16 אפריל 2006 | 21:02 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

ליל הסדר, הוליווד

בדיחה של בוב הופ, מהימים שהנחה את האוסקרים (ובימים שהאוסקרים חולקו באיזור מרץ-אפריל): "ברוכים הבאים לטקס פרסי האקדמיה, או כמו שקוראים לו אצלי בבית: ליל הסדר".

אז איך נראה פסח בהוליווד? "ניו יורק אובזרבר" מתאר באריכות.

לדוגמה:

For many Hollywood goyim, meanwhile, Passover is when the town shuts down. “It’s like dead everywhere,” said one agent of the Christian persuasion. “It’s kind of like being left alone at college when everyone goes home for Thanksgiving. You’ve got nowhere to go.”

או:

And at least one Hollywood veteran has scaled back and is thinking about a more sober Seder. “The last time I did a big one was maybe 10 years ago,” said producer Peter Guber, who ran Columbia Pictures in the 1970’s. “Once or twice I turned it into a circus, and I felt like it was blasphemous. There were too many business people. The four questions that were asked were: Why don’t I have the deal? Why is this deal not as good as my friend’s deal? Am I going to have a better deal next time? And what can you do about my agent’s deal?

“I realized it had become something other than what it was supposed to be,” Mr. Guber continued, adding that, to him, Passover is now “a spiritual renaissance—something that has personal, emotional meaning to me.”

ואיפה רומן פולנסקי חגג את הפסח שלו?

Certain Hollywood Seders are the stuff of legend. When Roman Polanski was shooting Chinatown and wanted to return to his native Poland in order to celebrate Passover, the film’s producer, Bob Evans, intervened and threw one of his own. The Kiddush was read by Kirk Douglas.

וברור שגם מדונה חוגגת את ליל הסדר, בבית של גיא עוזרי:

These days, the Passover invitation of note is issued by music mogul Guy Oseary, who lives in Beverly Hills. Guests have included Madonna (Mr. Oseary’s former partner at Maverick Records), comedian Chris Rock, Anthony Kiedis of the Red Hot Chili Peppers and “It” director McG.

ג'רי סטילר, אבא של בן (בחיים) ושל ג'ורג' (בטלוויזיה) גם היה שם, כנראה, לפני כמה שנים:

“I went to a Seder that had Madonna,” he said. “It was huge. Madonna read one of the four questions. She would get into it. Then she talked about Kabala and why she was very involved and influenced by it.

טום שראק, מפיק הוליוודי, עורך את ליל הסדר שלו ביום שאחרי החג. הוא מסביר למה, אבל לדעתי הוא סתם חושש שבערב החג כולם יעדיפו ללכת לבתים של מפיקים יותר מפורסמים ממנו:

“The reason we don’t do it on the First Night is because my rabbi is one of my closest friends, and he has one on the First Night,” Mr. Sherak said.

So far, Mr. Sherak has hid the Afikomen with agent Arnold Rifkin, Blazing Saddles producer Michael Hertzberg and Los Angeles Times movie columnist Patrick Goldstein. Mr. Goldstein “always comes late,” Mr. Sherak said. “When he rings the bell, we think it’s Elijah.” Then there was that glorious year Warren Beatty and Annette Bening showed up.

אלייז'ה זה לא אלייז'ה ווד, אלא אליהו הנביא. קראו הכל, כתבה מבדרת מאוד.

