07 פברואר 2006 | 09:23 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

הצד השני של הדי.וי.די

אני מבולבל. השנה האחרונה היתה מעולה לשוק הדי.וי.די בארץ. הציבור התחיל להבין שדי.וי.די הוא מדיום לקנייה ופחות להשכרה, הסטנדרטים של ההפצה בארץ השתפרו, וכותרי הדי.וי.די השלימו יפה את הסרטים שנעלמו מהמסכים בעקבות מדיניות הניכוש של מפיצי הקולנוע. אז למה המהפיכות פתאום?

מהפיכה א': חברת וורנר הום וידיאו מתקפלת. את הפצת סרטי וורנר תבצע מתחילת אפריל חברת הד ארצי. כקורא תמים, הנתקל בידיעה הזאת ב"דה מרקר", מדובר בשוֹק כפול. הרי מנקודת המבט שלי חברת וורנר הום וידיאו למעשה אחראית למהפכה שהתחוללה כאן בארבע השנים האחרונות. חברות גלובוס יונייטד ופורום פילם כבר היו פילות אבל למעט כותרים לילדים לא ממש הצליחו להפוך את הדי.וי.די למדיום ששווה רכישה. איכות המוצר לא היתה תמיד בסטנדרטים בינלאומיים והמחירים היו אסטרונומיים. וורנר הום וידיאו, סניף מקומי של תאגיד ענק, הצליחו להכתיב חוקים חדשים בשני התחומים האלה בדיוק. הכותרים היו מושלמים, הוקדשה תשומת לב שלא היתה קיימת קודם לסרטים קלאסיים ולסדרות טלוויזיה, והמחירים קוצצו בצורה דרמטית. תנופת שיווק פראית, שסחפה אחריה את שאר השוק, הגיעה בעקבותיה. אז למה הם נסגרים? ההסבר הרשמי: למרות מחזור כספי מרשים, מדובר עדיין בסניף קטן מדי על המפה התאגידית של טיים-וורנר-AOL, והם מעדיפים לחזור לשיטת הזכיון.

וזה מגיע השוֹק השני: למה הד ארצי? הכותרים הקולנועיים שהד ארצי מפיקה ומשווקת, בעיקר לקולנוע לב, לא תמיד נהנים מאיכות גבוהה. אמת, המצב השתפר מאוד בחודשים האחרונים. ובכל זאת, אני תוהה האם הד ארצי תוכל להעניק לצרכנים את השירות שהם קיבלו מוורנר הום וידיאו. האם זה אומר שנחוש ירידה באיכות המוצר של וורנר? ניסיתי לגשש מעט בין האנשים, כדי להבין איך זה עובד והובטח לי שהאחריות על בחירת הכותרים ואיכות הפקתם נשארת בידי וורנר העולמית, הד ארצי רק תתפקד כמפיצה. זה מרגיע לעת עתה, אבל בהחלט נעקוב אחר החזית הזאת.

(ונותרת בינתיים גם שאלה פתוחה: וורנר הום וידיאו בישראל בחודשים האחרונים ייצגה גם את אולפני קולומביה. כרגע לא ברור מי יטפל באולפן הזה מ-1 באפריל. מי שיש לו עידעונים שיישלח).

