06 יולי 2006 | 09:36 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

ב"ה

רוג'ר איברט מחלים.

==============

שתי הביקורות שהתקבלו בלילה (בתגובות לפוסט הקודם) על "שודדי הקריביים" החדש כנראה מייצגות את הכלל. או כמו שכותב הבוקר דיוויד פולנד:

Pirates Of The Caribbean Receiving The Same Review, Negative Or Positive, Over & Over & Over Again… Too Long… Too Much Action… Too Many Effects… Too Much Fun

=============

אחרי הצהריים אני אורז את הלפטופ ועולה לירושלים לפסטיבל. זו השנה הראשונה בה אני גם אמור לכתוב שני מדורים בזמן הפסטיבל וגם לעדכן בלוג. ירושלמים: מי יודע אם יש אינטרנט אלחוטי בסינמטק או בסביבותיו? בכל מקרה: מי מכם שיהיה הערב בבריכת הסולטן מוזמן להעביר התרשמות ראשונית מ"מישהו לרוץ איתו" באתר אחרי ההקרנה.

==============

ראיתי אתמול בפעם השניה את "מסיבת שכונה של דייב שאפל" (שיוצא בשבוע הבא בקולנוע, ושכדאי לכם לראות אותו על מסך גדול למרות שהוא כבר קיים בדי.וי.די לא מתורגם באוזן, אותו מן הסתם תרצו מיד לרוץ ולקנות אחרי שתצאו מהסרט). בעודי אופורי מהגרוב הפנומנלי של הסרט, קלטתי שהפסטיבל הירושלמי פספס הזדמנות ענק. יום ראשון בערב מסתמן כערב מת בפסטיבל. יש גמר מונדיאל. עם צרפת בגמר נראה לכם שפולנסקי יגיע להקרנה של סרטו "אוליבר טוויסט" המשובץ לאותה שעה? אבל הנה פנטזיה פסטיבלית: אם אנשי הסינמטק ישאירו עומד את המסך הענק בבריכת הסולטן ויקרינו עליו את משחק הגמר, ומיד אחריו יקרינו את "מסיבת שכונה", סרט שפשוט יוצר אקסטזה בקרב צופיו, הייתם מקבלים חגיגת כדורגל-קולנוע-מוזיקה חד פעמית הנמשכת אל תוך הלילה. איזה פספוס. בכל מקרה, סרט אדיר.

==============

צ'ן קאיגה לא הגיע, אבל הראיון הקטן שלי איתו, שנערך בפסטיבל ברלין והתפרסם אתמול ב"פנאי פלוס", כן הגיע.

=============

השמועות אומרות שדברה ווינגר כבר בארץ. מישהו ראה?

============

סולידריות, ידידיי. גם אם הקשר היחיד שלכם לתעשיית הקולנוע הוא בתור צופים, זו החולצה איתה אתם צריכים להגיע השבוע לפסטיבל ירושלים:

מקדימה:

צד א'

מאחורה:

צד ב'

השיגו לעצמכם עוד היום את הפריט האופנתי/פוליטי הרותח של הקיץ. רק 25 שקלים, כולל משלוח, כולם למטרה טובה. צלצלו ללילך במטה המאבק של היוצרים: 03-5602374.

===========

משהו מרתק קורה לקולנוע הישראלי מתחת לאפם של הקרנות הגדולות והמפיקים החשובים. עוד ועוד סרטים עצמאיים, זולים, אבל מסקרנים מאוד, מופקים ומתחילים להיראות כמו תנועה קולנועית שצריך לשים לב אליה. הנה טריילר מצוין לסרט פשע חדש שצילומיו הסתיימו באחרונה בשם "המפטיר". אותי הם סיקרנו.

