24 באוגוסט הגיע לסיומו. אפשר לחזור לנשום.

מעניין מה חושבים ראשי ג.ג בקוראם את התגובות באינטרנט לשם שהם נתנו ל"Knocked Up". האם הם רואים את שלל התגובות הקטלניות ומחככים ידיים בהנאה ואומרים "כן! הפכנו את הסרט לאירוע תקשורתי! כולם מדברים עליו! כולם משננים את שמו! אנחנו מלכי המיתוג והשיווק!", או "אוי ואבוי, מה עשינו? ההמונים צובאים על שערי המצודה ולפידים בידיהם!". או "אינטרנט? מה זה? ומי בכלל קורא את זה?".

בתחילת מאי 2001 יצאתי מהארון במדורי ב"העיר" והתוודיתי ש"עין הדג" הוא אחד מאתרי הקולנוע האהודים עליי. הסיבה לכך: ההברקה שלהם לפרסם טופס באמצעותו יוכלו גולשיהם להזמין כרטיס מהקופאים מבלי שיצטרכו לבטא את שמו המביך של הסרט. והיה אז צונאמי של אידיוטיות באולמות. היזכרו נא. ועכשיו הם מכים שנית, לכבוד בכורת "הדש"א". הנה האייטם והטופס.

אלא שתוך חודש נזדקק כבר לטופס חדש, שיכיל גם את "הדש"א" וגם את "חעה"ז", וגם ל"תפוס ת'גלים" מגיע מקום של כבוד. ו"מבול של צרות".

=======

כמו שאומרת ולווט:

לחם עבודה

זה הגיע במייל:

לחברת גלובוס גרופ, מחלקת הפצת סרטים דרוש/ה – רכז/ת הפצת סרטים. דרישות התפקיד – ניסיון במשרד פרסום (עדיפות לתקציבאות) שנה לפחות – חובה! אנגלית ברמה טובה מאוד. שליטה מלאה בתוכנות מחשב. הנעת תהליכים ומשימות שיווקיות, ייזום שיתופי פעולה, עבודה שוטפת מול משרד פרסום, משרד יח"צ ונציגים בחו"ל. "ראש גדול". יוזמ/ת. עצמאי/ת. מוטיבציה גבוהה. העבודה בכפיפות למנהלת הפצה. המשרה מלאה באיזור ת"א. למתאימים נא לשלוח קו"ח ל-dorit@globusgroup.co.il
יש לרשום בכותרת – קורות חיים לתפקיד רכז/ת הפצת סרטים.

ואני מוסיף שלוש דרישות משלי לתפקיד:

1. עברית ברמה טובה מאוד (זה "איזו מין שוטרת")
2. טעם טוב בבחירת שמות הסרטים.
3. הדלפה שיטתית של טבלאות שוברי הקופות לבלוגר החמוד שדרכו הישגתם את העבודה.

את הלינק לבלוג הדי מטורף הזה השאיר כאן אתמול הפינגווין, מוותיקי הבלוג. קודם כל, שימו לב למיזם הפיסכופתי: הברנש הזה הלך ומיפה את ההתרחשויות הקולנועיות ב-50 מדינות ומנסה לנבא איזה סרט תשלח כל מדינה לאוסקרים (חלק א': אפגניסטן עד ישראל; חלק ב': איטליה עד וייטנאם). מה למדתי, למשל? שפורטוגל היא המדינה ששלחה הכי הרבה סרטים אבל מעולם לא היתה אפילו מועמדת. שגרמניה היא אלופת האוסקרים של השנים האחרונות. שצרפת בוחרת את נציגיה לאוסקר על ידי קריטריונים שמאפשרים רק לסרטים שזכו להצלחה קופתית והופצו בעולם להיכנס לרשימה. שבוחרי הנציגים ההולנדיים מפגינים בקיאות בטעם האוסקרי. ושזו מסתמנת כשנה די חלשה מבחינת ההיצע העולמי. הבלוגר עלום השם, שאמנם לא ראה את רוב הסרטים שהוא כותב עליהם, אבל מפגין בקיאות מרשימה בקולנוע העולמי, אפילו מעודכן בנעשה בישראל, באמצעות הדיווחים של "הג'רוזלם פוסט". הוא מהמר ש"בופור" ינצח את "ביקור התזמורת" על חודו של קול. (שני מגיבים לפוסט, שניהם ישראליים, אחד מהם הפינגווין עצמו, מבהירים ש"ביקור התזמורת" הוא המועמד המוביל).

ובינתיים, הולנד היא המדינה הראשונה בעולם שכבר בחרה את הסרט שייצג אותה באוסקר. הנבחר הוא הסרט "דוסקה" של הבמאי יוס סטלינג. הסרט עוסק במבקר קולנוע המאוהב בקופאית בבית קולנוע, ושחייו משתנים כשלביתו מגיע רוסי מיסתורי בשם דוסקה.

ובחזרה לבלוג המנבא אילו סרטים יהיו מועמדים מכל מדינה: "דוסקה" בכלל לא הוזכר אצלו תחת הרובריקה ההולנדית. כך שהמיזם נאה ומרשים, אבל לא בטוח עד כמה הוא גם יהיה אמין.

==========

אם יש למישהו כוח להוריד 17 עמודים ב-PDF ולדפדף בהם בין 349 הסרטים שיוקרנו בפסטיבל טורונטו הקרוב, הנה הלינק. כל השאר, הנה התקציר לתוכנייה המלאה כפי שנחשפה שלשום. מזהים שם סרטים שאתם רוצים לראות?