מהפיכה 2: ייאמר לזכותה של חברת גלובוס-יונייטד שהיא לא נתנה לוורנר הום וידיאו להשיג אותה בספרינט. גלובוס-יונייטד, שמלווה את שוק הבידור הביתי עוד מאז ימי קלטות הווידיאו ולא תמיד היתה הגורם הכי זריז בעולם בהתעדכנות של מגמות, כיוונים וסטנדרטים, הצליחה להדביק את הקצב לא רע. עדיין, לא כל הדיסקים הגיעו באותה איכות השקעה. ולמרות שגלובוס-יונייטד היא השחקנית הכמעט בלעדית בתחום הדי.וי.די דובר העברית, גם שם אמנם חלה קפיצה נחשונית באיכות, אבל זה עדיין נראה פה ושם כמוצרי העולם השלישי (בעיקר באיזור הבונוסים). הדיסקים שגלובוס-יונייטד מפיקה בעצמה למפיצים הקטנים לפעמים עושים חשק לבכות מתסכול. ובכל זאת, הם עשו עבודה יפה וביצעו קפיצה נחשונית. אני מניח שכניסת וורנר הום וידיאו היתה קשורה לזה, פתאום היתה תחרות עצבנית. אבל גם ההתעוררות המחודשת של הקולנוע הישראלי עזרה לכך. כותרים כמו "הלהקה" ו"סוף העולם שמאלה", שלא לדבר על סרטי ילדים כמו "שרק" ו"מדגסקר", רשמו נתוני מכירות מעוררי גאווה. והנה אני שומע שמועה שחנה בירן, היחצנית שליוותה את גלובוס-יונייטד בכל התקופה האחרונה, כבר לא מטפלת בתקציב שלהם. אני עדיין מחכה שמישהו יסביר לי בדיוק למה (חנה בירן עוד לא חזרה אלי עם תגובה מכיוונה). זה לא משהו שציבור הצרכנים ירגיש בחנויות, אבל זה בכל זאת מוזר שמחליפים משהו שמבחוץ לא נראה שבור. אלא אם יש כאן פרטים שלא הגיעו לאוזניי. שמועה נוספת, ממקום אחר, מספרת ששירית גל, סטארט-אפ יחצני מרשים שכבשה תוך חודשים ספורים גם את תחום הפצות הסרטים של יונייטד קינג וגם את UIP של ג.ג תהיה בקרוב היחצנית החדשה של גלובוס-יונייטד (שממילא נמצא בבעלות משותפת של יונייטד קינג וגלובוס גרופ). שירית גל באימייל אתמול: "טרם פנו אלי. אעדכן אותך אם יהיו התפתחויות".

ואני אעדכן אתכם.

 

06 פברואר 2006 | 10:28 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

תפריט טעימות

שמעתם את הסיפור שהתפרסם בשבוע שעבר על תאונת הדרכים של חואקין פיניקס? איבדתי את הלינק, אבל נשבע לכם שזה פורסם באמת: פיניקס, המועמד לאוסקר על תפקידו כג'וני קאש ב"הולך בדרכי", היה מעורב בתאונת דרכים די קשה, בה הדרדרה מכוניתו במורד ואדי בגבעות הוליווד (המילה "ואדי" לא הופיעה בדיווח המקורי). ומי חילץ את פיניקס ההמום ממכוניתו ההרוסה? הבמאי ורנר הרצוג, שגר ממש בסמוך, שמע את התאונה ורץ לעזור. ואני אומר: זה הרי זיווג משמיים. החיבור בין הקיצוניות חמורת הסבר של הרצוג ופיניקס יכולה להוליד את השידוך הקולנועי האינטנסיבי ביותר מאז הרצוג וקלאוס קינסקי. אם לא יוצא רומן קולנועי מתאונת הדרכים הזאת, אפסיק להאמין בגורל. ואגב, מוסר ההשכל של הסיפור? חגורות בטיחות מצילות חיים. פיניקס יצא מהתאונה בפציעות זעומות ושריטות קלות. ללא חגורת הבטיחות, דווח בידיעה, מצבו היה גרוע בהרבה.

עבור רבים מעמיתיי ליל הסופרבול הוא מה שליל האוסקר עבורי. סיבה להישאר ער כל הלילה עבור תחרות ספורטיבית. הספורט היחידי שלי יש מהסופרבול הוא ללקט הפרסומות הנוצרות במיוחד עבור המשדר הזה (הנושא, באופן מסורתי, את הרייטינג הגבוה ביותר של השנה). הנה, בינתיים, כמה מהטריילרים שהוקרנו אמש בבכורה בטלוויזיה האמריקאית (אלה לא ממש טריילרים, אלא ספוטים טלוויזיוניים המשתמשים בטכניקות של Hard-Sell כדי לפמפם את המסר שלהם).

למשל, מכוניות של פיקסאר, שייצא ביוני (סרט מסקרן, ספוט איום ונורא).

או, שודדי הקאריביים 2 , שיוצא ביולי (גרסה ערוכה לטריילר שכבר בבתי הקולנוע) (ויה MCN).

