26 ספטמבר 2007 | 16:32 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

סף השפה

בהנחה ובתקווה שענייני האנגלית ב"ביקור התזמורת" מאחורינו, אני חושב – ובזאת מציע – שהמפיקים והיוצרים חברי האקדמיה בישראל צריכים להתארגן ברגע זה, לדרוש כינוס של הנהלת האקדמיה ולהציע שינוי לאלתר של תקנון האקדמיה.
החוקים החדשים צריכים להיות:
– פיצול הבחירה ל"פרס הסרט הטוב ביותר" ו"נציג ישראל באוסקרים" לשתי קטגוריות נפרדות.
– הבהרה ברורה לסוגיה מהו סרט ישראלי. שפה? לוקיישן? אנשי צוות? אחוזי השקעה?
– הסרטים שייכללו בקטגוריית "נציג ישראל באוסקרים" יהיו כאלה שהאקדמיה עצמה, עם יועציה המשפטיים, יאשרו שהם עומדים בתנאים להיחשב מועמדים פוטנציאליים לאוסקר האמריקאי.
– הכללת כל איש צוות ושחקן המשתתף בסרט ישראלי כבעל זכות להיות מועמד.

למה?

שימו לב מה הולך לקרות בשנת תשס"ח. לחברת יולי-אוגוסט, האנשים מאחורי "ביקור התזמורת", עומד לצאת "אדם בן כלב": סרט דובר אנגלית, עם במאי אמריקאי, צלם גרמני, תסריטאי ישראלי שגר בלוס אנג'לס, לוקיישנים ברומניה וישראל וצוות שחקנים מעורב. האם זהו סרט ישראלי? האם הוא זכאי להיות מועמד לפרס אופיר? ואם הסרט הסרט זכאי להיות מועמד לאופיר, מה הרעיון שהבמאי, השחקן והצלם יהיו פסולים ממועמדות? ואם הסרט יכול להיות מועמד לאופיר, ואם הוא נפלא ומצוין, הרי שבגלל שהוא דובר אנגלית הוא כמובן לא יוכל להיות מועמד לאוסקר בשפה הזרה, מה שאומר שאין לו סיכוי לזכות בפרס אופיר, בו – כבר הבנו – נבחר הסרט שממילא תומכיו חושבים שהוא הנציג הכי ראוי לאוסקרים. וכך, חברת ההפקה שהכי הרוויחה השנה מהאיחוד הלא מוצדק של פרס הסרט והשליחה לאוסקר הולכת להידפק מאותו סעיף בשנה הבאה.
הגישה שלי: הסרט צריך להיות מועמד וכך כל איש צוות שעשה עבודה ראויה לשבח שעזרה לסרט להצטיין, ללא חשיבות הלאום או מקום מגוריו. וכדי שהסרט יוכל לזכות בתואר "הסרט הטוב ביותר" ללא חישובי אוסקרים הזרים לעניין, יש להפריד בין הקטגוריות.
ולא רק הם: לאורי ברבש יש קופרודוקציה ישראלית-פולנית דוברת אנגלית. לין רות, במאית טלוויזיה אמריקאית, ביימה בישראל עיבוד ישראלי דובר אנגלית ל"פנתר במרתף" של עמוס עוז, ואפילו ליצחק (צפל) ישורון יש סרט חדש דובר אנגלית (ולא אתפלא אם יהיה מינון רב של אנגלית בסרטם החדשים של עמוס קולק ועמוס גיתאי).
על פי התקנון הנוכחי, לאף אחד מהסרטים האלה אין שום סיבה להגיש מועמדות לפרסי אופיר. ממילא רוב יוצריהם ושחקניהם לא זכאים להיות מועמדים, וממילא אין לאף אחד מהם סיכוי לזכות באופיר כי הבוחרים מעדיפים לתת את הפרס לשגריר האוסקרים הפוטנציאלי. אם התקנון לא משתנה, התקווה היחידה שיש ליוצרים ולמפיקים של הסרטים האלה היא שהם יהיו מחורבנים, ואז הסוגייה לא תהיה כל כך משמעותית.

=========

ובינתיים, בספרד: לי מרשל, אחד ממבקרי הקולנוע של "סקרין אינטרנשיונל" ראה את "תנועה מגונה" של צחי גראד, שהוקרן בשבת בפסטיבל סן-סבסטיאן, ויצא מגדרו.

ציטוט 1:

A satirical social comedy turns into a terrific, slow-burn revenge drama in Israeli actor Tzahi Grad's second directorial outing. Though the rough, low-budget production values will put off mainstream distributors, arthouse and genre specialists should take a look at this title, whose strong script and bravura performances – especially from Gal Zaid as the small guy who decides to stand up to the big boss – more than make up for its lack of technical polish.

ציטוט 2, המכיל הפתעה בסופו:

the clever thing about the script, backed up by Zaid's fine performance, is the way that Michael's progression from mild-mannered, defeatist family guy to courageous avenging hero is realistic every step of the way – at least until the final showdown, which is so unexpectedly over-the-top it feels like an ironic, tension-releasing nod to the conventions of the genre (at both San Sebastian screenings, the audience burst into applause at this point).

