (”למראית עין”)
אולריך מוהה (כוכב “חיים של אחרים” ממזרח ברלין)
סולווג דומרטן (כוכבת “מלאכים בשמי ברלין”)

סופרים:
פול וירטל (”צייד לבן, לב שחור”)
נורמן מיילר (”הערומים והמתים”)
איירה לווין (”תינוקה של רוזמרי”)
קורט וונגוט (”בית מטבחיים 5″)

מוגולים:
ג’ק ולנטי (נשיא ה-MPAA)
פרדי פילדס (סוכן אגדי)
רוג’ר סמית (הרוג’ר מ”רוג’ר ואני” של מייקל מור)
קרלו פונטי (מפיק איטלקי)

אנשים טובים:
רפי לביא
טניה ריינהרט

(ועוד המון: מטדי קולק ועד אייק טרנר)

קראו גם:

הסרטים הקופתיים בישראל לשנת 2007
הכי הכי 2007

הנה הם:

סרטי השנה של "סינמסקופ" ל-2007

1. "זודיאק". במאי: דיוויד פינצ'ר להמשך הקריאה…

(מספרי הכרטיסים התקבלו ממפיצי הסרטים והם על אחריותם. הסכומים בדולרים לקוחים מדיווחי המפיצים לאולפנים ההוליוודיים, כפי שהם מפורסמים באתר "בוקס אופיס מוג'ו").

1. "רטטוי"
3.08 מיליון דולר
כ-400 אלף כרטיסים
להמשך הקריאה…

בעוד אני מתלונן על חוסר ההקפדה של ג.ג בתעתיק השגוי שלהם ל"אליזבט", מתברר שחברת חמישה כוכבים – האנשים שהביאו לכם קלסיקות בנות זמננו כמו "איך להסתדר בחיים ולהישאר נשוי" ו"לך תבין נשים" – מפליאה עם רצף כרזות גדושות טעויות. עכשיו בקרנות הרחוב הכרזה לסרטם החדש "לעולם לא אהיה שלך". בבימויה של איימי הקרלינג. או "איימי אקרלינג" בפוסטרים. ובכיכובו של "פול רוד". מזל שלא פאול רוד.
והנה מגיעה הזמנה בדואר לסרט הבא שלהם: "העדר". הבמאי, כך חושבים בחמישה כוכבים, הוא אנדריי לאו. רוסי? לא, הונג קונגי. קוראים לו באמת אנדרו לאו (לא השחקן אנדי לאו, אלא הצלם שעבד עם רינגו לאם ועם וונג קאר וויי ושלפני חמש שנים צילם והיה שותף לבימוי הסרט "Infernal Affairs", או "דרך ללא מוצא" בדי.וי.די בעברית, שהפך ל"השתולים" האמריקאי). השחקנית לצידו של ריצ'רד גיר היא קלייר דאנס. בטח בתו של השחקן הבריטי הוותיק צ'רלס דאנס. אה, לא. זו קלייר דיינס. ראינו אותה לפני רגע ב"אבק כוכבים".
והבמאי, טוענת ההזמנה, זכה באוסקר. המממ… הוא לא. הם בטח מבלבלים עם אנדריי לאו.

(אגב, אנדרו לאו הוא השם האנגלי של הבמאי, מהימים שבהם הונג קונג היתה תחת שלטון בריטי וכולם התהדרו בשמות אנגליים. כך הוא חתום על "העדר", הסרט הראשון שלו באנגלית, אבל הסינים מכירים אותו בשם וויי-קיונג לאו).

=======

בסוף השבוע האחרון יצא באמריקה "המלחמה של צ'רלי ווילסון", המתרחש בחלקו בפקיסטן של שנות השמונים, אחרי שהפיכה צבאית הביאה להוצאתו להורג של הנשיא בוטו. בתו, בנזיר בוטו, כיהנה פעמיים כראש ממשלה בשנות התשעים, ואחרי גלות בת שמונה שנים היא שבה באחרונה לפקיסטן והסתמן שבבחירות המתקרבות היא היתה זוכה בנשיאות בפעם השלישית. הערב היא נהרגה בפיגוע התאבדות, בעיר בו הוצא להורג אביה.
אחד הדברים ש"המלחמה של צ'רלי ווילסון" טוען הוא שישראל מכרה נשק סובייטי לפקיסטן בתיווך אמריקאי, ופקיסטן השתמשה בו כדי לחמש את המורדים בגבול כדי שישתמשו בו למגר את הרוסים שפלשו לאפגניסטן. אחרי שהרוסים נסוגו, הנשק הזה, והניסיון שהושג בשמונה שנות המלחמה נגד הסובייטים, הוליד את אל קעידה. הסרט גם מציג אית אמריקה כמדינה שמעלימה עין ושתמכה בנשיא שחיסל את בוטו האב, רק כי הוא נתפס אצלם כבן בריתם במלחמה נגד הסובייטים.
לפני כמה שבועות הוקרן בסינמטק ירושלים סרטו התיעודי המצוין של קווין מקדונלד, "האויב של האויב שלי". הוא עוסק באופן בו הלבינה ארצות הברית את עברו הנאצי קלאוס ברבי, הקצב מליון, כדי להשתמש בו כמומחה לפעילויות טרור והמרדה נגד קומוניסטים, תחילה במזרח אירופה ואז בדרום אמריקה. האמריקאים רצו לחסל את הקומוניזם, ברבי ידע איך לעשות את זה, אז הם הפכו אותו לחבר שלהם, לבן ברית, התחילו להעריץ את הנאצי הרצחן ולהגן עליו. האויב של האויב שלי הוא לאו דווקא החבר שלי, מנסה הסרט לטעון. וגם כאן, מתברר, ישראל היתה שותפה לפשע. ברבי היה מתווך במכירת נשק לישראל. ישראל ידעה מי הוא, אבל שמחה לקבל ממנו סיוע.
קוצר ראייה.
עצימת עיניים.
ואיכשהו הכל בסוף מתחבר זה לזה. לממשלות לא אכפת לתת יד לרוצחים, למנהיגים המנהלים רצח עם, או שעברם מפוקפק, כל עוד הוא מסייע להם עם משבר בטווח הקצר. אבל הפתרון הזה יוצר משבר גדול יותר. ואת זה אף אחד לא מצליח לראות מראש. צ'רלי ווילסון, הסנטור האמיתי מהסרט של מייק ניקולס, הוא גיבור אמריקאי. הוא עזר, במו ידיו, לגרש את הרוסים מאפגניסטן. כתוצאה מכך: הגוש הסובייטי נחלש וקרס כעבור שנה. צ'רלי ווילסון הרג את הקומוניזם. אבל הוא הוליד את אל קעידה. ועכשיו גם רסיסים מדמה של בנזיר בוטו נמרחים על מצפונו.
מותה של בוטו לא זקוק לסרט של מייק ניקולס כדי להיות רלוונטי, אבל זה הופך את כל העסק לקצת יותר אירוני כשבדיוק יוצא סרט הוליוודי שמנסה להציג את קוצר הרואי של העולם, ומראה איך טיפול בבעייה נקודתית יכול להפוך לבעיה גדולה יותר אם לא שמים לב להשלכות המעשים. והנה, כאילו סרט ההמשך נכתב ברגעים אלה.