או משימה בלתי אפשרית 3, שיוצא במאי (כנ"ל).

 

נושאים: כללי

05 פברואר 2006 | 11:30 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

היוצרים קרעו את רומא

חלפתי הבוקר על פני קולנוע גת, מעליו מתנוסס שלט עצום של הסדרה "רומא" המשודרת בהוט. וידו הארוכה של איגוד הבמאים והתסריטאים הגיעה גם לשם. הם הצליחו לעשות אד-באסט (שאפו לתסריטאי האמיץ שטיפס על הפיגומים באמצע הלילה) ולהפוך את הפרסומת של הוט לכתב מחאה נגדה.

ככה זה נראה:

קולנוע גת, הבוקר (צילום: יאיר רוה, מצלמה סלולרית)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולמען הסר ספק, הן כעיתונאי, כמבקר קולנוע וכחבר באיגוד התסריטאים שיוצא לו לעבוד פה ושם כתסריטאי ועורך תוכן בטלוויזיה (אבל לא להוט), אני תומך לחלוטין במאבק של האיגודים נגד הוט סביב סוגיית התמלוגים.

עדכון, שלישי בוקר:

1. דיסקליימר: היוצרים מכחישים כל קשר למעשה. ברור, סתם קפצתי למסקנות. הוט, באחד הטוויסטים האירוניים וחסרי הבושה, הגישה תלונה במשטרה.

2. ואגב, מישהו יכול לבדוק כמה תמלוגים משלמים הוט לתסריטאי ובמאי "רומא"? הרי ברור שעם HBO הם לא יעזו להתעסק. 

נושאים: ישראל

02 פברואר 2006 | 20:40 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

חשיפה מיוחדת: ציצים!

אחרי יומיים שקטים בבלוג הגיע הזמן לראות מה קרה ב-48 השעות האחרונות כאן (אני מניח שכבר שמתם לב לדינמיקה: בימים ראשון, שני, שלישי ושישי יש אקשן. ברביעי-חמישי שקט. בימי רביעי אני מלמד בירושלים, הסמסטר תכף נגמר, וביום חמישי אני מסיים את העבודה על המדור השבועי). לכן הייתי צריך לשלוף את הכותרת הנ"ל כדי למשוך את תשומת הלב (אני מזהה בבלוג התפלגות של 80-20 לטובת הבנים. בקרוב נתחיל פעילות שיווקית להביא הנה יותר קוראות).

קודם כל, עצרו לקרוא את הגרסה האינטרנטית של המדור השבועי. יש שם ביקורות על שני סרטים בריטיים גדושים מתח מיני, "גברת הנדרסון גאה להציג" המשעשע אך הזניח, ו"יס", סרט יומרני ויוצא דופן. לא שבוע חזק בקולנוע (וזו הבאסה במדור שבועי. כשאין סרטים טובים, המדור משעמם).

והנה עוד מהמתרחש השבוע בעולם הקולנוע.