============

הנה אחד ההבדלים הכייפיים בין עיתונות מודפסת לבלוג פרטי באינטרנט. בעוד במדורי לא אעז לקדם פרויקטים של חברים וקרובי משפחה, באתר הזה אני מרגיש שהמקום נכון ומוצדק להגיד, באופן הכי כן בעולם, כמה אני גאה באנשים הקרובים לי. אחד מהם הוא עדו פלוק, בן 25, שהתואר הרשמי לקשר בינינו הוא "גיס", אבל זה הרבה יותר מזה. עדו (אם זה היה בעיתון הייתי קורא לו פלוק) סיים השנה לימודי קולנוע ב-NYU וסרט הגמר יוצא הדופן שלו, "לבשל לריצ'רד" יוקרן ביום חמישי הבא, 13.7, ב-17:00 בבית שמואל, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, יחד עם עוד חמישה סרטים קצרים של במאים ישראליים שעובדים בחו"ל תחת הכותרת "ביקור מולדת".

הסרט, בן 15 דקות, מספר על אשה שמתקשה להיפרד מבעלה המנוח ומציבה מוניטור המשדר את תמונתו מארון המתים הישר אל חדר השינה שלה. אני קראתי לזה "ורד לאמילי" למאה ה-21, וזיהיתי השפעות של דיוויד לינץ'. אני חשבתי שזה סרט על חוסר היכולת של אנשים להיפרד. ורד, בת זוגי ואחותו, אומרת שזה סרט על מערכת היחסים האינטימית/נקרופילית שכולנו מקיימים עם מכשיר הטלוויזיה שלנו (דיוויד לינץ' היה מחבק אותה). ואני גאה לקדם קרוב משפחה מוכשר ולהציג לכם, באופן בלעדי ובלי בושה, סצינה מתוך הסרט. לחצו כאן. או כאן. או כאן.

04 יולי 2006 | 18:29 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

לידיעת רוכשי הכרטיסים, חלק ב'

טוב, להקת יוסלס איי.די התנצלה והתנצלה והתנצלה והפכה תוך ארבעה ימים לקווינסרייך, הרכב הבלדות הבלונדיני הדביק. פאנקיסטים לא מתנצלים. מה יצא בסוף, שיוסלס צריכים את הוט יותר משהוט צריכים את יוסלס. אני חוזר בי מכל ניסיונותי להגן על זכותם של אנשים להנחות תוכנית טלוויזיה בעברית בלי שיצטרכו להגיד לשם כך "אנחנו אוהבים את המדינה". next, לנושא הבא. אני מרגיש נבוך ומושפל שבכלל נכנסתי לזה. אני מרגיש לגמרי יוסלס. (נו, אז אם כבר בזבזתי על זה כל כך הרבה מילים, תנו לי לעשות ספין חיובי לסיפור ולהפנות אתכם לקליפ לשיר "Useless" של דפש מוד. הבמאי הוא אנטון קורבין הגאון, והקליפ פשוט ונפלא).

============

אפרופו הוט: מי שרוצה טי שירט עם הכיתוב "זכויות יוצרים שייכות ליוצרים", שירים טלפון ללילך במטה המאבק של היוצרים, 03-5602374. המחיר הוא 25 שקלים וזה, נראה לי, הולך להיות הפריט האופנתי הרותח של הקיץ.

============

לפני שנעבור לענייני פסטיבל ירושלים, שתי מטלות צפייה למחר, יום רביעי:

1. אם אתם חברי אקדמיה, או מנויי סינמטק תל אביב, יוצא לכם מחר דאבל-פיצ'ר דוקומנטרי מעולה. בזה אחר זה: "מועדון בית הקברות" של טלי שמש ו"אחרי החתונה" של איילת בכר, לחלוטין שני הסרטים התיעודיים הטובים של השנה. אני מניח שהשיבוץ המשותף מקרי, אבל הוא מצוין: הסרטים האלה יעבדו היטב האחד ליד השני, שניהם נשיים מאוד, עם מבט סבלני וחד אבחנה. אל תחמיצו.