=========

ובינתיים, בלונדון: גם ה"לונדון טיימס" מגלה שהעתיד בקולנוע יהיה בתלת מימד, ומציג את הסיכויים והסיכונים שבעסק. מצד אחד: ג'יימס קמרון, דרימוורקס, רוברט זמקיס, סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון הולכים להוציא סרטים בתלת מימד בשנתיים הקרובות. מצד שני: האם בכלל יהיה איפה לצפות בהם? כרגע יש רק 1000 מסכים המותאימים להקרנת תלת מימד בכל העולם ועד 2009 צפויים להיות רק 5000 מסכים בכל העולם. בישראל, למשל, יהיו עד 2009 שלושה מסכי איימקס 3D. אבל האם יהיו כאן בכלל מסכי תלת-מימד בהקרנה דיגיטלית? אני מהמר שבעלי בתי הקולנוע המקומיים לא יזדרזו להשקיע בכך, ושמקסימום נזכה לראות את השקתו של אולם ה-3D-דיגיטל הראשון בארץ בתחילת 2009.
ג'יימס קמרון ושותפו, ג'ון לנדאו, אומרים בכתבה ב"טיימס" את שני המשפטים שגורמים להוליווד לקוות שה-3D יציל את חייהם: יהיה מאוד קשה לעשות עותקים פיראטיים של סרטים תלת מימדיים. וכרגע, כשאיכות ציוד הצפייה והשמע הביתיים כה משובחים, צריך למצוא משהו יוצא דופן כדי להוציא אנשים מהבית. האמת, סרט של קמרון בתלת מימד נשמע לי כמו הדבר שאני הכי מחכה לו. וכפי שכתבתי בעבר, כדי לראות את "בייוולף" של זמקיס – שיהיה למעשה הסרט הראשון שייצא בהפצה תלת מימדית גלובלית (באולמות שיאפשרו את זה) – אסע בנובמבר עד קריית ביאליק, שם יהיה המקום היחיד בארץ בו הוא יוקרן בגרסתו התלת מימדית.
ואגב, יש כבר עדכון לאחד הפרטים בכתבה של "הטיימס": בשנה האחרונה הוכרז ש"אוואטר" של קמרון ו"מפלצות נגד חיזרים" של דרימוורקס, שניהם סרטי תלת מימד, ייצאו בדיוק באותו סוף שבוע, 20.5.2009. לפני כמה חודשים דרימוורקס הסכימו לזוז בשבוע, ל-13 במאי. אבל לבד מהעניין השיווקי, תקשורתי, היתה בעיה טכנית: בגלל ששני הסרטים רוצים לצאת בהפצה מקסימלית, באלפי מסכים באמריקה, התברר שעד 2009 פשוט לא יהיו מספיק מסכים כדי להכיל שתי הפצות ענק תלת מימדיות. השבוע ג'פרי קצנברג הודיע שהוא מזיז את יציאת "מפלצות נגד חיזרים" המונפש למרץ 2009. והוא כבר טבע ססמה אותה בוודאי יפמפם בשנה וחצי הקרובות: "ב-2009 הקיץ יתחיל במרץ".

26 ספטמבר 2007 | 07:38 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

תמונות חיפניות

לא שמתי לב לזה קודם: פסטיבל ירושלים הוא לקולנוע. פסטיבל חיפה הוא לסרטים.

סרטים או קולנוע

=========

אז מה לראות בפסטיבל חיפה שמתחיל מחר?

שמוליק דובדבני ממליץ על "סאלו" של פזוליני, "ימים ורוחות" הטורקי, "הגירוש" של זוויאגינצב, "בחזרה לנורמנדי" של ניקולה פיליבר, "אופיום, יומנה של משוגעת" ו"כביריה" האילם.

מאיר שניצר, בטקסט משובח, על "אופיום", "בחזרה לנורמנדי", "ימים ורוחות", "אופוריה", "הגירוש" ו"אלכסנדרה" של סוקורוב.

אורי קליין מסביר היטב למה הקרנת העותק המשופץ של "כביריה", הספקטקל האיטלקי מ-1914, הוא אירוע קולנועי.

והנה ההמלצות והאזהרות שלי:

להמשך הקריאה…

25 ספטמבר 2007 | 20:09 ~ 26 תגובות | תגובות פייסבוק

עורות הכרך

התמונה הזאת, בשער "ניו יורק מגזין" שיצא לדוכנים אתמול, הרגה אותי:

כהן, כהן, באומבך ואנדרסון

אלה השותפים במשרד עורכי הדין כהן, כהן, באומבך ואנדרסון. לא. אלה האחים כהן, ווס אנדרסון ונוח באומבך, היוצרים שהופכים את פסטיבל ניו יורק שייפתח בשבוע הבא, לפסטיבל ניו יורקי אמיתי. "ניו יורק מגזין" חוגג את העובדה שכמה מבכירי היוצרים הניו יורקיים יציגו השנה בפסטיבל המקומי את תוצרתם הטרייה, וביניהם אייבל פררה, ג'וליאן שנאבל וסידני לומט. ויש גם ראיונות: האחים כהן, אנדרסון, באומבך עם זוגתו ג'ניפר ג'ייסון לי (לא להתבלבל עם בארט פרוינדליך וג'וליאן מור), שנאבל, לומט וקו-זמן המתאר את תולדות הקולנוע בניו יורק. אני קורא את החומר הזה בעודי מתארגן לנסוע לחיפה וליבי מתמלא קנאה ותסכול. אף אחד מהסרטים של היוצרים האלה לא יוקרן בחיפה. וחוץ מהאחים כהן ושנאבל, אני לא יודע האם ומתי יופצו סרטי האחרים בארץ. ייאוש, תסכול. שוב נותרנו רחוקים ומבודדים, מרחק חצי שנה מההוצאה בדי.וי.די.

============

גע"ס התרגשה מאירועי "מרגל השמפניה" בבלוג, וריגשה בחזרה.

============

אביעד ק ראה אתמול את "האמיצה" בהקרנת עיתונאים וסבל קשות. אני – שחושב שניל ג'ורדן הוא אחד הבמאים החכמים שעובדים כיום – אהדתי את הסרט, בעיקר כי תענוג להתווכח עם תפיסת עולמו רבת הפרדוקסים. אנסה להרחיב לקראת יום חמישי.

===========

סינמסקופ אינטרנשיונל

ג'פרי וולס, גוד בלס הים, קרא את הקטע שניקי פינק כתבה בעקבות הפוסט שלי על "ביקור התזמורת" ועשה את מה שאני הייתי צריך לעשות מלכתחילה: הלך לברר (אני העדפתי לצעוק לנציגי האקדמיה שיקומו ויבררו בעצמם ויתנו תשובה מוסמכת ולא ישאירו את הבירור בידיים של מפיקים או עיתונאים). האנשים שהוא דיבר איתם – למרות שאינם נציגים רשמיים – משמיעים צפירת הרגעה: לא נראה שתהיה בעיה תקנונית עם כמות האנגלית בסרט. אשת האקדמיה מוסרת שהעסק בבדיקה. התוצאה: אייטם שמקפיץ את מדד הבאז של "ביקור התזמורת" ב-15 אחוז לפחות.

