1. מיינסטרים

בשנה הבאה ימלאו 20 ל"וויתנייל ואני", סרט הפולחן הבריטי של ברוס רובינסון עם ריצ'רד אי. גרנט בתפקיד וויתנייל ופול מקגן בתפקיד "אני". בפסטיבל לונדון, המתקיים עכשיו, הוקרן סרט קצר באורך 12 דקות המאחד את שני השחקנים האלה – אבל בתפקידים שונים לחלוטין – בפעם הראשונה מאז. את הסרט ביים דאנקן וולאוויי, וה"לונדון טיימס" מספר איך הוא הצליח לאחד את וויתנייל ואת אני לסרט אחד נוסף, גם אם קצר. אתם יכולים להוריד את הסרט, חינם וחוקי, כאן. או לצפות בו כאן אצלי:

שם הסרט, "Always Crashing in the Same Car", מושאל כמובן משמו של שיר של דיוויד בואי מתוך "Low" (עולם קטן, בדיוק אתמול ראיתי את "אשת החלומות" של האחים פארלי, הגדוש כולו שירים של בואי). וזה כמובן הזכיר לי שגם אני הייתי פעם מעורב בסרט שגנב את שמו משם של שיר, הפעם של הסמיתס.

2. אלטרנטיבי

ג'ונתן רוזנבאום כתב ספר על אורסון וולס והגיע אתמול לערוץ הטלוויזיה הקהילתית של שיקגו כדי לדבר עליו. אחרי כמה דקות שיחה הוא הציג קטע נדיר, הנמשך כשש דקות, מתוך "דון קיחוטה" של וולס. הסצינה הזאת צולמה במקסיקו בסוף שנות החמישים, ונגנזה. הקטע נטול הסאונד מציג את סנשו פנזה מגיע לבית קולנוע ומוצא את דון קיחוטה צופה בסרט. הוא מתיישב ליד ילדה המלמדת אותו איך מלקקים סוכריה על מקל, ואז דון קיחוה רואה אשה במצוקה על המסך בסרט ומנתר ממושבו עם חרב שלופה כדי להציל אותה. הוא כמובן רק מצליח לקרוע את המסך ולהרוס את הסרט. רוזנבאום, כמובן, חושב שיש כאן מטאפורה לגבי אורסון וולס עצמו. בבלוג שלו ב"שיקגו רידר" רוזנבאום מספק הקדמה לקטע ומגדיר אותו כ"שש הדקות היפות ביותר בתולדות הקולנוע":

3. ניסיוני

לכריס מרקר – הבמאי המפורסם ביותר של הסרטים שאיש לא מכיר, כפי שהוא מגדיר את עצמו – יש סרט חדש הנמשך דקה וקיים באינטרנט באתר של "מחברות הקולנוע" (לחצו על תמונת העכבר כדי להפעיל אותו). זהירות: למרות שהוא אירוני ומודע לעצמו הוא עדיין די מבאס (ומזכיר לי את סרטה האחרון של ויויאן אוסטרובסקי – פילנתרופית נהדרת, אוצרת סרטים מעניינת, אבל קולנוענית בינונית – בו היא צילמה את חתוליה במצלמה סלולרית, למגינת ליבם של הצופים). זהו מעין טריילר פיקטיבי לסרט פעולה בכיכובה של העכברה ליילה שחדרה לדירתו של הבמאי ושבתה את ליבו. מרקר מלווה את סרטו במאמר די משעשע, שתרגום שלו תמצאו כאן.

מה שמזכיר לי: מישהו סיפר לי שיצאה מהדורה חדשה בדי.וי.די, מתורגמת לעברית של "ראן" של אקירה קורוסאווה, המכילה כבונוס את "א.ק", הסרט התיעודי של כריס מרקר המתעד את צילומי הסרט. האם מישהו ראה? האיכות נאה? סבירה? ראויה?

אני נורא אוהב לקרוא פיסות נוסטלגיה על היכלי הקולנוע של שנות הששים והשבעים בישראל (וגם על ארמונות הקולנוע המפוארים, עם השטיחים והנברשות, בניו יורק של שנות ה-20). מאיר שניצר, לרגל סגירת קולנוע פאר – שנוסד ב-1960 – משרטט את מסלול בתי הקולנוע המיתיים של תל אביב.
דוד שליט, שכתב את הספר המשובח "מקרינים כוח" המתאר את הכרוניקה של הצגת הסרטים בישראל, מוסיף את הנימה שלו.

