לפני שנה הגיע ניל גיימן לישראל כאורח פסטיבל אייקון. רגע לפני בואו ראיינתי אותו טלפונית קצרצרות ל"7 לילות". בעוד שבועיים שוב תהיה לגיימן נציגות באייקון, כשהסרט "אבק כוכבים", המבוסס על ספרו, יפתח את הפסטיבל.

פורסם באוקטובר, 2006, "7 לילות" של "ידיעות אחרונות":

ניל גיימן, אחד מסופרי הפנטזיה האהודים והפוריים כרגע בעולם, יגיע השבוע לביקור בישראל, כשהוא בעיקר מסוקרן. "יצא לי לפגוש לא מעט מקוראיי הישראליים. הם מציגים את עצמם באירועי חתימת ספרים או בכנסי פנטזיה, והרושם שאני מקבל מהם הוא שחובבי מדע בדיוני, פנטזיה, אימה וקומיקס בישראל הם מיעוט נרדף. אני לא מצליח להבין את זה".
– אני מניח שכל קוראיי המדע בדיוני בארץ יצליחו אך בקושי למלא את האולם בסינמטק תל אביב.
"אני מאמין שיש יותר מזה, אבל מסקרן אותי לנסות להבין למה זה קורה אצלכם. הרי תביטו סביבכם, המדע בדיוני והפנטזיה ניצחו. תראו את טבלאות שוברי הקופות ואת רשימות רבי המכר. זה מה שהעולם צורך כרגע, חוץ מישראל". להמשך הקריאה…

שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון: "מלך של קבצנים" ו"ראיון לילי".
להמשך הקריאה…

ביוני ראיתי לראשונה את "ביקור התזמורת" וכתבתי את רשמיי הראשונים כאן. כעת ראיתי את הסרט בפעם השנייה. הסרט יוצא להקרנות בסוף השבוע. זו ביקורתי מגיליון ערב ראש השנה של "פנאי פלוס":

להמשך הקריאה…

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.9.2007

זו השנה השנייה בה אני מחלק כאן – במסדרונות האחוריים של גיליון "היפים והנכונים" – את פרס אצבע הזהב (כך זה נראה בשנה שעברה). מה שהתחיל בשנה שעברה כשעשוע אלטרנטיבי לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע מתחיל להיראות השנה כאופציה למסורת ארוכת שנים. מי יודע, אולי בסוף אף יפוסל הפסלון, שהרי אצבע זקורה נוספת תמיד שימושית, ובוודאי אצבע זקורה מוזהבת הניתנת באופן שוויוני גם למצטייני השנה, אך גם לגרועים שבה. כל מה שראוי לדיווח בשנת הקולנוע העברית היוצאת.
ביום חמישי הבא יחולקו פרסי אופיר. אלה הפרסים הרשמיים. הבכירים. אני טוען שעם 15-20 סרטים בשנה ראוי כבר ליזום פרסים נוספים, חלופיים. פרסי אצבע הזהב שלי הם ניסיון לדירבון בכיוון. ובהתאם, חלק מהקטגוריות רציניות לחלוטין, אבל חלקן אוויליות, מתוך רצון להזכיר שהקולנוע הוא גם שעשוע ובידור, אבל גם יותר מזה.
והכי חשוב: פרסי אופיר מחולקים בין הסרטים הישראליים שהופקו באותה שנה. הסרטים מוצגים בפני חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע בהקרנות סגורות. חלק מהסרטים עוד לא יצאו להקרנות מסחריות, או שיוצאים בצמוד לטקס. פרסי אצבע הזהב מציגים את מה שנראה לי הגיוני וראוי יותר: המועמדים הם אך ורק הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע בארץ בין חלוקת הפרס הקודם ובין הגיליון הנוכחי. 15 סרטים במספר. כולם סרטים שהקהל היה יכול, באופן פוטנציאלי, לראות בעצמו. ולכן, אלה פרסים שיש סיכוי שיש לכם מושג איך נראים הסרטים להם הם מחולקים. וכך, בשעה שפרסי אופיר מתקדמים זו שנה שניה לעבר פוטו-פיניש בין שני סרטים – "בופור" ו"ביקור התזמורת" – אני פטור מהדילמה. "ביקור התזמורת" עולה רק בסוף השבוע הזה לכן יהיה זכאי, על פי התקנון הפרטי שלי, לקבל את הכבוד המגיע לו בפרסי אצבע הזהב תשס"ח, בדיוק בעוד שנה.

