שביתת התסריטאים, היום ה-15

התסריטאים של סטיבן קולבר מציגים: שביתת התסריטאים מנקודת מבטם של בעלי האולפנים (מצחיק):

.
.
התסריטאי אירב ברכר, בן 94, שעבד עם האחים מרקס וכתב את "ביי ביי בירדי" ואת "פגוש אותי בסיינט לואיס" כבר עבר שביתות בחייו, ושמע כבר את כל סיפורי האולפנים שלא רצו לשלם תמלוגים על תוכניות טלוויזיה, ואז לבסוף הסכימו אחרי מאבקים. עכשיו זה האינטרנט. "זה תמיד אותו סיפור", הוא אומר לעמיתיו הצעירים, "אל תוותרו" (עצוב):

.
.
.
סת מקפרלן, האיש מאחורי "איש משפחה", נואם לשובתים (מצחיק):

.
.
.
במהלך מבריק פונה הווידיאו הבא של ה-wga לבעלי המניות של תאגידי התקשורת הגדולים ואומר להם דבר פשוט והגיוני: אם התאגידים אומרים לכם, המשקיעים, שהניו מדיה יכניסו לרשתות מאות מיליוני דולרים השנה אבל לתסריטאים הם אומרים שאי אפשר לדעת כמה כסף ייכנס מהאינטרנט והפצות ניו-מדיה, אם בכלל, למי הם משקרים? לתסריטאים או לבעלי המניות? כי אם הם משקרים לבעלי המניות, הרי שזו עבירה על החוק הפדרלי (מבעית):

ניקי פינק מדווחת: פגישה ראשונה, ובלתי רשמית, בין ראש איגוד התסריטאים ונציג המו"מ מצד האולפנים התקיימה שלשום בביתו של הסוכן ההוליוודי בריאן לורד, שתפקד כמגשר. השניים סיכמו שביום שני הבא, 26 בנובמבר, יום העבודה הראשון אחרי חופשת חג ההודיה (שיחגג ביום חמישי הקרוב), יחזרו הצדדים לשולחן הדיונים.

============

אתמול במפגש של ראשי הוליווד, סוכנים ובמאים עם יוצרים ישראלים בסינמטק תל אביב, אמרה איימי פסקל – יו"ר אולפני סוני, והאישה הכי חזקה בהוליווד כרגע: "אם יש כאן תסריטאים אשמח לקבל את כרטיסי הביקור שלכם כי אנחנו זקוקים לכם". אוזניו של אריק קנלר, סוכן תסריטאים, נזקפו: "את רצינית או שזו היתה בדיחה?", הוא שאל מהקהל. "או, זו היתה בדיחה", הסבירה פסקל, "כי אם תכתבו בזמן השביתה תהיו שוברי שביתה ואז אחרי השביתה לא תוכלו להתקבל ל-wga ולקבל עבודות".
כשקנלר ביקש לשמוע ממנה עוד על השביתה, ענתה פסקל: "אנחנו חייבים לדבר על זה? התסריטאים רוצים יותר כסף ואנחנו לא רוצים לתת להם". ואז בראד סילברלינג ("עיר של מלאכים" ו"מייל לאור ירח") הזדקף ואמר: "דווקא כדאי לדבר על זה עוד קצת. אני גם חבר בגילדת הבמאים וגם בגילדת התסריטאים. ומה שקרה כאן זו סופה מושלמת בה החוזים מול האולפנים של שלושת האיגודים נגמרים באותה שנה ושלושתם רוצים אותו דבר: אחוזים מההכנסות של האולפנים והרשתות מהשידורים החוזרים באינטרנט. אלא שהאולפנים, ואני יכול להבין אותם, אומרים: אנחנו לא יכולים לחלק אחוזים ממשהו שאנחנו עוד לא יודעים איך הוא ייראה בעתיד. התסריטאים, בגלל שהם עסקו עסקה מאוד רעה עם האולפנים ב-1988 בכל הקשור לתשלומי תמלוגים על קלטות וידיאו לא מוכנים עכשיו לוותר. הם רוצים לתקן את העסקה ההיא והם יודעים שמה שהם לא קובעים היום לא יהיה זמין להם יותר בעתיד".
פסקל: "זה נכון, כי אנחנו עוד לא יודעים באמת מה יהיה בעתיד עם כל הניו-מדיה הזה ואיך זה ישפיע עלינו. אבל יש דבר אחד נכון: התסריטאים בהוליווד זוכים ליחס של אזרחים סוג ב', כך שהזעם שלהם מובן לי. יש להם סיבה טובה להרגיש פרנואידים".