אני מוצא כתבה כזאת אחת לשנה: זוג עם תינוק טרי ו"נוח" (קרי, מרבה לישון) רוצה ללכת איתו לקולנוע ומגלה שבתי הקולנוע מחייבים מחיר כרטיס מלא עבור הפעוט הנם במנשא. בתגובה מודה הרשת די בכנות שהמדיניות נועדה להרתיע הורים מלהיכנס עם עוללים לאולם, משום שהקטנים – כך טוענת הרשת – עושים רעש ומפריעים לאחרים. יודעים מה? שיהיה. אם חצי ליטר קולה עולה 12 שקל למה שתינוק לא ישלם כרטיס מלא. זה עסק פרטי, שייקחו כמה שהם רוצים. אבל הבעיה עם הקולנוע בארץ באה לידי ביטוי בסאבטקסט של תגובת הרשת, שאומר: אין לנו מושג איך להשליט סדר על הצופים באולם. רמז ממני אליהם: קוראים לזה סדרן. אם תינוק מרעיש, זה לא קשור לשיקול הדעת של ההורה ורמת הציקצוקים והגערות של השכנים לשורה, זו אחריות הסדרן להשליט סדר. שיגש וילווה את האם או האב אל מחוץ לאולם עד שהמטרד יחלוף. אבל הבעיה אינה תינוקות. גם אם תינוקות יוכנסו בחינם, רובם יהיו שקטים (החושך והקירבה להורה גורמים להם להירדם די בקלות). אבל מה עושים עם חבורות של נערים ונערות המגיעים לסרט כערב כיתתי. למה לא לקחת עליהם מחיר כפול? הרי ברור שהם יעשו המון רעש. והנה, הרשת מודה: אף אחד לא יהיה שם כדי להסות אותם. מרגע שקרעו לכם את הכרטיס, אתם לבד בעסק הזה. הקימו מילציות שיטור ביניכם, ארגנו משמרות במהלך הסרט. לא יהיה מישהו בעל סמכות לעזור לכם. חכמים על תינוקות, מגינים על הצופים מפני בני שבועיים. נראה אתכם מתמודדים עם בני ה-13. ואם לרשתות הקולנוע היה אומץ, שיילכו עם מדיניות ההשקטה צעד נוסף קדימה ויידרשו מחיר כרטיס מלא גם על הטלפון הסלולרי. אם יש סיכוי שהתינוק בן החודש יתעורר זה רק אם הנייד של הג'נטלמן בשורה שלפניו יתחיל לצלצל. ואז, אויה, יש לקוות שהאם תצא במהרה מהאולם, כדי לא להפריע לאדון לנהל שיחת טלפון בלחש שכל האולם שומע. אני כתבתי על אותו נושא בדיוק לפני ארבע שנים, וגם שירי כץ ואביב לביא כתבו עליו בעבר, ובכל המקרים שיגרה הרשת בדיוק את אותה תגובה (עם סצינת האימה המחרידה: מישהו פעם החליף חיתול על המושב!). מה שמדאיג בה זו לא העובדה המשתמעת מהתגובה שמי שכתב אותה מעולם לא היה הורה, אלא שמי שכתב אותה מעולם לא היה בקולנוע. במילים אחרות, ניהול בתי הקולנוע בארץ מחפיר, אין מי שדואג לצופים, והמלחמה היחידה שלהם היא בבני השבועיים. (שימו לב גם לטוקבקים לכתבה ולתגובות בבלוג של עידו קינן. הקהל, באופן כללי, תומך בהחלטת הרשת, לא רוצה תינוקות בקולנוע אבל מפספס את המשמעות האמיתית של דברי בעלי הרשת).

קרן הקולנוע הישראלי פרסמה בשבוע שעבר באילו סרטים היא תשקיע השנה. יוסף סידר יקבל חצי מיליון דולר על "בופור". הגיוני. שני סרטים הקודמים הביאו שפע קהל בארץ, עשו חיל בפסטיבלים וזכו שניהם בפרס אופיר. אבי נשר יקבל חצי מיליון דולר על הקופרודוקציה "הר אדוני". הגיוני. נשר יצר את שובר הקופות הגדול ביותר של 22 השנים האחרונות, ועכשיו הביא ארצה כוכבת צרפתיה (פאני ארדן) וכסף צרפתי לסרטו החדש. אבל רגע, מי זה מופיע בהמשך הרשימה? יונתן פז, גם יקבל כ-400 אלף דולר כדי להפיק את "אסקימוסים בגליל". אתם בוודאי זוכרים את יונתן פז. סרטו הראשון היה "רכבת העמק". סרטו השני, "זאיה", כלל לא הופץ. בשני הסרטים ההם הקרן כמעט שלא הפיקה. ועכשיו כן? אני מקווה שזה הולך להיות סרט השנה עם תסריט מרהיב כדי לתת 400 אלף דולר למשהו שנראה מרחוק אבוד מראש. וגם ההשקעה בסרטו החדש של רוני ניניו נראית משונה. האם מישהו מחכה לסרטו החדש של יוצר "המחצבה" ו"שחקנים"? שמעו, יכול להיות שפז וניניו יביאו תוך שנה סרטים מצוינים ואני אצטרך לבלוע את המילים של עצמי. כרגע, הרשו לי להביע ספק אם משהו ראוי ייצא מכמעט מיליון דולר שמושקעים כאן על פרויקטים בלתי מסקרנים.