להמשך הקריאה…

אם מישהו כאן נתקע ללא מתנה לראש השנה, הנה רעיון מקורי מאת צוות "סאטרדיי נייט לייב": Dick in a Box

.
.
.
.
ואז, אחרי שהמתנה נפתחה, אפשר לעבור לעסקים.
הנה הצמד הקומיזיקלי, "Flight of the Conchords" עם גרסה שלהם לשירי הפיתוי של בארי ווייט:

.
.
.
.

שנה טובה.

רוצים לאחל שנה טובה האחד לשני? רוצים לאחל שנה טובה לבמאי, שחקן או סרט? רוצים לאחל לעצמכם משאלה קולנועית שתתגשם בתשס"ח? התגובות פתוחות לברכותיכם ומשאלותיכם. ומחר, כאן, המצעד הישראלי השנתי.

שתי תזכורות:

1. בגלל קריסת ספק הניוזלטר הקודם כל 800 האיש שקיבלו כל בוקר את תמצית כותרות האתמול לתיבת הדואר צריכים להירשם מחדש. תיבת הכנסת כתובת המייל נמצאת בטור הצד משמאל.

2. אני מפציץ היום. אבל זה לא אומר שבארבעת ימי החג יהיה כאן שומם. הו לא. מחר יהיה כאן מצחיק מאוד. מחרתיים: המצעד השנתי. ובשישי-שבת: "ביקור התזמורת", "מלך של קבצנים" וניל גיימן.

ורגע לפני שיום השנה השישי לאירועי 9/11 מגיע לסיומו הנה הקטע שכתבתי עליו לגיליון "פנאי פלוס" שיצא אתמול.

דור הדיילי שואו

שש שנים אחרי 9/11. כ-3000 איש נהרגו, ארבעה מטוסים רוסקו, שני מגדלים נפלו. אבל בחלוף שש שנים, מה נותר לנו מלבד כמה מקטעי הווידיאו המצמררים ביותר שאי פעם תועדו? כרגע זה נראה יותר כמו יום השנה שישי ליום בו הכל קרס, וכלום לא קרה. ג'ורג' בוש, הנשיא האמריקאי, הישווה באחרונה את 9/11 למתקפה היפנית על פרל הרבור: אלא ששש שנים אחרי פרל הרבור העולם כולו נראה אחרת לגמרי, מתאושש, משתקם. ואילו שש שנים אחרי 9/11 נדמה כאילו הכל רק הולך ומתפורר.
אני רואה את זה גם בתחום הכיסוי שלי, הקולנוע. 9/11? זה פאסה. השנה כשמבקר קולנוע שעדיין מדבר על "אמריקה שאחרי 9/11" הוא נשמע מנותק. אמריקה כבר לא חיה אחרי 9/11, היא הצליחה לדרדר עצמה עמוק יותר, אל הלבה הרותחת של עירק. היבול הקולנועי ההוליוודי הצפוי לנו בהמשך השנה, שמתפקד כברומטר מוצלח להלך רוח ציבורי, יניב הרבה סרטים העוסקים במלחמה בעירק. האמריקאים מצויים מרחק שנה מבחירות לנשיאות ונדמה שהאולפנים משקיעים כסף רב כדי לזעוק: די לכיבוש.
ישראל וארצות הברית מעולם לא היו קרובות יותר נפשית מאשר בימים אנושים אלה. לאמריקאים זה קרה בספטמבר2001, אצלנו זה היה 11 חודשים קודם: אוקטובר 2000, פרוץ אינתיפדת אל-אקצה. מאז, שתי המדינות פנו למדיניות של בהלה, הפחדה וגזענות והציגו עצמן כמי שבעיצומו של מצור מפני מתקפה מוסלמית. אלא ששש ושבע שנים אחרי, פתאום מתברר שהאסונות הפכו לחומר גלם ציני בידי השלטונות, שבשמם נעשו דברים איומים. באמריקה קם דור חדש, צעיר, פקחי, שאקרא לו "דה דיילי שואו ג'נריישן". דור שבקיא באופן אינטואיטיבי בביקורת התקשורת של נועם חומסקי, שרואה את הבולשיט שהשלטון מוכר לו, ומגיב אליו באמצעות תוכניות סאטירה נשכניות כמו "דה דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט. בחירות 2008 יהיו שעת המבחן שלו: האם הדור שרואה אצל ג'ון סטיוארט איך הנשיא משקר, מלהג ומחבל במדינתו ייתן לממשיכי דרכו את קולו, או למי שמציע חלופה? ישראל, לעומת זאת, חפה מכל זה. אנחנו כאן עסוקים בלהרכיב רשימות שחורות של מי לא רשאי לעלות על במה ולרקוד סטפס כי אין לו פרופיל קרבי. אין לנו אף ג'ון סטיוארט שייצג את אלה שמאסו בשחיתות, בספין, בהסחות הדעת הלאומניות מהנושאים העיקריים שאיש לא מטפל בהם. אצלנו יש רק טוקבקיסטים, והם תמיד שונאים, כועסים, בזים, סולדים ממשתמטים ומתעבים ערבים. הם אלה שמכתיבים את הלך הרוח הלאומי כאן. ואיש לא שם לב שהם הפאנץ'-ליין העגום בתקופה שכבר שש שנים נראית כמו בדיחה שחורה אחת גדולה.