נושאים: סקירת בלוגים

14 אפריל 2006 | 14:04 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

מאבק היוצרים: השביתה נדחתה בחודש

בכינוס של חברי איגוד הבמאים והתסריטאים שננעל לפני זמן קצר ב"צוותא" התקבלה ברוב קטן ההחלטה להעניק לתעשייה חודש נוסף של חסד, לדחות את השביתה עד אז, וזאת בתקווה שבזמן הזה יימצא פתרון כתוב וחתום בין הוט ובין האיגודים על גובה התמלוגים שיקבלו הבמאים והתסריטאים על כל שימוש חוזר ביצירתם.
ביום ראשון (מחרתיים) היתה אמורה להתחיל שביתה גורפת של כל הבמאים והתסריטאים בארץ, מול כל גורמי השידור וההפקה. השביתה הוכרזה במחאה על כך שהוט מסרבת לשלם תמלוגים ליוצרים על השידורים החוזרים של יצירתם, בין בערוצי הוט, בערוצי ה-VOD ובכל שימוש אחר. גם רשת וקשת, שהתחילו משא ומתן לגבי גובה התמלוגים, עוד לא חתמו על הסכם.
המאבק של הבמאים והתסריטאים (תזכורת: אני חבר איגוד התסריטאים, וממילא לא הייתי צד אובייקטיבי במאבק גם אם לא הייתי עוסק מעת לעת בכתיבה לטלוויזיה) מתקיים מול הוט והזכיינים, שבכלל מעזים לערער על הלגיטימיות של תשלום התמלוגים, בשעה שאקו"ם הצליחה לחתום השבוע על הסכם תקדימי ומוצדק שיחייב בעלי אולמי שמחות ותקליטנים לשלם תמלוגים על השירים המנוגנים בזמן אירועים. כזכור, עד לפני כמה שנים גם נושא השמעת שירים בבתי קפה ומסעדות נעשה באופן פרוץ, עד שאקו"ם הצליחה להבהיר שהסדר רשיון להשמעת מוזיקה הוא חלק מהתנאים לפתיחת כל עסק המשרה אווירה באמצעות מוזיקה. מה שהפך ברבות השנים לברור מאליו בעניין שירים – מלחינים ותמלילנים וגם מבצעים מקבלים תשלום בכל פעם ששירם מושמע ברדיו או בכל מערכת השמעה פומבית – עדיין לא ברור מאליו כשזה מגיע לעבודת הבמאים והתסריטאים בסדרות טלוויזיה, סרטי קולנוע ותעודה. באופן פרדוקסלי, בכל פעם שמשודרת בהוט "שבתות וחגים" בשידור חוזר מקבל ברי סחרוף תמלוגים על שיר הפתיחה שלו, אבל תסריטאיי ובמאיי הסדרה לא מקבלים אגורה. בינתיים.
ההחלטה לדחות את השביתה התקבלה בעקבות העובדה שרם בלינקוב, מנכ"ל הוט, הודיע השבוע על התפטרותו, ובעקבות איתותים בעל פה מטעם חברי דירקטוריון שיש נכונות לפתוח במשא ומתן. האם האיתותים האלה אמינים? האם לכתו של בלינקוב יסיר את המכשול שניצב בין הוט ובין היוצרים? האם באמת שילה דה-בר, נציג נוני מוזס בדירקטוריון הוט, יהיה האיש שיצליח להוציא את התעשייה מהפלונטר? עדכונים, כרגיל, כשיגיעו.
ובינתיים, ביום ראשון – כרגיל – ישיבת תסריט.

נושאים: מאבק היוצרים

13 אפריל 2006 | 17:49 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

יש כאן מישהו מאשדוד?

הערב ייפתח באשדוד פסטיבל קולנוע. סליחה, אבל הצירוף "פסטיבל קולנוע אשדוד" נשמע לא פחות משונה מהצירוף המד"בי "בסיס נאס"א במעלות תרשיחא". אבל הכל יכול לקרות. אם מישהו מקוראי אתר זה גר באשדוד ופוקד את הפסטיבל, או מגיע מרחוק כדי להספיק לצפות במיטב התוצרת הקולנועית האשדודית, אשמח לשמוע חוות דעת. איך הסרטים, איך הפסטיבל. ובעיקר אני סקרן לדעת האם הסרטים הזרים מוקרנים מדי.וי.די/וידיאו או מפילם. איכשהו אין זכר לציון הזה בתוכניית הפסטיבל.
אה, כן. תכנית הפסטיבל. ניסיתי, באמת שכן, למצוא שניים-שלושה סרטים שמסקרן אותי לראות מתוך שאיפה לקפוץ לאדשדוד ליום מרוכז אחד ולדגום את הפסטיבל. חוץ מסרט אחד, "הדרך לקוקטבל", לא שמעתי קודם על אף סרט אחר שמוקרן בפסטיבל. האם זה מעיד עליי, או על סרטי הפסטיבל? בקושי רב גירדתי סרט או שניים שאולי היו מסקרנים אותי, עד שהגעתי לעמוד המוקדש לז'אן-מרק בר, אחד מאורחי הפסטיבל (ומי שהיה פעם, בימי "הכחול הגדול", אחד השחקנים הנחשקים על בנות ישראל, לפני שהפך לגבר אפרפר ומקריח עם כשרון בימוי בינוני). בשלושת סרטיו כבמאי משחקת הצרפתייה החיננית והנועזת אלודי בּוּשֶה (Elodie Bouchez). שלוש פעמים כתוב שמה, ברשימת הקרדיטים של שלושה סרטים שונים, בעמוד אחד (עמ' 13). פעם אחת כתוב שמה אלודי בושז'. בפעם השנייה: אלודי באוצ'יז' (נשבע לכם!). בפעם השלישית: אלודי באוצ'יז. בהן צדק, אין לי שום עניין להתקרב לפסטיבל קולנוע שזו מידת ההקפדה שלו על פרטים שוליים כמו שמם של שחקני סרטיו. דבר אחר: ז'אן-מרק בר מוצג בתוכנייה כמי ששיחק בכל סרטיו של לארס פון טרייר. הוא שיחק בחמישה מסרטיו. אודו קייר, לעומת זאת, הוא אחד ממושאי ההשראה של פון טרייר והוא הופיע בתפקידי משנה בעשרה מסרטיו של פון טרייר. כפול מבר. אבל על קייר, אורח נוסף בפסטיבל, לא כתוב במילה על הקשר שלו עם פון טרייר. בקיצור, מצ'וקמק כל העסק הזה. אשמח לשמוע מכם איך נראה הפסטיבל בשטח. האם התוכנייה עושה לו עוול, או מייצגת אותו נאמנה?