==========

בחודש מאי שאלתי את מנהלי רשתות הקולנוע הגדולות בארץ מתי יוקמו אולמות קולנוע דיגטליים, היי-דפינישן, 3D, בישראל. תשובתם היתה חמקנית. זה לא יקרה בעתיד הקרוב, כך הבנתי, לפחות כל עוד עלות ההקמה של האולמות האלה תיפול בלעדית על בעלי בתי הקולנוע. עלות רכישה, התקנה ושידרוג של כל אולם לשיטת 3D-דיגיטלית, נמסר, היא כ-120 אלף דולר. באמריקה יש כרגע 3000 אולמות המצוידים במקרנות היי-דפינישן, מתוך 36,000. האולפנים עובדים קשה כדי לשכנע את בעלי בתי הקולנוע שהעתיד הוא דיגיטלי ושיבצעו את השדרוג. עד סוף 2008 הוליווד מצפה שיהיו כבר 15,000 אולמות דיגיטליים-תלת מימדיים. אחת הדרכים שלהם לשכנע הוא לעזור לרשתות לממן את את השדרוג. ככל הנראה באמצעות התחייבות להוזיל עלויות הפצה ומחירי עותקים.
אבל מה עם שאר העולם? האם רק אמריקה תהיה מוכנה להקרנה דיגיטלית לכבוד "אוואטר" של ג'יימס קמרון? הרי כבר הוכח שהעולם מחוץ לאמריקה מכניס להוליווד 60 אחוז מכלל הכנסותיה. אלא שאיש לא עוזר לבעלי בתי הקולנוע בעולם לממן את המעבר להקרנה דיגיטלית. בכנס בעלי בתי קולנוע באוסטרליה נשמעה על כך התרעמות באוזניהם של בכירי הוליווד שהתארחו. תשובות לא היו להם. (הנה הידיעה בנושא, ויה MCN).
שדרוגים כאלה כבר קרו בעבר, בעיקר בתחום הסאונד. ואני מניח שמה שקרה אז, יקרה גם עכשיו. הוליווד תגמור לטפל בבתי הקולנוע האמריקאיים, ואז תגלה בהיסטריה שבשאר העולם עדיין מפגרים מאחור. בעלי בתי הקולנוע בעולם יאיימו שאם האולפנים לא יושיטו עזרה הם לא ישדרגו. הוליווד תיכנע, תמצא דרך להפוך את העסק לרווחי לבעלי בתי הקולנוע המקומיים, ותיתן תקופת חסד בו כל מי שישדרג יקבל כך וכך הטבות בעלויות הפצה או בעת חידושי חוזי הפצה. ואז, שנתיים אחר כך, הוליווד תאיים בעצמה שכל מי שלא שידרג לא יוכל להציג באולמותיו המיושנים את סרטיהם החדשים. ככה עד 2012 כולם יהיו דיגיטליים.

========

כמה כותרות שדגתי מדף הניוז של "פליקסטר": יהיה גם באטמן שלישי עם כריסטיאן בייל. יהיה אוסטין פאוארס רביעי. יש טריילר חדש ומדמם ל"30 ימים של לילה", סרט הערפדים של דיוויד סלייד (בהפקת סם ריימי) המבוסס על רומן גרפי האהוב עליי מאוד. ויש גם סצינה מתוכו שנראית די מצמררת (זהירות, הקטעים אלימים למדי). מישה ברטון מצטלמת במוסקבה לסרט בבימויו של רולנד ג'ופה המבוסס על סיפורן של בנות להקת ט.א.ט.ו. יש דיווח מצולם ביו-טיוב.

=========

ואם אתם חובבי "מסע בין כוכבים": בשעה שבע בערב שעון לוס אנג'לס יוקרן בבכורה פרק חדש של "מסע בין כוכבים" בכיכובו של ג'ורג' טאקיי. את הפרק – המוגדר כפרק אבוד ממסעות האנטרפרייז המקורית – כתבו מעריצי הסדרה. שם הפרק: Star Trek: New Voyages "World Enough and Time". אלא שבמקום הפקה סטודנטיאלית זולה הם הצליחו לגייס להפקה במאי שעבד בסדרות "מסע בין כוכבים" ואת תמיכתו של ג'יי.ג'יי אברמס. הפרק יוקרן באינטרנט במקביל להקרנת הבכורה העולמית בבוורלי הילס (דורש רישום מוקדם). עדכנו כאן איך היה.

ראיתי הבוקר את "סופר-בד" (או "חעה"ז", בעברית), והוא אכן כל מה שמובטח: לידה מחודשת של סרטי הנעורים, בגרסתם הכי גסה, פרועה, הורמונלית אבל כמובן עם מילוי תמים, טוב לב ואבוד. זה לא "אמריקן פאי", סרט שדי שנאתי, אלא יותר מהכיוון של "בית החיות", דרך "פורקי" ועד "זמנים מהירים בתיכון רידג'מונט". יש בו דיאלוגים ששווים זהב, עלילת משנה שגונבת את ההצגה, ושעה ראשונה היפר-אקטיבית שפשוט מפילה מצחוק (החצי השני הוא קצת יותר סטנדרטי, צפוי ולרגעים גם משתפן).
למרות שג'אד אפאטו הוא רק מפיק הסרט, והוא לא חתום על התסריט או על הבימוי כמו ב"הדייט שתקע אותי" או ב"בתול בן 40", אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאיש הזה פיצח איזשהו קוד, ושקיץ 2007 הפך אותו למלך של הוליווד: בקיץ בו כל סרט מצליח עלה לפחות 150 מיליון דולר להפיק, אם לא יותר, האיש הזה יוצר סרטים זולים, ב-30 מיליון דולר גג, שמכניסים לאולפנים טונות של כסף. סיבת ההצלחה שלו? נדמה לי שבעוד המפיקים הגדולים מנסים לנחש "מה הקהל יאהב", אפאטו לא מתעניין בזה. יש פשוט הרמוניה בין הטעם שלו והטעם של קהל היעד שלו. ואולי הקהל, שמקבל תוצרת הוליוודית מושקעת אבל נטולת ליבידו, רוצה לראות קצת סרטים שייראו כמו שיחות הסלון הכי מסטוליות שלו. וזה נכון, לדעתי, לאו דווקא לבני נוער.