אם היתה מסקנה אחת שבאי האירוע יצאו ממנה, לפחות אלה שרוצים להשתחל להוליווד היא שמילת הקסם היא נטוורקינג. רישות. מי אתם מכירים שמכיר מישהו שיכניס אתכם פנימה. ובהוליווד יש שפע ישראלים, או בנים להורים ישראלים לשעבר. תשאלו את נינה ג'ייקובסון שישבה שם על הבמה: היא הועפה מראשות דיסני והוחלפה על ידי איש השיווק אורן אביב. ואיימי פסקל בוודאי עובדת בעבר עם יאיר לנדאו ומכירה את דוד מטלון, שהיה פעם ראש טריי-סטאר, וארנון מילצ'ן. ועקיבא גולדסמן. ורוד לוריא. וארי עמנואל, המגה-סוכן שהוריו ישראליים ועל דמותו מבוססת דמותו של ארי גולד ב"הפמליה". ומה עם הצלם שרון מאיר, התסריטאית מיקי לוי והשחקנים יגאל נאור, איילת זורר ואלונה טל. כולם ישראלים שעובדים עכשיו בהוליווד. הסוכנים בפאנל אמרו את זה בפשטות: אם מישהו שאנחנו מכירים מכיר אתכם וימליץ לנו לשים עין, נשים. את מי הם מכירים בישראל? את כתרי שחורי ואת רנן שור. נטוורקינג.
"אז מה", שאל עופר שכטר ממרומי האולם, "פשוט צריך לעבוד ואז לחכות?". לכך ענה לו בראד סילברלינג: "אם הייתי צריך לחצוב באבן את המשפט שמתאר את תעשיית הקולנוע הוא יהיה בדיוק זה: לעשות את העבודה ואז לחכות. כמובן שזה מתסכל כשאתה עושה משהו ואתה רוצה שהעולם יכיר בזה, אבל זה לוקח זמן".
עצה נוספת שהמגה-סופר-בכירים הציעו היא: טפחו את הקהילה ממנה אתם באים. דאגו שהקהילה היצירתית בה אתם עובדים תהיה חזקה, ואז יהיה לכולם קל יותר לבלוט. אבל אמש בסינמטק לא היתה תחושה של קהילה, אלא של אנשים שבהול להם לקבל עבודה בהוליווד. אם כי אף אחד לא ממש הסביר למה זה כל כך בהול לו. פרסום? כסף? עושר? הבמאים וגם מנהלי האולפנים הזהירו: היזהרו במשאלותיכם.
הפתיעה אותי דלית קהן שהסדרה שלה "מתי נתנשק" תעלה לשידור בערוץ 10 בקרוב. היא היתה ממש לחוצה להבין איך היא גורמת למישהו מהוליווד לצפות בפרקים של הסדרה ואולי לקנות אותה. יושבי הפאנל, שלא מכירים אותה, ענו: חכי שהיא תשודר קודם.
וכאן באמת תמהתי: הנה השיגה קהן סדרה משלה לערוץ 10 – חלומם שלח כל כך הרבה תסריטאים ושחקנים בארץ – אבל היא עדיין לא מרוצה, ובטרם שודר ממנה פריים היא כבר להוטה למכור אותה להוליווד. עצה שלי: לכי לחגי לוי. עצה נוספת: אחד הבעלים של הערוץ שהפיק את הסדרה שלך הוא ארנון מילצ'ן. אם הסדרה ראויה לרימייק אמריקאי הוא האיש שיטיס אותך לשם. בקשי פגישה איתו, דומני שיש לך זכות לכך. אם הוא לא מכניס אותך להוליווד יש סיכוי שהוא חושב שהסדרה גרועה. גם עם זה צריך להתמודד.
אבל המסקנה מנהוכחות הערב היתה שכל מי שישב באולם בא עם התחושה: כאן לא מעריכים אותי, בהוליווד יידעו לזהות אותי ואת כישורי. למה לא מעריכים אותי בארץ? כי אין כאן אף אחד שבאמת מבין משהו שיידע להעריך אותי. במילים אחרות: הבעיה אינה מקצועית אלא רוחנית. ולכן אני ממליץ לדלית קהן, ולשאר באי האירוע אתמול, לקרוא את "מעשה מחכם ומתם" של ר' נחמן מברסלב, המספר על איש חכם שלא היה מרוצה מכלום, בשום מקום, והוא הלך וצבר ידע, וניסיון, ועושר, ומוניטין אבל תמיד הרגיש שאם היה נמצא במקום אחר ועושה עבודה אחרת למען אנשים אחרים, שם יידעו להעריך אותו. הנה המעשייה בגרסתה המקורית, והנה גרסה מעובדת לעברית קצת יותר עכשווית.

מה הציק לחכם? "כי הוא היה יודע בעצמו שאילו היה הטבעת עם האילן הזה בשפאניא היה חשוב ונפלא מאוד".
(שפאניא=Spain=ספרד)

===========

ג'וש הורביץ מ-mtv.com מראיין את נטלי פורטמן לרגל צאת סרטה החדש ושואל אותה בין השאר על הפרסומים שהיא תביים את סרטה הראשון עם העיבוד של "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. פורטמן מתחמקמקת:

MTV: I asked you recently about whether you'd want to direct, and you were pretty cagey. And now it seems you are going to direct a film of the book "A Tale of Love and Darkness."
Portman: [She laughs.] I'm still going to be cagey about it because it's so far away. It's one thing to announce your intention, but to actually follow [through with it] is another story.
MTV: Why do you want to direct this story?
Portman: I really love the book. It was the first book that I read that I was able to visualize as a film. While I was reading it, I felt like I was watching it. I felt like I knew how to do it. It's a beautiful story. It's [author Amos Oz's] true-life story and an incredible book and someone I truly admire.