ואם כבר אנחנו בדרום, הנה מכתבה של שירלי סמולהייזר ממצפה רמון, שכתבה לרוג'ר איברט תגובה לביקורת שלו על אינסטינקט בסיסי 2. סמולהייזר אהבה את הסרט. האם יש לנו סרט פולחן בהתהוות? הנה מכתבה:

    From: Shirley Smalheiser, Mitzpe Ramon, Israel

    You should've given "Basic Instinct 2" the 4 stars the last line of your review suggested. My husband & I saw this film yesterday in Israel. We loved it. It's a romp… it's fun… it's beautifully mounted…it's unabashedly tintillating… Sharon Stone is gorgeous…. It's a mystery that leaves you wondering and discussing the ending
    with others, just as did the original. What else do you want from a movie? So the plot is outrageous…So What? Just suspend disbelieve and sit back and enjoy!

    Shirley Smalheiser

ומה שאני לא מבין הוא איפה רואים סרטים במצפה רמון?

נושאים: כללי

13 אפריל 2006 | 05:17 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

חג שמח

חידה לחג: מאיזה סרט לקוחה הנעימה הזאת?

riddle01.mp3

יונתן, בתגובה 2, פתר הרבה יותר מהר ממה שתכננתי.

הנה עוד אחת. מאותו סרט.

riddle1.mp3
נושאים: קטעי מוזיקה

12 אפריל 2006 | 12:48 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

אפטר-סדר-פארטי

הלילה בחצות ישודר ביס הסרט "Homecoming" של ג'ו דנטה. בעברית הם קראו לו "מת לבחור". באסה. מדובר ב-50 דקות די מבריקות, המחזירות את ז'אנר סרטי האימה והזומבים אל המקורות הפוליטיים והסאטיריים שלהם מראשית ימי ג'ורג' רומרו. מדובר בפרק המוצלח ביותר בסדרה "אשפי האימה" של שואו-טיים, ובאחד הרגעים היפים ביותר בשנת הקולנוע האחרונה, שהיתה רווייה סרטים מחאתיים וביקורתיים כלפי הממשל הנוכחי והנלחם מלחמה מומצאת, עם הרוגים אמיתיים. תזכורת: ג'ו דנטה הוא אחד הבמאים האהובים עלי, ומי שמצליח להיות גם אשף בז'אנרים שהוא עובד בהם, אבל גם בעל חוש הומור ארסי ונטייה לטקסטים סאטיריים מפתיעים בחריפותם.  

נושאים: כללי

12 אפריל 2006 | 07:27 ~ 31 תגובות | תגובות פייסבוק

חוקי המשחק

ב-4 במאי ייפתח פסטיבל הקולנוע הצרפתי, אחד האירועים השנתיים היותר סימפטיים בסינמטק תל אביב. לכבוד האירוע ביקשו יוזמי הפסטיבל מ-21 מבקרי קולנוע שייבחרו את שלושת הסרטים הצרפתיים האהובים עליהם. הנה הבחירות:

  להמשך הקריאה…

נושאים: כללי

10 אפריל 2006 | 13:05 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

monday morning mix 2

אולי התחלה של מסורת שבועית? נראה.

קודם כל, קטע מוזיקלי. הנה מארק מות'רסבו, לשעבר סולן Devo, להקת גל חדש מופרעת ומשעשעת, וכיום מלחין סרטים שנון מאוד שמרבה לעבוד עם ווס אנדרסון. מת'רסבו, אם תרצו, מכניס את ה"רוק" ל"רוקוקו". הקטע לקוח מ"עמוק במים", הקטע נקרא "המתקפה על פינג איילנד". אם ראיתם את הסרט אתם בוודאי זוכרים את הסצינה. אם לא ראיתם, אתם מתבקשים להדביק פערים.

aquatic1.mp3

לקח לי לזמן להגיע להכרעה הזאת, אבל בלוג הקולנוע הטוב ביותר ביקום מסתתר בתחתית עמוד הבית של רוג'ר איברט. לבלוג קוראים "Scanners" (על שם סרטו של דיוויד קרוננברג?) וכותב אותו ג'ים אמרסון, עורך האתר של איברט. הוא לא מתעסק ממש בביקורות, מן הסתם כדי לא לדרוך על הערוגה של הבוס שלו, אלא מספק פרשנות מושחזת במיוחד על מה שקורה כרגע בעולם הקולנוע, ובעיקר ביחסי הכוחות בין תעשיית הקולנוע והמדיה. העובדה שהוא מתפרסם באתר ביקורת הקולנוע הנקרא ביותר בעולם (כך, לפחות, התגאה פעם איברט) עוד עשויה להפוך את אמרסון תוך זמן קצר לאחד האנשים המשפיעים בתעשייה (האם ג'וב יוקרתי ב"ניו יורק טיימס" או ב"לוס אנג'לס טיימס" נראה בעתידו?).