ויש לי בשורות רעות: המדליף/ה שהעביר/ה לי בשבועות האחרונים את טבלאות מכירת הכרטיסים בארץ נלכד ונתלה. גופתו תוצג לראווה במהלך השבוע הבא אחרי שמפיצי הסרטים יגמרו למצות איתו את הדין (יש דיבור אולי להסגירו לידיו של פרופ' היס). בימים אלה אני שותל חפרפרת חדשה באחד המשרדים של מפיצי הסרטים בתקווה שאספקת האינפורמציה תחודש בהקדם. אם, עד אז, יש למישהו מכם גישה לטבלאות האלה, המופצות מדי יום שלישי בין המפיצים, אנא אל תהססו ללחוץ על send לכתובת המייל שלי. הסודיות שלי מובטחת, אריכות הימים שלכם לא.

 

 

31 ינואר 2006 | 15:51 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

והמועמדים הם:

8 מועמדויות ל"הר ברוקבק". מתישהו אני חייב להתחיל לשים כסף על ההימורים שלי.

"מינכן" הצליח להפיל בפח את כולנו. לפני כמה ימים כתבתי כאן בבטחה שהוא לא יהיה מועמד לסרט, אבל כן לבימוי. והוא כן מועמד לסרט. המפסיד הגדול ברשימה הוא "הולך בדרכי" שהלך לדרכו.

המועמדים לסרט הטוב ביותר הם:

"הר ברוקבק", "טרומן קפוטה", "לילה טוב ובהצלחה", "התרסקות", "מינכן".

את הרשימה המלאה, שהועלתה לאתר דקות ספורות אחרי שפורסמה בלוס אנג'לס על ידי אהוד קינן, וובמאסטר של כבוד (ומי שהוסיף לכם מצד שמאל למטה תיבה של התגובות האחרונות, תמצאו אחרי הקפיצה.

להמשך הקריאה…

נושאים: כללי

31 ינואר 2006 | 10:48 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

ב-15:45: המועמדויות לאוסקר

כאמור, אני אהיה בסרט. אבל עד אז אתם מוזמנים להמר כאן מי יהיה מועמד. והראשון מביניכם שמעלה קופי-פייסט של הרשימה המלאה באיזור התגובות יזכה למעמד של כבוד בבלוג.

הימור שלי: 8 מועמדויות ל"הר ברוקבק". מישהו חושב יותר? פחות?

 

 

נושאים: אוסקר 2005, כללי

31 ינואר 2006 | 08:54 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

רויטרס: "פיהוקים ולא צעקות בהקרנת 'מינכן' בישראל"

דן וויליאמס מ"רויטרס" פירסם ידיעה על קבלת הפנים הצוננת לה זוכה "מינכן" בישראל. הוא מציג את הביקורות של "ג'רוזלם פוסט" (השמרני, על פי וויליאמס) ושל "הארץ" (הליברלי) המציגות טענות דומות. הבעיה עם הסרט, על פי כל המבקרים, אינה עם האידאולוגיה שלו אלא עם העשייה הקולנועית הדלה שלו. וויליאמס מצטט גם מהביקורות של שניצר ב"מעריב" ושל דובדבני ב-ynet. הביקורת באמריקה, מציין וויליאמס, היו אוהדות יותר.

שירית גל, יחצנית הסרט, מציינת באייטם שבסוף השבוע הראשון לצאתו מכר הסרט 25,000 כרטיסים. נתון שהיא מעידה עליו שהוא "טוב" (אם כי נמוך מבכורה ממוצעת של סרט הוליוודי).

הנה לינק לאייטם המלא: "מינכן" משעמם את הישראלים. 

30 ינואר 2006 | 08:13 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

לראשונה: "הר ברוקבק" לא זוכה בכלום!

רק כדי שיהיה לנו קצת יותר מעניין עם כל הימורי האוסקרים (שייצאו לדרך מחר, שלישי, אחרי הצהריים כשיפורסמו המועמדים) חולקו הבוקר פרסי גילדת השחקנים (SAG) וסיפקו תפנית מעניינת בעלילה: "הר ברוקבק" יצא בידיים ריקות.