הסרט "הרוצחים בינינו" הוקרן אתמול בסינמטק חיפה. ביום שלישי הוא יוקרן בסימטק תל אביב וביום חמישי הוא יוקרן בסינמטק ירושלים. טבלת ההקרנות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.11.2007

עם כל התסכול שלי מהסינמטקים בארץ, תודה לאל שפעם-פעמיים בשנה עצם קיומם מצדיק את עצמו. זה יקרה, למשל, בשבוע הקרוב כשמחווה של סרטים ממזרח גרמניה, שהופקו על ידי חברת DEFA בין 1946 ועד 1990, תנדוד ברחבי הסינמטקים בארץ. אחד הסרטים שיוקרנו הוא "הרוצחים בינינו" של וולפגאנג שטאודה, סרט שעד כה רק שמעתי עליו ורק בשבוע שעבר ראיתי אותו בראשונה. התחושה הזאת, שיש עוד המון מטמונים קולנועיים שחמקו מעיניי ושאני עוד יכול לגלות, ממלאת אותי אושר קולנועי צרוף. אך, במקביל, גם ייאוש: למה הסינמטקים בארץ מספקים לנו כל כך מעט הזדמנויות לפגוש יצירות מופת קלאסיות – בין אם מפורסמות או עלומות – כשהן מוצגות על מסך גדול בהקרנה מעותק פילם? אך די לרטינה, נעבור להלל.
"הרוצחים בינינו" צולם במזרח ברלין שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. הרחובות בהם מתהלכות הדמויות אינן תפאורה או סט, זו ברלין החרבה והמופצצת. המראה בלתי נקלט. אשה צעירה, שנשלחה למחנה ריכוז על ידי הנאצים (המילה "יהודיה" לא נאמרת בסרט, רק מסופר שהיא נשלחה למחנה "בגלל אבא שלה"), חוזרת כניצולה למזרח ברלין. היא מגיעה לדירת מגוריה ומגלה שמישהו אחר גר שם. היא לא יודעת מי הוא ומה הוא עשה במלחמה, הוא לא יודע מנין היא חזרה. הם הופכים שותפים לדירה, שניהם רדופים על ידי זכרונותיהם. אבל מה שהיה יכול להפוך למלודרמת אשמה צדקנית, הופך בידיו של שטאודה – שמת ב-1984 – לפילם נואר מרתק, מסוגנן, מצמרר ועוכר שלווה. כבר משמו מתכתב סרטו של שטאודה עם "M, הרוצח בינינו" של פריץ לאנג שנוצר 15 שנים לפניו. אבל גם אם התוכן שונה, הסגנון דומה ומבחינה תימאטית הסרטים כאילו ממסגרים האחד את השני. סרטו של לאנג, כמו לא מעט מהסרטים האקספרסיוניסטיים האפלים שנוצרו בגרמניה עד 1933, ביטאו תקופת מצוקה חשוכה וחרדה מפני קטסטרופה חברתית בלתי נמנעת. סרטו של שטאודה, הראשון שנעשה בגרמניה תחת הכיבוש הסובייטי אחרי המלחמה, ממשיך את הדיון הסגנוני מהמקום בו הוא הופסק ערב עליית הנאצים. הפעם המצוקה החברתית היא החיים עם האשמה על מה שעשו הגרמנים במלחמה, בשואה (שוב, מילה שלא מוזכרת בסרט). בשתי התקופות התוצאה היא סרטים אפלים על חוסר אונים המוביל לאלימות פסיכוטית. "הרוצחים מבינינו" הוא סרט מופתי, גדוש זוויות צילום עקומות, דמויות ממוסגרות בין שברי זכויות, והמון המון צלליות. הסרט צולל אל תוך החור הכי שחור בנשמה הגרמנית שאחרי המלחמה, ומנסה להתמודד – באופן שבוודאי נראה מטריד עד היום – לא רק עם ניצולי השואה, אלא גם עם אלא שהיו חלק ממכונת ההשמדה הנאצית ורק מאוחר מדי קלטו מה הם עשו. הדיון המוסרי סביב העניין מורכב מאין כמוהו, אבל הביטוי הקולנועי שלו – מבחינת עלילה, סגנון, דמויות ומתח פסיכולוגי בלתי נלאה, הופך את "הרוצחים בינינו" לסרט שמעלה זיעה קרה, ממה שקורה על המסך, וגם מחוצה לו.

מריצים קדימה ל-2007. יוצא סרט חדש של שבי גביזון, ותכל'ס הביקורת על "נינה" עובדת מצוין גם כאן: המון מגרעות, אבל יש משהו צלול וברור בסרט שמלכד אותו. לא הרצף הוא זה שעובד אלא האווירה, המכלול, המטא-סרט.
יעל שוב ב"טיים אאוט" תוהה בביקורת שלה האם תמאו עוד מישהו חוץ מדנה מודן שיכול לשלב ברפליקה אחת את המילים "ציפי שביט" ו"אושוויץ". ואילו אני טוען ש"ציפי שביט" ו"אושוויץ" במשפט אחד זה בדיוק שבי גביזון. אז זו תהייתי הראשונה: בפרויקט המשותף של גביזון את מודן, מי אחראי למה? האם זו פשוט סימביוזה מושלמת? הטמעתו של המנטור בתלמידתו? או שפשוט חלוקת עבודה אחרת שהופכת את כל המשפטים הגביזונהיים נורא בולטים בעולם דנה מודני. אלא שגם כל המבנים העלילתיים והמוטיבים החוזרים באים ישירות מהעולם הגביזוני. לעיתים, כמעט על גבול הגניבה העצמית (או, בשם האקולוגיה, המיחזור). ואולי הסרט מכיל את מיטב הלהיטים מתוך סדרת הטלוויזיה שאמורה עוד להגיע. ובתור סרט חדש של גביזון הוא בחר את המיטב של עצמו. "אבידות ומציאות" בהחלט נראה ונשמע ומתנהג כמו בן דוד קרוב של "האסונות של נינה".
אבל הכי משונה: מבחינתי, אחרי כמאה דקות סרט, כל עניין סדרת הטלוויזיה שאמורה עדיין לבוא בהמשך הופך מיותר לגמרי. הסיפור ברור. הדמויות מובנות. החורים בעלילה? מילא. אצפה בסדרה, לפחות בתחילתה, בסקרנות, אבל יהיה לי קשה להשתכנע ש"אבידות ומציאות" הוא ה"פאני ואלכסנדר" של גביזון/מודן. נראה.