"עין הדג" עושים לפרסי אופיר כבוד מוצדק ומתייחסים אליו (כמעט) כמו לאוסקר, עם תחזית מקדימה מאת הפינגווין וחידון הימורים נושא פרסים. בחלק מקטגוריות אני מסכים עם נבואת הפינגווין (סלאח בכרי) אך בחלק אנחנו חלוקים (אניה בוקשטיין? אין סיכוי). את התחזית שלי אפרסם כאן בתחילת השבוע.

=======

אגב, מי מקוראי הבלוג יהיה ביום חמישי הבא בטקס אופיר וכול לסמס דיווחים שוטפים מהאולם? אנא הציעו את שירותי הסימוס שלכם במייל yraveh@www.open-it.co.il/orange

========

ועוד תחזיות לתשס"ח: "עכבר העיר אונליין" ביקש מכמה אנשי קולנוע לנבא מה יקרה לקולנוע הישראלי בשנה הקרובה (כחלק מפרויקט תחזיות גדול יותר). דרור שאול ומשה אדרי היו מאוד אופטימיים, והלוואי ומה שהם חוזים יקרה. אני, אחרי שנת אופוריה, הייתי פסימי יותר.

========

ג'פרי וולס ראה את "התנתקות" של עמוס גיתאי בטורונטו. טוב, לא ממש ראה. הציטוט שלו:
I bailed on Amos Gitai's Disengagement after 40 minutes.

========

פשששש… הקולנוע הישראלי פשוט לא עוצר. והפעם, הכותרת שהרטיטה מיליונים: "הכתובה" של מנחם גולן יפתח את פסטיבל מונקו. תראו, אמנם שני סרטיו האחרונים של גולן היו איומים, אבל יש לי מעט רספקט לאיש, ואני בורדרליין-מסוקרן מהניסיון שלו לעבד שוב את "הכתובה" של אפרים קישון לקולנוע. אבל לפתוח את פסטיבל מונקו לא נשמע לי לא הישג ולא כותרת. הרי אחרי הכל זה אחד הפסטיבלים הכי קיקיוניים בעולם שהעניק בשנים קודמות את פרסיו לסרטים הנודעים… אממ… אה, הלא נודעים בכלל בשום מקום. האם פסטיבל מונקו הוא "פסטיבל נשיקת המוות"?

=========

רק לפני ששה ימים נתקלתי בכותרת העוסקת בשובו לבימוי של סטיב ליסברגר, הבמאי של "טרון", והיום מפרסם ה"הוליווד ריפורטר" ש"טרון 2" יוצא לדרך. הבמאי הנבחר הוא ארכיטקט לשעבר. בדיוק כמו עמוס גיתאי.

=========

"סקרין" מדווח שרומן פולנסקי פרש מבימוי "פומפיי". מבחינתי אלה בשורות טובות. אחרי "אוליבר טוויסט" הייתי שמח לראות את פולנסקי מביים סרט שאינו הפקת ראווה תקופתית עם סטים ענקיים.

==========

את הדיווח הנמרץ ביותר מטורונטו תמצאו באתר של רוג'ר איברט, שהתנפל על סרטי הפסטיבל ברעב משולהב. אתמול הוא כתב, בין השאר, על "ביקור התזמורת":

Eran Kolirin’s “The Band’s Visit” is a charming sleeper of a comedy from Israel, about the mistaken visit of the Alexandria (Egypt) Municipal Policeman’s Band to perhaps the smallest hamlet in Israel. The band conductor (Sasson Gabai) is ferocious with an underling who put them on the wrong bus, and Ronit Elkabetz plays Dina, the proprietor of a snack shop that is literally the entire downtown.

During a long, hot day and night, the band members and locals interact (often in English, their common language). Dreams and disappointments are reviewed, truths are told, and romances start out as doomed and go downhill. If you are at all familiar with the uniquely deadpan comedies of the Finnish director Aki Kaurismaki (“The Match Factory Girl,” “The Man Without a Past”), you will recognize some of the same qualities here, as downbeat characters recognize shared misery over Israeli-Egyptian lines. In its sad way, it is very funny.

