25 מרץ 2006 | 09:58 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

שיר לשבת

קבלו את "צ'ייאה צ'ייאה", השיר שפותח את "האיש שבפנים" של ספייק לי (ושלקוח במקור מהסרט ההודי הזה). את הקובץ הרמתי מהאתר של ג'פרי וולס.

insideman.mp3

קראו את ישי קיצ'לס ב"עכבר העיר", את אהרן קשלס בוויינט ואת דבורית שרגל ב"רייטינג", כולם כותבים באהדה על "האיש שבפנים". מסיבות רפואיות החמצתי את הקרנת העיתונאים לכן לא יכולתי לכתוב עליו השבוע. ראיתי אותו לבסוף בטרום הבכורה שהתקיימה בשבוע שעבר, אחרי שמדורי כבר היה סגור (ולכן היה גדוש פילרים). אני גם חושב שהוא מוצלח (אך לא גאוני), אבל נדמה לי ששלושת עמיתיי החמיצו משהו מרכזי בסרט. אנסה לכתוב עליו בהרחבה בהמשך. עד אז, אשמח לקרוא כאן מה אתם חשבתם עליו.

ובהזדמנות זו: עידן וגלעד מוזמנים לשתף אותי ואת קוראיי, רק לשם השכלה, מה הוא "העיקר" ומהו "התפל", ואיך היה נראה בלוג קולנוע שלהם לו הם היו פותחים אחד. אשמח להשכיל.

24 מרץ 2006 | 17:33 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

נחש מה

אחד מאייטמי הניוז הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. אם אתם רגילים לקרוא על אולפן שמנסה לקצץ את האלימות מסרטי האימה, כדי להתאימם לבני 13, סוף סוף אייטם שמראה שלפעמים האולפנים מתעשתים. סרטי אימה מיועדים למבוגרים. קבלו, פעם נוספת, את "נחשים על מטוס":

Samuel L. Jackson's new mile-high thriller Snakes On A Plane has created such a buzz among internet film fans, movie bosses have called for re-shoots – to give the film a tougher rating. The film, which stars Jackson as an FBI agent trying to keep a federal witness alive onboard a plane full of snakes, wrapped last September – but went back before the cameras earlier this month for five days of additional shooting. Film bosses at distributor New Line Cinema opted to add new scenes to the film to take the movie from PG-13 into R-rated territory, according to industry magazine The Hollywood Reporter. They claim the second round of filming became necessary after intense and growing fan interest in the film, which is scheduled to be released this summer. Among the reported additions to the film is a foul-mouthed rant from Jackson in which his agent character bellows, "I want these motherf**king snakes off the motherf**king plane!" The line is expected to take on cult status. The film-makers have reportedly added more gore, more deaths, more nudity and more snakes to the finished product.

נושאים: כללי

24 מרץ 2006 | 03:37 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

קליק-קלאקס-קלן

בשבוע הבא יוצא בארץ סרט בריטי בשם "קליק". בעוד חמישה חודשים ייצא בארץ סרט אמריקאי בשם… "קליק". אתם אולי מבולבלים, אבל המפיצים בארץ רגועים.

בהוליווד יש סדר. ה-MPAA, אירגון הגג של האולפנים הגדולים, מבצע רישום של כל שמות הסרטים, אלה שהופצו ואלה שנמצאים בעבודה. הרישום הזה מבטיח ליוצרי הסרט שאף אחד לא יגנוב להם את השם, לפחות לתקופה קצובה. כך קרה שכשפוקוס פיצ'רס נכנסו כמשקיעים וכמפיצים לסרט הבריטי "קליק", הם קודם כל נאלצו לשנות לו את השם ל"Imagine Me and You" (השורה הראשונה בשיר "מאושרים יחד"). למה? כי השם "קליק" כבר היה תפוס על ידי הפקה של אדם סנדלר עבור סוני.

בשבוע הבא מגיעה ארצה הקומדיה הרומנטית הלסבית הלונדונית הזאת (המצולמת ברובה באיזור פרימרוז היל שכה חביב עליי) וסרטי שני, מפיצי הסרט בארץ, צפו בו והחליטו שהשם הזמני להפקה הבריטית דווקא מתאים כאן בול. הם קראו לו "קליק". למה? "כי לפעמים אתה פוגש מישהו ופשוט יש קליק", כמו שאומרת אחת הגיבורות בסרט. ואכן, על בקליק הזה עוסק הסרט.

אבל מה עם אדם סנדלר? או, גם הוא בדרך. ב-17 באוגוסט, עוד ארבעה חודשים וחצי, הוא יגיע ארצה. ואיך יקראו לו כאן? ניחשתם היטב: "קליק". למה? כי הסרט עוסק בארכיטקט לחוץ שמוצא שלט רחוק שמאפשר לו להקפיא את החיים או לגלגל אותם לאחור. ו"קליק" הוא מה שעושים עם שלט. השם העברי המלא, אגב, ואני מתנצל שאני צריך לחשוף אתכם לפואטיקה של מפיצי הקולנוע, הוא "קליק לזפזפ את החיים". ומה לא מפריע לחברת א.ד מטלון, מפיצי סוני בישראל, שכבר יצא השנה סרט באותו שם? מתברר שלא. "אנחנו רוצים להאמין שהטעות נעשתה בתום לב", מוסרים ממטלון. "עם זאת, אנו בטוחים בהצלחתו העתידית של הסרט 'קליק' המקורי ולא מאמינים שלסרט של סרטי שני תהיה השפעה על הצלחתו בקופות". אני מניח שזה נכון. אבל מה יקרה באיזור סוף 2006, כששני הסרטים יעמדו זה לצד זה, מעתה ועד עולם, על מדפי ספריות הדי.וי.די? האם גם אז לא ישפיע השם על ההצלחה או אי ההצלחה של אחד הסרטים?

והנה עוד משהו שמאפיין את תעשיית הקולנוע בחו"ל, ואני לא יודע האם התעשייה המקומית מספיק רגישה לזה: שמות של במאים ושחקנים. שמות שכבר מזוהים עם מישהו, ואז צץ מישהו עם אותו שם. מה עושים? באנגליה ובאמריקה זה ברור: החדש צריך להחליף שם (למעשה, גילדה מקצועית של במאים, שחקנים ותסריטאים בארה"ב ובאנגליה לא תרשום כחבר מישהו הנושא שם של חבר קיים). אחת הדוגמאות המפורסמות: כששחקן מתחיל בשם סם ג'קסון הגיע להירשם כחבר בגילדת השחקנים הוא התבשר שכבר יש שחקן קשיש, ודי אלמוני, בשם הזה. וכך סם ג'קסון היה צריך לחזור לשמו המלא כדי להירשם בגילדה והפך לסמואל ל' ג'קסון.