הדד-ליין להגשה הרשמית של הטפסים והעותקים של נציגי המדינות לאקדמיה האמריקאית הוא יום שני הקרוב, 1 באוקטובר. אן תומפסון מתחילה לפשפש בתחרות הסרט הזר, ומזכירה שלסוני פיקצ'רס קלסיקס יש בתחרות שלושה סרטים – מישראל, צרפת ואוסטריה (שמגישה סרט שואה). היא מפנה לאתר המרכז את כל הסרטים הזרים שינסו לזכות במועמדות השנה.

=======

בקרוב, היום ומחר, כאן בבלוג: ביקורות על "סופרבאד" הנהדר ועל "הרחק ממנה" הגם-כן-נהדר-אבל-מסוג-אחר ופריוויו פסטיבל חיפה. ביום חמישי אני מקווה שאצליח לפתוח דיון ב"האמיצה" ולהשיק הרפתקאה בלוגית שעשויה להיות משעשעת למציאת שם עברי לסרט הוליוודי חדש. ומיום חמישי בערב עוברת מפקדת "סינמסקופ" לחיפה, בחיפוש אחר סרטים ראויים בפסטיבל ואחר בתי קפה באיזור האודיטוריום המגישים חיבור אינטרנט אלחוטי. קוראי הבלוג בחיפה מוזמנים להמליץ איפה כדאי להתנחל בין הסרטים. מקווה שאספיק לעמוד בכל המטלות האלה ביומיים הקרובים. בקיצור, מי שבנה סוכה, שיוודא שיש בה אינטרנט. יהיה כאן אקשן.

24 ספטמבר 2007 | 11:50 ~ 47 תגובות | תגובות פייסבוק

רד ליין, בלו סטיל

ב"הארץ" תרגמו אתמול את הראיון של סת רוגן ב"גרדיאן" שמכיל את אחד הסקופים הענקיים והמצחיקים של שנה: מה הסרט האהוב על טרנס מאליק מהשנים האחרונות? קראו בעצמכם:

"Pineapple Express" יעלה לאקרנים רק בקיץ הבא. כדי לגרות את התיאבון, רוגן מספק טעימה: "אפאטו הוא בשבילי כמו שטרנס מאליק הוא בשביל דייוויד גורדון גרין. הם חברים טובים. דייוויד שאל אותי יום אחד, 'מה לדעתך הסרט האהוב על טרנס מאליק מעשר השנים האחרונות?'"
נו?
"'זולנדר!' הוא יודע אותו בעל פה, צופה בו פעם בשבוע".

=======

גידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע באגדות העיתונאים, שלח בשבוע שעבר לכל מבקרי הקולנוע בארץ רשימה של כל הסרטים שהוצגו בישראל בין אוגוסט 2006 לאוסגוסט 2007 ומתוכם יבחרו המבקרים את פרס הביקורת, שיוענק במהלך פסטיבל חיפה. אני בחרתי ב"זודיאק" כסרט הזר הטוב ביותר, "בופור" כסרט הישראלי הטוב ביותר, טלי שרון כשחקנית הטובה ביותר (על "הדברים מאחורי השמש" ו"שלוש אמהות") וזוהר שטראוס כשחקן הטוב ביותר (על "הדברים מאחורי השמש"). בשנים קודמות לא היה שום קשר בין מה שבחרתי ובין מה שזכה לבסוף.

========

ביום רביעי כאן: פריוויו פסטיבל חיפה.

========

דיוויד האדסון מרכז בגרין-סין את כל הביקורות האינטרנטיות שנכתבו על "ביקור התזמורת" אחרי טורונטו (הוא עשה את זה גם אחרי קאן). כולן אוהדות. לעומת זאת, הביקורות מטורונטו על "התנתקות" של עמוס גיתאי – סרט הפתיחה של חיפה – לא כה אוהדות.
למשל, הווארד פיירסטין ב"פילם-מייקר" שכותב על ז'ולייט בינוש:

it is clear from reaction shots in several scenes that she hasn't a clue what people addressing her in Hebrew or Arabic are saying. These misfires and Gitai's usual pretense irritate.

או פטריק מקגאווין שכותב: "The movie's a train wreck".

=======

ולא פחות חשוב: הקרנת הבכורה העולמית לגרסה המתוקנת והמקוצרת של "Southland Tales" התקיימה שלשום באוסטין, טקסס, בתור הקרנת הפתעה במסגרת פסטיבל פנטזיה מקומי והביקורות הראשונות משם אוהדות, גם אם מבולבלות: I have no idea how I'm going to review this movie, it's so strange. כתב ג'ט קרניון. כדאי לקרוא, ויש גם ראיון אודיו עם ריצ'רד קלי, שמבטיח: לא עושה עוד סרטים על האפוקליפסה.

=======

וזה אחד הסיפורים המופלאים של השבוע: יניב אידלשטיין, מקבועי האתר, גילה ביו-טיוב טריילר לסרט ישראלי עלום, התחקה על עקבותיו והצליח להניח יד על עותק די.וי.די נדיר לסרט ישראלי גנוז. מדובר בסרט "הטרמפיסט" שביים ב-1972 במאי בשם עמוס ספר. שימו לב לטריילר ההזוי – תחת השם "היפי אמריקאי בישראל" – בכיכובם של אשר צרפתי, שמואל וולף ולילי אבידן:

בספר "הקולנוע הישראלי" של מאיר שניצר, הוא מופיע בדף ממול "לאן נעלם דניאל וקס", וכתוב עליו כך:

הטרמפיסט.
1972, עמוס ספר.
צילום: יעקב קלח.
מוזיקה: נחום הימן.
דלות ההפקה מתחרה כאן בחובבנות הבימוי והמשחק. 'הטרמפיסט' לא הוקרן באופן מסחרי לקהל הרחב בישראל. תחילה עוררו כמה מהסצינות בו את התנגדות הצנזורה. מאוחר יותר לא גילה בו שום מפיץ עניין מסחרי.

אידלשטיין מגולל את סיפור גילוי הסרט, בעבודת בילוש ארכיאולוגית ראויה לשבחים, מוסיף שיחה קצרה עם כוכב הסרט שמואל וולף, ומנסה לארגן הקרנה לעותק שבדיו. הכל, בבלוג החדש שלו.

24 ספטמבר 2007 | 06:43 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

סינמסקופ בתפוצות

בכירי בלוגרי הקולנוע האמריקאים עושים פולו-אפ לידיעות שהתפרסמו ב"סינמסקופ":

ניקי פינק על המחלוקת סביב כמות הדיאלוגים באנגלית ב"ביקור התזמורת", בהמשך לאייטם שלי מיום שישי.