הפתעה נעימה: הבלוג "עוגיות" בחר ב"סינמסקופ" כאחד הבלוגים הנבחרים לשנת 2007. תודה רבה. תודה לכל מי שבחר עבורי. תודה למועמדים. זה היה כבוד רק להיות מועמד לצידכם. תודה לסוכן שלי. ותודה לאלוהים שמסדר לי מיקום לא רע בגוגל.

עוד הפתעה נעימה: דיוויד פולנד מרכז ב-Movie City News טבלה עצומה עם כ-150 מבקרים ורשימות סרטי השנה שלהם. חפשו גם אותי שם, לקראת הסוף מימין, באיזור ה-R.

"סקרין דיילי" בוחר ברומניה, ישראל ולבנון כטריטוריות הבולטות של 2007. לא בחירות מפתיעות, אלה באמת שלוש המדינות שיצאו עם הכי הרבה פרסים בפסטיבלים. אבל בכל הקשור לדיווח הישראלי אדוארד לורנסון מגיש תמונה חלקית עם לא מעט שגיאות. אבל היא, בכל אופן, מייצגת תחושה הפושה בקרב מפיקים ומפיצים בינלאומיים: משהו מעניין קורא בטריטוריות האלה עכשיו שכדאי לעקוב אחריו.

============

מתברר שב"כפרה", העיבוד של ג'ו רייט לספר של איאן מקיואן, יש שוט רצוף של 5 דקות וחצי באמצע הסרט – עם אלף ניצבים ודי הרבה ספינות דיגיטליות – שגורר לא מעט ויכוחים בין מבקרים באמריקה: האם זה משרת את הסרט או סתם קישוט גאוותני של הבמאי. אני אוטומטית בעד. אני פריק של שוטים ארוכים. מכור לזה. מתמוגג מזה. מייחל לזה. הנה כתבה תוצרת סיאטל סביב הנושא הזה. וממנה הגעתי גם לקטע וידיאו המכיל דקה מתוך השוט הזה ובו מדבר הבמאי על מה שניסה לעשות שם. ובלוג המכיל לקט מרשים של מיטב הוואן-שוטים הגדולים בקולנוע.

=============

אחרי שכתבתי כאן שאני אמור לקבל סקרינר של "אין לזה סוף" של צ'רלס פרגוסון עודכנתי שהסרט כבר שודר החודש ביס דוקו. אז הלכתי וצפיתי. ההתחלה מרשימה ומבעיתה: פרגוסון מראה, באמצעים עיתונאיים פשוטים, איך הנשיא בוש הפקיר את עירק ודירדר אותה בטיפשות למצב של כאוס. אלא שמשהו בסרט היה לי משונה: הוא היה קצר מדי. לא ידעתי מה היה אמור להיות אורך הסרט, ולא ידעתי מה אורך הסרט שאני צופה בו, אבל פתאום באמצע משהו בו נפל. מ-2003 הוא פתאום קפץ לדצמבר 2005. "היי, לאן נעלמה 2004?", תהיתי. ואז גיליתי שהסרט שהוצג ביס הוא גרסה בת שעה שמערכה מהגרסה בת 102 הדקות המלאה. ארבעים דקות פחות. אם לא הייתי שם לב לזה בצפייה הייתי אומר "סבבה", אבל זה נורא מורגש. גיורא יהלום, מנהל יס דוקו, עידכן אותי: "אכן, רכשנו את גרסת השעה. רצינו כמובן את הפיצ'ר אך המפיץ אינו מוכר אותו לשווקים מחוץ לצפון אמריקה". איזה באסה!
למרבה המזל, בחבילת הסקרינרים שאמורה להגיע אליי מחר אמור להיות גם הסרט הזה במלואו. אלך לחפש מה קורה ב-40 הדקות הנעדרות.

===========

ובקרוב: מי יזכה בפוליצרוסקופ ובראזיסקופ על ביקורות הקולנוע המצטיינות והמבישות לשנת 2007.