לבמאי של "קליק" (הבריטי) קוראים אוליבר פרקר. אבל כבר יש במאי בריטי, מוכר למדי, עם אותו שם – זה שביים בשנים האחרונות את "אותלו", "בעל אידיאלי" ו"חשיבותה של רצינות". וכך היה צריך אוליבר פרקר הצעיר לחתום על "קליק", סרטו הראשון, בתור אול פרקר. כן, שם הוא מותג. בין אם זה שם של סרט או שם של יוצר המתפרנס מהמוניטין שלו. שם זה סימן רשום מוגן. מעניין מה יקרה בארץ כשלסם שפיגל יגיע תלמיד צעיר בשם אורי ברבש. או שחר סגל. או רם לוי.

 

נושאים: ישראל, מפיצים

23 מרץ 2006 | 02:00 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

קאן קאנוני

פסטיבל קאן ייפתח ב-17 במאי, ופרטים ראשונים על סרטי התחרות פורסמו היום ב"הוליווד ריפורטר". "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, עם קירסטן דאנסט בתפקיד מלכת צרפת, ישתתף בתחרות. החדש של פדרו אלמודובר, Volver, גם בפנים. וכך גם "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("אהבה נושכת", "21 גרם"). החדש של דיוויד לינץ', "Inland Empire", אמור להיכלל גם הוא בתחרות, אם יהיה מוכן בזמן. החדש של אקי קאוריסמקי גם. יש הימור על כך שגם החדש של נני מורטי (שזכה בדקל הזהב על "חדרו של הבן") ייכנס לרשימה.

עוד סרטים מסקרנים: "המבוך של פן" של גיירמו דל טורו. shortbus, סרטו השני של ג'ון קמרון מיצ'ל, אחרי "הדוויג והשארית העצבני" המופתי. ו"האקלים", סרטו החדש של הבמאי הטורקי הנהדר נורי בילג' סיילאן (שסרטו הקודם, "מרוחק", היה מופלא למדי).

העידן החדש

גלעד, אני מחבב את הלהט ואת הנוקדנות שלך, אבל כשזה מגיע לחירחור ריב סתם מתוך רצון להעלת ענני אבק זה מתחיל להעיק. התגובה ההחלטית, הנחרצת והיהירה שלך לגבי אייטם העלויות הפיזיות שייחסכו מהמעבר להקרנת היי דפינישן דיגיטלית היתה מביכה.

מאיפה הבאת את הסכום 2000 דולר? אכן, אני מניח שאפשר לקנות עותק ולהטיסו ארצה באלפיים דולר, אבל אז זה אומר שמדובר בעותק משומש (מנהג נפוץ בקרב מפיצים, אך כזה המונע מסרטים לעלות בסמוך לבכורתם המקורית) ובסרט יחסית קצר (סרטים ארוכים, הנדרשים ליותר גלגלים ומכאן שהם כבדים יותר להטסה, יקרים יותר). מבדיקה שערכתי, הסכום שייחסך על ידי המפיצים הקטנים בעת המעבר להקרנה דיגיטלית יהיה בין 3000 ל-4000 דולר לעותק (עבור קניית העותק, הטסתו ארצה, הטבעת התרגום ושאר עלויות שינוע, מסים וביטוחים). התשלום עבור רכישת זכויות ההפצה ועבור הפרסום יישארו אותו דבר. כדי להיצמד לחישוב שלך, בוא נלך על הרף התחתון, 3000 דולר, ובוא נישאר עם החישוב שלך שכרטיס קולנוע בארץ שווה 6 דולר. כדי לכסות את את הסכום הזה אתה מחשב שצריכים להימכר 500 כרטיסים. נכון? ומה שכחת? בואו ניקח שנייה להירהור….

נכון. את הנתח שלוקח בית הקולנוע מהכרטיס. בהנחה המתבקשת שאתה מפיץ קטן ללא בית קולנוע משלך, בעל בית הקולנוע ייקח ממך 80 אחוז ממחיר הכרטיס בשבועות הראשונים, ו-70 אחוז בהמשך. אבל, כדי להקל על החישוב בו נניח שאתה ממתין בתור ומציג את סרטך בסינמטק, המגלה רוחב לב למפיצים ולוקח מהם, ככל שאני יודע, רק 50 אחוז מהכרטיס. כלומר, אתה עכשיו זקוק ל-1000 צופים כדי לכסות את עלות העותק והשינוע. באולם כמו סינמטק 2, המכיל 131 כסאות ובו מוצגים סרטי המפיצים, אתה צריך כמעט 5 ימים בשבוע, ששתי הקרנות ביום יהיו סולד-אאוט כדי לכסות רק את עלויות העותק. וכל זה רק לעותק אחד! אבל בוודאי תרצה להביא לפחות עוד שני עותקים, לחיפה ולירושלים, לא? וכך הגעת ל-9000 עד 12,000 דולר. אם מדובר בסרט קטן, שמצאת במחיר מציאה, תשלום זכויות ההפצה יעמדו על 15,000 עד 20,000 דולר. וכך, בהפצה זעומה של 3-4 עותקים הופך תקציב קניית העותקים והטסתם, לשווה ערך לסכום קניית הזכויות. וכך קורה שסרטי שני קנו את הזכויות להקרנת Infernal Affairs ההונג קונגי, אבל לבסוף לא הוציאו אותו לבתי הקולנוע, מתוך חשש שהסרט לא יצליח (אחרי שהכסף עבור הזכויות כבר שולם!). וזו הסיבה שהסינמטקים לא מביאים ארצה עותקים של סרטים מספריות השאלת 35 מ"מ בחו"ל, כי רק עלויות ההטסה, לא ההשאלה, יקרות מדי עבורם (ולכן רוב הפסטיבלים בסינמטק הם כאלה שהשגרירויות יוזמות ומממנות את עלותם). כשהם יעברו להקרנה בהיי דפינישן לא תהיה מניעה להקרין כל סרט שיש להם זכויות עליו, אפילו בהקרנה חד פעמית או הקרנות חצות, כי במחיר רכישת הזכויות כבר יהיה לך עותק הקרנה ביד. וכך יוכלו להביא ארצה סרטים קטנים ואלטרנטיביים שימשכו רק 2000 איש, אבל עדיין אפשר יהיה להרוויח עליהם כסף. זה לא יהיה עידן חדש ונפלא בקולנוע המקומי? שסרט נפלא כמו "הצד האפל של הירח" של רובר לפאז' יוכל להיות מוקרן כאן על מסך גדול, וגם אם ייראו אותו פחות אנשים מכלל צופי "שנת אפס" עדיין ייצא המפיץ עם רווח ויוכל להמשיך לחפש את הסרטים שאף מפיץ אחר לא נוגע בהם.