אני, לעומתם, חף מנוסטלגיה. זה כמובן מצער אותי כשמחליטים להרוס בית קולנוע ישן במקום לשפץ אותו – כל בתי הקולנוע בראשון לציון, בהם ראיתי המוני סרטים בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נהרסו – אבל הבניין או מיקומו האורבני פחות מהותיים לי, מה שחשוב לי זו איכות ההקרנה. האם אני רואה את הסרט כמה שיותר קרוב לחזון של הבמאי שיצר אותו. וכששליט כותב "כמה מבקרי קולנוע שם קיטרו על היעדר החנייה וכמה טוב שהעבירו את ההקרנות לעזריאלי. דווקא הם, מעצבי דעת קהל, בעטו בבית הקולנוע השכונתי האחרון בעיר", הוא שוכח שהחניה היתה הקטנה בבעיות קולנוע פאר. אלא העובדה שזה היה קולנוע בו רק שניים מחמש אולמותיו צוידו בסאונד דיגיטלי (שמשום מה צרם כמעט מהיום הראשון), ואולמות 4 ו-5 היו קטנים מדי כדי להצדיק צפייה איכותית בהם. שלא לדבר על הבנייה המשונה, והעקבית בלא מעט אולמות ג.ג, בה המסך נמצא מעל קו הראש של הצופים ומחייב הטיית צוואר כלפי מעלה כדי לצפות בסרט.

הסגירה של פאר דווקא מבשרת שינוי נוסף באופני הצפייה בסרטים. אחרי קצת יותר מעשור של מולטיפלקסים עירוניים, שכונתיים, שוויתרו על גודך מסכים לטובת כמות, שוב נזכרו בעלי בתי הקולנוע שסרט מוצג במיטבו כשהוא מוקרן על מסך גדול ועם סאונד חזק. וזה נכון באותה מידה למייקל ביי ולאינגמר ברגמן. כשסרט עוטף אותנו בתמונותיו ובצליליו אנו נשאבים לתוכו. והדור החדש של בתי הקולנוע, שנמצא עכשיו בהקמה, מחזיר את מסכי הענק (ומתקן טעות תפיסתית בת עשור: אפשר ליצור אולם קטן ובו מסך גדול). המחיר שעלינו לשלם על כך הוא נדל"ני: האולמות האלה, שנועדו להילחם במסכי הפלזמה 50 אינץ', בלו ריי והסאונד ההיקפי הדיגיטלי הביתי (שגם במערכות ה-200 דולר היה מוצלח יותר מהסאונד באולם 5 בפאר) ייבנו כעת בפרברים (שזה אירוני: כי אני סבלתי מנעוריי הפרבריים כי רציתי לחיות בין המון בתי קולנוע במרחק הליכה ברגל וחלמתי לעבור לתל אביב, ועכשיו כשאני גר מעל קולנוע גת נדמה שדווקא ראשון לציון עומדת להיות תוך שנתיים העיר עם הכי הרבה מסכי קולנוע בארץ).

===========

ההלם הכי גדול שהכה אותי עם מותה של דבורה קר ביום שלישי, בגיל 86, היה העובדה שהיא עדיין היתה בחיים. בגלל בריאותה הרופפת ומחלת הפרקינסון שלה, קר לא נראתה בפומבי מאז 1994 ולא שיחקה בסרטים מאז שנות השמונים. ובכל זאת, היא מאכלסת כמה מהפריימים הכי מפורסמים בתולדות הקולנוע, כמו זה:

=============

טוד היינס הוזמן לפני כשבועיים להקרין את סרטו "Safe" (עם ג'וליאן מור בתפקיד הראשי) בעיר מגוריו פורטלנד, אורגון, במסגרת פסטיבל סרטים על זיהום אוויר ואיכות הסביבה. אבל הוא היה בדיוק בפסטיבל ניו יורק, לבכורת "אני לא שם, סרטו החדש עם קייט בלנשט, אז הוא שלח להם את הווידיאו הבא במקום, כהקדמה להקרנה:

(ויה ריי פרייד)

"רק כלבים רצים חופשי" חופשי אינו סרט ההמשך ל"כלבים לא נובחים בירוק", אבל הוא בהחלט מתחרה איתו על תואר השם הגרוע ביותר אי פעם לסרט ישראלי. והוא גם סוג של קטסטרופה. אם כי, היה כאן פוטנציאל ל"שבעה צעדים" ישראלי, אם רק היה כאן במאי. הנה הביקורת רוויית הספוילרים שלי על הסרט:
להמשך הקריאה…