את הפרס לאנסמבל השחקנים הטוב ביותר, המקבילה של גילדת השחקנית לפרס הסרט הטוב ביותר, לקח "התרסקות", סרטו של פול האגיס.

בפרס השחקן זכה פיליפ סימור הופמן על "טרומן קפוטה", בפרס השחקנית זכתה ריס וויתרספון על "הולך בדרכי". שני אלה ממשיכים להיות המובילים לזכייה באוסקר, אחרי שזכו גם בגלובוס הזהב. רייצ'ל וייס ("הגנן המסור") ופול ג'יאמאטי ("סינדרלה מן") זכו כשחקני משנה.

הסיבה לכך שפרס גילדת השחקנים מושך אליו תשומת לב היא כי השחקנים מהווים הקבוצה הגדולה ביותר בקרב חברי האקדמיה המצביעים לאוסקר.

אבל מצד שני, אולי ההפסד של "ברוקבק" ב-SAG רק מבטיח את זכייתו באוסקר. בשנה שעברה כל השחקנים שזכו ב-SAG זכו אחר כך באוסקרים, אבל פרס האנסמבל הלך לבסוף ל"דרכים צדדיות". ב-2002 זכה "גוספורד פארק" בפרס האנסמבל. במילים אחרות, המתח עולה, אבל זכייתו של "הר ברוקבק" נראית ודאית. "התרסקות", על פי הדוגמאות מ-2005 ו-2002, הבטיח לעצמו את אוסקר התסריט המקורי.

נושאים: אוסקר 2005

29 ינואר 2006 | 09:01 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

אנג לי זכה בפרס גילדת הבמאים

אנג לי זכה הבוקר בפרס גילדת הבמאים האמריקאית (DGA) על סרטו "הר ברוקבק". לאורך השנים הוכיחה גילדת הבמאים שהיא המנבאת הטובה ביותר לזוכה באוסקר. ב-51 מ-57 השנים האחרונות הבמאי שזכה בפרס ה-DGA זכה גם באוסקר על הבימוי. וברוב המקרים, הסרט שזוכה בפרס הבימוי באוסקר, זוכה גם בפרס על הסרט (אגב, רק כדי להפוך את הכל לטיפה יותר מותח ופחות צפוי צריך להזכיר שאחד מששת הבמאים שזכו ב-DGA אבל לא זכו באוסקר לבסוף היה אנג לי בעצמו, שזכה ב-2000 ב-DGA על "נמר, דרקון" אבל הפסיד באוסקרים לסטיבן סודרברג על "טראפיק").

ורנר הרצוג זכה בפרס הגילדה על בימוי הסרט התיעודי המופתי "גריזלי מן". באופן מעורר השתאות הסרט הזה אינו נמצא ברשימת הסרטים מהם יבחרו מצביעי האקדמיה את המועמדים לאוסקר.

ועוד בקשר לפרסים: היום בערב (שעון החוף המערבי באמריקה) יחולקו בלוס אנג'לס פרסי גילדת השחקנים. אם "הר ברוקבק" יזכה בפרס על האנסמבל זה פחות או יותר סוגר את כל הצדדים מצד הסקציות המרכזיות של מצביעי האקדמיה (מפיקים, במאים ושחקנים). אבל פרס השחקנים יעזור לפענח מי מוביל בקטגורייה לשחקן הטוב ביותר: הית לדג'ר, חואקין פיניקס או פיליפ סימור הופמן.

ובינתיים, בסאנדאנס חולקו אמש הפרסים לסרטים בתחרות. הישראלים יצאו בידיים ריקות. ולראשונה בתולדות הפסטיבל שני הסרטים, העלילתי והתיעודי, שזכו בפרסי חבר השופטים זכו גם בפרס הקהל. הנה ההודעה לעיתונות:

Grand Jury Prize Documentary was given to GOD GREW TIRED OF US, directed by Christopher Quinn. In the late 1980's, 27,000 Sudanese lost boys marched barefoot over thousands of miles of barren desert, seeking safe haven from the brutal civil war in their homeland. The film chronicles the experiences of three of these boys who seek refuge in the U.S. as they work to adjust to a strange new world.