ומה הקשר לסקנדינביה? ואם בסקנדינביה מקרינים את כל הסרטים מדי.וי.די זה הופך את זה לנוהג מוצלח? במדינה כמו שלנו, קרי במדינה בה בקולנוע לב, בסינמטק, בסינמה סיטי מזלזלים בצופים, חוסכים על גבם ומשקרים להם, ומציגים סרטי קולנוע מתוך די.וי.די.

לגבי התלונות על איכות ההיי דפינישן. שמעו, עוד לא הכל מושלם, אבל אנחנו בדרך לשם. אני מחכה לראות את "סופרמן חוזר" שצולם במצלמות הדור הבא של ההיי-דף. "סקס ולוסיה" היה אחד הסרטים הראשונים שצולמו במצלמת ההיי דפינישן הראשונה, עוד לפני "מלחמת הכוכבים, מתקפת המשובטים" ו"צעד קטן" של שחר סגל שצולמו באותה מצלמה, והוא אכן מריח כמו וידיאו. אבל טרילוגיית "טולסה לופר" של פיטר גרינאוויי, או "עיר החטאים" של רוברט רודריגז, כבר הציגו תמונה מושלמת. והיא רק תלך ותשתפר.

ואני מסכים לגמרי, ערוצי הכבלים והלוויין, כמו גם רשת האוזו השלישית, משלימים לנו היטב חורים. אבל אני רוצה לראות את כל הסרטים האלה על מסך גדול, באיכות תמונה מושלמת עם סאונד בווליום גבוה. ההיי דפינישן, אם המפיצים בארץ לא יימצאו דרך לחרבן גם את זה, יחיה לנו את עולם הקולנוע בארץ.  

20 מרץ 2006 | 18:18 ~ 19 תגובות | תגובות פייסבוק

טוק-טוק-טוקבק

הרשו לי להשתתף בכמה מהדיונים הפעילים שמתנהלים כעת באיזורי התגובות (ותודה לכל המשתתפים, הקבועים והמזדמנים, שמשתתפים בהם)

 השפעת העופות

 http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=87#comment-810

עידן, חוששני שצ'יקן ליטל נספה בשואת העופות הגדולה שמתרחשת עכשיו בדרום. זהו ממש טיהור אתני. מי מכם לא ראה את תמונות שורפי העופות ולא חשב על פרנהייט 451 של טריפו? זכרו את מילותיי: במקום בו שורפים תרנגולות, עוד ישלקו ביצים. נדמה לי שהשבוע אקפיד לצפות ב"ארץ נהדרת" כי אם לכותבי הסדרה יש ביצים (קשות) הם יוציאו להורג את קוריצה. זה כרגע הדבר החיובי היחידי שעשוי לצאת מהשפעת הזאת.

וזוכרים שכתוב בעמוד הראשי "בלוג על קולנוע, אבל לא רק"? הנה ה"לא רק": מה אם שפעת העופות היא פיגוע על רקע לאומני? תחשבו על זה: הקיבוצים הנגועים נמצאים קרוב לגבול עם עזה. העופות הנגועים הראשונים שזוהו במזרח התיכון היו במצרים. הנה תיאוריית הקונספירציה שלי: מתישהו בשבוע שעבר הוברחו עופות נגועים ממצרים לעזה. התרנגולת חוברה לרקטת קאסם ושוגרה (נטולת חומר נפץ) לתוך לול של אחד הקיבוצים. כוחות הבטחון חשבו לעצמם "איזה מזל, זה סתם נֶפל", בשעה שזו היתה למעשה פצצה מלוכלכת ביולוגית. וככה יגיעו אזרחי ישראל ליום הבחירות כשהם חלשים מהיעדר חלבונים. ואתם יודעים למי הישראלים מצביעים כשיש להם מחסור בפרוטאינים, לא? נכון, לוויטמין ביבי (שבאקט ראשון עם היבחרו יארגן משלוח הומניטרי של תרנגולות כשרות וטהורות מהניכר, כדי שלא יהיה מחסור בעוף, שוקיים וביצים לקראת פסח). וכך יפילו העופות של השלטון בישראל. חכו וראו.

 די לדי.וי.די

http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=86#comment-774

איתן מודאג מכך שהקרנה בדי.וי.די הולכת ונהיית נפוצה יותר ויותר באולמות בארץ, ומצרף כמה דוגמאות. אני שותף לדאגה. די.וי.די הוא פורמט ביתי, עם רזולוציה המתאימה למסכים ביתיים ולא למסכי ענק קולנועיים. אם יצא לכם לבקר בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית, שנראים כמו אולם ביתי מושקע במיוחד, נדמה לי שגדלי המסך שם (וכן המרחק מסך-מקרנה) הם המקסימום שאפשר להקרין עליהם תמונה מדי.וי.די מבלי להתחיל להתפשר על איכות ולקבל תמונה מעוותת ומפוקסלת.

אך חששותיו של איתן מכך שהעולם צועד לכיוון של הקרנה מדי.וי.די אינן מבוססות. כשמדברים על הקרנה והפצה דיגיטליים, הכוונה היא לפורמט היי-דפינישן, וזה עולם אחר לגמרי. ראיתי מעט סרטים שעברו מאסטרינג בהיי-דף, הוקרנו ממקלטת בטא דיגיטל HD (או ישירות מהארד יסק של מחשב) באמצעות מקרן היי דפינישן בעל עוצמת אור וחדות תמונה המוצאמים למסכי ענק. התוצאה עוצרת נשימה. אני רציני. כל חששותיי מהעתיד הדיגיטלי התחלפו תוך שנייה בציפיה עצומה לעתיד הזה. איכות התמונה פשוט מסמאת ביופיה.

לגבי תגובתו של שי, על כך שהקרנה דיגיטלית תחסוך טעויות של מקרינים חסרי ניסיון – ובכן, חוששני שמקרינים בורים ימשיכו לחבל באיכות ההקרנה גם בפורמט הדיגיטלי. גם מקרן כזה ייפגע בסופו של דבר מתחזוקה לקויה, מחלפים זולים ומכיול שגוי (וראיתי סרט בהיי דפינישן, שצלם הסרט עמל שעה ארוכה לפני ההקרנה על כיול המקרנה, כי הפריים היה בהיר מדי לטעמו).