סליחה על העיכוב. עבודות תשתיות בייתיות ניתקו אותי מהאינטרנט ל-26 שעות. והיום: בן אפלק אצל ג'ון סטיוארט. ואצל סטיבן קולבר: אושיית האינטרנט קרייג מקרייגסליסט.
להמשך הקריאה…

אם ביימתם השנה סרט שהייתם רוצים שיקחו אותו בחשבון למועמדויות לגלובוס הזהב או לנשיונל בורד אוף ריוויו או לפרסי איגודי המבקרים, התאריך האחרון שלכם להקרין אותו בפני הקבוצות האלה הוא 5 בדצמבר. ההצבעות מתחילות ב-10 בדצמבר.

=========

זו בהחלט אחת השנים הכי סוערות בתולדות האוסקר הזר, לפחות בשנים בהן אני עוקב אחר התחרות. הקטגוריה המנומנמת הזו, בדרך כלל, הצליחה לסחוט בשבועות האחרונים לא מעט כותרות. זה התחיל עם פרשת "ביקור התזמורת". וזה הגיע לשיא אתמול כשהאקדמיה הודיעה לטייוואן שהיא – קחו אוויר – פוסלת את "זהירות, תשוקה" של אנג לי מהתחרות. וכך בתוך שבוע עפו מהרשימה שני סרטים שרבים האמינו שמקומם בתשיעיה הסופית מובטח (ואולי אף בחמישיה הסופית). מה שאומר שהמירוץ עכשיו פתוח לחלוטין.
אז מה קרה לאנג לי? נציגי האקדמיה צפו בסרט, ואפילו נשארו במקום עד הקרדיטים, והגיעו למסקנה שהסרט אינו מספיק טייוואני כדי להתמודד. לא היה נימוק מורחב מזה, דבר שעורר לא מעט תהיות. אז נכון ש"זהירות, תשוקה" צולם ברובו בסין עם שחקנים סיניים, אבל זה לא מנע מהאקדמיה להסכים למועמדות של אנג לי כנציג טייוואן גם כשסרטיו צולמו בניו יורק ("מסיבת נישואים") או הונג קונג ("נמר, דרקון"). אז מה השתנה הפעם? אולי העובדה שבעוד האקדמיה הסכימה לראות בעבר את טייוואן והונג קונג כחלק מסין, והעלימה עין כששחקנים ואנשי צוות ממדינה אחת עבדו בסרט ממדינה אחרת, ב"זהירות, תשוקה" ההפקה היתה כנראה בינלאומית מדי לטעמם: הבמאי אמנם מטייוואן, אבל התסריטאי אמריקאי, הצלם מקסיקני והמלחין צרפתי. במילים אחרות, נדמה שאף מדינה לא היתה יכולה להיות זכאית להגיש את הסרט. (אגב, סין – שהסרט צולם בתחומה – הצהירה שהיא תגיש את הסרט כנציג שלה לאוסקרים, אבל טייוואן הוכיחה שמעשים חזקים יותר ממילים ולא אמרה דבר, ופשוט הגישה את המסמכים לאקדמיה לפני סין. אנג לי, מצידו, בכלל לא רצה שהסרט שלו יהיה נציג סין לאוסקרים אחרי שהצנזורים במדינה דרשו ממנו לחתוך קטעים מהסרט).

אבל התעלומה האמיתית היא איך גילו חברי האקדמיה שהסרט של אנג לי לא עומד בתקנון. מכיוון שטייוואן שלחה במקומו את הסרט "אטיוד לאי" של צ'ן הואי-אן (הצלם של הו שיאו-שיאן) לא נותר לי אלא להסיק שצ'ן המניאק הרים טלפון לאקדמיה והלשין לה שהצלם הוא יליד מקסיקו. אפשרות נוספת היא שהמלשין הוא יוסף סידר, שניסה להיפטר מאנג לי כדי להבטיח מועמדות ל"בופור".

האם יש צורך, אם כן, בהשקת קטגורייה זרה נוספת, כזו שתיקח בחשבון הפקות קוסמופוליטיות יותר, המופקות בבליל שפות ועם מגוון של אנשי צוות ממדינות שונות? אני מניח שבאיזור יולי הבא יישבו חברי האקדמיה ויהגו בנושא הזה, לקראת אוסקר 2009.