ג'פרי וולס מתפעל מכמות ציוד התאורה בצילום מהסט של "סקס והעיר הגדולה", שצילמה אנה זזולינסקי ושפירסמתי אתמול.

ובינתיים בישראל: דבורית שרגל קוראת לכם להתגייס ולאתר את הטרול שמציף את הבלוג שלה ושלי בשנאה, בוז ורוע לב.

נושאים: כללי

23 ספטמבר 2007 | 09:11 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

מציצים

סוף השבוע האחרון, השדירה החמישית, ניו יורק. קארי בראדשו ומיסטר ביג נפגשים.

 

sex and the city. on location. 2007

(לגרסה הגדולה)
צילמה: אנה זזולינסקי. העביר: דניאל פאיקוב.

 

=============

 

מישל גונדרי הוזמן על ידי מוטורולה לביים פרסומת למכשיר החדש שלה. זה מה שיצא.

=============

 

לקח לריצ'רד קלי שש שנים להתאושש מ"דוני דארקו" ולחזור עם סרט חדש. לקח לו כמעט שנה לשבת ולערוך את כל הסרט מחדש, להתחנן לכסף, ולהוסיף עוד כמה עשרות שוטים של אפקטים, עד שתצא תוצאה שתהיה ראויה להפצה, ולא לקריאות הבוז לה זכתה כשהוצגה כ"עבודה-בתהליך" בפסטיבל קאן 2006. הטריילר, לפחות, נראה נפלא. המוזיקה של הפיקסיז, הקריינות של ג'סטין טימברלייק:

=========

 

אליסיה סילברסטון יודעת שאם רוצים להעביר לעולם מסר, עדיף לעשות את זה בעירום, ושהדרך הכי טובה למכור צמחונות היא עם בשר.

21 ספטמבר 2007 | 03:32 ~ 37 תגובות | תגובות פייסבוק

ועכשיו למכשול הבא: האם "ביקור התזמורת" עומד בתקנון האוסקרים?

זה הנושא שכנראה יעסיק את ראשי האקדמיה הישראלית לקולנוע במהלך יום כיפור. אחרי שאחד ממקורותיי כבר העביר לי בעבר נתונים של חברת "בוואריה פילמס", סוכנת המכירות הבינלאומית של "בופור" ו"אדמה משוגעת", הגיע אלי באחרונה מסמך פנימי של החברה שביקש לבדוק את סיכויהם של הסרטים הישראלים הבולטים השנה להגיע להגיע לאוסקר האמריקאי. בין השאר חושף המסמך שאחרי בדיקה הכוללת את תמלול הדיאלוג של "ביקור התזמורת" וספירת המילים, התברר שהסרט מכיל 61 אחוזים של דיאלוגים באנגלית. על פי ספירת החברה הגרמנית יש ב"ביקור התזמורת" 3,434 מילים. מתוכן 2,102 באנגלית.
חוקי האקדמיה האמריקאית קובעים שכדי שסרט יהיה רשאי להתחרות בקטגוריית הסרט הזר עליו להיות "ברובו בשפה שאינו אנגלית".
בתשובה לפנייתי, מסרו מפיקי "ביקור התזמורת" שמבדיקה שהם ביצעו הסרט מכיל רק 47 אחוזים של דיאלוגים באנגלית ולפיכך עומד לחלוטין בתקנון האוסקרים.

מרגע שהוקרן "ביקור התזמורת" בקאן הועלו באוזניי שאלות ותהיות האם ריבוי האנגלית בסרט לא יגרום לפסילתו באוסקרים. כשצפיתי בסרט לראשונה כתבתי כאן, על פי התרשמות אישית בלבד, שנראה לי שלא צריכה להיות בעיה. אבל יש כאלה שחשים ההפך, שיש יותר מדי אנגלית, ושמדינות מתחרות – כשיבינו שהסרט הישראלי הופך לחביב הקהל בזכות נגישות גבוהה יותר עם האנגלית – יערערו על הכללתו.

בתחילת אוגוסט, בפוסט שכותרתו היתה "האקדמיה הישראלית לקולנוע מציגה: ברדק" כבר צפיתי את כל הבלאגן הזה. אבל באקדמיה מתנהגים כאילו זה בכלל לא העסק שלהם. שאלתי אז את מנכ"לית האקדמיה, אילנה שרון, מי אחראי לכך שהסרט שנשלח לאוסקר אכן עומד בתקנון. תשובתה היתה:

– באחריות מפיק הסרט להצהיר בפני האקדמיה האמריקאית על עמידתו בדרישות תקנון האוסקר.
– האקדמיה הישראלית אחראית להליך הבחירה בלבד.
– במידה ויתברר בדיעבד, כי הסרט הנבחר אינו עומד בתקנון ונפסל ע”י האקדמיה האמריקאית יישלח הסרט שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, במקום השני.

חוסר האונים הזה, חוסר הרצון לקחת אחריות על משימותיה, אופייני להתנהלות האקדמיה. אחראית להליך הבחירה בלבד? איזה קשקוש אידיוטי. זו חייבת להיות אחריות האקדמיה לבדוק בעצמה האם סרט הזוכה עומד בקריטריונים, לפני שהוא מוגש כנציג הישראלי לאוסקר האמריקאי, ולא לסמוך על בדיקות חיצוניות של אנשי בעלי אינטרסים, בין אם זה מפיקי הסרט שזכה או מפיקים המתחרים לו. אין קריטריונים של שפה לזכייה בפרס אופיר. אבל יש קריטריונים כאלה כדי שהסרט שזכה יהיה רשאי להתחרות באוסקר האמריקאי. בפעם האלף: פיצול הבחירה לשתי קטגוריות שונות – הסרט הטוב, והסרט שייצג את ישראל באוסקר – יפתור את כל התסבוכות האלה. לקטגוריית "הנציג הישראלי לאוסקר" יוכלו להתקבל רק סרטים שהאקדמיה המקומית בדקה ומצאה שהם כשירים להתחרות באוסקר. אם זה היה נעשה עם "ביקור התזמורת" באוגוסט ולא ב-21 בספטמבר, זה היה חוסך לכולם הרבה כאב ראש.
ניסיתי להבין גם משני מפיקים שבקיאים בנושא האם במקרה של פסילת סרט, אחרי שכבר הוגש, תינתן למדינה אפשרות להגיש סרט חלופי. התשובות היו הפוכות לחלוטין. אחד אמר לי שאחרי הדד-ליין של ה-1 באוקטובר לא ניתן יותר לשלוח סרטים, כך שאם "ביקור התזמורת" ייפסל ישראל תישאר ללא נציג באוסקרים השנה. מפיק אחר אמר לי שמבדיקה עם האקדמיה האמריקאית התשובה היא "כן" חד משמעי: אם סרט אחד נפסל, ניתן לשלוח סרט אחר במקומו.
גם כאן נדמה שהאקדמיה הישראלית משחקת ראש קטן ונותנת למפיקים להתעסק בעניין הזה בעצמם במקום לדרוש בעצמה תשובות מוסמכות מבעלי התפקידים המקבילים באקדמיה האמריקאית.