Grand Jury Prize Dramatic was presented to QUINCEANERA, written and directed by Wash Westmoreland and Richard Glatzer. Disaffected Latino teenagers come of age in a gentrifying community in the Echo Park district of Los Angeles. Westmoreland and Glatzer have molded their mostly unknown ensemble into a tender portrait of a changing world and in doing so, have illuminated modern realities of family and hope.   

 

 

נושאים: אוסקר 2005, אנג לי

28 ינואר 2006 | 21:52 ~ 67 תגובות | תגובות פייסבוק

שעשועי מינכן

ספילברג לא יודע מה הוא עושה? מכל הביקורות בעולם זה הכיוון שחלק ממבקרי ארצנו בחרו כדי לתקוף את "מינכן". יעל שוב ב"טיים אאוט" מעלה את ההשערה הזאת באופן גלוי. השאר אומרים את זה במובלע. משונה, איך הפך הבמאי האמריקאי הגדול ביותר של 30 השנים האחרונות לבמאי הכי פחות מובן בארץ? ועם "מינכן" משתמשים רוב המבקרים (לא כולל רותם דנון) כדי להצדיק אנטי-ספילברגיות ארוכת שנים.

נכון, גם אני הייתי נבוך מסצינת הסקס התמוהה במהלכה צפות מול עיניו של באנה תמונות מתוך ניסיון החילוץ שנגמר בטבח (הסצינה שמחזירה את ה"מין" ל"מינכן"). הטבח, אגב, היה עשוי היטב, מבחינה קולנועית, אם לא טקטית. ברור מה ספילברג ושות' רצו להגיד: למרות שהסוכן חשאי ברח מהכל וחזר למקום שהוא הכי רוצה תהיות בו – בחיק המשפחה – הוא לא יצליח להוציא את התמונות שהוא ראה מראשו. אבל את זה ספילברג עושה הרבה יותר טוב בסצינה הקופולאית הפראנואידית המצוינת בה הולך באנה ברחובות ברוקלין וחושד שמישהו עוקב אחריו. וגם: זו דווקא נראתה החלטה מוצלחת, עד אותו רגע, להשאיר את הטבח מחוץ לסרט.

נכון, "מינכן" הוא הסרט של ספילברג שהכי קשה לי להגן עליו מאז "אמיסטד". אבל אין לי ספק: למרות כמה מכשלות וקצב לא אחיד, מדובר בסרט מצוין מבחינה קולנועית, ובוגר מבחינה אידאולוגית. אבל כמו שהיפנים התעצבנו שנגעו להם בתרבות עם "זכרונותיה של גיישה" (אופס, שספילברג הפיק), ככה אנחנו מתעצבנים כשנוגעים לנו באתוסים עליהם מושתתת הזהות הלאומית שלנו.

ובנימה אישית יותר: בעיני "מינכן" הוא סרט בעל משמעות נוספת. תבינו, לפני 24 שנים ראיתי את "אי.טי" בקולנוע וחיי השתנו. עד אז אהבתי סרטים – מאוד! – אבל בפעם הראשונה הרגשתי שסרט מדבר אליי, פונה אליי באופן אישי. זה היה רגע מכונן. הרגע בו קולנוע הפך עבורי לאהבת חיים, לייעוד. אני כאן מולכם בגלל הסרט הזה, ובגלל כל הדברים שספילברג לחש על אוזני מאז. לא ידעתי אז כלום. לא על יהדותו או משפחתו, והוא כמובן לא ידע עליי כלום. עכשיו צפו במהלך הקוסמי הזה מנקודת מבטו של נער בן 13. זה לא שאני בגרתי והלכתי למצוא עבודה אצל ספילברג, אלא כעבור 24 שנים הוא בא אליי ארצה ועושה סרט על המדינה שלי. טוב, לא ממש אליי ולא ממש ארצה. אבל "מינכן", בכל זאת, הוא כמעט סרט ישראלי. בוודאי במגרעות שלו. ואם זה לא חיבור ספיריטואלי בין צופה ובין הבמאי ששינה את חייו, אני לא יודע מה כן. מנקודת המבט שלי – והרי מאז 1982 נותרתי לנצח אליוט – ספילברג היה זקוק לי כשם שאני הייתי זקוק לו. אז נכון, אני לא בטוח שספילברג הוא בכיר היוצרים הפוליטיים בעולם – וכשצפיתי ב"מינכן", ממש כמו שקרה כשצפיתי לפני כמה חודשים ב"מזימות זרות", נורא התגעגעתי לאלן ג'יי פקולה, שהיה מסוגל להפוך את שני הסרטים האלה ליצירות פרנויה פוליטיות חדות כתער. ובכל זאת, קשה להתעלם מהתשוקה של ספילברג למצוא את עצמו בעולם, ולנסות סוף סוף לעבור מתפקיד הילד הנצחי, לתפקיד האב המגונן. המעבר יוצר גמגומים, אבל הוא מסקרן לעתיד.