מה שכן, הפורמט הדיגיטלי יוזיל באופן דרמטי את עלויות ההפצה. במדינה כמו שלנו, אחת ההוצאות הגדולות ביותר שיש למפיץ בהבאת סרט ארצה זה עלויות השינוע של סלילי הסרטים הגדולים והכבדים. הם צריכים הטסה בקארגו וביטוחי מטען, ועמילות מכס, ואז שינוע במשאיות למעבדת תרגום, ואז הדפסת תרגום, ואז פיזור ברחבי הארץ. לסרטים קטנים, כל העלויות האלה עשויות להיות אחד הסעיפים הכי נכבדים בתקציב. בעידן הדיגיטלי רוב הסעיף הזה פשוט נעלם. את הקלטת הדיגיטלית יכול המפיץ להביא במטען היד שלו, או לשלוח בדואר רשום, גג 50 שקל. בעתיד היותר רחוק, כשההפצה תיעשה באמצעות אינטרנט או פס רחב לווייני (הסרט יועבר באינטרנט ממרכז ההפצה האירופי, נגיד, אל משרדי המפיץ בתל אביב, יאוכסן באופן מקודד על הארד דיסק, ומשם יופץ בסיב אופטי, או בקלטות דיגיטליות, לבתי הקולנוע).

העתיד הזה יהפוך את ישראל, סוף סוף, לחלק משאר העולם, כשרטרוספקטיבות וסרטים קטנים, שכרגע בכלל לא מגיעים אלינו, כי ההימור הכלכלי בהבאתם גדול מדי, יוכלו להיות מוקרנים תמורת פיקדון סמלי מצד המפיץ ולחיצת כפתור.

גרסאות כיסוי

http://www.open-it.co.il/orange/cinemascope/?p=87#comment-807

כאן תמצאו דיון שהתעורר סביב השאלה: למה הסרטים הישראלים נראים כה – נגיד – סטנדרטיים וחסרי מעוף. האם לחוסר כסף יש לכך השפעה? או לחוסר מעוף (או ביצים)? שאלה טובה. ואין תשובה אחת, אלא הרבה תשובות שכולן נכונות. העניין הוא כזה: סרטים ישראליים מופקים כיום בתקציבים שבין 800 אלף דולר ל-1.2 מיליון דולר, ואם תסתכלו על סרטים עצמאיים קטנים מהעולם, תגלו לא מעט סרטים מדוברים ומהוללים שהופקו בתקציבים דומים. מה ההבדל?

1. חינוך. בבתי ספר לקולנוע בארץ עוסקים, על פי רוב, בלספר סיפור. כל מה שקשור בתנועות מצלמה, מיזנסצינה מורכבת, או כל דבר שמבטא סיפור ומסר באמצעים בלתי מילוליים נחשב קישוט. בבתי ספר בחו"ל, המצלמה היא אחת הדמויות ואסור לתלמיד להתעלם ממנה. אם היא סטטית צריכה להיות לכך הצדקה. אם היא על כתף, הצדקה. על מנוף, הצדקה. אם תצלמו את אותו תסריט פעם אחת במצלמת כתף ופעם אחת במצלמה נייחת תקבלו שני סרטים שונים עם משמעויות אחרות. הבימוי כאן טלוויזיוני לא במובן המדיום שוט, אלא במובן של תוכניות אירוח: מצלמים את מי שמדבר. (שוב, זו הכללה מעט גסה ולא הוגנת, וכיום יש יותר ויותר יוצרים שכבר לא חושבים ככה).

2. מקצוענות. יודעים איפה התעשיה המקומית ממש פגועה? באנשי הצוות שאינם קשורים לקריאטיב. גריפים, גאפרים, עוזרי במאי, עוזרי צלם, אפקטים ופעלולנים. יבוא הבמאי השאפתן ביותר, שירצה לצלם סצינה שוט כזה: פושע שולף סכין, המצלמה מסתובבת סביבו ומגלה את הגיבור מאחוריו, תופס אותו, מעקם לו את היד לאחור, שובר אותה, מחץ את הסכין, ובועט לו בבטן ומקפל אותו. מתאים לסרט אקשן, אבל גם לסרט כמו "מוכרחים להיות שמח". לשוט כזה תצטרכו דולי, קריין או סטדיקאם, שני אנשי סטאנטס שיחליפו את השחקנים ברגעי המכות, מפעיל מצלמה (אופרייטור) ועוזר צלם (פוקוס-פולר) מקצוענים שיודעים גם לצלם שוט מהיר, גם לעקוב עם הפוקוס וגם להשאיר את המצלמה יציבה ולא להרעיד אותה כאילו היא מצלמת הפגנה בקלקיליה. וגם עוזר במאי שיוכל לתפעל את כל התרחשויות הרקע בסצינה, לזרז את ההקמה ולתקתק את הטייקים. ולא שאין אנשי מקצוע כאלה בארץ. יש. אבל נורא מעט, והם לרוב יהיו תפוסים בפרסומות. וכך לא פעם עוזזרי צלם, עוזרי במאי, וכל הצוות הטכני, שאמור לתת את התמיכה הכי טובה לבמאי ולהגשים לו את כל בקשותיו, הם סטודנטים בחופשת קיץ, בוגרים שרוצים להיות במאים או צלמים אבל מתפרנסים בינתיים מעבודות זוטות. וכך, בסרט אמריקאי סטנדרטי שוט כזה ייקח X שעות לצלם, ובארץ הוא ייקח 4X, ובטייק השלישי כשזה לא יצליח, המפיק יילחץ, יגיד לבמאי שהם לא יכולים לבזבז את כל היום על השוט הזה, שמאבדים את האור, שימצא פתרון אחר, הבמאי ילחץ, ירגיש שזו אשמתו וחוסר הניסיון שלו, ויאלתר פתרון אחר. הפתרון האחר יהיה מה שאנחנו רגילים לראות בדרך כלל בסרטים הישראליים. מה הפתרון? אין פתרון. כולם רוצים להיות במאים, אף אחד לא רוצה להיות גריפ, וככה ישראל מתהדרת בשוטים רועדים גם על דולי. או שמוותרים מראש על דולי, כי זה יקר מדי לשכור, ומורכב מדי להרכיב, ומסובך מדי לצלם, ומה לא.

3. כסף. התקציב הישראלי מאפשר לרוב כ-21 ימי צילום. בסרט של מאה דקות זה אומר שצריך לצלם 5 דקות ביום. זה המון דקות ליום אחד. בהוליווד הפזרנית מצלמים דקה-דקותיים ביום. בקולנוע העצמאי מצלמים בין 3 ל-5 דקות ביום. אבל אז זה תלוי בסרט. כדי להספיק חמש דקות ביום, כולל לעשות סט-אפ ולהחליף לוקיישן, הסצינות צריכות להיות של אנשים יושבים ומדברים. רצוי צילומי פנים. עדיף לא ערב.