ועוד דבר מעניין: בסוף השבוע הזה יוצאים בארץ גם "אבידות ומציאות" וגם "מייקל קלייטון", ובאופן משונה יש משהו דומה באופי של שני הסרטים האלה. קודם כל כי שניהם סרטים עם המון דברים טובים ומרתקים, אבל שנמהלים בהחלטות חלשות שפוגעות בתוצאה הסופית. ושניהם עוסקים במצפון, אשמה והתחרפנות. ולשניהם יש לוק תכלכל אפלולי וצונן, שכאילו צולם לפנות בוקר, רגע לפני הזריחה. הכרזה של "מייקל קלייטון" בקרנות הרחוב מכילה צילום מעולה של ג'ורג' קלוני, בכל תכלכלותו. פרט לכך אין שום קשר בין המותחן המשפטי הניו יורקי והמלודרמה המשפחתית התל אביבית.

הנה הביקורת שלי על "אבידות ומציאות":

להמשך הקריאה…

או:
2003 התקשרה, היא רוצה את האיילת זורר שלה בחזרה

השבוע ב"פנאי פלוס": ביקורת על סרט חדש של שבי גביזון ועיון בדי.וי.די חדש לסרט מוקדם של שמי זרחין (לטובת קוראיי הדיסלקטים: למרות שזה נראה כך למי שאותיות מתחלפות לו בקריאה, שבי גביזון ושמי זרחין אינם אותו איש). פלאשבק ל"סינמסקופ" מ-18 בספטמבר 2003: ביקורת על סרט חדש של שבי גביזון ועיון בסכוייו של סרט של שמי זרחין להפתיע בפרסי האקדמיה. קבלו, "סינמסקופ" טרי-טרי מהארכיון.

חולם אהבה
"האסונות של נינה", סרטו השלישי של שבי גביזון, והראשון אחרי שמונה שנים, הוא יצירה מרגשת שבדרך נס מגרעותיה רק מדגישות את מעלותיה

"האסונות של נינה". שתי חתונות ולוויה
להמשך הקריאה…

שביתת התסריטאים, היום העשירי

פיל אולדן רובינסון, במאי/תסריטאי שאני מאוד אוהב ("שדה החלומות", "סניקרס") מסביר מה השיגה גילדת התסריטאים בשביתות הקודמות, ולמה השביתה מ-1988 נכשלה:

.
.

הכותבים של "הדיילי שואו" נואשים. התוכנית שלהם לא משודרת כבר שבועיים. מה נותר להם לעשות? להרים "לא הדיילי שואו" מהמדרכה בה הם מפגינים. בהשתתפות: שחקן אורח מ"כן הדיילי השואו":

.
.
.
התסריטאים של "הסימפסונים" סופרים למי מהם יש יותר פרסי אמי:

יש פעלתנות די מסקרנת במשרדי המפיצים בשבועות האחרונים. האנשים שלי בפורום פילם מספרים לי שהם ראו שם לפני שבועיים את "זה יגמר בדם" של פול תומס אנדרסון והתגובות היו מדהימות. והאנשים שלי בקולנוע לב מספרים לי שהם כבר ראו בשבוע שעבר את "Be Kind Rewind" של מישל גונדרי ושאנשי המשרד נפלו מצחוק ממנו.

בשבוע הקרוב תמצאו ברחבי תל אביב פוסטרים עם הקופי "הקלטת שתקעה אותי 33 ו-שליש" שתקרא לקהל לעזור ולמצוא שם עברי לסרט של גונדרי ושתזמין קומץ בני מזל להקרנה מוקדמת של הסרט כבר בסוף נובמבר. מצד אחד: הטרנד נמשך, המפיצים מבינים ששמות רעים מזיקים לסרטים. מצד שני: אויה. "הממלכה", ששמו נשמר כבמקור אחרי היוועצות עם קוראי אתר זה, נדחה לינואר. "בין הסדינים של צ'אק", ששמו נקבע אחאי התייעצות עם גולשי האתר של א.ד מטלון, כרגע גנוז (אם כי הוא מקום ראשון באנגליה השבוע, כך שאולי הוא עוד יופשר מגניזתו). כנראה שיש תופעות לוואי לטרנד הזה. בכל מקרה, "Be Kind Rewind" – יש למישהו רעיון. יש כאן מישהו שהיתה לו ספריית וידיאו בשנות השמונים/תחילת התשעים והיתה לו מדבקה כזאת בעברית?