השבוע מפנה אמרסון לבלוג של המבקר רוג'ר מור (נו, לא רוג'ר מור ההוא) מפלורידה, שהוא כנראה המבקר היחיד באמריקה שהוזמן להקרנת עיתונאים לסרט של רוב שניידר "Benchwarmers". ההזמנה, כנראה, נעשתה בטעות. וסוני, שמפיצה את הסרט, התחילה להילחם בעיתון של מור ובכל העיתונים באותה רשת שמפרסמים בסינדיקציה. זה סיפור משעשע, אבל מי שמקצוע העיתונות יקר לו, ומוסד הביקורת, וגם אמנות הקולנוע, עשוי להתחלחל ממנו ומהשלכותיו.

אצלו קראתי לראשונה לפני ארבעה ימים שה"ניו יורק טיימס" הגיש את שמה של מנולה דארגיס, מבקרת הקולנוע של העיתון, כמועמדת לפרס פוליצר. איזו מבקרת נפלאה. אני בעדה.

ואצלו קראתי את הסיפור המופלא על מבקר הקולנוע שהיה מעתיק פסקאות שלמות מביקורות של אחרים. בן דומנש, שעובד בין השאר ככותב נאומים בממשל בוש, מחזיק בלוג שנקנה באחרונה על ידי ה"וושינגטון פוסט", עד שהתברר שהוא פשוט גונב ביקורות. למשל מ"סאלון.קום". הוא פוטר כמובן.

וזה מוביל אותי למבקר הישראלי עדן גוריון, שביקר כאן באתר והשאיר לינק לביקורות שלו ב"בידור ובמה". ובכן, לא נעים לי, כי אם גוריון היה כאן אני מניח שהוא מחבב את האתר ואת בעליו, ולא הייתי רוצה להעליב את מעט האנשים שעדיין מחבבים את האתר שלי, אבל למקרא הטקסטים שלו אני יכול רק לקוות שמדובר במישהו צעיר מאוד, שעוד ייקח עצמו בידיים, ילך ללמוד ויתעסק באופן רציני יותר בכתיבה ביקורתית. אין לי בעיה עם זה שגוריון שנא את "מחבואים" של האנקה, אין קשר בין טעם ובין איכות של מבקר, אלא לאופן שבו הוא ניסח את סלידתו. אכן, מקריאת הטוקבקים בוויינט ובוואלה, נדמה שרוב רוכשי הכרטיסים הרגישו בדיוק כמו, סלידה עזה מהסרט ושיעמום רב. אפילו אני מסויג ממנו. אבל רבאק, תן נימוק. תתמודד איתו. תפעיל שיקול דעת. תוכיח אותו. תתנסח.

בביקורת על "ונדטה" כתב גוריון: "כן, כמו שהבנתם, "ונדטה" הוא סרט שתומך לחלוטין בטרור כדרך פעולה לגיטימית ובכך הוא הולך רחוק יותר אפילו מ"גן עדן עכשיו". מדובר אולי בסרט האקשן הכי שמאלני…". אללי. "ונדטה" תומך לחלוטין בטרור? בטוח? ואני לא משוכנע שזה מה שגוריון רצה שיישתמע, אבל הקירבה בין שני המשפטים הרצופים מניבה את המסקנה שהשמאלנים תומכים בטרור. הצילו.

 

09 אפריל 2006 | 03:39 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

בגוף ראשון אני מבין

שלום, זהו הפוסט ה-100. איך נחגוג?

רציתי לכתוב עוד על "מחבואים" של מיכאל האנקה, אבל נשאיר את זה להמשך השבוע. בינתיים, צפו בסרט כדי שנוכל להתפלפל עליו.

הפוסט הזה מוקדש לגלעד. אחד הקבועים כאן, מישהו שכנראה יודע על מה הוא מדבר, אבל לא יודע איך לדבר. לא נורא. זו לא סדנת חינוך ונימוסים.

בטון האופייני לו, גלעד כתב לפני כמה ימים תגובה על הסרטים התיעודיים הנעשים בארץ. קראו את זה כאן.

יודע מה, גלעד? אתה צודק. נעשים כאן יותר מדי סרטים תיעודיים בהם הבמאי הוא גם הגיבור, ואם לא גיבור הוא הדמות שמניעה את הסרט. אני אומר את זה בעצמי כבר שנים. אבל כהרגלך, אתה כותב משהו עם גרעין של אמת, אבל מחביא אותו תחת לא מעט יוהרה ועוינות. כי יש מקום לבקר את המגמה, או הנטייה, אבל אם היית טורח לצפות בסרטים, וברור לי שלא צפית בהם, היית מנסח את הטענה אחרת.