אבל זה עוד לא הכל: גם בוליביה נפסלה. כנראה שבגלל שהיא פשוט שלחה את הסרט שלה מאוחר מדי (זה כבר קרה לה לפני שנתיים). בעוד לישראל ולטייוואן הרשתה האקדמיה לשלוח סרט חלופי, בוליביה נאלצה להישאר בחוץ. גם כאן התעוררה סערה תקשורתית בבוליביה. מפיקי הסרט שנשלח מאשימים את הבלוגרים הבוליביאנים שאם לא היו לועגים להם על העיכוב במשלוח, ואף שולחים מיילים לאקדמיה כדי לקבל תגובה בנושא, איש באקדמיה האמריקאית לא היה שם לב שהסרט הבוליביאני הגיע באיחור. הרי ידוע שחברי האקדמיה ממילא לא בודקים את הדואר כל יום.
גם כאן מופנות אצבעות מאשימות לכיוונו של סידר.

וגם זה עוד לא הכל: אחרי שנשלח הסרט ההודי לאוסקר תבעה במאית מתחרה את הוועדה הבוחרת את הסרטים בהודו והאשימה אותם באי סדרים. האקדמיה פנתה לוועדה ההודית וביקשה לוודא שהנציג שלהם נבחר כדין (השמועה היא שיוסף סידר הוא זה שדירבן אותה להגיש את התביעה). גם כאן האקדמיה האמריקאית נתנה להודים אפשרות להחליף סרט. הוועדה ההודית התכנסה והחליטה להשאיר את הבחירה על כנה.

וכך יצא ששנת 2007, בדיוק בשנה שלישראל היה סיכוי להכניס סרט לאוסקרים, החליטו פקידי האקדמיה לשבת על כל מילה בתקנון. ברור שאם יוסף סידר לא היה בוחש בעניינים כל זה לא היה קורה.

אז מה קורה עכשיו? 63 הסרטים – מספר שיא – יחולקו לשלוש קבוצות, 21 סרטים בכל קבוצה. ועדה של חברי אקדמיה – רובם פנסיונרים עם שפע זמן פנוי – תחולק לשלוש קבוצות. כל קבוצה תצפה ב-21 הסרטים שלה ותבחר מתוכם שלושה סרטים. כל חברי הקבוצות חייבים לצפות בכל הסרטים בחטיבה שלהם (הם רשאים לעזוב את הסרט אחרי חצי שעה אם הם סובלים ממנו, ועדיין יירשם להם שהם ראו אותו. אבל חצי שעה רצופה הם חייבים לראות ממנו, אפילו בלי הפסקת שירותים). תשעת הסרטים האלה יוקרנו אז בפני כל חברי הוועדה ובהצבעה חוזרת תצומצם הרשימה לחמשת המועמדים הסופיים. חמשת המועמדים האלה יוקרנו בפני כל 6000 חברי האקדמיה. רק החברים שהחתימו כרטיס נוכחות המוכיח שראו את כל חמשת הסרטים המועמדים זכאים להצביע לקטגוריה הזאת (כלומר, קטגוריית הסרט הזר היא בין הבודדות באוסקר בה באמת חייבים לראות את הסרט לפני ההצבעה, ולא לסמן בטופס על סמך באז, פרסום או חיבה אישית. וכאמור, ההחתמה מתבצעת ביציאה מהסרט, ורק בתום חצי שעה מתחילתו). משלוח של סקרינרים בדי.וי.די אסור בקטגורייה זו.

אני מאמין שלמרות ש"בופור" מגיע לאוסקרים נטול באז וביקורות כמו "ביקור התזמורת", הרי שמרגע שיישבו חברי הוועדה לצפות בו הם לא יוכלו שלא להתפעם ממנו.

הנה הדיווח של "וראייטי" בנושא; של אנתוני קאופמן מ"אינדי-ווייר", אחד התומכים הגדולים של "ביקור התזמורת"; של סשה סטון; ושל נתניאל ר.

ואלה 63 הסרטים שיתחרו ביניהם כדי להגיע למועמדות לסרט הזר, ב-22 בינואר:
להמשך הקריאה…

והיום: ג'ייק ג'ילנהול, זכרונות השירותים הציבוריים של הסנטור לארי קרייג, וסמנתה בי הולכת לבדוק מה כל כך כיף במכוני גמילה לידוענים. ואצל סטיבן קולבר: גארי קספרוב. מחר: בן אפלק.

להמשך הקריאה…

ביקורות השבוע במדור הדפוס: האם רוברט בנטון ("חגיגה של אהבה") וקנת בראנה ("משחקי בילוש") איבדו את זה?