כשנולד המגזין "עלמה" והוצע לי לכתוב בו, רציתי להשיק בו מדור שיציג את הקשרים הקהילתיים הסמויים בין במאים ושחקנים. הכתבה שלי על סופיה קופולה היתה גרסה מילולית לרעיון גרפי בו מתבררים הקשרים – חלקם ישירים, חלקם עקיפים – בינה ובין יוצרים כמו פול תומס אנדרסון, ווס אנדרסון ודיוויד או. ראסל. לפעמים הקשר הוא זוגי (דרך בעלה לשעבר, ספייק ג'ונז), לפעמים הוא משפחתי (דרך אחיה, רומן קופולה, או דרך הבן דוד שלה, ג'ייסון שוורצמן, או אמא שלו, טליה שייר, אחותו של פרנסיס פורד קופולה), ולפעמים הקשרים קצת יותר אבסטרקטיים.
לגיליון מספר 2 רציתי לכתוב על היקום של בן סטילר. סטילר הוא מהאנשים האלה שמקבצים סביבם חבורה קבועה ויצירתית של אנשים, והם מרבים לעבוד יחד. אם אצל סופיה קופולה זו מנטליות משפחתית, אצל סטילר זה נראה יותר כמו חבורת שהתגבשה במעונות בקולג'. לבן סטילר ולג'ים קארי היו בשנות התשעים את אותם מנהלים. סטילר, קארי וג'אד אפאטו עבדו יחד ב"כייבל גאי", סרט מבריק שסטילר ביים עם קארי לפי תסריט של אפאטו. אפאטו התחיל את דרכו בשואו-ביזנס ככותב מערכונים וגגים לקארי, ואחר כך היה תסריטאי ב"המופע של בן סטילר". אפאטו היה גם מיודד עם אדם סנדלר: השניים היו שותפים לחדר בקולג'. ומכאן, כמו כדור שלג, החבורה הלכה וגדלה, וכולם הוחתמו אצל אותם מנהלים: וויל פארל, אואן ווילסון, וינס ווהן, אדם מקיי, סטיב קארל. כמעט כל הקומדיות הכי מצליחות בשנים האחרונות הגיעו כחבילות מן המוכן שתפרו המנהלים. הם חיברו את סטיב קארל לג'ים קארי ב"ברוס הגדול מכולם". הם פיתחו בעצמם את "בתול בן 40" ומכרו אותו סגור ומלוהק ליוניברסל. והם דאגו שכל אחד יופיע כאורח אצל האחר. זוכרים את קרב הרחוב מ"והרי החדשות"? או את הופעת האורח של וויל פארל ב"לדפוק חתונה". עד "בתול בן 40" ג'אד אפאטו היה די באחורי הקלעים של החבורה הזאת. הוא עזר בפיתוח, ייעץ לתסריטים, אבל לא היה לו פרויקט משלו. אולי זה קשור לכך שגם "כייבל גאי" וגם "זרוקים ויורמים", סדרת הטלוויזיה שלו, נכשלו. אפאטו קיבל קרדיט כמפיק ב"והרי החדשות" ו"לילות טלדגה" וכמפיק הוא מלווה את הסרטים הבאים של אדם סנדלר, וויל פארל וסת רוגן.
אלא שאז "בתול בן 40" הצליח. ופתאום התחילו לשים לב לשם שלו, גם אלה שלא זוכרים אותו מכותרות הסיום של "המופע של לארי סנדרס". ואז הצליח "הדייט שתקע אותי". והשבוע הצליח "סופר-בד". ופתאום, כל מה שאפאטו נוגע בו הופך לזהב. ופתאום הוא לא רק הלוויין הנלווה לחבורת הקומיקאים המצליחנים, אלא הוא זה שטיפח חבורה חדשה משל עצמו: סת רוגן, אוון גולדברג, ג'ונה היל. ופתאום כולם רוצים לעבוד איתו: ג'ייק קסדן ("תודה שעישנתם") הפיק את שני סרטיו האחרונים איתו. דיוויד גורדון גרין, אחד השמות הגדולים בסצינת הקולנוע העצמאי האמריקאי, מביים לו עכשיו קומדית מסטולים בשם "אקספרס האננס", מאת היוצרים של "סופר-בד".
וכל זה רק ההקדמה. רשימת הפרויקטים שלו – כמפיק וכתסריטאי – נשמעת מצחיקה מאוד. אין כאן הישגים קולנועיים דגולים, אין כאן (עדיין) המצאה של שפה ויזואלית חדשה, אבל יש יכולת אבחנה מילולית, ויכולת הגשה קומית, שהופכים את הסרטים האלה לכל הפחות למהנים מאוד. "הדייט שתקע אותי" – שמציג תפיסת עולם מעט מורכבת יותר מזו של "סופר-בד" – הוא סרט מוצלח יותר, הוא מצליח ללחוץ על כל הנקודות, הוא מצליח להיות סרט אימה קיומי באותה מידה שהוא קומדיה. "סופר-בד", העוסק בתסכולי ההתבגרות, הוא מאותם סרטים בהם ההנאה היא לצחוק על הדמויות, להביט עליהם מלמעלה, להגיד "תודה לאל" שזה לא אנחנו. "הדייט שתקע אותי" הוא סרט שמצליח ללפף יחד את כל הצופים – רווקים, נשואים, בנים, בנות, צעירים, מבוגרים – ולירות להם חצים קטנים של הזדהות במקומות הכי מצחיקים, שהם גם המקומות הכי כואבים. הסרט הזה הוא אינסטנט קלסיקה.
וזו הביקורת שלי עליו מגיליון "פנאי פלוס" השבוע.

שתי עיניים: "הבועה" של איתן פוקס עולה בארצות הברית בשמונה בתי קולנוע ב-7 בספטמבר. מה הקשר בין "הבועה" ובין "הדייט שתקע אותי"? בפסקול של שניהם מופיע שיר של ברייט אייז (קונור אוברסט). "הבועה" עשה את זה קודם, כשאוברסט עוד היה בפרינג' של הפרינג', ושירו הוא הראשון שנשמע בפסקול, כשאוהד קנולר נוסע הביתה לתל אביב אחרי שירות המילואים שלו. ב"הדייט שתקע אותי" מופיע שיר חדש יותר בקליפ של סוף המערכה השניה, וכמובן שעכשיו אחרי שהוא נחשף לקהל של בני נוער באחד הסרטים הקופתיים של הקיץ הוא כבר לא יהיה יותר בפרינג' של הפרינג'. לשיר מתוך "הבועה" יש קליפ מקסים שביים ג'ון קמרון מיטשל ("שורטבאס").

שתי נסיכות: שני פסטיבלי קולנוע יתקיימו בישראל בשבועיים הקרובים – פסטיבל קומיקס ואנימציה בתל אביב בסוף השבוע הקרוב ופסטיבל סרטי נשים ברחובות ביום רביעי בעוד שבועיים. בשניהם יוצג סרט בשם "נסיכה". אבל בכל אחד זו נסיכה אחרת. בפסטיבל התל אביבי זה סרט האנימציה הדני המסקרן, שהיה אמור לצאת להקרנות בארץ בקולנוע לב וכנראה נגנז (הוא יוקרן בפסטיבל מקלטת בטה). בפסטיבל הרחובותי זה סרט התבגרות גרמני על ארבע בנות.

שני מחשבים: אפרופו פסטיבל האנימציה. צפיתי בכמה מהסרטים הקצרים שיוצגו במקבצים השונים. אחד מהם הוא סרט קנדי בשם "Command Z", קליפ מפופס לשיר מוחמץ התוהה איך היו נראים חיינו אם אפשר היה לעשות בהם undo כמו במחשבים. בעברית תורגם הסרט ל"קונטרול Z". וזה שיעשע אותי, הפער התרבותי הטכנולוגי הזה: האנימטורים הקנדים עובדים על מחשבי מק ושם עושים undo עם קומנד-Z, אבל ישראל היא מדינת פי.סי ברובה, בה הפקודה היא "קונטרול Z". אם אפשר היה לעשות undo לסרטי אנימציה הייתי מבקש שמישהו יעשה את הרעיון הזה מחדש, והפעם לא כגימיק קופירייטרי, אלא כרעיון עלילתי, מד"בי, פילוסופי, בו אפשר להשיב לתקן טעות אחת אחרונה. ואילו השלכות יהיו לכך.