אז בוא נלך לפי הסדר. המדד הראשון שלנו צריך להיות האם הסרטים טובים, לא משנה מי עומד במרכזם. "מועדון בית הקברות" ו"סובנירים" הם סרטים טובים מאוד. "מועדון בית הקברות", למרות שהוא יוצא מתוך הקשר המשפחתי של הבמאית, הוא של סרט של התבוננות של צופה חיצוני אל עולם שנראה סגור ובלתי ניתן לפיצוח, והיא מצליחה לפצח אותו, הסרט מכיל רגעים יפהפיים שיצאו נשכרים מכך שהסוביקטים חשו בנוח עם המתבוננת בהם, על שום קרבת המשפחה. "סובנירים" הוא לחלוטין דרמה דוקומנטרית, זן נדיר ומסובך מאוד לעשייה, בו היוצר הוא במפורש גיבור של הסרט, ומתנהג ככזה. התוצאה נראית כמעט עלילתית, ולאו דווקא תיעודית. את "נמוך" אני לא יכול לבקר באופן אובייקטיבי, אבל גם הוא חלק מז'אנר שלם ולגיטימי בו יוצר לוקח מצוקה אישית ויוצא לחקור אותה מכמה נקודות תצפית. אם אתה מבטל את העשייה בגוף ראשון, אתה מוחק מעולמנו את אלן ברלינר הנפלא, את דוד פרלוב העילוי, את דוד אופק החריף, את רוס מקאלווי המצוין, את מייקל אפטד המרגש ואת מייקל מור המבדר. ומה עם ורנר הרצוג, שעושה סרטים שלאו דווקא קשורים לחייו האישיים אבל תמיד מוצגים מנקודת התצפית האישית שלו, ומוגשים בקולו?

אבל אתה אכן שם את האצבע על מצב לא לגמרי נורמלי שקיים בקולנוע התיעודי הישראלי: נראה שסרטים בגוף ראשון הפכו לחלק הארי מבין סרטי התעודה המופקים בארץ. אני קורא לזה "דילמת תומר הימן". "תומר והשרוטים" הוא סרט בגוף ראשון, כי הוא מתעד את חוויותיו של הבמאי עם בני הנוער אותם הוא חונך. אוקיי, מוצדק (אם כי, אני עדיין טוען שהסרט היה יוצא מדויק יותר אם מישהו אחר היה מביים אותו ומעניק מבט חיצוני למתרחש). אבל האם תומר הימן היה צריך להיות כל כך דומיננטי גם ב"אביב" וב"בובות של נייר"? כאן זה כבר ויכוח. אין ספק שנוכחותו של הימן למעשה גורמת לסרטים האלה לקרות, הוא משנה את המציאות של גיבוריו. אבל האם זה הכרחי? האם שני הסרטים האלה היו יוצאים טובים יותר או טובים פחות אם הימן היה נותר מאחורי המצלמה ולא מתערב בחיי גיבוריו? ויש גם את "תסמונת יולי כהן-גרשטל". סרטה, "המחבל שלי", היה תיעוד בגוף ראשון מוצדק. הטענה הרווחת היא שכל אחד מאיתנו, כל אחד, מכיל בתוכו סרט אחד. לכל אחד יש סיפור אישי שהוא יכול לספר. ההבדל בין קולנוענים ושאר האנשים הוא שקולנוענים א) רוצים לספר את הסיפור הזה, ו-ב) יודעים איך (או לפחות אנחנו מקווים שהם יודעים איך לספר סיפור). ב"המחבל שלי" השילוב בין הסיפור הלאומי והחוויה האישית עבד טוב. בשאר סרטיה של כהן-גרשטל הרגשתי בדיוק את מה שגלעד דיבר עליו, איזו מין התבוססות עצמית לא נעימה, אולי אפילו עצלנית. מה שכן, היא לפחות כנה מאוד, וגם זה לא מובן מאליו.

אבל זו אמת לאמיתה שיש המון סוגים של קולנוע תיעודי שנורא מוזנחים בארץ. אחת הסיבות שנורא אהבתי את "אחרי החתונה" של אילת בכר ואת "אסורות" של ענת אבן היא שהם מייצגים עשייה קולנועית מדויקת נורא ונטולת אגו, זו העסוקה בהתבוננות ארוכת נשימה במושאי הצילום, וכריית הסיפור, הדרמה, וההתפתחות הנרטיבית, מתוך שגרת יומם. "מחסומים" של יואב שמיר היה גם כזה. "בית שאן סרט מלחמה" הוא הגרסה המיינסטרימית לסוג הקולנוע הזה. סרטיה התיעודיים של ג'ולי שלז, שהיו מוצלחים בהרבה מסרטיה העלילתיים, היו כאלה.