2. אם אתם עיתונאים וסלבריטאים, לא חלילה מבקרי קולנוע דעתניים עם אג'נדה, בוודאי קיבלתם הזמנה לאירוע ההשקה של מתחם "יס פלאנט" בקניון איילון, מגה-פלקס קולנועי עצום וחדיש. זה קורה מחר ב-21:30 (אם לא הוזמנתם, תוכלו לנסות להתפלח פנימה, יהיה מספיק צפוף), ויוקרן שם בבכורה מקומית "שודדי הקריביים: תיבה של איש מת". כרגיל, דיווח סמ"ס בזמן אמת, על הקולנוע, הסרט והאירוע, או טוקבקים ומייל אחרי חצות, יתקבלו בברכה ויועלו מיידית לאתר.

================

אז מה כדאי לראות בשבת בפסטיבל ירושלים? הנה ההמלצות (ואי-ההמלצות) שלי.

שבת, 8.7

סרטים שכבר ראיתי

9:45 – 37 שימושים בכבשה מתה, סינמטק 1. ראו המלצה בפוסט הקודם.

15:15 – ההבטחה, סינמטק 1. אל תלכו. סרט רע. וצ'ן קאיגה הבריז.

20:00 – תרשיעו אותי, תיאטרון ירושלים. ראו המלצה בפוסט הקודם.

20:30 – פיג'מות פלאנל, לב סמדר. סרט עצמאי זעום מידות שהליהוק שלו, התסריט והמשחק הופכים אותו למקסים ומרגש. זה לא סרט יוצא דופן בתכניו או בבימויו (הוא למעשה עשוי בצורה נורא סטנדרטית), הוא מתחיל כקומדיה רומנטית, ונגמר חלב חמוץ. אבל הדמויות כל כך מקסימות, והשחקנים שמגלמים אותן כל כך מושלמים, עד שקשה שלא להאמין לכל מילה שיוצאת מפיהם.

21:45 – Drawing Restraint 9, סינמטק 1. אחד הסרטים הבודדים בפסטיבל שהם בחזקת "חובה לראות". למעשה זהו וידיאו ארט עצום מידות, הנמשך שלוש שעות, שבמקור הוא חלק ממיצב אמנותי שלם של מתיו ברני, הסופרסטאר הנוכחי בעולם האמנות הפלסטית באמריקה. זה סרט של תחושות, טקסטורות וצלילים, ולא של עלילה. ביצירה הזאת בארני נוטש את מחזור סרטי "קרימאסטר", שטישטשו את הקווים בין וידיאו ארט וקולנוע, וחוזר למחזור עבודות קדום שלו, אותו התחיל עוד כסטודנט לאמנות. הסרט הזה, הפקת ענק שצולמה בהיי-דפינישן עם ציוד צילום סופר היי טקי מעורר קנאה (צפו בסרט התיעודי על בארני, "ללא ריסון" שיוקרן בפסטיבל בהמשך השבוע, לראות את גודלה של ההפקה הזאת), מומן על ידי לא מעט תאגידים יפניים, והוצג בבכורה עולמית ביפן. בארני עוסק בצבעים וקומפוזיציות, משתף פעולה עם בת זוגו, ביורק, שגם מופיעה בסרט וגם הלחינה את הפסקול. בארני, עוטה זקן בתחילה, נאסף על ידי ספינת דייגי לווייתנים, מסתפר, מתגלח, מבשל, מוצא את ביורק, עוקב אחר ההתנהלות בספינת הדייגים, וכן הלאה. הכל מוקפד, איטי, טקסי, ובכל קמצוץ של רגע ריאליסטי יש טוויסט ביזארי, פיסולי, אמנותי, שהופך את הסיטואציות למופרכות, אירוניות וסוריאליסטיות.

22:00 – בובות נייר, מרכז בגין. סרטו של תומר הימן, שנערך והודק מתוך חומר הגלם של סדרת הטלוויזיה של יס וזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבלים בברלין ובלוס אנג'לס. הקולנוע התיעודי של תומר הימן דורש ממני התייחסות נרחבת בהרבה, שמתישהו תגיע. לי יש בעיות עם חלק מהדברים שלו, אבל אני לא מכחיש שמרגש לראות יוצר שלא רק מסקר את גיבוריו, אלא חס עליהם ולוקח עליהם אחריות. מבחינה אנושית זה מרשים, מבחינה קולנועית זה לא תמיד עובד.