4. שוב, גם זה הולך ומשתנה, אבל במשך שנים הסתובבתי בתחושה שהבמאים הישראליים פשוט לא מספיק מוכשרים. מה, הם לא ראו מימיהם סרט? הם לא יודעים איך זה יכול להיראות? מה, אין להם מספיק דמיון? מה, אין להם מספיק כריזמה כדי להצליח להכניס לאקשן צוות שלם שיתעלה על עצמו?

חברו את כל הנתונים האלה ומה תקבלו? את "איזה מקום נפלא". את "מטאליק בלוז". סרטים בינוניים. סרטים, אגב, שעלו בדיוק אותו דבר כמו "האסונות של נינה" ו"חתונה מאוחרת" "הכלה הסורית" ו"עטאש" שהיו גדושי כשרון, שאפתנות ומקצוענות.

ובנושא הכיסוי (coverage), עוד רעה חולה של הקולנוע הישראלי. אני לא מלמד בימוי, מהסיבה הפשוטה שאינני במאי, אבל בכל זאת, בשיעורים העיוניים שאני מעביר, אני ממליץ לתלמידים ללמוד מהמקצוענים ולא לצלם כיסוי. היצ'קוק, למשל, לא כיסה. צילום כיסוי הוא (לפעמים – אני חייב לסייג כי יש גם במאים מעולים שמצלמים כיסוי, ויש סיטואציות שכדאי כן לכסות) עדות לפחד וחוסר בטחון, וכן – חוסר מעוף. ובפועל, אתם מבזבזים זמן על זה. אבל די להצליח לא לרעוד מפחד כלי שאתם "מכוסים" צריכים להגיע לסט מוכנים (וגם, להשאיר זמן ומקום לצילומי השלמה, כי תמיד יהיה איזה חור באמצע שתצטרכו להשלים איכשהו).

במילים אחרות, ממש קשה לביים סרט טוב. מצבנו מעולה אם יש לנו 2-3 סרטים טובים בשנה. אולי לא צריך לפנטז על יותר.

19 מרץ 2006 | 09:02 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

wong-two-three

ג'יימס וואן (Wan) ביים את סרטו הארוך הראשון, "המסור". כשהסרט הפך להצלחה קופתית מפתיעה החליטו המפיקים להזדרז ולהפיק סרט המשך, אלא שוואן היה בלתי זמין (למרבה האירוניה, הוא היה עסוק להסתובב בעולם לקדם את הסרט) והאולפן, שהעדיף להזדרז עם ההפקה ולא לחכות שהבמאי יתפנה, בחר במאי אחר. כשגם סרט ההמשך הצליח, חתם וואן לביים את המסור 3. וכך הוא יהיה חתום על סרטים 1 ו-3 בסדרת סרטי האימה המצליחה. (עדכון/תיקון: המסור 2 יעלה בארץ בשבוע הבא. וואן, בניגוד לידיעות קודמות, לא יחזור להמסור 3 אלא ימשיך לסרט אימה אחר שכתב עם לי וואנל, התסריטאי/שחקן של "המסור").

ג'יימס וונג (Wong) ביים את סרטו הארוך הראשון, "יעד סופי". כשהסרט הפך להצלחה קופתית מפתיעה החליטו המפיקים להזדרז ולהפיק סרט המשך. אלא שוונג היה בלתי זמין (היה כבר מחויב לסרטים אחרים) והאולפן, שהעדיף להזדרז עם ההפקה ולא לחכות שהבמאי יתפנה, בחר במאי אחר. כשגם סרט ההמשך הצליח חתם וונג על בימוי יעד סופי 3. וכך הוא חתום על סרטים 1 ו-3 בסדרת סרטי האימה המצליחה.

אין שום קשר בין ג'יימס וואן וג'יימס וונג. האחד הוא במאי צעיר, יליד מלזיה שגדל באוסטרליה. השני הוא יפני סיני-אמריקאי שהיה אחד הבמאים בסדרה "תיקים באפלה". צירוף מקרים? קארמה? לא יודע. אבל נראה כמו התחלה לסרט אימה.

נושאים: המדור המודפס

16 מרץ 2006 | 04:04 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

יש לי דפדופים באזניים

 עמית בניו יורק

1. כשאין לי זמן לקרוא עיתונים אני לפחות נכנס לאתרים העוסקים בתקשורת ונותן להם לדפדף בהם עבורי. כך היה אתמול כשנתקלתי באתר "ולווט אנדרגראונד" בקטע מכתבה של איתן עמית, כתב "ידיעות אחרונות" באמריקה: "נחמה אחת: כרגע לא עומדים על הפקת סרטי המשך לסופרמן, כך שאפשר להיות רגועים". האייטם, הכה ממוחזר, עסק בקללה המוזרה על ראשם של השחקנים שגילמו את "סופרמן" בקולנוע ובטלוויזיה. אז עמית מכר לעורכיו חומר שפורסם כבר עשרות פעמים בעבר (ולכאורה זכה לרלוונטיות מסוימת עם מותה של דיאנה ריב, אלמנתו של כריסטופר ריב), וגם הפליא עם משפט סיום אידיוטי שכמובן אינו נכון.

מה שאני לא מבין הוא זה: אם איתן עמית לא מבין בקולנוע, למה הוא כותב על קולנוע? (ואיך זה שאף אחד מעורכי ומגיהי "24" לא יודע שיש סרט "סופרמן" חדש כמעט גמור?). ונניח שהוא לא מתמצא בקולנוע, אבל אם הוא יושב בניו יורק הוא לא חולף על פני חנויות מגזינים, הוא לא מרגיש צורך לעיין בכתות השער של ירחוני הכרומו כדי לדעת מה קורה בעולם? הוא לא הבחין שברנדון רות', הסופרמן החדש, וקייט בוסוורת, הלויס ליין החדשה, כבר כיכבו על השער של "פרמייר" לפני חודשיים? אז מה הוא עושה שם בניו יורק? מה הוא מסקר? אחרי מה הוא עוקב? מה הוא קורא? ואם כל ילד עם אינטרנט – שימצא בשניה בגוגל התייחסות ישירה של רות ל"קללת סופרמן" והאם הוא חושש ממנה – מעודכן יותר ממנו, למה צריך אותו שם?

ומה הכי מכעיס אותי? שרק בענייני קולנוע יכול לקרות כזה דבר. אתם מדמיינים עורך במדור הספורט שייתן לכתב שלא מבין מה קורה בעולם לכתוב לו, או שיעביר כתבה עם פרט כל כך בלתי מעודכן? ועורך בכלכלה? לא נראה לי (לא שאין שם טעויות, אבל התחושה היא שהכותבים והעורכים שם יודעים על מה הם מדברים ואין פדיחות קולוסליות). רק קולנוע הוא, כרגיל, שטח ההפקר של העיתונות הישראלית.