ומה עם פרופילים וביוגרפיות? מה עם תיעוד היסטורי? גם זה כמעט ולא קיים כאן. סדרה מעולה כמו "מדינת היהודים" מתאפשרת כיום רק כשיש לה מגיש כריזמטי שהקהל עוקב אחריו ומזדהה עימו. "עמוד האש", אחד מההישגים התיעודיים הגדולים בארץ, לא יוכל להיעשות כאן עוד. זה יותר מדי "בי.בי.סי". "בי.בי.סי", כך אני מתרשם, הפך ביטוי גנאי בישראל, בקרנות ואצל הזכיינים.

וכך, נדמה לי, לא נזכה לראות בארץ יצירות אנציקלופדיות כמו אלה של קן ברנס. או סרטים דקי אבחנה כמו אלה של פרדריק ווייזמן, או ד.א פניבייקר, או קולנוע תיעודי כמו של ארול מוריס, שהוא גם אישי מאוד, ומאוד סובייקטיבי, אבל בצורה עלומה, מסוגננת וערמומית מאוד.

אחת הסיבות לכך היא שנדמה שהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, בראשות דוד פישר, מעדיפה את הסרטים התיעודיים שלה כאלה. כלומר, אישיים. יש מאחורי זה השקפת עולם: אנחנו לא רוצים את הסרט שכל אחד היה יכול לעשות, אלא את הסרט שרק אתה מסוגל להביא, כי הוא קשור בהשקפת עולמך, או בעולמך. אני חושב שדוד פישר עצמו הוא דוגמה מצוינת לגישה הזאת: איש מלבדו לא היה יכול לביים את "רשימת אהבה", הסרט העוסק במשפחתו ובחיפוש שלו ושל אחיו אחר אחות שהם לא ידעו על קיומה, ומדובר בסרט נפלא.

כמוך, גלעד, גם אני חושב שהגישה הזאת יכולה להיות גם מסוכנת. היא פותחת פתח לשרלטנות, לסרטים שהם לא יותר מאוננות עצמית, לסרטים יהירים ומגלומנים, המרוכזים בעצמם. ובהנחה שאתה לא דוד פרלוב, המתעד בכפייתיות את חייך ומנסח אותם בפיוט מילולי וויזואלי, אחרי הסרט האישי הגדול, הסיפור החד פעמי של נסיבות חייך, אין מנוס אלא לחזור לעולם, להתבונן החוצה. וזה הרגע הכי קשה בקולנוע תיעודי, להטביע את עצמך למשך שנים בחיים של אחרים.

אם תבחן את סרטיה האחרים, המאוד רגישים והמאוד שונים, של טלי שמש, תראה קולנוענית שיודעת גם לספר סיפור שהיא אינה קשורה בו, גם לתחקר מתוך שאיפה לשנות את העולם, גם לרגש, וגם להשקיף אל עולמות זרים לה וגם להתבונן פנימה אל משפחתה, אבל עם טלסקופ, איתו היא מביטה על משפחתה מרחוק. שמש היא אמנית אמיתית.

במילים אחרות: זיהית נכון את המגמה, איתרת נכון את פגמיה הפוטנציאליים, אבל פספסת את הטיעון שלך בכך שהפנית אותה לסרטים הלא נכונים. נעשים המון סרטים תיעודיים מחורבנים בארץ. תקוף אותם. אבל נעשים גם לא מעט סרטים מצוינים. עכשיו צריך רק למצוא דרך לעודד את הדוקומנטריסטים שלא רוצים להיות גם סלבס, את אלה שלא עובדים עבור הפריים טיים בערוץ 2. אלה שבאמת זקוקים לסבלנות, לאורך נשימה, לקצב מסוים בצילומים ובעריכה. דוד בן-שטרית, למשל, הוא אחד הדוקומנטריסטים הכי מדהימים שיש כאן בארץ, והוא עושה סרטים שונים לחלוטין מרוב עמיתיו. ויש עוד כמוהו. אני הייתי מקים את "הקרן העוד יותר חדשה" רק עבור הסרטים האלה.

(וגילוי נאות: אני כרגע יושב כלקטור באחד המסלולים הנוכחיים בקרן החדשה, על פי הזמנתה של נואית גבע. אך הביקורת שלי על סרטו של פישר, כמו גם על האג'נדה שלו כמנכ"ל הקרן, כבר פורסמה בעבר וידועה היטב).

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: גילדת התסריטאים האמריקאית בחרה, משום מה, את 100 התסריטים הטובים בכל הזמנים. כרגיל ברשימות כאלה יש דברים צפויים, יש הברקות, אבל יש גם כל מיני דברים תמוהים, הכללות מוזרות והשמטות מרגיזות. דפדפו ברשימה. שימו לב שלעשרת המקומות הראשונים מצורף גם דף מהתסריט, כדאי לקרוא. ואפשר להתחיל לחבר רשימה חלופית. כזאת בה "העד" ו"Groundhog Day" משובצים במקומות הרבה יותר גבוהים, כזאת בה "מ.א.ש" ולא "טוטסי" מייצגים את גאוניותו של לארי גלברט, כזאת בה "מלחמת הכוכבים", עם כל אהבתי לסרט, לא נמצא ברשימה. וכזאת העוסקת רק בקולנוע הוליוודי ולא מכניסה את "האשליה הגדולה" ואת "שמונה וחצי" פנימה כמס שפתיים (כי אם מתחילים עם הסרטים הזרים או-הו, כמה דברים חסרים שם).