שני ראיונות: חן חן עידכן בתגובות – רגע לפני שעולה "ראיון לילי" של סטיב בושמי בסינמטק, יוקרן ביס 3 ביום שישי הסרט ההולנדי המקורי עליו הוא מבוסס, "ראיון" של תיאו ואן גוך.

שני ישראליים: מתחיל להיראות ש"ביקור התזמורת" של ערן קולירין משחזר אחד לאחד את המסע הבינלאומי של "כנפיים שבורות" של ניר ברגמן. "כנפיים" התחיל את דרכו בפסטיבל ברלין (שם זכה בשלושה פרסים), נקנה על ידי סוני, זכה בוולג'ין, זכה בפרס האקדמיה הישראלית, התקבל לפסטיבל טוקיו (שם זכה בפרס הראשי). ועכשיו "ביקור התזמורת": התחיל בקאן (שם זכה בשלושה פרסים), נקנה על ידי סוני, זכה בוולג'ין, התקבל לפסטיבל טוקיו. עכשיו נותר לראות איך זה ימשיך מכאן: יזכה באופיר? יזכה בטוקיו? (אגב, גם "מדוזות" יהיה השנה בפסטיבל טוקיו).

שני חנונים: העבירו את הזמן עד בוא "סופר-בד" עם "קלארק ומייקל", עשרה פרקים בני עשר דקות המתעדים את מסעם רב התסכולים של מייקל סרה (שמככב ב"סופר-בד" אבל זכור יותר כג'ורג' מייקל בלות' מ"משפחה בהפרעה") וחברו קלארק דיוק למכירת סדרת טלוויזיה לרשתות השונות. הפרקים הם ניסוי של רשת סי.בי.אס ביצירת תוכן בלעדי לאינטרנט (לידיעת נענע-10), והם בהחלט משעשעים.

מזכר לא.ד מטלון: עכשיו כשמתברר ש"Superbad" הולך להיות אחד הלהיטים הגדולים והמפתיעים של הקיץ, אין מנוס אלא להתכנס שוב בחדר הישיבות עם אנשי הפרסום והשיווק ולהגות מחדש שם עברי לסרט. גם ככה האינטרנט בעברית כבר מזמזם לעג לכיוונכם, עדיין אפשר להציל את המצב.

מזכר לג.ג: בפעם הבאה כשאתם מתכנסים לדון בסיבות לכך שמכירות הכרטיסים בירידה וההורדות באינטרנט בעלייה, קחו בחשבון את הנתונים הבאים: "דיסטרביה" יוצא בישראל ארבעה חודשים אחרי שיצא באמריקה וזכה שם להצלחה. הסרט יוצא בדי.וי.די באמריקה בשבוע היציאה בארץ, כלומר שהוא יהיה זמין להשכרה או להורדה באיכות מעולה כמעט שבוע לפני שהוא מגיע למסכים בישראל. ובהקרנת העיתונאים אמש, שלוש הדקות הראשונות הוקרנו בעדשה הלא נכונה, כשהמקרין בוהה מחור ההצצה שלו ולא מצליח להבחין שמשהו אינו כשורה. בכל פעם שמשהו כזה קורה בהקרנה של קהל רוכשי כרטיסים, אתם מאבדים צופים לטובת האינטרנט.

ואחרי כל הבכיות על "אנחנו מאבדים קהל" ועל המצב הקשה של בתי הקולנוע, אני שומע היום שיש כבר ארבעה סרטים השנה שחצו בישראל את קו שני מיליון הדולר בהכנסות – הרף שמציין מכירות של כמעט-כמעט 300,000 כרטיסים. בשנה שעברה רק שני סרטים עשו את זה, "שודדי הקריביים 2" ו"אביבה אהובתי". השנה המספר הזה כבר כפול. "שרק השלישי" (כפי שכבר פרסמתי כאן) הוא עדיין הסרט הקופתי של השנה בישראל, עם 2.5 מיליון דולר. "רטטוי" נושף בעורפו, ויש סיכוי שתוך שבוע-שבועיים יעקוף אותו, עם 2.3 מיליון דולר, "הארי פוטר ומסדר עוף החול" שלישי עם 2.1 מיליון דולר, ורביעי הוא "בופור" (שכרגע די צמוד במספריו ל"הארי פוטר", אלא ש"פוטר" עדיין מציג ו"בופור" כבר ירד).

אין אתר אינטרנט ישראלי שלא מפמפם מדי יום שני את רשימת שוברי הקופות באמריקה. אבל מה הוא האתר היחיד בארץ שמביא לכם את שוברי הקופות בישראל? קבלו:
מה היה הסרט הכי נצפה השבוע בישראל? "זהות אבודה". הסרט הכניס 202,000 דולר בישראל בשלושת הימים הראשונים, שזה בערך 26,000 כרטיסים.
במקום השני: "שעת שיא 3".
ובשלושת המקומות הבאים: סרטי אנימציה. "רטטוי" במקום השלישי, "תפוס ת'גלים" במקום הרביעי ו"משפחת סימפסון: הסרט" במקום החמישי. "משפחת סימפסון" כבר חצה את 150,000 הכרטיסים.

אפרופו "זהות אבודה". מט דיימון אמר בראיון ב"דה דיילי שואו" עם ג'ון סטיוארט שאם יהיה סרט רביעי בסדרה הם יקראו לו "זהות מיותרת" (The Bourne Redundancy).

בהמשך לפוסט הקודם (אותו אמשיך לעדכן ככל שיגיע אלי מידע מעודכן יותר), הנה הודעה משמחת מדורון צברי: "שכחת את 'המדריך למהפכה' (לשעבר 'הקרב על האגרה'). יש ראף-קאט. עובדים עכשיו על השלמות. בתחילת 2008 יהיה עותק". מוסיף לרשימה בפוסט הקודם, ומתייק בהחלט ברשימת המסקרנים.

=======

ועוד בהמשך לפוסט הקודם: איזה מהסרטים החדשים כבר יהיה מוכן ויוקרן בפסטיבל חיפה? אני מהמר על הסרט של עמוס גיתאי (חיפאי במקור), שיגיע לחיפה אחרי מסעותיו בוונציה ובטורונטו. ואם הסרט של משה מזרחי כבר גמור, לא מן הנמנע שגם מזרחי וגם בת זוגו, מיכל בת אדם, יציגו שם את סרטיהם החדשים.
בתגובות לפוסט הקודם נכתב ש"הבוגד הקטן" ו"גוטל בוטל" יהיו בחיפה.