שיעשעה אותי ההשוואה שלו לקאוריסמקי. זוכרים את התגובה שלי אחרי הצפייה הראשונה שלי בסרט? הביקורת שלי על "ביקור התזמורת" אתמול בגיליון ראש השנה של "פנאי פלוס" בדוכני העיתונים, ובהמשך סוף השבוע גם כאן.

===========

ועוד בלוג המדווח מטורונטו, מאת כתבי רויטרס, ובו אני קורא שהסרט החדש של דיוויד קרוננברג (שייקרא בעברית "סימנים של כבוד"), מכיל את אחת מהסצינות האלימות והגרפיות ביותר בתולדות הקולנוע.

============

ויה ג'ף וולס: הפרסומת החדשה לנייק שביים מייקל מאן. המוזיקה היא מהסרט שלו, "אחרון המוהיקנים":

מעולם לא הייתי בפסטיבל אייקון. בכל סוכות אני שורץ שבוע בחיפה, משתומם מהעובדה שהקהל החיפאי נורא אוהב לדבר בסרטים, ולא יצא לי לראות איך נראה פסטיבל המדע בדיוני התל אביבי. מדי פעם בחדשות בטלוויזיה מקדישים לאירוע איזו דקה של צבע, בעיקר כדי לצחוק על חשבונם של הנערים והנערות שכה קשורים לדמויות במשחקי התפקידים שהם מוותרים על המודעות העצמית שלהם ומגיעים לבושים בדמותם לאירוע. אבל זה חלק מהמשחק, ואני לא הייתי פחות גיק באיזור הבר מצווה. מה שהרתיע אותי בשנים הראשונות של "אייקון" היתה העובדה שהרגשתי שהסינמטק מופקר לידיהם של חובבי מד"ב ופנטזיה, ולמעשה מה שקורה שם זו צפייה קבוצתית בעותקי VHS של הפרקים האחרונים ב"בבילון 5". ואז הגיע ה-DVD וחוץ ממרתוני "באפי" לא הרגשתי שאני מחמיץ משהו. אלא שאני שם לב שבשנים האחרונות מתחילים להגיע לשם סרטים שאני רוצה לראות, ושאני יכול לראות רק שם: "סולאריס" של סודרברג. "סרניטי" של ג'וס ווידון. והשנה, השנה ה-11 של הפסטיבל, אני מעיין בתוכניית הסרטים ולא יכול שלא לתהות לעצמי: האם בקצב הזה תוך 3 עד 5 שנים כבר אוכל לוותר על פסטיבל חיפה ולהעדיף את אייקון על פניו?
תראו איזה דברים נהדרים יש שם השנה:
סרט הפתיחה: "אבק כוכבים" של מתיו ווהן (על פי ניל גיימן). סרט מרובה פגמים, כמעט טרי-גיליאמי באופיו, אבל מאוד-מאוד (מאוד) מהנה.
סרט הנעילה: "28 שבועות אחר כך", סרט ההמשך ל"28 יום אחר כך" של דני בויל. יש לי קצת מנת יתר של זומבים מהשנים האחרונות, אבל החצי השני של הסרט הזה פשוט מצוין. (הוא הוקרן אתמול לעיתונאים כשהוא אמנם מלווה בלוגו א.ד מטלון, אבל ללא תרגום. הייתי מהמר שזו הזדמנות לצפות בו לפני גניזה).

וביניהם, הקרנות עותקי 35 מ"מ של:
"Wristcutters: A Love Sory". הסרט האמריקאי על פי "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת.
"The Host" (למי שלא ראה אותו בירושלים).
"אדון המושי" היפני.
"אין כמוך" ("Krrish") ההודי (מיוזיקל על גיבורי על). (הנה כתבה מ"הניו יורק טיימס")
"דם ושוקולד" האמריקאי (אנשי זאב)
"חיזרים מרושעים" (חטיפת חיזרים תוצרת אנגליה)
"חסרי מנוח" (סרט אמנויות לחימה דרום קוריאני)
"7 גמדים" (שובר קופות גרמני שהוקרן בירושלים לפני שלוש שנים וראוי למעמד פולחני. סרט נורא מצחיק, בכיכובו של הקומיקאי הגרמני שאני כה מחבב, אוטו ואלקס).
"מופע הקולנוע של רוקי" (אלא מה)
"אפורושידו" (אנימה יפנית)
"מלך הנהר" (מותחן על טבעי קנדי)