========

שאפו לפיני אסקל, הרכש החדש של מערכת "פנאי פלוס", על ההתייחסות המוצדקת שלו לשביתת התסריטאים האמריקאים שהיתה אמורה לפרוץ בשבועות הקרובים. ממש אתמול, ביום שהטקסט הזה הגיע לקיוסקים, נדמה שאיום השביתה נמוג כשמפיקי הוליווד חזרו בהם מהדרישה הכי דרקונית שלהם מהתסריטאים, זו שהקפיצה להם את הפיוזים. המפיקים דרשו לבטל את הכנסות התסריטאים מתמלוגים. כרגע, כל די.וי.די שנמכר מכניס לתסריטאי שחתום על הסרט 4 אחוז ממחיר המכירה. המפיקים דרשו לבטל את זה. התסריטאים דרשו להכפיל את האחוזים ל-8 ולהחיל את הסדר התמלוגים על כל הפצות הניו-מדיה, אינטרנט וסלולר. אז כרגע יש סיכוי שהשביתה הזאת תבוטל.
ובינתיים בישראל: אסקל כותב "תסריטאים ובמאים מחזיקים ידיים בצורה מטאפורית ומחכים שמשהו יקרה. כן, הם מדברים, וכן, הם זועמים, אבל ההפגנה (סו קולד) היא בעיקר הפגנת אימפוטנציה", ואכן יש תחושה שקצת מדברים יותר מדי, ועושים פחות מדי, אבל נכון לעכשיו התוצאות הן לטובת התסריטאים והיוצרים. המחאה מהשבוע שעבר עזרה לעצור את חקיקת חוק זכויות היוצרים שאיים לנשל את היוצרים מהזכויות ליצירתם, בשנה שעברה הצליחו היוצרים לכופף את הוט ואת הזכיינים ולהביא אותם לשלם בראשונה תמלוגים, ואך לפני שבועות ספורים הנפיקו קשת ואיגודי התסריטאים והבמאים מחירון ראשון מסוגו מאז קום הטלוויזיה הישראלית למחירי מינימום של עבודת תסריטאים ובמאים, מחירון שמחייב כרגע רק את הפקות קשת, אבל שבפועל יהפוך לסטנדרט התעשייתי. ומי שעוקב באופן יומיומי אחר דיווחי המו"מ מהוליווד רואה שגם שם לא הכל מיליטנטי. נתחים מרכזיים בגילדת התסריטאים רצו לאגד את כוח השביתה שלהם עם גילדות הבמאים והשחקנים, שהכריזו על שביתה ביולי 2008 אם לא ייכנסו איתם לדיוני חוזים מחודשים. רק פלח מיליטנטי יותר מהאגף הלוס אנג'לסי של הגילדה טען שהשביתה חייבת להתקיים בשבועות הקרובים, ולפרוץ באופן מפתיע, ללא הצבת תאריך יעד, כדי למנוע מהאולפנים לאגור תסריטים ובכך להפוך את השביתה למעין חופשה. ניקי פינק מסכמת את המצב, נכון להיום.

===========

חדשות מעולות: "קונטרול" נקנה להפצה בישראל. תאריך ההפצה המשוער: ינואר. המפיץ הצדיק: עודד הורביץ מסרטי אורלנדו. "קונטרול", סרטו של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן, יצא בסוף השבוע באמריקה וזכה למטר של לא מעט ביקורות מעולות ומוצדקות. זהו הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה – עצוב להפליא, אבל מהווה שילוב מדויק בין אהבה למוזיקה ותשוקה לקולנוע.

היום: מריל סטריפ, ברק אובמה וסטיבן קולבר יוצא בהצהרה דרמטית. מחר: ג'ייק ג'ילנהול.

להמשך הקריאה…

ב"עין הדג" שאלו אתמול "מה עושים כשמכירות כרטיסי הקולנוע באמריקה עוברות תקופה לא טובה? מחפשים אשמים. והנה נמצא אשם חדש: משחקי הוידאו, וספציפית, 'היילו 3'. בזה עוד לא האשימו אותם". והוסיפו לינק לכתבה ב"אד-אייג'" המאשימה את "היילו 3" בכשלון הסרט החדש של בן סטילר, "אשת החלומות" (לשעבר "שובר הלבבות"). לא האשימו, אבל ההצלחה של "היילו 3" היתה צפויה – גם אם לא במימדים אליהם הגיעו, עם מכירות בסך 170 מיליון דולר ביום אחד – וגם היה ברור שתהיה לזה השפעה מסוימת על כל מה שקורה מסביב. כך כתבתי ב"7 לילות" ב-21 ביוני, לפני ארבעה חודשים:

האם (הסרטים) יצליחו? האם ישברו שיאים? או שחודש אחרי שהעונה התחילה, ועוד לפני שמתחילה חופשת הקיץ לתלמידי בתי הספר, כולם כבר מותשים מהבליץ הגדול ואת שאר הקיץ יעבירו בבית מול "היילו 3"?