בן שטרית בטרייבקה

פסטיבל הסרטים בטרייבקה, ההוא של רוברט דה-נירו ושותפתו ג'יין רוזנטל, ייפתח ב-25 באפריל והיום פורסמו שמות הסרטים שיתמודדו בתחרות של הפסטיבל. סרטו של דויד בן שטרית, "אבי היקר, שקט יורים", יוקרן בתחרות הדוקומנטרית. הסרט, שהוקרן כבר בפסיבל ירושלים ובערוץ 8 (ושבעת צילומיו הוכה בן שטרית על ידי מאבטחי משרד הבטחון בקריה כשהגיע לראיין את דוברת צה"ל). הסרט, העוסק בסרבני גיוס בצה"ל, אינו היצירה הקולנועית הכי מפוארת של בן שטרית (אחד הדוקומנטריסטים המושחזים ביותר בארץ), אבל זהו מסמך פוליטי מרתק העוסק במוסר ובהקרבה האישית כדי לחיות חיים מוסריים.

הבוס

לא בכל יום מגיע ראש אולפן הוליוודי לעמוד הראשון של "הניו יורק טיימס", אבל זה מה שקרה שלשום לבראד גריי, המנכ"ל הטרי-יחסית של אולפני פרמאונט. בראד גריי, שלפני שהפך לראש אולפן היה סוכן שחקנים ומפיק ("הסופראנוס", למשל, היא סדרה שלו) נחקר כעת על ידי האף.בי.איי על קשריו עם החוקר הפרטי אנתוני פליקאנו. נגד פליקאנו הוגשו כתבי אישום על שיטות איסוף הנתונים שלו, שכללו האזנות בלתי חוקיות, פריצות למאגרי מידע משטרתיים, שוחד ואיומים. גריי, מתברר כעת, שכר את שירותיו של פליקאנו, כדי לאסוף מידע נגד אויביו (כמו גם לא מעט מעמיתיו למקצוע). שיטות ההפחדה, אגב, הופעלו לא כנגד מתחרים עסקיים, אלא בעיקר נגד אנשים מועטי כוח – עובדים התובעים את מעסיקיהם, פרודות במאבק גירושין, מאהבות שמסרבות להיפרד, וכו'. בכתבה ב"ניו יורק טיימס" נחשף הקשר בין גריי, פליקאנו וגארי שנדלינג, ואיך הוא קשור לחברתו לשעבר של שנדלינג, שהפכה לעדה מרכזית בפרשה.

 1.4 מיליארד כרטיסים והאולמות ריקים

אתמול נפתחה בלאס וגאס ועידת ShoWest, המפגש השנתי של בעלי בתי קולנוע מהחוף המערבי. בעלי בתי הקולנוע נפגשים עם מפיקים וראשי אולפנים המציגים בפניהם את התוצרת הקולנועית של הקיץ הקרוב, ועם נציגים של חברות המנסות לשדרג את חוויית הצפייה הקולנועית.

הוועידה השנה מתקיימת תחת צילו של הנתון המציג ירידה מתמדת במכירת הכרטיסים באמריקה, והיחלשות הקולנוע מול ההום סינמה. בעלי בתי הקולנוע, מסכימים כולם, חייבים למצוא את הדרך להמציא מחדש את חוויית הצפייה הקולנועית. האולפנים, הם גם טוענים, חייבים לעשות סרטים יותר טובים, ולמצוא דרכים אפקטיביות יותר לשווק אותם.

שתי כתבות שכדאי לקרוא בנושא. קודם כל, ריצרד קורליס מראיין ב"טיים מגזין" את ג'ורג' לוקאס. לוקאס אולי הפך במאי מעצבן אבל הוא עדיין מרואיין מעולה, והוא מנסה לקדם את החזון שלו למען עתיד הקולנוע. (הנה)

הכתבה השנייה היא של שרון וקסמן, כתבת "ניו יורק טיימס" בהוליווד שמתארת את היום הראשון של הוועידה, ואת הבלבול שאוחז במשתתפיה. (הנה).

מומלץ לקריאה בעיקר לבעלי בתי הקולנוע בארץ, אלה שרוצים להחזיר את הגלגל לאחור, בשעה שהעולם מחפש דרכים להניע את הגלגל קדימה.

הברון

ולבסוף, הנה תיאור מטעם אנשי "עין הדג" של המפגש עם טרי גיליאם שנערך בשבוע שעבר. שמי אינו מוזכר בתיאור, אבל אינני נוטר טינה. הנה, יש אפילו לינק.

 

נושאים: סקירת בלוגים

14 מרץ 2006 | 20:12 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

המתווך

גישוש בלתי פורמלי ראשון נעשה ביום חמישי בין נציג בעלי HOT ובין פורום היוצרים המארגן את מאבק הבמאים והתסריטאים נגד חברת הכבלים (הנה הידיעה). כאות רצון טוב הצהיר מטה המאבק שהוא משהה את פעילות המחאה נגד HOT למשך עשרה ימים. מה שמעלה אצלי שתי שאלות מעט ציניות: האם שלחו אנשי HOT את נציגם כדי לפייס מעט את מטה המאבק ולדאוג לכך שאירוע סיום העונה של "השמינייה" בהיכל הספורט ביד אלינו יעבור בשקט? או אולי ההפך: אולי מטה המאבק הבין שעם כל הכבוד למרכז ענב ולסינמה סיטי, היכל הספורט ביד אליהו הוא מבצר שיהיה להם קשה לפרוץ אליו, והאירוע יהיה המוני מכדי שמחאתם תורגש, והם מיהרו להצהיר על דטאנט של עשרה ימים, רק כדי לרדת מהעץ הגבוה מדי שטיפסו עליו?

והאם השיחה הלא-פורמלית הזאת באמת תביא לפריצת דרך בסכסוך? אם כן, לא יפתיע אותי שנציגו של נוני מוזס בדירקטוריון HOT, שילֹה דה בר, יהיה האיש שיביא לפיוס ההיסטורי בין היוצרים ובין HOT.

למה? כי דה בר, מי שנפגש עם נציג היוצרים בשבוע שעבר, הוא כרגע אמנם בצד של HOT, אבל למעשה הרקע שלו אינו שונה ממש מזה של דורון צברי, ממנהיגי מרד היוצרים. צברי היה בשנות השמונים רכז הכתבים ב"חדשות" וב"עיתון תל אביב" של ידיעות תקשורת, דה בר היה בשנות התשעים רכז הכתבים ב"ידיעות אחרונות". צברי היה במאי תוכניתו של רינו צרור בערוץ 10, בימים בהם היה דה בר סמנכ"ל התוכן של חדשות 10, ולמעשה העורך האחראי של צרור וצברי. כשדה בר עזב את חדשות 10 כדי להפוך ליד ימינו של מוזס, רינו צרור מונה להיות מחליפו (תפקיד ממנו פרש כשאבי ברזילאי מונה להחליף את רם לנדס בתפקיד המנכ"ל). והכי חשוב, ואת זה אני יודע מכמה שיחות פרטיות שלי עם דה בר, בימים שהיתה לי פינת קולנוע בתוכנית הבוקר בערוץ, האיש ממש אוהב קולנוע.