סרטים שעוד לא ראיתי אבל אני מתכנן לראות:

11:30 – מכוון הפסנתרים של רעידות האדמה, סינמטק 1. בתוכניה קוראים להם האחים קיי. אני מכיר אותם בתור האחים קוויי (כמו פינלי קוויי), אני כבר לא יודע מי צודק ומי טועה. הפיצ'ר השני של האחים האנימטורים הסוריאליסטיים, בהפקת טרי גיליאם, נשמע מסקרן ומטורלל (למרות שמי שבקיא בקריאת תוכניית ירושלים יודע לזהות שמדובר בתקציר מסויג).

22:15 – גבר לא מזוהה, בית שמואל. הסרט הזה יוקרן מיד אחרי הפסטיבל ביס-דוקו, אבל הוא בכל זאת אחד הסרטים התיעודיים המדוברים כרגע באמריקה (שם הוא הופץ להקרנות מסחריות).

22:30 – בריק, תיאטרון ירושלים. סתם, מסקרן אותי. לא יודע למה.

04 יולי 2006 | 10:24 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

לידיעת רוכשי הכרטיסים

יום הולדת שמח, ארצות הברית. כבר בת 230.

===========

"בובות נייר" של תומר היימן זכה אתמול בפרס הקהל בפסטיבל לוס אנג'לס. הוא כבר זכה באותו פרס בדיוק בפסטיבל ברלין. תוכלו לראות אותו בשבת ב-22:00 במרכז מורשת בגין, במסגרת פסטיבל ירושלים (שאולי הגיע הזמן שישיק גם הוא פרס חביב הקהל?).

============

יום שלישי בבוקר. רוג'ר איברט עוד חי. מצבו קשה אך יציב.

=============

יש לי בשורות לא נעימות: פסטיבל ירושלים השנה לא מוצלח. או, אם למתן מעט את הנחרצות, לא מספיק מוצלח. יש אמנם כמה סרטים מומלצים מאוד (שניים של ורנר הרצוג, אחד על ורנר הרצוג, שניים של ג'ו טו ושני סרטים של ועל מתיו בארני) אבל הם גם מעטים מדי וגם מקובצים לקראת סוף השבוע השני של הפסטיבל, אחרי שנגמר המונדיאל.
הבעיה שלי כפולה: א. מהסרטים שכבר ראיתי לא מצאתי אף סרט שהוא בגדר חובה. יש לא מעט סרטים חביבים מאוד, נעימים, כשרוניים, אבל אף אחד מהם הוא בלתי נשכח. קצת מדכא שנכון לעכשיו הסרט שאני הכי ממליץ עליו בפסטיבל הוא "ער לרווחה" התיעודי של אלן ברלינר. זה סרט מקסים, משעשע וחכם, אבל הוא לא יצירת מופת, הוא לא סרט ענק, הוא סתם סרט מוצלח של יוצר מוכשר אבל מעט נידח. וזה ההיי-לייט של הפסטיבל?
ב. אין בפסטיבל מספיק מהשמות הממש מסקרנים מיבול 2005-2006. יש כמה מהם, הו שיאו שיאן החדש, למשל. או "גראבויצה", זוכה פסטיבל ברלין. או "בחירות" ו"בחירות 2" ההונג קונגיים. אבל לא מעט מהשמות המדוברים מפסטיבלי השנה האחרונה נעדרים. אעלה בהמשך השבוע (בלי נדר) את רשימת המשאלות שלי, של הסרטים המסקרנים של השנה שהלכו לאיבוד. אתם מוזמנים לטקבק למטה מה הסרטים שאתם קיוויתם למצוא בפסטיבל ולא מצאתם ואצרפם לרשימה.