=======

שני סרטים עצמאיים שאני מוסיף לרשימה:
"אנטארטיקה" של יאיר הוכנר, המיועד לצאת בקיץ 2008, עליו עידכן הוכנר בפוסט הקודם.
ו"אני ביאליק" של אביב טלמור, מוקומנטרי העוסק בקשר שבין הבמאי ובין המשורר הלאומי, שנמצא כעת בעריכות ובהשלמות, אחרי מענקי השלמת הפקה מהקרנות.

זה מעלה את סך כל הסרטים שאמורים להיות מוכנים לבכורה במהלך תשס"ח ל-28. אני מניח שכפי שקורה לרוב חלק מהם יתמהמהו קצת ויחכו ל-2009, אבל המספר הזה בכל זאת נשמע מרשים.

=======

אחרי שש שנים של שדרוגים, עוד זכרון, עוד הארד-דיסק, עוד חומרה, עוד ברדק, הגיע סוף סוף הזמן לעבור למחשב חדש, חזק, נקי, מהיר. כבר יומיים שאני משייט עם המכונה החדשה, אבל כמו עם כל חפץ שאנחנו נוטים להתרגל אליו ולקחת כמובן מאליו – נעל, מכונית, בן זוג – גם כאן עם חדוות החדש יש גם לא מעט היסוסי הסתגלות. ולא מעט עבודת התאמה. איפה האנטי-ספאם שלי? איפה רשמתי את הססמה לכניסה למערכת עריכת הבלוג, עכשיו שהקוקיז שלי פורמטו? ואיפה שמתי את גיבויי המועדפים ופנקס הכתובות שלי? שלא לדבר על זה שכל קבצי "סינמסקופ" נשארו על המחשב הישן ועדין צריכים לעבור למחשב החדש. בקיצור, המחשב עובד סופר-מהר, הבעלים שלו עדיין עובד לאט.

למרבה המזל, בכל פעם שנכנסתי לבלוג של עצמי – במשך כ-36 שעות כשהייתי ללא יכולת לעדכן או לערוך אותו – מצאתי תגובה של סטיבי שהפנתה לאיזשהו פלא אי שם ברשת, שהתמוגגתי לקרוא. אז הנה, בשעה שאני ממשיך לשחק עם הרזולוציות של מסך ה-LCD החדש ולבדוק אותו ואת רמקולי הסראונד בעמדת הפיקוד הטרנס-בלוגית על "The Lookout" של סקוט פרנק, קבלו כמה לינקים שסטיבי השאירה מאחור, ושכדאי לכם לבדוק.

1. דיון נפלא על הסחרחורות שעושות מצלמות ה-hand-held בסרטים כמו "זהות אבודה" ו"בעלים ונשים". רוג'ר איברט מתחיל את הדיון, בעקבות הצפת תחיבלת הדואר שלו בתגובות כועסות של צופים שיצאו עם כאבי ראש מהסרט. והוא ממשיך אצל דיוויד בורדוול – הפורמליסט האחרון, שהיה לשבריר אי שם ב-1994 סוג של מושא חיקוי אקדמי עבורי – שמסביר מה בדיוק גורם לנו למצוקה בעיניים, ומה המשמעות הקולנועית של זה. והוא מצרף ציטוט מעולה של במאים הונג קונגיים: "צילום מהכתף הוא מצוין כשרוצים להסתיר עיצוב תפאורה רע. ומשחק רע. ובימוי רע". אני נוטה להסכים, אם כי אכן יש מקרים (מאוד ספורים) בהם הצלחתי לחיות בשלום עם צילום רועד.

2. בלוג העוסק בקמפיין נגד הפלות לוקח את טרילוגיית ג'ייסון בורן וקורא אותה כסרטים העוסקים במחאה נגד הפלות, כשג'ייסון בורן – שמתחיל וגומר את הטרילוגיה כשהוא צף מחוסר הכרה במים – הוא המטאפורה לעובר שארגונים רבים, בעלי ראשי תיבות, רוצים להפיל אותו, אבל הוא נלחם להישאר בחיים, להיוולד. לבסוף דמות האם היא שמצילה אותו.

3. לינק מצוין ממגיב אחר בשם "ארטיום" המפנה לטקסט שכתב ג'ונתן רוזנבאום – בדרך כלל המבקר של ה"שיקגו רידר", הפעם בהופעת אורח ב"ניו יורק טיימס" – שכותב משהו כמו "עם כל הכבוד לאינגמר ברגמן, הוא כבר לא ממש רלוונטי לחיינו".לא מלמדים אותו באוניברסיטאות, לא עושים לו רטרוספקטיבות, קשה להשיג את סרטיו. הוא כבר מזמן לא במרכז הדיון הקולנועי, בשעה שיוצרים אחרים – בני זמנו או קודמיו – עדיין משמעותיים (אורסון וולס, גודאר). בעוד שעמיתיו עסקו בעולם המודרני, העכשווי, ברגמן סלד מהעכשיו וניסה לשמר את העבר. וסרטיו היו תיאטרליים. מה שיפה בטקסט הוא שבאמת ניכרת בו נימה של כבוד לבמאי, זו לא התקפה שלוחת רסן עליו, אלא עמדה שמנסה להגיד "עם כל הכבוד ליוצר המת, הוא פחות משמעותי ממה שנדמה שהוא היה". חומר קריאה משובח, מעורר מחלוקת וראוי לדיון (הלינק מפנה להעתק של הכתבה בקבוצת דיון קולנועית שמיד מתחילה להתווכח עם התזה).

4. ולבסוף, לינק ישן של סטיבי אבל ראוי: פסקול "נודל" להורדה במלואו מהאתר של מלחין הסרט, חיים פרנק אילפמן. מאוד אהבתי את הקטע הבא, הנקרא "המזוודה":

היוזמה לאייטם שהתפרסם ביום שישי ב"7 לילות" הגיעה מאיתי סגל, אחד מעורכי המוסף. ההצעה המקורית היתה למצוא חופן סרטים ישראליים מסקרנים שייצאו בשנה הבאה. אלא שאני התקשיתי להחליט מה מסקרן אותי ומה מפחיד אותי. אין אף יוצר ישראלי שסרט שלו אמור לצאת בשנה הבאה שאני מחכה בכיליון עיניים לסרטו הבא. אני אמנם מחבב, למשל, את סרטיו הלא שגרתיים של יגאל בורשטיין, אבל "אצבע אלוהים" שלו הוא סרט שאני חושש ממנו. לכן התלבטתי איך להגיש את הטקסט. הלכנו בסוף על הבחירה האישית, הסרטים שנראים לי מסקרנים. ועל כן הרשימה היתה כמעט מלאה (ככל שידעתי עליה) אבל לא לחלוטין. כאן אעלה כאן גרסה חלופית של אותו טקסט, מלאה ואינפורמטיבית יותר, אליה נוכל להתייחס ככל שתשס"ח מתקדמת.