אני אוהב את זה שמארגני הפסטיבל – שאגב, אין לי מושג מי הם – טורחים לציין בדפי המידע באיזה פורמט מוקרן כל סרט. הפסטיבלים האחרים לא טורחים. הם חושבים שלקהל לא אכפת או שהוא ממילא לא מבדיל. אנשי "אייקון" מכבדים את קהלם יותר, והם מבינים שהקרנה של "The Host" ב-35 מ"מ היא אירוע, אבל הקרנתו בדי.וי.די היא בדיוק ההפך מאירוע.
ונראה שגם המפיצים מתחילים לשים לב לקהל הזה ולהעניק סרטים לפסטיבל. בקיצור, יש ברשימה הנ"ל לא מעט סרטים שאני ממש מצטער שאחמיץ, גם כאלה שכבר ראיתי קודם בירושלים.

מיוחד ל-9/11

אורון מדווח בתגובות מהקרנת העיתונאים של "Shoot Em Up" אמש: "כיף לא נורמלי, מקס פיין סטייל. הסרט כל-כך דבילי ומטופש שזה פשוט תענוג אנטי-אינטלקטואלי. והאקשן מופרך ברמות ובכמויות נהדרות".
נשמע אחלה. אלא שבמקביל מגיעה הבשורה מאמריקה שהסרט מתרסק בקופות בסוף השבוע הראשון לצאתו. אם לפני שבוע היתה תחושה שהסרט מתחרה מול "3:10 to Yuma" על המקום הראשון, היום כבר ברור שהמערבון של ג'יימס מנגולד יהיה במקום הראשון ואילו אורגיית הקליעים של מייקל דיוויס תהיה רק במקום הרביעי. הסרט צפוי להכניס בסך הכל 6 מיליון דולר בשלושת הימים הראשונים לצאתו. אאוץ'.

ואני מתכנן משהו מפתיע הקשור ל"Shoot Em Up" לעוד כמה ימים. אני מקווה שאצליח להרים את זה.

==========

אהרון קשלס, מבקר הקולנוע של "רייטינג", השיק בלוג בשם "פיראנה קארינה". שלושה פוסטים בו בינתיים: ז'אק דמי, הפואטיקה של ג'ון סטוקוול, ו"הסודות". אני מקווה שמדורי הקולנוע שלו ב"רייטינג" יופיעו בו גם.

==========

האם שמעתם על "היי סקול מיוזיקל"? "היי סקול מיוזיקל" הוא סרט טלוויזיה שביים הכוריאוגרף לשעבר קני אורטגה לערוץ הכבלים של דיסני. הסרט מיועד לבני 11-14 והוא נטול אלימות, מיניות או קללות. רק שירים של נערים עם עור נקי וחיוך נוצץ. הסרט, שהופק ב-4.2 מיליון דולר, הוצג לפני שנה ושבר את כל שיאי הצפייה של ערוצי הכבלים. הפסקול היה הדיסק הנמכר ביותר באמריקה לשנת 2006. זאק אפרון ובת זוגו לסרט, ונסה האדג'נס, הפכו לבני זוג במציאות ולכוכבי הנערות. בשבוע שעבר הוקרן "היי סקול מיוזיקל 2" וגם הוא שבר את כל השיאים, עם 17 מיליון צופים (כאמור, לערוץ כבלים, לא ברודקסט). ואחרי כל כך הרבה רייטינג ומכירות, "היי סקול מיוזיקל" הגיע לפני עשרה ימים גם לישראל. הסרט הוקרן ביום האחרון של החופש הגדול בערוץ ג'טיקס. הפסקול גם יצא בהפצת הליקון רק באחרונה. לא שמעתי דבר על תגובות, רייטינג או סנסציה. אם יש כאן בנות 12 או הורים לכאלה אשמח להתדווח.
אבל הנה משהו שקצת יחמם את האווירה: בשבועות האחרונים התחילו להסתובב באינטרנט תמונות עירום מלא של נערה שזוהתה כאותה ונסה האדג'נס בת ה-18, שעל פי תפקידה בסרט אמורה להיות ביישנית ובתולית. הבלוגים התחילו לתהות האם זו אכן האדג'נס. הפרשה היתה יכולה לדעוך בזאת, אחרי שאנשים היו נואשים מלהבין האם זו היא או כפילה, אלא שהאדג'נס עשתה טעות נוראית. היא הוצאה הודעה לעיתונות בה היא מודה שזו אכן תמונתה, והיא צולמה בנסיבות פרטיות, וזה מצער שהן פורסמו. ואחרי כל זה, רוצים לראות את התמונה? הנה (לא לפוריטנים): Vanessa Hudgens Nude.