ובינתיים, בג.ג: לא ברורה בדיוק הסיבה, אבל היציאה של "אמריקן גנגסטר" הוקדמה בחודש. הוא ייצא ב-6 בדצמבר. האח. אני מניח שהעובדה שעותק די.וי.די שלו דלף לרשת, כמו גם התגובות המעולות שהסרט זוכה להם באמריקה – אצל המבקרים ובקופות – שיכנעה מישהו שם לרוץ עם הסרט קדימה ולא ללחכות בצד שהמומנטום יאבד. החלטה נבונה.

============

עכשיו אנשי העיתונות הזרה בהוליווד פסלו את "ביקור התזמורת". זה, בעיני, הרבה יותר טראגי ומצער מהפסילה באוסקרים. לאוסקרים יש תקנון נורא ברור, וקל היה לדעת שהסרט בצרות כבר מקריאתו. אבל גלובוס הזהב תמיד היו נינוחים יותר בחוקיהם מהאוסקרים ונדמה ש"ביקור התזמורתצ" הוא גם בול מתאים לטעם שלהם. טום ברנרד, שותפו של מייקל ברקר לניהול סוני פיקצ'רס קלאסיקס, אומר ל"לוס אנג'לס טיימס" שגם הפעם הם מאשימים בהחלטה פעילות של גורמים חיצוניים:

"It's a very competitive year," Bernard said. "We've heard that voices from other foreign films have put pressure [on awards groups] this year."

מה שמצער במיוחד הוא שגלובוס הזהב תמיד היה הרבה יותר פרו-קולנוע ישראלי מאשר האוסקרים. "השוטר אזולאי" ו"סלאח שבתי" זכו בגלובוס הזהב. ויותר מזה: בין תשעים חברי אגודת העיתונאים הזרים בהוליווד, בוחרי הגלובוסים, יש לפחות שלושה דוברי עברית: עמנואל לוי, אביק גלבוע, יורם כהנא. ויש את ג'ודי סולומון, שכבר מזמן לא דוברת עברית, אבל מייצגת את "מעריב" בגלובוס הזהב. הייתם מצפים שדווקא הם יגלו גמישות.

============

ראיתי את "כאריות לכבשים" ברב חן דיזנגוף השבוע ולפניו הוקרנו ארבעה טריילרים. שניים מהם הפתיעו אותי בכמה שהם היו רעים, לסרטים שדווקא היו לי ציפיות מהם. הטריילר של "מצפן הזהב" היה איום ונורא. אם היתה בי סקרנות לראות את הסרט היא התפוגגה למראה הטריילר. (לעומת זאת גיאחה, שבדיוק גמר לקרוא את הספר השבוע, חושב שהטריילר נהדר). גם "מכושפת", החצי-אנימציה-חצי-לא של דיסני, נשמע חינני מהדיווחים, אבל הטריילר שלו היה נטול חן. הבדיחות העצמיות על סרטי דיסני, שאולי נורא מוצלחות בסרט, נראו בטריילר נורא מאולצות. הטריילר השלישי היה ל"אוצר לאומי 2". אין לי ציפיות לגביו, ספק אם בכלל אראה אותו, הראשון היה זוועה והשני נראה זוועה בריבוע.
אבל…
אז הגיע טריילר רביעי שגרם לי להרים גבות מתרשמות. הסרט "Vantage Point" (עם התרגום הכה לירי, מעודן וחסכוני: "שמונה צדדים לאמת") אמנם נראה כמו מותחן קונספירציות שגרתי, אבל הבקרוב היה קצבי, מסקרן, מותח ומרשים. אמרתי לעצמי: את זה אני רוצה לראות.
צפו בו.
והנה הטוויסט: רק בצאתי מהקולנוע, בעוברי ליד כרזות הסרט, שמתי לב שהאישה בתפקיד הנשי השני בחשיבותו בסרט, אחרי סיגורני וויבר, היא איילת זורר. צפיתי בטריילר שוב. אלליי, היא מופיעה שם בלפחות חמישה שוטים, ולא שמתי לב שזו היא. עכשיו אני בוודאות רוצה לראות את הסרט.
וחוץ מזה, תראו מה קורה: יגאל נאור ב"חקירה מעבר לקווים", אוהד קנולר ב"מצונזר" ואיילת זורר ב"שמונה צדדים לאמת". מי אמר ש"מינכן" לא עשה טוב לתעשיית הקולנוע הישראלית. או לפחות לשחקניה.

====

ואני עדיין חייב לכם דיווח מ"בייוולף" וביקורת על "אבידות ומציאות". בעבודה. והגיע הזמן לעדכן את טור הצד משמאל עם הסרטים הטובים והרעים. למה מהסרטים החדשים שיצאו בשבוע-שבועיים האחרונים לדעתכם כדאי למהר ועל מה עדיף לוותר?

שביתת התסריטאים, היום השמיני והתשיעי

עוד כותבי טלוויזיה שובתים משיקים בלוג בהיעדר מקום אחר לכתוב בו (ומכיוון שממילא הם לא מקבלים כסף על האינטרנט): הפעם אלה התסריטאים של דיוויד לטרמן.

=============

ניקי פינק טוענת שזה הווידיאו שכל הוליווד מדברת עליו כרגע. תסריטאי חריף מצא קטעי ראיונות עם כל ראשי התאגידים והאולפנים שלא מוכנים להיענות לדרישת התסריטאים לקבל אחוזים מההכנסות הדיגיטליות (קרי, אינטרנט, סלולרי וכו'). טענתם לתסריטאים: אין בכלל הכנסות מההפצה הדיגיטלית כרגע. טענתם למראיינים: יש לנו ה-מ-ו-ן כסף! התחושה כלפי המוגולים בסוף הצפייה: Busted!