בסוף "היילו 3" זז לתחילת הסתיו ועונת הקיץ ניצלה. הטקסט המלא ההוא נמצא כאן.

=============

נורית שני שלחה אתמול מכתב אישי למנויי קולנוע לב לגבי הסגירה הצפויה של לב אביב ב-31 בדצמבר: "האולמות ברמת אביב אכן נסגרים, אבל אנחנו ממשיכים לעבוד במלוא המרץ. לתושבי אזור רמת אביב, אני מבטיחה שנוסיף הקרנות בלב דניאל שבהרצליה ובלב אלרם שברמת גן, ואף נבדוק אפשרויות לרכוש או לשכור אולמות חלופיים באזור".

============

פסטיבל ניו יורק ננעל לפני ארבעה ימים, אבל לג'יימי סטיוארט יש עדיין עוד סרטון או שניים בקנה. הנה סרטון מספר 3, בכיכובם של פיגומים, שלוליות וטוד היינס. מומלץ מאוד.

=============

איזה שבוע משונה: ברשימת שוברי הקופות באמריקה מסוף השבוע האחרון אף אחד מ-17 הסרטים הראשונים ברשימה לא מציג השבוע בישראל. נורא 1996.

===========

אמריקה עדיין מנסה לפענח את תעלומת טיילר פרי. "הניו יורק טיימס" חוזר אליו בפעם השלישית השבוע, הפעם בטענה שסרטיו מנציחים סטריאוטיפיים שחורים. וניוזדיי. והלוס אנג'לס טיימס. גלן קני תוהה גם הוא בעניין. ומהארכיון: אבנר שביט ב"עכבר העיר" מ-2006 כותב על הבכורה של פרי.

=============

על פי הדיווח ב-AP זה מה שאמר דיוויד לינץ' לקהל הישראלי בביקורו כאן השבוע:

"The experienced gardener doesn't worry about the leaves. Get at (the problem) from its roots," he said. "A peace on the surface — it doesn't address the seeds of war … it's a `peace' of paper."

וזה הזכיר לי את הסצינה הזאת, מתוך "להיות שם" של האל אשבי, בו מגלם פיטר סלרס גנן רפה שכל שדימויי הגננות שלו נתפסים כפניני חוכמה על ידי פוליטיקאים ואנשי ממשל:

President "Bobby": Mr. Gardner, do you agree with Ben, or do you think that we can stimulate growth through temporary incentives?
[Long pause]
Chance the Gardener: As long as the roots are not severed, all is well. And all will be well in the garden.
President "Bobby": In the garden.
Chance the Gardener: Yes. In the garden, growth has it seasons. First comes spring and summer, but then we have fall and winter. And then we get spring and summer again.
President "Bobby": Spring and summer.
Chance the Gardener: Yes.
President "Bobby": Then fall and winter.
Chance the Gardener: Yes.
Benjamin Rand: I think what our insightful young friend is saying is that we welcome the inevitable seasons of nature, but we're upset by the seasons of our economy.
Chance the Gardener: Yes! There will be growth in the spring!
Benjamin Rand: Hmm!
Chance the Gardener: Hmm!
President "Bobby": Hm. Well, Mr. Gardner, I must admit that is one of the most refreshing and optimistic statements I've heard in a very, very long time.
[Benjamin Rand applauds]
President "Bobby": I admire your good, solid sense. That's precisely what we lack on Capitol Hill.

השבוע השני למבצע "ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר באריזה יומית, כמעט (כמעט) בזמן אמת". רק ללקוחות "סינמסקופ".
והיום (כלומר, אמש): אל גור זוכה בפרס נובל, טוני סנואו בא לדבר. ואצל סטיבן קולבר: המועמד לנשיאות דניס קוסיניץ' מגיע לאולפן לרוקן את כיסיו. ויש בונוס סטיבן קולבר בסוף. ומחר: מריל סטריפ.
להמשך הקריאה…