צריך להוסיף לעניין דבר חשוב: מייקל ברקר, נשיא "סוני פיקצ'רס קלאסיקס", הוא קמפיינר אוסקרים מיומן מאוד. הוא הצמיח בשנה שעבר את "חיים של אחרים" אאוט-אוף-דה-בלו והריץ אותו לזכייה באוסקר. בקאן ברקר כבר הכריז ש"ביקור התזמורת" הוא מבחינתו ה"חיים של אחרים" של השנה. אם הוא טוען שהסרט עומד בקריטריונים ויש לו סיכוי להגיע לחמישיה, אני הייתי מקשיב לו (אבל גם מבקש אסמכתאות רשמיות).
אחרי ההקרנה של "ביקור התזמורת" בטלורייד והתגובות לסרט שם שמעתי שמועות שסוני מתכננת להקדים את הפצת הסרט באמריקה כבר לסוף דצמבר 2007, כדי שהסרט יהיה כשיר למועמדויות אוסקר גם מחוץ לקטגוריית הסרט הזר, כשבכוונתם להשקיע בפרסום כדי לקדם את הסרט למועמדות בקטגוריית התסריט המקורי. הבעת האמון הזאת אמורה להרגיע את האקדמיה המקומית, אבל עדיין צריך לוודא את העניין. האקדמיה פסלה את מיכאל האנקה לפני שנתיים. ערן קולירין קטן עליה.

שיהיה ברור: אם אין שום בעיה תקנונית, אני מאמין באמת ובתמים ש"ביקור התזמורת" יכול להגיע למועמדות לאוסקר. למרות שאהדתי הלוקלית היתה נתונה ל"בופור" הרי שהביקורות להן זכה "ביקור" בטלורייד ובטורונטו הבהירו שזה סרט שיוכל בקלות לבלוט בין 60 הסרטים הזרים שיוגשו ולהגיע לחמישייה הפותחת.

העסק פשוט, ואולי זה בכלל נון-אייטם היוצר היסטריית שווא. אני בעצמי מתלבט באשר לכך. אם "ביקור התזמורת" מתקבל באקדמיה האמריקאית ללא בעיות וללא ערעורים, מצוין. אם הוא נפסל אבל ניתנת לישראל אפשרות לשלוח סרט חלופי (במקרה כזה יישלח הסרט שהגיע למקום השני, שכרגע איש לא יודע בכלל מה הוא), גם מצוין. אבל אם קורה מצב בו "ביקור התזמורת" נפסל ולישראל לא תינתן אפשרות לשלוח סרט חלופי, ובכך בשנת הקולנוע הגדולה ביותר בישראל בעת האחרונה נישאר ללא סרט באוסקרים, דווקא בשנה שהמועמדות נראית כה אפשרית, הרי שזו רשלנות ממש. רשלנות מעוררת חימה. חבלה אמיתית. ואם זה קורה, זו אשמתם הברורה של יו"ר האקדמיה והמנכ"לית שלעיתים נדמה שהם מתייחסים לעסק הזה באדישות.

ועכשיו השעון מתקתק. הסרט הישראלי צריך להיות מוגש לאקדמיה האמריקאית עד ה-1 באוקטובר, עוד עשרה ימים. בדרך יש את יום כיפור, וסוף שבוע ארוך של סוכות. יו"ר אחראי היה מתחיל לשרוף עכשיו לילות לוודא שהוא יודע בדיוק מה קורה ולא לבנות על "יהיה בסדר".

אבל כרגע יש דבר אחד שאני די בטוח בו: "ביקור התזמורת" ישיג (נדמה לי) ללא כל בעיה מועמדות לגלובוס הזהב, פרס עם תקנון נינוח בהרבה. את זה האקדמיה הישראלית לא תוכל לקלקל.

20 ספטמבר 2007 | 22:34 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

פרסי אופיר 2007: הסיכום

– "ביקור" נגד "בופור": 8:4 לטובת "ביקור". ועוד אחד ל"נודל". "מדוזות" ו"חופשת קיץ" נשארו בלי כלום.

– והזוכה הגדול הוא: "סיפורי תל אביב". ששון גבאי וענת וקסמן, שזכו הערב, שיחקו שם זה מול זה באפיזודה "גט". איילת מנחמי, המועמדת על "נודל", ביימה. אהוד בלייברג, שזכה על "ביקור התזמורת", הפיק. אברהם לייבמן, שקיבל אות הוקרה, היה התאורן. נירית ירון, שגרמה לכל האנשים בטקס הערב לדבר על גאיידמק, היתה שותפה לבימוי.

– הערב נולדה אימפריה. יוסי עוזרד היה עד לפני כמה שבועות איש התוכן של ערוצי הסרטים בכבלים. היום הוא – יחד עם שותפיו אהוד בלייברג ואילון רצ'קובסקי – המפיק המעוטר ביותר בישראל. שני סרטים שהפיק – "ביקור התזמורת" ו"מרגל השמפניה" – זכו בתשעה מתוך 14 הפרסים שחולקו הערב. לחברת ההפקה קוראים יולי-אוגוסט. היום כבר ספטמבר.

– ואם החמצתם: הנה הדיווח מהטקס. דקה-אחר-דקה. מ-20:00 עד 22:14.