ובאשר לביקורות של עמיתיי. גם "וואלה" וגם "עיתון תל אביב" הלכו על כותרות סרות טעם: "אולימפיאדת הנכים" ב"וואלה", "אולימפיאדת הנכים רגשית" ב"עיתון תל אביב". רותם דנון, גוד בלס הים, שוחט את הסרט בעדינות ומתוך אהבה לספילברג. נאה. יקיר אלקריב, לעומת זאת, מנצל את "מינכן" כדי להשמיץ באותה הזדמנות את "טרמינל" ואת "AI". על כבודו של "טרמינל" לא אלחם. חשבתי שזה סרט נורא מצחיק, מין פרנק קפרה בן ימינו, אבל הוא בהחלט מיצירותיו המינוריות של ספילברג. אבל "AI"? מה יהיה? מתי יבינו עמיתיי, המבקרחם והצופים, שזהו לא רק אחד מסרטיו הטובים ביותר של ספילברג אי פעם, אלא גם אחד הסרטים האמריקאיים החשובים והמשמעותיים של העשור האחרון? אולי צריך לקיים איזה יום עיון בנוגע לסרט, שאני אבין אחת ולתמיד מה אנשים רואים בו שכל כך מרגיז אותם, ושאסביר להם סוף סוף למה לדעתי הם טועים (ואם אני זוכר נכון את ביקורתו של אלקריב על "AI" נדמה לי שהוא כלל לא הבין את הסוף).

הכי משונה: אלקריב כותב, בדומה לביקורת שלי, על הדימיון בין "מינכן" ו"גן עדן עכשיו". אבל על "גן עדן עכשיו" הוא כותב בחיוב (אם הבנתי נכון) בעוד שעל "מינכן" הוא מקיא. ואת זה הוא עושה עם אותם נימוקים. אבל החיבור ביניהם מדויק: שניהם סרטים פולמוסיים, עמוסי לבטים ועם ברכיים רועדות, שמנסים להגן על ארץ אבותיהם אבל גם לבקר אותה. בשניהם, בעיני, העוצמה הקולנועית גוברת על ההסננות הפוליטית.

לכל בוחרי הראזיסקופ: קראו את ביקורתו של שניצר על "מינכן" ותבינו למה לא במהרה תצליחו לשכנע אותי שהוא זה שראוי לפרס המשמיץ את כתיבתו. אמנם טון הדברים, הנימה הצינית והפטרונית, לא עושים חסד עם הטקסט, אבל מדובר בביקורת מבריקה, המגישה קריאה מרתקת של הסרט וכוללת הבנה פרטנית לא רק באחורי הקלעים של ההפקה אלא גם במודלים דרמטיים ותסריטאיים של הקולנוע ההוליוודי.

תוספת, ראשון בבוקר: גם אורי קליין מחסל את "מינכן". צפוי. אבל מה שמשונה הוא שהוא טוען ש"טופז" של היצ'קוק הוא סרט טוב מ"מינכן". אני חושב שהיצ'קוק הוא הבמאי הגדול בתולדות הקולנוע, אבל אין סיכוי בעולם ש"טופז" טוב מ"מינכן". משונה.