============

בכל שנה אני נדרש לעזור לחבריי, ששולחים מייל או סמס או מתקשרים או דופקים על הדלת, באירגון סדרי העדיפויות מבין סרטי הפסטיבל, לפני שהם מארגנים לעצמם יום צפייה מרתוני ופונים לקופות. מהשנה הפעולה הפרטית הזאת הופכת ציבורית. הנה המלצות, אזהרות והימורים לסרטי שישי-שבת הקרובים בפסטיבל. הדפיסו לעצמכם והפיצו לידידיכם:

להמשך הקריאה…

03 יולי 2006 | 12:24 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

התדריך

מכיוון וכבר נכנסתי לעניין הזה, אני ממשיך לעקוב: עכשיו מתפרסם ב-NRG שחברי יוסלס איי.די יעשו שיחות הבהרה עם התקשורת כדי לתקן את הרושם שהותיר הראיון שלהם ב"7 לילות". ואולי, אולי, בסופו של דבר ירשו להם לעלות לאוויר.
ואני מכאן מריח הרבה "דברינו הוצאו מהקשרם" ו"לא התכוונו" ו"התקשורת הוציאה דברים מפורפורציות" ו"אנחנו אוהבים את המדינה". ואם זה קורה, אני לוקח בחזרה את כל מה שאמרתי להגנת הלהקה לפני כמה ימים.
אוקיי, חברי יוסלס איי.די, הנה תדריך העיתונות שכדאי לכם להדפיס ולקחת איתכם למפגשים האלה. אלה נקודות השיחה האמיתיות שצריכות לעמוד מול עיניכם. זה מה שהיתי רוצה לשמוע אתכם אומרים:
1. עם כל תודתנו לחברת HOT על האמון שהפגינו כשנתנו לנו להנחות את העונה הבאה של "אקזיט", אנחנו מוחים על ניסיונה של החברה ומנכ"לה לצנזר את קולנו. אותנו לא יצנזרו. אותנו לקחו לתפקיד כי אנחנו אומרים דוגרי את מה שאנחנו חושבים והקהל שלנו מזדהה עם זה.
2. מהות הפאנק-רוק היא להתריס, להיאבק בחזקים, לנתץ מקדשים, להגיד בבוטות את הדברים שאחרים לא מעיזים. גם אם חלק מהדברים שאמרנו בראיון הוצאו מהקשרם, אנחנו עדיין עומדים מאחורי רוח הדברים. חלקם נאמרו בהומור, חלקם באירוניה וציניות, חלקם ברצינות, אבל ככה אנחנו מתבטאים. אם ל-HOT לא נוח עם זה שייקחו את שי גבסו או את אורנה ומשה דץ להנחיית התוכנית. הם חמודים. אנחנו לא חמודים.
3. אנו מביעים בזאת חרדה גדולה מפני המשך עתידה של "אקזיט". אם ככה מבטל אותנו המנכ"ל יומיים לפני השידור בעקבות ראיון שנתנו, קל לדמיין מה יהיה מכבש הלחצים שהוא יפעיל עלינו ועל המערכת שלנו בשעה שהעונה תשודר. אנו חוששים שרוח הלהקה תעוקר, הפאן, הבוטות, אווירת ה"הכל הולך", הרצון לתת בראש ולהשפיע באמת. גם מבחינה מוזיקלית, אבל גם להשפיע על תפיסות עולם. יוסלס איי.די איננה כלב הפודל המאולף של מנכ"ל HOT. אם הוא טוען בכך שהוא שגה בליהוק, ניפרד כאן ועכשיו.
4. ברצוננו להזכיר למנכ"ל HOT שהחברה שלו עדיין מסרבת לשלם תמלוגים לתסריטאים ולבמאים. אנחנו אמנם פאנקיסטים, וככאלה אנחנו לא מאמינים בסולדיריות אלא באינדיבידואליות, אבל אנחנו גם מוחים נגד עוולות. נגד גזל. נגד כיבוש. והמצב הוא שבכל פעם שאנחנו ננגן בתוכנית שיר שלנו או של כל אמן אחר, נקבל תמלוגים מאקו"ם על ההשמעה. לעומת זאת, התסריטאים שכותבים לנו את דברי הקישור, אלה שבאמת שוברים את הראש מדי יום כדי שאנחנו נצא בשידור שנונים ומבריקים, לא יקבלו תמלוגים בכל פעם שמעריצי התוכנית יצפו בה בשידור חוזר או יצפו בה ב-VOD. מנכ"ל הוט יקבל את הכסף מהשידורים החוזרים לכיסו, ולא ייתן כמה פרוטות ממנו לאנשים שבזכותם התוכנית כל כך הצליחה.
5. מנכ"ל הוט, אתה לא משעה אותנו! אנחנו משעים אותך! אתה מתערב בתכנים, מצנזר אותנו, ומונע מהאנשים שעובדים מאחורי הקלעים של תוכניתנו להתפרנס בכבוד מכשרונם. לך תחפש לעצמך להקה אחרת.