בת זוגו של דה בר היא כתבת הבריאות של "מעריב", גיסתו היא מפיקת טלוויזיה. השילוב בין היותו איש ניוז משופשף, חיית מדיה סופר-מעודכנת, וחובב קולנוע מושבע הופך אותו, באופן טבעי, למי שגם אם אינו בן ברית של היוצרים לפחות יודע על מה הם מדברים. לפחות מכיר את העבודה שלהם, יודע מי ביים מה, יודע בכלל מה עושה במאי. לא בטוח שיצחק תשובה, אליעזר פישמן או רם בלניקוב ממש מבינים כמוהו על מה המאבק. דה בר, בתקווה שלא הפך לגמרי מאיש הפרולטריון לנציג ההנהלה שמתנכר לעברו, הוא כרגע התקווה הגדולה של המאבק, הוא האיש שיוכל להביא למלחמה הזאת קץ. אני גם מקווה שזה יקרה, כדי להיווכח שבמעבר שלו מטי-שירט צבעונית לחולצת כפתורים לבנה ומגוהצת הוא לא התקרנף, לא הפך למשרת האינטרסים של בעלי הממון, ומפנה גבו למילייה בו צמח.

ושלא יהיו לכם ספקות, בתוך כמה שנים דה בר יהיה מנכ"ל של אחת הזכייניות (צנגן, מאחוריך) או עורך "ידיעות אחרונות" (גינת, מאחוריך). אם הסדר בין היוצרים ל-HOT, כזה ממנו שני הצדדים יצאו בהרגשה שהם ניצחו, יהיה רשום על שמו הוא יגיע לתפקידו הבא בתור האיש שהביא שקט לתעשיית הטלוויזיה, כפי שמתחייב מתנאי הזיכיון של הכבלים. הרגולטור ימות על זה.

 

נושאים: מאבק היוצרים

14 מרץ 2006 | 19:18 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

המהנדס

אפשר לקרוא להאני אבו אסעד הילד הרע של הקולנוע הישראלי. או, בעצם, הפלסטיני. או, בעצם, ההולנדי. בבוא היום, כשננתח מכלול סרטיו של אבו אסעד (בתקווה שיהיו מוצלחים כמו אלה שעשה עד כה), נראה לי שאפשר יהיה להתחיל שם: במאי יליד ישראל שלא מוכן להיות מזוהה כישראלי. פלסטיני, שהפלסטינאים לא ממש מקבלים אותו (כי הוא ישראלי), שחי בגלות בהולנד (שעבורם "גן עדן עכשיו" הוא סרט הולנדי לחלוטין), שבכלל התכוון להיות מהנדס חשמל ולא במאי. וסרטיו, באופן עקבי, מטשטשים קווי הפרדה וגבול, לא מוכנים לחיות בתוך תוואי גדרות מקובלים. לפני ש"גן עדן עכשיו" התסיס את עירית לינור, ביים אבו אסעד את "פורד טרנזיט" שהקפיץ לגואל פינטו את הפיוזים. הסרט הוקרן בפסטיבלים באמסטרדם ובירושלים והוצג כסרט תיעודי, העוקב אחר שגרת יומו של נהג מיניבוס המסיע את תושבי השטחים עד למחסומים הצה"ליים. כמה ימים אחרי שזכה הסרט בפרס בפסטיבל ירושלים, חשף פינטו ב"הארץ" שזה אינו סרט תיעודי כלל, אלא מבוים כמעט כולו (למעט כמה סצינות בלתי מבוימות עם חיילים במחסומים) ושהנהג הוא קרוב משפחה של אבו אסעד ושחקן. האם אבו אסעד רימה? או האם הוא הצליח ליצור מהתלה מוקומנטרית וניסה לסחוב את האשלייה הכי רחוק שיכל? בדיעבד, אני כמובן מרגיש קצת טמבל על שצפיתי בסרט ולא עליתי על זה שהוא אינו תיעודי, אבל גם בצפייה חוזרת, גם כשיודעים שרוב הסרט מלוהק ומתוסרט, הוא מצליח להיות מבריק (למעשה, מבחינה בימויית עכשיו הוא למעשה מבריק אף יותר, רמת הדיוק של אבו אסעד, וחדות העין שלו, די מופתיות). ובעיקר, ממש כמו ב"גן עדן עכשיו" וב"חתונתה של רנא" (סרטו השני), הוא עושה שימוש נהדר בהומור, אירוניה, ציוניות ומקאבריות, כדי להמחיש את אורח החיים הקפקאי בו נתונים אלה החיים תחת כיבוש.

ולמה נזכרתי בזה? כי בחדרי ההקרנה של "האוזן השלישית" מקרינים ביום רביעי (15.3) ובשבת את "פורד טרנזיט" (80 דקות, 20 שקל), וממש כדאי לכם לראות את הסרט השנון והקצבי הזה, שעוסק במין קאובוי מודרני, שבסך הכל מנסה לשרוד, ולדפוק את השיטה, בשטח ההפקר שבין מחסום אחד לשני.

הנה מה שכתבתי על "פורד טרנזיט" ב"העיר", 23.7.2003, אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים (ובסמיכות לצפיה ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", שהיה בו משהו דומה, מבחינת הטון הסאטירי והיחס  לסגנון התיעודי). הטקסט נכתב עוד כשחשבתי שהסרט הוא תיעודי (ובאמת לא הבנתי איך יצא שדווקא במונית הזאת נוסע באסם זועמוט):

רוצים מצחיק, מרגש ופוקח עיניים? אל תחמיצו את "פורד טרנזיט", הסרט התיעודי המעולה של האני אבו אסעד.