06 אפריל 2006 | 21:31 ~ 28 תגובות | תגובות פייסבוק

המסור שבפנים

1. מונה הכניסות שלי מספר לי שכמעט 600 מכם האזינו ל"Here We Go" של ג'ון בראיון מתוך "מוכה אהבה" ורק כעשירית האזינו לנעימה שלו מתוך "האקביז". מעניין. אבל איש לא השאיר תגובה איך היה השיר. אהבתם? כולם מצליחים להפעיל את נגן הפלאש? האם נעים לקרוא לצלילי מוזיקה מסרטים, או מעיק? אם ההיענות חיובית, אמשיך להעלות שירים מדי פעם. 

2. ב-16 במרץ כתבתי כאן על חקירת האף.בי.איי שמרעידה את הוליווד, והמוכרת כבר בתור "תיק פליקאנו". החוקר הפרטי אנתוני פליקאנו נחקר על ידי האף.בי.איי בחשד שעבר על 110 סעיפים של ציתותים בלתי חוקיים, איסוף מידע בלתי חוקי, שוחד ואיומים. מתברר שהוליווד נחלקת לשניים: אלה ששכרו אותו, ואלה שנבלשו על ידו. בדיווח הקודם התפוצצה הפרשה כראש אולפני פראמונט, בראד גריי, זומן לחקירה פדרלית על היכרותו עם פליקאנו. השבוע התווסף עוד שם הוליוודי לרשימה. נגד ג'ון מקטירנן, אחד מבמאי הפעולה האהובים עלי ("מת לחיות", "הטורף", "המרדף אחר אוקטובר האדום"), הוגש כתב אישום בפרשה. האשמה: מקטירנן שיקר לאף.בי.איי כשנשאל על היכרותו עם פליקאנו. מתברר שמקטירנן, בניגוד לתצהיר שהגיש, שכר את שירותיו של פליקאנו כדי שיצותת לשיחותיו של המפיק צ'רלס רובן, שהפיק את "רולרבול". מקטירנן גם השתמש בשירותיו של פליקאנו בעת גירושיו מאשתו. "רולרבול" ו"בייסיק", שני סרטיו האחרונים של מקטירנן, הראו שהברנש כבר לא ממש בכושר. אולי חמש שנים בכלא, העונש המקסימלי על מסירת עדות שקר בחקירה פדרלית, יעזרו לו למצוא השראה מחודשת.

3. הקורא ערן העביר לינק מצוין לאייטם העוסק במגמה ההולכת ומתפשטת של אולפני הקולנוע האמריקאים להוציא סרטים לבתי הקולנוע ללא הקרנות מוקדמות לעיתונאים (אלוהים אדירים, וילנצ'יק מנהל את הוליווד!). רויטרס העלו אייטם דומה בו מביע רוג'ר איברט תמיהה על הנוהל החדש. אחד מראשי האולפנים, מספר איברט, סיפר לו שבכל פעם שאיברט קוטל סרט אימה בתוכנית הטלוויזיה שלו, הוא עושה שירות טוב לסרט. "מספיק להם שאני אגיד שזה סרט מטופש ואלים ואקרים קליפ מתוכו ומבחינתם שירתתי את קהל היעד של הסרט". לכך מצטרפת האימרה הנושנה של הוליווד: "ביקורת רעה היא ביקורת טובה". במילים אחרות, עצם זה שכותבים על סרט, מאייתים את שמו ושמים תמונה מתוכו, היא תמיכה שיווקית מצוינת (לסרט הוליוודי מיינסטרים). מעניין מה נשתנה.

ובארץ? המצב מידרדר. יותר ויותר סרטים יוצאים גם כאן ללא הקרנות מוקדמות, או עם הקרנות המתקיימות יום לפני הבכורה, וממילא אחרי מועד ירידת מוספי סוף השבוע לדפוס. התירוץ הרשמי של היחצנים: "העותק עוד לא הגיע". אני, תסלחו לי, לא מאמין לזה. 