פורסם ב"7 לילות", 17.8.2007

השבוע יתחילו חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע לבחור איזה סרט יזכה בתואר "הסרט הטוב של השנה" בטקס שיתקיים ב-20 בספטמבר. יבול 2007 הכיל 16 סרטים שהיו כולם מועמדים לפרסים. אז בשעה ש-770 החברים בעלי זכות הבחירה שוברים את הראש איזה סרט היה הכי טוב לדעתם, אנחנו נישיר מבט שנה קדימה, אל קיץ 2008, רגע לפני הבחירות לפרסי אופיר תשס"ח. נכון לעכשיו, יש כבר 23 סרטים בשלבים שונים של הפקה שעשויים להיות מוכנים במהלך 2008 ולהתמודד על האופיר הבא. זו רשימה ראשונית בלבד, לחלוטין לא סופית, שכמובן יכולה להתנדנד לשני הכיוונים: סרטים נוספים יצטרפו אליה, סרטים אחרים שהפקתם תתמהמה, ייפלו (וגם השמות עשויים להשתנות). אבל ככה, פחות או יותר, תיראה תמונת המצב של הקולנוע הישראלי בשנה הבאה. האם מסתתר ברשימה הסרט שיביא 300,000 צופים? האם בשנה נטולת סרטים של יוסף סידר ושמי זרחין יצוץ שם חדש שיפתיע את כולם? האם יספיק אבי נשר להביא את "הר אדוני" שלו במהלך 2008, או שצריך כבר לשבץ אותו ל-2009? חלק מהסרטים ברשימה מסקרנים ומבטיחים, חלק מאוד מפחידים אותי, וחלק נשמעים תמוהים ומיותרים לחלוטין. אבל מכיוון שזה לא הוגן לשפוט סרט על סמך תקצירו כפי שדווח בעיתונות, הרשימה תישאר חפה מציניות, ועניינית לחלוטין. אז גיזרו, שימרו והמרו בעצמכם: האם מסתתר כאן שובר הקופות הבא של הקולנוע הישראלי? יצירת מופת קטנה? קלאסיקה שתיכנס לפנתיאון? או שלא?

לפני צילומים:

"חנה מ.".
הדרמה "עבדי השם" שביימה הדר פרידליך, בוגרת בית ספר מעלה, הוצגה בפסטיבל קאן לפני חמש שנים. וללא ספק מדובר באחת היוצרות המסקרנות בארץ. כך שיש לא מעט שמחכים לסרט העלילתי הארוך הראשון שלה (וזהו בסך הכל אחד משני סרטים בלבד ברשימה שבוימו על ידי נשים). האם זה יהיה הנציג הישראלי בקאן הבא? אבל: העלילה נשמעת קצת "אסקימוסים בגליל" – קשישה בקיבוץ שמסרבת לצאת לפנסיה, ומנסה להוכיח שעדיין לא פג תוקפה.

תוספות:
"שבעה" של רונית ושלומי אלקבץ
"אנחנו לא לבד" של ליאור הר-לב (במאי) ויזהר הר-לב (תסריטאי)
"ביום השלישי" של משה איבגי (כבמאי).
"פובידיליה". תסריט ובימוי: יואב ודורון פז.
(הסרטים האלה יצטלמו במהלך 2008, אבל לא בטוח שיהיו מוכנים בשנה הזאת. יש סיכוי שנמצא אותם ברשימת סרטי 2009).

בצילומים:

"לבנון".
שנה אחרי "בופור" של יוסף סידר יגיע סרטו של שמוליק מעוז, שכבר זכה להתעניינות מצד מפיקים אירופאיים, העוסק ביום הלחימה הראשון של מלחמת לבנון ב-1982. למרות שהטרוניה "מה, עוד פעם לבנון?" בוודאי תישמע – ויש עוד את סרט האנימציה המלחמתי של ארי פולמן על לבנון שנמצא בעבודה – התסריט של מעוז זוכה לשבחים בכנסי קופרודוקציות בהם הוצג להשגת מימון. הצילומים יתחילו בקרוב (עדכון: הצילומים התחילו בשבוע שעבר).

"אביב 41".
סרט השואה של אורי ברבש המצטלם ממש עכשיו באירופה עם ג'וזף פיינס ("שייקספיר מאוהב") בתפקיד הראשי. האם נצליח לשכוח את "מלח הארץ"?

"אצבע אלוהים".
סרטו החדש של יגאל בורשטיין, יוצר אידיוסינקרטי, שסרטים סהרוריים ופילוסופיים, אך מתחבאים תחת עלילה עממית. במקרה הזה, שני מוכרי אלטע זאכן לא יוצלחים (אלון אבוטבול ומשה איבגי) נקלעים לעלילה הזויה. בורשטיין הוא הוגה דעות, וסרטיו – "אושר ללא גבול", "זמזום" – לרוב חכמים רעיונית, אבל מתסכלים קולנועית. להנאה מלאה צריך להנמיך ציפיות.

בעריכה:

"אבידות ומציאות".
שבי גביזון, האיש מאחורי "שורו", "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"האסונות של נינה", חבר לדנה מודן, שכתבה את התסריט. מדובר בסדרה בת עשרה פרקים לערוץ 2, אבל שמתוכננת לעלות קודם כל כסרט לבתי הקולנוע. ובזאת קיבלתם את כל מה שמגרה, אך גם מפחיד, בסרט הזה. גביזון ומודן? נשמע שילוב מושלם. אבל סדרת טלוויזיה שתוצג בקולנוע? האם זה יהיה ראוי לצפייה על מסך גדול?

"אדם בן כלב".
הבמאי אמריקאי, השחקנים אמריקאים, בריטיים, גרמנים וישראליים, השפה היא אנגלית, אתר הצילום רומני. האם "אדם בן כלב" – שבכורתו כרגע מתוכננת לפסטיבל ברלין בפברואר 2008 – יהיה בכלל זכאי להיות מועמד לפרס אופיר? הסרט הזה מסקרן מאוד: הוא גם הפקה שיש לה ייחוס מכובד, וגם יש סיכוי שעצם הגדרתו כ"סרט ישראלי" עשוי להרתיח לא מעט טהרנים. ובכל זאת, בזכות המפיקים, הספר, התסריטאי, השחקנים והמימון, זהו סרט ישראלי. לפחות בחלקו.

"עץ הלימון".
הצוות שהביא את "הכלה הסורית" המצוין חוזר בסרט נוסף. ערן ריקליס מביים, סוהא עראף כותבת. גם כאן יש קצת תחושה של "מה, עוד פעם?", אבל מצד שני יש תחושה של בטחון בצוות. חלק מהסקרנות קשור בצד הוויזואלי: על הצילום הופקד ריינר קלאוסמן הגרמני, שעשה עבודה נפלאה ב"עם הראש בקיר" וצילם את "הפלישה" עם ניקול קידמן, שעולה השבוע באמריקה.