אבו אסעד תיעד את חוויית הנסיעה בתוך אחד המיניבוסים הרבים המובילים תושבים מרמאללה לירושלים. מיניבוס אחד לוקח את הנוסעים עד המחסום, אותו הם חוצים ברגל, ומיניבוס שני מחכה להם אחרי המחסום. עבור פלסטינים רבים, המיניבוסים מתוצרת פורד (רכבי משטרה ישראליים לשעבר) הם דרך התחבורה העיקרית בשטחים. אבו אסעד עוקב אחר נהג הפורד טרנזיט, מעין קלינט איסטווד של הכבישים, שמול המצלמות כמעט נדרס פעם אחת, ופעם אחרת חוטף מכות מנהגים עמיתים ואז מחיילים ישראליים. הוא מבצע משלוחים בלתי חוקיים, יורים עליו, הוא מנסה לעקוף מחסומים בדרכי אפר, מה לא. ומאחוריו יושבים נוסעיו ומדברים על המצב. עזבו לרגע את הפוליטיקה הנשמעת מהמושבים האחוריים, והתמקדו בסיטואציות האנושיות הנקלטות כבדרך נס בעדשת המצלמה: שני נוסעים עצבנים מאוד רבים ביניהם מי חיכה יותר זמן במחסום. הטונים עולים והם עוברים לצעקות וגידופים. ואז עולה למכונית נוסעת. הגברים משתקים. דממה. אחווה. כולם בודקים אותה. בתחנה הבאה היא יורדת. והוויכוח מיד מתלהט מחדש והופך במהרה גם לתגרת אגרופים קצרה.

תצחקו הרבה ב"פורד טרנזיט", אך בסופו – ממש כמו בסוף "מסעות ג'יימס" (שגם נגמר עם מסע בפורד טרנזיט משטרתית) – תרגישו נבוכים מאוד להיות ישראלים.

11 מרץ 2006 | 11:34 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

ספאם ספאם ספאם

1. מישהו כאן היה אתמול במפגש עם טרי גיליאם בתיאטרון נגה? היה מבדר מאוד, אבל כרגיל בדרך החוצה השאלות שלא נשאלו הציקו יותר מאלה שכן. שעה נוספת היתה בהחלט מתקבלת בברכה.

הכותרת איתה יצאתי מהמפגש היא שג'פרי קצנברג מנסה לקנות את הזכויות ל"Spamalot", המחזמר על פי "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שמוצג עכשיו בהצלחה גדולה בברודוויי. כוונתו של קצנברג היא להפוך את המחזמר לסרט אנימציה. גיליאם עידכן שנכון לעכשיו אף אחד מחמשת חברי מונטי פייתון שעדיין בחיים לא מעוניינים להיות מעורבים בסרט.

2. אחד הדברים שאני הכי שונא בעיתונות הישראלית זה האופן בו עורכי ניוז, ולעיתים גם רפורטרים, מנסים להגביר סנסציה של אייטם על ידי שימוש בצירוף "כמו בסרט". אם מתרחש מרדף משטרתי, או שוד, או מעצר רב משתתפים. דוגמאות, רק מהשבוע האחרון: על סרט הווידיאו המתעד את מעצרו את זאב רוזנשטיין כתה בוקי נאה שזה נראה כמו סצינה מסרט. השריפה בבית הדירות בפתח תקווה הושוותה ל"המגדל הלוהט" (סרט בן 30 שנה). ואייטם ב"מנטה" על מתאגרפת ישראלית הישווה אותה ל"מיליון דולר בייבי" למרות ש(זהירות ספוילר, מוקדש לדן ברזל)המתאגרפת הישראלית לא נהייתה משותקת. ואני שואל: כמה עלובים אנחנו יכולים להיות? ההשוואה לסרט אינה מוציאה את הכותב/עורך תרבותי יותר, אלא רדוד יותר. הרי הסרטים אליהן מתייחסות הכותרות מבוססים ממילא, אם ישירות או על דרך ההשראה, על אירועים או אסונות שקרן במציאות. וזה לא משונה שיכולת העיבוד של עורך ניוז מובילה אותו להשוואה לסרטים, ולא לחיים? החיים חזקים יותר מהקולנוע (זו, אגב, הסיבה שאני מעדיף קולנוע). אבל גם קטנים יותר. לכן בית דירות בן 8 קומות בפתח תקווה, בו איש לא נהרג, אינו דומה במאום ל"המגדל הלוהט". והייתי מעדיף שעורכי החדשות יפסיקו להשוות את החיים לקולנוע, ויתחילו למצוא דרכים קצת פחות סנסציוניות לתאר את מה שקרה באמת.

3. בימים האחרונים אני מנסה להשיג את הטלפון של ג'ף סקול, אחד המייסדים של eBay, שהפך מפיק סרטים ומשקיע לא מעט מכספו הפרטי בהפקת סרטים בעלי מסר פוליטי ברור, הנוטה באופן מוצהר לשמאל. שנה אחרי שסקול הקים את חברת ההפקה שלו, "פרטיסיפנט", הסרטים בהם היה שותף זכו ל-11 מועמדויות לאוסקר – 6 ל"לילה טוב ובהצלחה", 2 ל"ארץ קרה", 2 ל"סוריאנה", 1 ל"מרדרבול" התיעודי. סקול הפיץ באמריקה את "הילדים של ארנה", של ג'וליאנו מר. סרט תיעודי נוסף בהפקתו, "העולם על פי רחוב סומסום", הוקרן השנה בפסטיבל סאנדאנס ויוקרן בעוד שבועיים בפסטיבל דוק-אביב. אני רציתי להגיע לסקול כדי לראיין אותו, על המעבר ממילארד אינטרנט למפיק סרטים, ועוד כזה עם אג'נדה פוליטית. זה נועז ואמיץ בעיני. ועכשיו מתברר שגם מצליח, באוסקרים ובקופות.

אבנר שביט ב"העיר" (עיתון אהוב שהפך לצמח בתרדמת אחרי שני שבצים, ועכשיו מתחיל לגלות סימני קלים של תנועה בזרת) הקדים אותי והקדיש לסקול כתבת עמוד מוצדקת ומדויקת (וגם הכותרת "סינמסקול" נגעה לליבי). האם אצליח לראיין את סקול? לא יודע. ואולי עכשיו כבר לא צריך, אחרי הסקירה של שביט (והכתבה עליו ב"פרמייר"). הנה, בכל מקרה, הפרופיל המקיף ביותר שמצאתי על סקול, קנדי במקור, מה"גלוב אנד מייל" בטורונטו, העיר בה גדל. 

4. אני פרו שמרה מרחק מסוים מ"הר ברוקבק", המבוסס על סיפור קצר פרי עטה. עכשיו, אחרי ההפסד ל"התרסקות", היא כותבת ל"גרדיאן" טקסט מריר למדי המתאר את חוויותיה מהטקס. ל"קראש" היא קוראת "טראש". ושימו לב לפאנץ' ליין עם הסיינטולוגיה. הקנטה ערמומית. פול האגיס, הבמאי והתסריטאי של "התרסקות", הוא סיינטולוג.

ולסיום: אני די שונא פרג.