במקביל מנהלים עכשיו המפיצים ויחצניהם, בראשות פרסומאית קולנוע בכירה, מאבק מול העיתונים בניסיון לשכנע את העורכים שביקורות קולנוע צריכות להתפרסם שבוע אחרי היציאה ולא בשבוע היציאה. מה הנימוק? "ביקורות שליליות מזיקות למכירת הכרטיסים". משונה, ואני חשבתי שסרטים מחורבנים מזיקים למכירת הכרטיסים. ומשום מה, לא ראיתי ש"מר וגב' סמית", הסרט השנוא ביותר על מבקרי הקולנוע בארץ ב-2005, ניזוק במכירת הכרטיסים. והאמת, ממתי עיתונאים ומבקרי קולנוע אחראים על מכירת הכרטיסים. מה, אנחנו סוכני השיווק של המפיצים? בעודי זועם על הניסיון הזה של גופים כלכליים להתערב בתכני מערכות העיתונים, אני מתקשה להחליט האם המהלך הזה מעיד על בורות בעולם השיווק (ע"ע "ביקורת רעה היא ביקורת טובה"), או סתם חוצפה.

4. אם אין לכם הוט ולא ראיתם עדיין את "ג'ונבאג", חדרי ההקרנה הביתיים של האוזן השלישית יעזרו לכם להשלים את החור הזה בסוף השבוע. כדאי מאוד לא להחמיץ את הסרט, עם תסריט מופלא ולא שגרתי, שהעניק לאיימי אדאמס האלמונית (או האדמונית) מועמדות מפתיעה לאוסקר.

5. והנה 2100 מילה שלי עם נטלי פורטמן. ועוד כמה מילים על "האיש שבפנים" ו"המסור 2".

6. יובל ריבלין, מבקר הקולנוע של "מקור ראשון", שלח לי את ביקורתו על "מחבואים" של מיכאל האנקה והוא רוצה לפתח דיון בקשר לשוט האחרון בסרט, שהוא טוען שמספק פתרון לתעלומה מי שולח את הקלטות (אם הבנתי נכון). לדעתי אין פתרון. לפחות לא פתרון החלטי. אבל אני משאיר את הדיון בלתי מפותח עד שלפחות חלקכם תצפו בסרט (שיצא היום) ותוכלו להשתתף בו. כל מי שצופה בסרט, שיעדכן כאן.

04 אפריל 2006 | 19:39 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

מזכרות

את הסיפור של "סובנירים", הסרט התיעודי שיזכה בעוד שעה קלה שזכה בדוקאביב, שמעתי לראשונה בחדר העריכה של חליל אפרת, מי שערך את "נמוך", סרטו של עידן אלתרמן שהיתי מעורב בהפקתו. אפרת היה לחוץ לסיים את עריכת "נמוך" כדי לטוס לחו"ל לצילומי הסרט עם שחר כהן. הסרט מספר על מעלליו שלא יאמנו של אבא של כהן. כששמעתי את הסיפורים, ומהכירי את סרט הגמר של כהן בסם שפיגל, "מינוס פלוס" המצחיק והמקורי, הבנתי שיש כאן סיכוי לסרט עם סיפור יוצא דופן שיסופר בדרך משעשעת ומלאת דמיון. עושה רושם שזה מה ששופטי דוק-אביב חשבו. הסרט, כאמור, עומד לזכות הערב בפרס הראשון. איך הסרט? עוד לא ראיתי. הדי.וי.די שלו מונח לידי מיטתי. אצפה בו הלילה ואדווח.

לעומת זאת, כן ראיתי את "מועדון בית הקברות" של טלי שמש, שיעלה בסוף השבוע להקרנות מסחריות ושיזכה ושזכה הערב במקום השני בתחרות של דוקאביב. מדובר בסרט יפהפה ודק אבחנה, העוקב אחר היווצרותה של קהילת קשישים הנפגשת מדי שבת בבית הקברות בהר הרצל, למין פיקניק משותף בו הם מתפלפלים בענייני היום, מתפלספים על סוגיות היסטוריות ופילוסופיות ובאופן כללי מנסים להעסיק את מוחם שלא יתאבן לעת זקנה. הסרט מתמקד בשתיים מהמשתתפות הקבועות במפגשים. סבתא של הבמאית, אשה פשוטה וחמה, וגיסתה (דודה של הבמאית), עורכת דין מלומדת, מושחזת, חריפה וקרה כקרח. שמש, עם בן זוגה לחיים הצלם שרק דה-מאיו, עוקבים אחרי הדינמיקה הקבוצתית בעין רגישה ומדויקת, הקולטת רגעים כמעט אגביים ויקרים מפז, בשעה שמשתתפי הקולוקוויום הולכים ומתמעטים, הולכים ונכנעים לגילם.

עידכון: צפיתי ב"סובנירים". סרט ממש חביב. מעין קומדיה דוקומנטרית, בה שחר כהן ואביו הם כמו גיבורים בסרט מסע. ויש גם קטעים מרגשים. מבחינה קולנועית אני חושב שסרטה של טלי שמש טוב יותר, אבל "סובנירים" הוא ללא ספק קראוד-פליזר, הישג אדיר לסרט תיעודי, מהסוג שרעמי מחיאות כפיים של צופים שצחקו ודמעו יישמעו בסוף הקרנותיו.

נושאים: כללי, תיעודי