"מלח ים"/"צ'ה צ'ה צ'ה".
שני סרטים קטנים עצמאיים, עניים בתקציב שביים איתי לב ("5 דקות בהליכה"), מתוך פרויקט שאמור להכיל חמישה סרטים, שכל אחד מהם מתרחש במהלך סוף שבוע אחד. "מלח ים" מתרחש בים המלח, "צ'ה צ'ה צ'ה" מתרחש בצפת. הסרטים נמצאים בעריכה, ובחיפושים אחר משקיעים נוספים. סרטים כאלה עשויים להיות מרוחים וחובבניים, אבל "5 דקות בהליכה" חשף יוצר עצמאי מסקרן מאוד, שבחר בדרך הפקתית מעוררת הערכה, ושמאוד מתחשק לראות את פרויקטיו הבאים.

"הבודדים".
השנה מלאו 20 שנה לבכורת "בלוז לחופש הגדול". בשנה הבאה יחשוף רנן שור את סרטו העלילתי הארוך השני, והראשון מזה 21 שנה (היה איזשהו בית ספר כלשהו לקולנוע שהסיח את דעתו בין לבין). הסרט, העוסק באסירים בכלא צבאי, מפגיש את שור עם הצלם דוד גורפינקל. גורפינקל היה צלמו הקבוע של אורי זהר, שור היה עוזר הבמאי של זהר ברוב סרטיו. אבל: השאלה הגדולה, האם זה יהיה סרט קולנוע או מניפסט פוליטי?

"מופע החיים של גוטל בוטל".
עיבוד קולנועי מוזיקלי למופע הקברט של נתי אורנן. הפקה קטנה של דניאל סיון ("המלחמה של גיורי") עם פוטנציאל פולחני. אבל: יש גם פוטנציאל להתקשקשות.

"איים אבודים".
אחרי שכתב את "אהבה קולומביאנית" ואת "החולה ההודי" עובר עכשיו רשף לוי גם לתפקיד הבמאי, בסרט המתרחש בשנות השמונים ומבוסס על זכרונותיו הפרטיים ממשפחתו מרובת האחים, ומוכת האסונות.

"שבת שלום מרדונה".
סוף שבוע בחייו של מחבל מתאבד, שמגיע לתל אביב, לא מצליח להפעיל את מטען הנפץ, ומתיידד עם קשיש ניצול שואה, ועם נערה חוזרת בשאלה. הבמאי הוא דרור זהבי. השם איום, הסיפור נשמע מעורר היאנחות. אבל יש את הילי ילון בתפקיד הראשי.

"בדרך אל החתולים".
לא רק עיבוד לקניוק יש לנו השנה, גם לקנז. חורחה גורביץ, שהתחיל כצלם קולנוע (בין השאר ליגאל בורשטיין) ועבר לביים סרטים קצרים ותיעודיים, הפך את הספר לסרטו העלילתי הראשון. ריטה זהר, לראשונה בסרט ישראלי מאז "אהבתה האחרונה של לורה אדלר", בתפקיד הראשי.

"הכל מתחיל בים".
סרטו החדש של איתן גרין – עם יובל סגל בתפקיד הראשי – מתרחש על חוף הים של תל אביב. תפילתי היא שהסרט הזה יהיה יותר "אזרח אמריקאי" הנהדר ופחות ו"חלומו של הנרי" הלא נהדר.

"חסר מנוחה".
עמוס קולק חזר ארצה אחרי שהות ארוכה בחו"ל, וזה הסרט הראשון שהוא מביים בארץ מאז "להב חצוי" (האיום) מ-1992. משה איבגי ורן דנקר מגלמים אב ובנו הנפגשים אחר ניתוק ממושך. לקולק יש עדת מעריצים, בייחוד בפריז, אבל אני עוד לא נתקלתי בסרט שלו שאהבתי.

"רוסון".
סרטם של ירון שני וסקנדר קופטי שוזר חמישה סיפורים המתרחשים בין שכנים יהודים וערבים ביפו.

"מחכים לסאלח א-דין".
סרטו החדש של עלי נאסר ("שביל החלב", "בחודש התשיעי") מספר על גבר הנקרע בין תשוקתו לאשה, מחויבותו למסורת הערבית והלהט המהפכני שבו.

"סוף שבוע בגליל".
סרטו החדש של משה מזרחי. מצד אחד משה מזרחי הוא הבמאי הישראלי היחיד עם אוסקר בבית (על "כל החיים לפניו" הצרפתי). מצד שני, זהו סרטו הראשון מאז "נשים", שמעולם לא הוקרן מסחרית בארץ. אז לחשוש או לגעוש?

"המדריך למהפכה"
(לשעבר "הקרב על האגרה"). סרטו של דורון צברי המשלב עלילה בדיונית עם חומר תיעודי ועוסק במתרחש ברשות השידור.

"אנטארטיקה".
סרטו השני של יאיר הוכנר. מבטיח להיות גדוש בולבולים.

"אני ביאליק"
מוקומנטרי שביים אביב טלמור על קשרי המשפחה של הבמאי עם המשורר הלאומי.

מוכנים:

"רחמים".
קומדיה שחורה של יניב אמודאי בה שוכר יגאל עדיקא הלוזר המדוכא את שלום אסייג הרוצח השכיר, כדי שיתנקש בחייו. נשמע כמו התחלה של סרט של אקי קאוריסמקי. מעניין איך זה ממשיך. מה הסרט הזה עושה ברשימה? לפני יותר משנה סיפר לי מישהו שאני סומך עליו שהוא ראה קטעים ושזה סרט שצריך לשים עליו עין. אלא שאז הסרט די נעלם איפשהו בחדרי העריכה.

"כבוד".
סרט הגנגסטרים של חיים בוזגלו.

"התנתקות".
עמוס גיתאי משחזר את ההתנתקות מגוש קטיף, עם ז'ולייט בינוש בתפקיד הראשי.

"הכתובה".
מנחם גולן בגרסה קולנועית שנייה למחזה של אפרים קישון.

"הבוגד הקטן".
אחרי קנז וקניוק, יש גם עמוס עוז. הבמאית האמריקאית לין רות מעבדת בישראל את "פנתר במרתף". עם רמי הויברגר ואלפרד מולינה בתפקידים הראשיים.