נושאים: פרס אופיר 2007

20 ספטמבר 2007 | 19:59 ~ 59 תגובות | תגובות פייסבוק

פרסי אופיר 2007: דיווח ישיר מהאולם

ב-19:45, אחרי איחור קל, התחילו המוזמנים להיכנס לאולם משכן האמנויות. ב-20:00 הטקס התחיל. המוזמנים נכנסו אליו צמאים – בקבלת הפנים שהתקיימה לפני הוגשו רק בירות ויין וקצת גבינות. מים לא.
"מערכון הפתיחה חביב", מדווחים לי מבפנים.

המשיכו לרפרש כדי לגלות בזמן אמת מי זכה במה.

20:16. טלי שרון ואלי אלטוניו עולים להגיש את הפרס הראשון של הערב.

שחקן משנה: סאלח בכרי, "ביקור התזמורת"

20:22. רותם אבוהב ואושרי כהן עם הפרס לשחקנית משנה. וההפתעה הראשונה של הערב. זהרירה חריפאי מפסידה.

שחקנית משנה: ענת וקסמן, "נודל".

20:19. עריכה: "בופור".

20:37. תסריט: ערן קולירין, "ביקור התזמורת".

20:40. צילום: עופר ינוב, "בופור".

זהו הסרט הישראלי השני בשנים האחרונות שצולם בעדשת סינמסקופ וזוכה בפרס אופיר. הקודם היה אסף סודרי על "עטאש". ואגב, שמעתי פעם שסודרי היה זה שהיה אמור לצלם את "בופור" במקור, אבל משום מה הוא פרש רגע לפני הצילום ועופר ינוב (שצילם לסידר את שני סרטיו הקודמים) החליף אותו. אני צריך לברר האם זה נכון. ואם כן, למה.

בינתיים המצב הוא תיקו 2:2 בדרבי "ביקור" נגד "בופור".

20:46. מוזיקה (מלחין): חביב שחאדה חנא, "ביקור התזמורת".

בנאום התודה מדבר חנא על ילדי עזה, ועל האור שהם לא תמיד זוכים לראות. הוא מקדיש את הפרס לכל ילדי העולם. מעניין אם קשת תשאיר התבטאויות פוליטית בשידור הערוך או שתביא לו בסאלי פילד.

20:50. עיצוב אמנותי: מיגל מרקין, "בופור"

אם אני זוכר נכון תגובות עבר, הרי שבתו של מיגל היא אחת הקוראות הקבועות כאן באתר. ברכות לאבא.

20:51. עיצוב תלבושות: דורון אשכנזי, "ביקור התזמורת"

בינתיים התחיל השידור בטלוויזיה ולמרבה המבוכה הפאדיחות לא נערכו אלא שודרו כפי שהן. הקטיעה המשונה את נאומו של סאלח בכרי. הזיופים המשונים של מוני מושונוב ב"בלדה לשוטר". והכי משונה: למה התאורנים בארץ מציפים את הקהל באור כחול או אדום? מי כאן חושב שזה נעים לראות תקריב של איש מוצף תאורה כחולה מחוץ לסרט של פרסי אדלון?

21:17. ובינתיים באולם: יואל זילברג עושה כבוד לתאורן הוותיק אברהם לייבמן. ודודו טופז נותן פרס הוקרה לאשתו של איציק קול.

והבונוס: מרינה מקסימיליאן בלומין שרה.

21:18. סוף סוף חוזרים לפרסים. פסקול (הקלטה ועריכה): "בופור".

אשי מילוא וישראל דוד מפסידים על "הסודות", "מדוזות" ו"נודל" ומסתפקים בפרס על "בופור".

21:43. העסק מתחמם.

שחקנית: רונית אלקבץ, "ביקור התזמורת".

אתנחתא: מחווה לשייקה אופיר, במלאת 20 שנה למותו.

21:56. שחקן: ששון גבאי, "ביקור התזמורת".

גבאי בהצגה, בנו מקבל את הפרס במקומו.

21:58. הסרט התיעודי: קוראי סינמסקופ בפרנקפורט מתבקשים לפתוח שמפניה: "מרגל השמפניה". במאי: נדב שירמן. (שיושב עכשיו בגרמניה וכותב תסריט עלילתי על פי הסרט התיעודי, נכון?)

22:09. במאי: ערן קולירין, "ביקור התזמורת".

נשאר עוד פרס אחד אחרון…..

22:14. הסרט הטוב ביותר: "ביקור התזמורת".

ששון גבאי הגיע. ההצגה נגמרה. over and out. עוד רגע הסיכומים והפרשנויות.

ולשלב התודות:
תודה רבה מאוד לקורא הקבוע המגיב בשם "האחד" (שאין לי מושג מי הוא) שסימס במהלך הטקס. ולידידת הבלוג שאכנה כאן "האחת" שסימסה גם היא והיתה חיונית מאוד לרגעים בהם האחד החליט פתאום לצאת להתאוורר בחוץ. יחד הם העניקו תמונה מלאה וזריזה של כל מה שקרה בזמן אמת. הדיווחים שלהם היו מבדרים ומותחים יותר מהשידור עצמו.

נושאים: פרס אופיר 2007

20 ספטמבר 2007 | 19:09 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

צום צום קלאב

כמדי יום כיפור: המפיצים גנזו אותם, אבל אתם מוחלים על חטאיהם וצופים בסרטים הגנוזים שיצאו עכשיו בדי.וי.די עם תרגום לעברית. חלקם אפילו לא רעים

ספיישל מועדון הגנוזים. הוסיפו לו סרטים נוספים שנגנזו השנה ושכבר יצאו בדי.וי.די, רצוי כאלה שכבר ראיתם ושאתם יכולים להמליץ עליהם או להזהיר מפניהם.