.
.
.

אתמול עשרים בלוגרים הכותבים על טלוויזיה החשיכו את מסך הבלוג שלהם כאות תמיכה בתסריטאים השובתים. הקמפיין הבא שהוצע בתגובות אצל פינק: לנסות לשכנע את צופי הטלוויזיה לשבות במשך יום אחד מצפייה בטלוויזיה במהלך סוף השבוע של חג ההודיה.

גם ג'וס ווידון שובת:

.
.
.

אבל לאדם הממוצע הנושא הזה של תמלוגים עדיין לא לגמרי ברור ונשמע כמו מאבק של עשירים על הזכות להתפנק. ג'ון אוגוסט מסביר למה תמלוגים הם עניין חיוני בעבודה כמו תסריטאות.

ג'ון באומן, מי שעומד בראש צוות המו"מ של התסריטאים, מעדכן על מצב השביתה בכניסתה לשבוע השני שלה, על התוכניות להמשך השביתה ועל המו"מ שכרגע בכלל לא מתקיים:

.
.
.
אתמול גייסו התסריטאים את כוכבי הסדרות להפגנה שמנתה 2500 איש מחוץ לאולפני יוניברסל. השחקנים מ"עקרות בית נואשות", חברי "חברים", ועוד. התמונות והסרטונים בטח יתחילו לזרום תכף, כי כשיש כוכבים בהפגנה גם הפפרצי מתחילים להתעניין בזכויות עובדים.

ועוד מניקי פינק: מה מתכננות הרשתות כדי למלא את האוויר המת שתכף יהיה להם בפריים-טיים? ה-מ-ו-ן שעשועונים. וואו, הטלוויזיה האמריקאית בשעת שביתת תסריטאים תתחיל להיראות כמו הטלוויזיה הישראלית בשבוע עבודה רגיל.

איך תראה הטלוויזיה האמריקאית בעוד שנה אם שביתת התסריטאים לא תסתיים (זהירות, מערכון בינוני):

.
.
.
ולסיום: איך היו נראות הסצינות האהובות עלינו אם לא היו תסריטאים בעולם. לתלמידים שלי: שיעור נפלא בסאבטקסט ואירוניה. חכו לפאנץ' בסוף.

איירה לווין, הסופר שכתב את הספרים שעליהם התבססו הסרטים "תינוקה של רוזמרי", "The Stepford Wives" (המקור והרימייק), "נשיקה לפני המוות" (המקור והרימייק), "הבחורים מברזיל" ו"סליבר", מת אתמול בניו יורק מהתקף לב בגיל 78.

===========

לזכרו של נורמן מיילר, שנפטר בשבת, שלף רוג'ר איברט מארכיונו כתבה מ-1986 בה הוא מבקר את מיילר בן ה-63 על הסט של סרטו ההוליוודי עתיר התקציב הראשון -" Tough Guys Don't Dance" עם ריאן אוניל ואיזבלה רוסליני – אחרי שביים כמה סרטי מחתרת דלי תקציב. מפיק הסרט היה מנחם גולן, ומיילר – אני לא מופתע כלל – חיבב אותו מאוד:

"In a funny way, he feels like family," Mailer says. "I feel as if I understand him. He is easy to caricature, because he always says what he thinks. He's shrewd, he has sound judgment. The big question is whether he will really make the move from exploitation films to serious ones".

(ויה ישי קיצ'לס, אמסטרדם)

===========

את הסרט התיעודי המרתק "פרדייס לוסט" ("גן העדן האבוד"), של ג'ו ברלינר ואלן סינופסקי ("שומר אחי"), ואת סרט ההמשך שלו, אתם יכולים למצוא לעיתים די תכופות בערוץ יס דוקו. הגיע הזמן לשדר את שניהם שוב ברצף כי יש ראיות חדשות בפרשה, וככל הנראה גם סרט תיעודי שלישי שאולי יסגור את חקירת הרצח הזאת אחת ולתמיד.
הסיפור מתחיל ב-1993 כששלושה ילדים נמצאים מתים וערומים בתעלת ניקוז בארקנסו. שלושה נערים נתפסים כחשודים ברצח, ובגלל שהם היו חובבי רוק כבד התביעה ציירה אותם כאנשי כת השטן שרצחו את הילדים כחלק מריטואל דם. השלושה הורשעו. שניים נשלחו למאסר עולם, על השלישי נגזר עונש מוות. ברלינר וסינופסקי הציגו בסרט שעשו על הפרשה עד כמה הראיות היו מתלהמות, נסיבתיות ומבוססות על פחד במקום על הגיון. הסרט הטיל ספק באשמת הנערים. עכשיו, בעידן ה-CSI וה"דקסטר" נתגלו ראיות די.אן.איי חדשות שעשויות לזכות את השלושה סופית. בזירת הרצח לא נמצא בדל די.אן.איי שקושר את השלושה לאירוע, אבל כעת מתברר ששיערות שנמצאו על הגופות ובקרבת מקום שייכות לאביו החורג של אחד הנערים ולחברו הטוב, שסיפק לו את האליבי למעשיו באותו יום. ה"גרדיאן" מדווח.