בשעה טובה! אחרי עשר שנים של יסורים, לארס פון טרייר מנפיק סוף סוף סרט קליל ומהנה, ולרגעים די מבריק – "הבוס הגדול". ועדיין, גם כשהוא מייצר דיוורטימנטו חביב, הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לעצבן את צופיו, הפעם עם שיטת צילום גחמנית בשם "אוטומוויז'ן".

לפני שנתיים, בסוף 2005, רגע לפני שיצא בארץ "מנדרליי", סרטו הקודם של לארס פון טרייר, כתבתי עליו כך: "עד 1997 חשבתי שלארס פון טרייר הוא אחד הבמאים החיים הטובים בעולם. לראייה: סרטיו הראשונים, האפלים, האקספרסיוניסטיים ועוצרי הנשימה 'מגיפה', 'אלמנט של פשע', 'רכבות לילה' ושני חלקי 'הממלכה'. מאז 1998 אני חושב שהוא אחד הבמאים הכי איומים בעולם. לראייה: סרטיו המיוסרים, המייסרים ולפעמים המכוערים – 'האידיוטים', 'רוקדת בחשיכה', 'דוגוויל' וכעת 'מנדרליי' ('לשבור את הגלים', ששבר קופות בישראל, מהווה לשון מאזניים בין התקופות – חלקו נפלא, חלקו איום)".
לפני כמה שנים ישבתי וחישבתי שלארס פון טרייר, שהשנה מלאו לו 50, הוא הבמאי שכתבתי עליו הכי הרבה מילים. עד 1997 באמת חשבתי שהוא הדבר הגדול והגאוני ביותר שקרה לקולנוע. אלא שאז הוא התחרפן.
השבוע מגיע לקולנוע סרטו החדש, "הבוס הגדול". וראו זה פלא: מדובר בקומדיה. ובקומדיה מצחיקה, שנונה, ואף חכמה למדי. ועוד פלא: זה הסרט הראשון של פון-טרייר מזה תשע שנים שדובר דנית, מאז "האידיוטים". פון טרייר, יליד דנמרק הממעט לצאת את ארצו, מצלם את כל סרטיו במולדתו או בשבדיה השכנה, ולרוב באנגלית. אבל נדמה לי שבכל פעם שהוא מנסה להשיק מחזור יצירתי חדש בחייו, הוא מתחיל אותו עם סרט בדנית.
אלה שעוקבים אחר פון-טרייר מהשנים האחרונות עשויים לשאול: רגע, מה זאת אומרת קומדיה בדנית? מה עם החלק השלישי בטרילוגיה שלו, אחרי "דוגוויל" ו"מנדרליי"? להמשך הקריאה…

"וואלה" הקפיצו לי את הפיוזים שלשום. פתאום הם קוראים "וראייטי" וידעים ש"בופור" נקנה להפצה? פתאום הם לא מחכים לקומוניקטים מהיחצנים? אני מתערב אתכם שהם קראו על ההפצה האמריקאית של "בופור" אצלי, אבל בגלל שהאגו שלהם גדול מדי לתת קרדיט לקולגה על אייטם שכבר פורסם במקום אחר באינטרנט, הם מצאו מקור חלופי וציטטו ממנו (ייאמר לזכותם שהיו פעמים בהם הם כן נתנו לי קרדיט, אבל היו יותר פעמים בהם אייטם שלהם פורסם בסמיכות מחשידה לשלי כשהם טוענים ש"הם עבדו עליו במקביל"). עד כה האמנתי להם, אבל אני כבר לא מאמין להם, ואני חושב שזו בעיה עקבית של התקשורת הישראלית – בין השאר בגלל היעדר ערכים אתיים נאותים, וחינוך לערכים כאלה מצד עורכים שבעצמם לא בקיאים באתיקה – בו צריך לתת קרדיט (או סתם לינק, אחרי הכל, זה אינטרנט), מתוך ידידות, קולגיאליות, כבוד, למי שממנו למדת על הידיעה. אני יכול להבטיח לכם שאני מקפיד על זה, אם כי כשאני רואה אייטם כמו זה של "וואלה" על "בופור" אני לפעמים תוהה למה אני טורח.
שימו לב מה קיבלו קוראי וואלה אתמול: ידיעה על יציאת "בופור" באמריקה, ידיעה על הסרטים הישראליים בפסטיבל טורונטו וידיעה על הסרט התיעודי "פאקט ביי פאקט". גם אם כתבי וואלה מעולם לא נכנסו ל"סינמסקופ", את כל הידיעות האלה קיבלתם כאן לפני כולם.

===========

לידיעת כתבי הקולנוע ב"וואלה": ב"הוליווד ריפורטר" התפרסמה הבוקר ביקורת מחמיאה על "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן.

===========

תוספת, 11:30:

גם עמוס גיתאי יהיה בטורונטו. סרטו "התנתקות" יוקרן במסגרת ה"מאסטרים" המכובדת (לצד סרטים חדשים של אריק רוהמר, מנואל דה אוליברה, קרלוס סאורה, קלוד שברול וטאקשי קיטאנו). "הסודות", "מדוזות" ו"ביקור התזמורת" יוצגו במסגרת "קולנוע עולמי עכשווי" הכללית יותר. על פי ההודעה לעיתונות הזאת של פסטיבל טורונטו, ישראל – עם ארבעה סרטים – היא אחת המדינות הבולטות השנה בפסטיבל, לצד אוסטריה וספרד (גם ארבעה סרטים) ויותר מיפן, הודו והונג קונג (שלושה סרטים) ומסין (שני סרטים). אגב, כל ארבעת הסרטים האלה הם קו-פרודוקציות עם צרפת ולכן מופיעים גם ברשימת הנציגות הצרפתית.

==============

אחרי שיונייטד קינג שמחו לספק כמעט מדי שבוע נתוני קופה מעודכנים ואמינים לגבי "אביבה אהובתי", "בופור" ו"הסודות" היה מפתיע מאוד שבמשך שלושה שבועות הייתי צריך לרוץ אחרי יחצני "נודל" ולנדנד כדי לשמוע מה שלום הסרט בקופות. אבל הנתונים לא הגיעו. מצד אחד , זה סימן לכך שיש מה להסתיר. מצד שני, שמעתי מאנשים המקורבים לסרט שהמצב בקופות דווקא מעודד – בייחוד בהתחשב בכך שהסרט לא יצא עם אותו מספר עותקים עצום של הסרטים האחרים. אבל מספרים לא קיבלתי. עד אתמול.
יחצנית הסרט מוסרת ש-55,000 איש כבר ראו את "נודל".

===========

יש סרט חדש עם אודרי טוטו, הבמאי הוא קלוד ברי הוותיק. אני השתעממתי.
לעומת זאת, "זהות אבודה" (The Bourne Ultimatum) הוא סרט פעולה פשוט משובח. הנה ביקורתי:
להמשך הקריאה…