"כולנו מרשל"
יש כמה סיפורים שהקולנוע אוהב לספר לנו שוב ושוב ושוב. נקודת המוצא כפולה: קודם כל, אלה סיפורים שהקהל תמיד ירצה לראות עוד מסוגם. ושנית, תמיד נוצר קהל חדש, שאינו של מבקרי קולנוע, שלא ראה את כל הסרטים מאותו סוג שקדמו לו. וכך תמיד יהיו סיפורים על בחור פוגש בחורה, מתאהבים, נפרדים, חוזרים, אבל גם סיפורים אחרים: כמו על מאמן כריזמטי שאוסף קבוצת ספורט מפוררת ומגבש אותה, באמצעות תקיפות ורוך, לקבוצה מלוכדת ומנצחת. קשה להעריך מה גורם לסיפור אחד להצליח ולאחר להיכשל. קחו לדוגמה את סרטי הפוטבול של השנתיים האחרונות. מצד אחד היה "אורות של יום שישי", שהיה בעיניי סרט עם סיפור מרתק אבל בימוי די בינוני של פיטר ברג. הוא הפך להצלחה כלכלית והניב סדרת טלוויזיה. לעומת זאת, היה "כולנו מרשל". לטעמי הוא עשוי טוב יותר, והוא מספר סיפור אמיתי באמת יוצא דופן, אבל הוא לא זכה להצלחה. מה שכן: גם זה וגם זה לא הגיעו להקרנות מסחריות בארץ וניתן להשיגם רק בדי.וי.די.
את "כולנו מרשל" ביים מקג'י, במאי קליפים ופרסומות שביים לפני כן את שני סרטי "המלאכיות של צ'רלי" וכנראה רצה הפעם להוכיח שיש לו גם לב ונשמה. זהו סיפורה האמיתי של עיירה קטנה בווסט וירג'יניה שכל מה שהיה לה בחיים הוא קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה המקומית. גם זה אורח חיים שכבר למדנו להכיר מהסרטים: הסיפורים על העיירות שחוץ מהישגיה של הנבחרת המקומית אין להן כלום. ב-1970 נהרגה כל נבחרת הפוטבול, על מאמניה ומממניה, בהתרסקות מטוס שהוביל אותם בחזרה הביתה ממשחק חוץ. רק שלושה שחקנים, שנשארו מאחור בגלל פציעות, נותרו בחיים מכל 55 שחקני הנבחרת. ראשי האוניברסיטה רוצים לבטל את כל תוכנית הפוטבול, אבל לחץ מצד הסטודנטים והתושבים מניע את העלילה קדימה: הם יוצאים למצוא מאמן, לגייס שחקנים, לאמן אותם ולהגיע לפתיחת העונה עם נבחרת חדשה. מתיו מקונוהיי, בתפקיד קצת מנייריסטי ומעצבן, מגלם את המאמן החדש, שהוא טיפוס צבעוני ובלתי אמצעי. מתיו פוקס ("אבודים") הוא עוזרו. כמו שבקודמיה רומנטית אנחנו יודעים למה לצפות, כך גם בסרטי ספורט. לא משנה אם הם מנצחים או מפסידים בסוף, ברור שעד סוף הסרט הלוזרים יהפכו לווינרים, כי אלה הם חוקי המשחק. "כולנו מרשל", בכל זאת, מצליח לעבוד.

"יומני החופש"
והנה עוד "מבוסס על סיפור אמיתי" אחד, ועוד סרט שכמותו ראינו כבר שוב ושוב. הז'אנר: מורה אידיאליסטית נכנסת לכיתה שכולם נואשו ממנה ומצליחה לגרום לה להתלכד, להאמין בה ולעשות מהפך התנהגותי וחינוכי. בימים אלה, למשל, מוצג בבתי הקולנוע הסרט הדני "חלומו של מרטין", גם הוא עם נושא דומה. "חלומו של מרטין" – מיזוג בין "כשהנערים שרים" ל"רוק בבית הספר" – הוא בעיניי סרט כל כך איום ונורא, שבמהלכו הבעתי תפילה שלעולם לא אצטרך יותר לראות סרט העוסק במורה ותלמידיו, ובייחוד לא במורה העושה שימוש במוזיקה כדי לשבות את לב תלמידיו. כן, גם את "ללכת שבי אחריו", "קוד לרצח", "סיכון מחושב" ו"סימפוניית החיים" לא סבלתי. אבל "יומני החופש" – שבתחילתו גלגלתי עיניים ומלמלתי לעצמי בייאוש "לא עוד פעם" – הצליח להפתיע אותי. דמיינו את גרסת המיינסטרים הסכרינית ל"חצי נלסון" של ראיין פלק. עכשיו הוסיפו לכך את הנתון שתמיד מכניע התנגדויות: סיפורה של המורה הטירונית שמצליחה להשכין שלום בקרב תלמידיה העניים, השחורים, הלטיניים והקמבודיים מלוס אנג'לס, העסוקים בסמים, שודים וקרבות כנופיות, הוא אמיתי. אבל הטוויסט החמוד הוא איך היא עשתה את זה. אחרי שהיא הבינה שאיש מהם לא יודע מה היתה השואה, היא לוקחת אותם למרכז שמעון ויזנטל, ובהשראת יומנה של אנה פרנק היא משכנעת אותם להתחיל לכתוב יומן אישי. וכך, בעוד סרטים אחרים בנושא עוסקים בלידתו של משטר פרוטו-פשיסטי, בו המורה הוא דיקטטור נאור המשליט את מרותו על צאן מרעיתו, כאן הסיטואציה היא הפוכה. כאן המורה נכנעת לתלמידיה. במקום להכריח אותם להקשיב לה, היא עושה מה שאיש לא עשה לפניה: מקשיבה להם.
את הסרט ביים ריצ'רד לגרוונז, אחד התסריטאים ההוליוודיים האהובים עלי ("פישר קינג", "הגשרים של מחוז מדיסון"). בתחילה תהיתי למה תסריטאי כה לירי מתעניין בעולם מחוספס, אך גם נדוש כל כך, אבל בתום 40 דקות בעייתיות, הסרט תפס אותי וריתק אותי: זהו סרט על כתיבה. על אנשים שגילו שבעולם של דיכוי והשפלה יש מקום אחד שבו הם יכולים לבטא את עצמם, לנסח את מגילת העצמאות הפרטית שלהם, לגרום לעולם להבין משהו מהם. נדוש, אולי – אבל בזכות אוסף הסיפורים ומשחק מצוין של הילארי סוואנק וחבורת נערים ונערות אנונימיים "יומני החופש" הופך לדרמת בית ספר קצת יותר מרתקת מהשאר.
(שווה לשים לב: לפסקול שותף וויל-איי-אם מהבלק אייד פיז. והצלם הוא ג'ים דנו, שצילם לאבי נשר את "חוקר המס").