============

מה הקשר בין שביתת התסריטאים באמריקה ושביתת המורים בישראל?

ג'ון אוגוסט כתב בשבוע שעבר דבר די פוקח עיניים בקשר להשלכות הכלל-תעשייתיות שיהיו לשביתה מתמשכת של תסריטאי הוליווד. זה לא רק עסק של האולפן נגד התסריטאי. זה אומר שזה ישתק את רשתות בתי הקולנוע ויפיל את ההכנסוטת של הרשתות הקמעוניות שמוכרות די.וי.די. אז למה הם לא נכנסים לתמונה ודורשים מהאולפנים תשובות, איך זה יכול להיות שהם לא ממהרים לפתור את המשבר שעשוי לפגוע בעסקים שלהם ב-2009.

The blockbusters of 2009 are sitting unwritten. That’s an economic factor I’ve never seen reported in all of this. The next installments of Spider-Man, Harry Potter, and every other movie franchise are unwritten and unproducible until the strike is over.
If I were a theater chain, I’d be worried. If I were Wal-Mart, I’d demand answers. If I were a shareholder, I’d demand blood. The AMPTP’s refusal to return to the bargaining table is costing more than jobs, and will keep hurting the studios well into 2009 unless they get back to negotiating.

אתמול סיפרה לי מישהי שהבן שלה, תלמיד כתה י"ב יושב כבר חודש בבית לא עושה כלום. אבל, היא הבהירה, לה לא משנה כלום, בגרות מלאה הוא יגמור. "אני לא נותנת לו להתגייס עד שהוא לא משלים בגרות מלאה", היא אמרה לי. ופתאום נפל לי האסימון. גם כאן יש לשביתה השלכות מתגלגלות. אם כל ההורים של תלמידי י"ב ייצאו בהכרזה דומה – "הילדים שלנו לא יתגייסו עד שהם לא יגמרו בגרות" – פתאום השביתה הזאת תפסיק להיות קרב בין המורים ומשרד החינוך, פתאום גם לצה"ל יהיה כאן צד. ואם הרמטכ"ל יגיע לראש הממשלה ויגיד לו, "שמע, אתה דופק לי את גיוס אוגוסט ואוקטובר השנה", פתאום זה לא עניין חינוכי יותר, אלא בטחוני. ולעניינים בטחוניים תמיד יש כסף בארץ, לא? ראש הממשלה מרים טלפון לשר האוצר, מורה לו לשלם מה שצריך, שר האוצר מרים טלפון לשרת החינוך. וזהו, נגמר. וזו גם הטרגדיה הישראלית בשיאה הפרדוקסלי: כנראה שהדרך היחידה להצלת החינוך היא הנצחת הכיבוש.

תכף: עוד דיווחים משביתת התסריטאים. ואז אני מסיים את מדוורי לשבוע הבא על "בייוולף" של רוברט זמקיס, ואז אעדכן כאן על יום הכיף שאירגנו ג.ג/וורנר אתמול לכ-50 מבקרי קולנוע ובני זוג בנסיעה לקרית ביאליק לצפייה בגרסת האיימקס 3D של הסרט. היה עקוב מדם. מי שצילם, מוזמן לשלוח לי לינקים לתמונות.

כמה פנכות מכפולת "כך תפענחו את כרזות הסרטים" ("7 לילות", 9.11.2007) + אייטמים שלא היה להם מקום בעמוד. הרגישו חופשיים להוסיף משלכם.

"כדאי לראות", איברט&רופר ("חגיגה של אהבה")
המפיצים האמריקאים הכי אוהבים לשים את הכותרת "Two thumbs up" מתוכנית ביקורת הקולנוע הטלוויזיונית של רוג'ר איברט וריצ'רד רופר. הביטוי באנגלית מציין את העובדה ששני המבקרים הניפו את אגודליהם כלפי מעלה לטובת הסרט ובכך המלצתם גורפת. וזו, אכן, המלצה אמינה למדי לרוב, לכן היא כה נחשקת. אלא שאיברט כבר יותר משנה מחלים מניתוח להסרת גידול במיתרי הקול ונעדר מהתוכנית ולצד רופר מופיעים מבקרים מתחלפים. חמור יותר: בגלל חילוקי דעות חוזיים אסר איברט לפני כחודשיים על חברת ההפקה של התוכנית לעשות שימוש בצירוף "Two Thumbs Up", שרשום כסימן מסחרי על שמו. כך שכשמפיצי "חגיגה של אהבה" בארץ כותבים שאיברט ורופר אומרים "כדאי לראות", למה הם מתכוונים. ובכן, האמת נעימה כמו קניית בשר שעבר ליקוקי חתול ואז תובל להסתרת הריח. רוברט וילונסקי, המבקר המחליף, קטל את הסרט. ואילו רופר אמר "כדאי לראות אבל עם הסתייגויות". כוחה של עריכה.

"קולע בול!", לארי קינג ("חגיגה של אהבה")
לארי קינג מסי.אן.אן הוא שם נהדר לעטר בו כרזת סרט, הרי כולם מכירים אותו, אבל צריך לדעת: קינג אוהב הכל. לאיש אין טעם. אבל מאז שאולפני סוני נתפסו כשהמציאו מבקר קולנוע פיקטיבי שהעניק ציטוטים משבחים לסרטיהם, כנראה שלארי קינג הוא השם היחיד שיגיד מילה טובה על כל סרט (בתנאי שיציעו לו ראיון עם הכוכב שלו).