"עשר המכות"
ושוב הילארי סוואנק. כן, שנה וחצי אחרי האוסקר השני שלה על "מיליון דולר בייבי" מתברר שקללת האוסקרים עוד עובדת: גם "יומני החופש" וגם "עשר המכות" יצאו השנה ומעדו בקופות. מילא "יומני החופש", שהרי זה ממילא סרט קטן וצנוע. אבל מה עושה סוואנק בסרט אימה מאת הבמאי של "הטורף 2" ו"סיוט ברחוב אלם 5" (וגם "24" הטלוויזיונית)? אני מניח שגם לכלות אוסקר יש משכנתאות על הראש.
אם "מבול של צרות" הפך את סיפור נח המקראי לקומדיה, מגיע "עשר המכות" והופך את סיפור מכות מצרים לסרט אימה. בעיירה קטנה בלואיזיאנה קורה דבר מוזר: בנהרות זורם דם, צפרדעים נופלות מהשמים, כינים, ערוב. אתם כבר יודעים מה הבא בתור. סוואנק היא מדענית שהמומחיות שלה היא לתת נימוק מדעי לתופעות על-טבעיות. היא לא מאמינה באלוהים, רק במדע. יש לה הסבר מדעי מדויק להיתכנות של תופעה כזאת, והתערבות אלוהית אינה באה בחשבון (אם כי אדם מאמין היה יכול להסביר לה שזה שבקטריה נדירה גורמת למים להפוך אדומים לא סותר את הרעיון שאלוהים הוא שהביא את הבקטריה למימי הנהר ויצר את תגובת השרשרת התנ"כית הזאת). עד סוף הסרט – שבו היא גם מתמודדת עם פרשת רצח ועם איזשהו עניין לא פתור בעברה – היא תצטרך כמובן לבחון מחדש את אמונתה. הרעיון מעניין, אלא של"עשר המכות" יש בעיה אחת קריטית, הרבה יותר קריטית מזה שסוואנק נראית בסרט כאילו היא לא רוצה להיות שם: הוא לא מפחיד.

"שוטרים לוהטים"
העובדה שחלון ההפצה בין הקולנוע לספריות הדי.וי.די רק הולך ומצטמק גורמת לכך שגניזתם של סרטים לפני הגעתם למסכי הקולנוע עשויה לגרום לכך שהם דווקא יגיעו אלינו מהר יותר מאשר אילו היו מופצים מסחרית. ובכל זאת, אני לא יכול שלא להיות נדהם מההחלטה לא להביא לבתי הקולנוע את "שוטרים לוהטים". אומר זאת בחסכנות: זה אחד הסרטים הכי מהנים שראיתי השנה. אומר זאת בטון נבואי: נדמה לי שאילו היה מופץ בבתי הקולנוע הוא היה הופך לסרט פולחן. אומר זאת בייאוש: אני פשוט לא מבין את המפיצים הישראליים והטעם שלהם. אבל אומר זאת גם בעליצות: למי אכפת? הסרט יצא בדי.וי.די, מתורגם לעברית, עם המון תוספות, והוא פשוט ענק. עזבו השכרה, קנו אותו. הוא עד כדי כך טוב.
זהו סרטם השני של אדגר רייט (במאי ותסריטאי) וסיימון פג (שחקן ותסריטאי) אחרי "מת על המתים" המופלא. נחשו מה: גם הוא לא הובא ארצה. "שוטרים לוהטים" הוא פשוט קומדיית פעולה אדירה. בשני השלישים הראשונים היא נראית כמו פרודיה על כל סרטי הבלשים והשוטרים שאתם מכירים, כשם ש"סודי ביותר" היה פרודיה על סרטי ריגול. אלא שבתפנית די מופלאה, בשליש האחרון הסרט זונח את הפרודיה, מזנק לפעולה שרירית והופך בעצמו לסרט אקשן מהזן שקודם לעגו לו. והדבר המדהים הוא, שקטעי הפעולה בסרט – מרדפים, יריות, פיצוצים, עריפות ראשים – נראים כמו הדבר האמיתי ולא כמו חיקוי זול. זה סרט שנראה צנוע בתחילה, אבל אז מפציץ עם תחמושת כבדה. ההפתעה גמורה (טוב, אולי הרסתי אותה קצת עכשיו, אבל היא עדיין מהנה).

"פורץ הדרך"
תייקו תחת "גילטי פלז'ר".
על כל "300" אחד, שמצליח להפוך סרט הרפתקאות היסטורי ללהיט ענק ולתופעה תרבותית שזוכה להערכה מצד הקהל והביקורת כאחד, יש לא מעט סרטים שכושלים בדרך. "פורץ הדרך", סרטו השני של במאי הקליפים יליד גרמניה מרקוס ניספל ("המנסרים מטקסס", הרימייק), הוא מאותם סרטים שהלכו לאיבוד במולטיפלקסים. הוא יצא באפריל, ו"דיסטרביה" כיסח לו את הצורה בקופות. לארץ הוא כלל לא הגיע. וכך, לצד "אפוקליפטו" של מל גיבסון ו"הלוחם ה-13" של ג'ון מקטירנן, הוא הופך לסרט בעל פוטנציאל פולחני: לא מספיק טוב כדי לזכות להכרה בזמן אמת, אבל מספיק טוב כדי שיגלו אותו באיחור ויעשו לו כבוד, עם מידה שווה של הערכה ולעג ("מרקו פולו" ו"מלך של קבצנים" הישראליים חברים במועדון הזה). זה מאותם סרטים שבהם כל מה שקשור בעלילה ובדיאלוגים נלעג לחלוטין: הסרט מספר על מלחמתם של האינדיאנים בצפון אמריקה בוויקינגים שחוצים את האוקיינוס האטלנטי כדי לטבוח ולבזוז. ילד ויקינגי שנותר מאחור הופך למנהיג האידיאנים ונלחם באבותיו כשאלה חוזרים לפוגרום נוסף. הדי.וי.די, שלמרבה התדהמה מגיע לישראל עם מיקס DTS ראוי, מכיל סצינות קרב אלימות, של פצפוצי גולגולת, כריתות איברים ועקירות עיניים. תענוג. האם מרקוס ניספל הוא הפול ורהובן החדש?