"יצירת מופת מהפנטת", פול פישר, "דארק הורייזונז" ("משחקי בילוש")
אוי ויי. כשסרט לא מקבל ביקורות טובות מאף אחד, ואפילו לא זוכה להצלחה כלכלית שאפשר להתגאות בה, צריך להתחיל לחפור עמוק עד שמגיעים לתחתית החבית. ואז מגיעים לאתר האינטרנט "דארק הורייזונז". למרבה המזל יש עדיין לאן לרדת: כשסרט שעולה בישראל משתמש בביקורת של מבקר מתחנת רדיו מקומית בפיניקס, אריזונה או פורט וורת, טקסס דעו שתחתית החבית גורדה.

ארבעה כוכבים, יעל שוב ("היירספריי")
מפיצי הקולנוע בארץ מנהלים יחסי אהבה-שנאה עם המבקרים. שבוע אחרי שהסרט יצא בארץ יוחלפו לרוב הציטוטים הזרים בציטוטים מקומיים (אם הסרט רץ כבר כמה שבועות ואין אף ציטוט ממבקר ישראלי, ראו בכך אות אזהרה). ציון לסרט זוכה להבלטה רק מעל ארבעה כוכבים.

חמישה כוכבים – גידי אורשר, יהודה סתיו, אמיר קמינר, יואב גינאי ("ביקור התזמורת")
חמישה כוכבים. הגביע הקדוש של כל סרט. ואם הוא גם מגיע צמוד לשם של אושיית תקשורת שהקהל מכיר, מה טוב. גידי אורשר ויהודה סתיו הם ככל הנראה מבקרי הקולנוע הכי מפורסמים בארץ. קמינר וגינאי, למרות שאינם אוחזים במשרת ביקורת, מזוהים עם תחום סיקור התרבות והקולנוע. הם מייצגים את המיינסטרים הקולנועי.

"הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי מאז 'אור' ו'שנת אפס'", אורי קליין/ "סרט מפתיע", מאיר שניצר/"סרט נהדר וייחודי", שמוליק דובדבני ("וסרמיל")
טריפקטת האיכות של מבקרי הקולנוע. הייתי מת להשתייך למחנה שלהם, אבל אני חושש להשתעמם שם.

ארבעה כוכבים, אתר סרט ("התנפצות")
המממ… כשזו הביקורת החיובית היחידה שיש לסרט בישראל זה בעצם מסגיר עד כמה הוא רע לא?

ארבעה כוכבים, אתר בידור ובמה ("רק כלבים רצים חופשי")
סליחה. כשזו הביקורת החיובית היחידה.

חמישה כוכבים, "אחד הסרטים הישראלים היפים ביותר. לא להחמיץ, תתרגשו עד דמעות", אלברט גבאי, ערוץ 1 ("נודל")
עצה ידידותית: אם אלברט גבאי ו/או שרי רז הם המבקרים היחידים שמופיעים על מודעת פרסום, אל תלכו לסרט.

"למעלה מ-300 אלף צופים כבר גילו מי המלך של הקיץ" ("שרק 3")
באמריקה סופרים דולרים, בישראל סופרים כרטיסים. 300,000 צופים נשמע להם יותר חזק מ"10.5 מיליון שקלים בהכנסות בישראל!". כשמונים את הצופים הקריאה היא "ומה אתכם? כבר ראיתם?", כשמונים את הכסף המסר הוא "ווהו! גרפנו בוכטות על הסרט הזה!" וזה, בישראל, לא עובד טוב על הקהל. המפיצים מתחילים להתגאות במספרי הצופים בארץ החל ממאה אלף צופים – הרף ממנו סרט בהפצה רחבה בישראל נחשב כבר ללהיט – נתון אותו הם מתחילים לפרסם לרוב בסביבות הצופה ה-80,000.

"הסרט החזק של השנה" ("ילדים של מחר")
מי אמר? אף אחד. זו היתה פשוט סיסמת השיווק של הסרט בארץ. רעיון מבריק. אם הקהל במילא לא מבדיל בין המבקרים – שלא לדבר על זה שחלק מהמפיצים בכלל מחרימים מבקרים – למה שלא נגיד להם אנחנו, בעלי הבית, מה הם אמורים לחשוב על הסרט. ועם ניסוח עקום כזה – "הסרט החזק של השנה" – יש רק לשמוח שהמפיצים אינם מבקרי קולנוע. הבאג היחיד בתיאוריה: הסרט הזה היה באמת מעולה.

"הסרט הקורע של הקיץ" ("מבול של צרות")
קורע לצופים את הצורה, הכוונה.

"סרט כזה מגניב לא היה כבר ימבה זמן" ("תפוס ת'גלים")
אוי ואבוי. נתנו לילד בן 7 לנהל את מחלקת השיווק.

"המותחן המסחרר של השנה" ("זהות אבודה")
רגע נדיר של כנות. הסרט הזה באמת עושה סחרחורות.

"אחד הסרטים המצחיקים של השנה" ("צ'אק ולארי")
ולכן אנחנו מביאים לכם אותו חצי שנה אחרי שיצא באמריקה כשכבר אפשר להשיג אותו בדי.וי.די.