עכשיו, יוסלס איי.די, נראה אתכם.

נושאים: מאבק היוצרים

03 יולי 2006 | 09:14 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

רוג'ר איברט: הסוף?

רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם ביותר באמריקה כרגע, מאושפז מאז שבת בבית חולים בשיקגו במצב קשה. הנה הידיעה כפי שפורסמה בעיתונו, השיקגו סאן-טיימס:

Chicago Sun-Times film critic Roger Ebert was in serious condition at Northwestern Memorial Hospital on Sunday following an emergency operation to repair complications from an earlier cancer surgery

איברט, בן 64, עבר לפני שלוש שנים ניתוח להסרת גידול סרטני מבלוטות הרוק שלו. במדורו הוא כתב בעבר שמאז הניתוח, ותהליך ההחלמה הארוך, אנשים הפנו את תשומת ליבו לכך שביקורותיו נהיו נדיבות ואוהדות יותר. ב-16 ביוני הוא עבר עוד ניתוח להסרת גידול נוסף באותו מקום, ובשבת חלה הסתבכות באיזור הניתוח כשכלי דם נקרע. בגלל הניתוח הראשון, ועוד לפני הסיבוך, הקליטו איברט ושותפו לתוכנית הקולנוע, ריצ'רד רופר, שש תוכניות, בתקווה שאיברט יחלים עד אז (שותפו הקודם של איברט להגשת התוכנית, ג'ין סיסקל, מת ב-1999 ממפרצת).

בכותרת הפוסט, אחרי שצנח ליבי מקריאת הידיעה, אני מביע פסימיות. אולי פזיזה. אבל עורכו של איברט מאמין שגם הפעם, למרות מצוקה בריאותית חוזרת, הוא יבריא במהרה וישוב לתפקידו:

"Roger has bravely and successfully fought health problems in the past," said Sun-Times Editor in Chief John Barron. "He's always accomplished it with an incredibly positive attitude. We're confident he'll do the same now. We're anxious to have him back."

נושאים: בשוטף

02 יולי 2006 | 12:34 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

עדכונים מהחזית

1. 12,000 צופים ראו בסוף השבוע את "הבועה" ב-15 עותקים. לשם השוואה, את "ללכת על המים" ראו לפני שנתיים כמעט 10,000 בסוף השבוע הראשון, והסרט הביא בסופו של דבר כ-150 אלף צופים.
כמה ראו, לשם השוואה, את "לחזור" של אלמודובר? מקולנוע לב לא מוכנים למסור נתונים. אמשיך לנסות להשיגם ממקורות חלופיים (והם, מצידם, מוזמנים להדליף לתיבת הדואר שלי).

2. צ'ן קאיגה לא יגיע לבסוף לפסטיבל ירושלים. נו, ופולנסקי יגיע?

02 יולי 2006 | 09:04 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

סוכן כפול

1.
אתמול, 19:30, מחוץ לקולנוע גת נמתח תור ארוך ומפתיע ל"הבועה". אם אחד הצופים בסרט הוא מקוראי הבלוג, אנא ספקו מידע: כמה צופים בערך היו בהקרנה, ואיך היו התגובות ביציאה?

2.
רבע הגמר: היצ'קוק נגד טריפו. פרק 6 (26 דקות)
ht6.mp3

והפעם: "סוכן חשאי" – היצ'קוק מנסה לנמק למה הסרט לא הצליח. אם אתם מקשיבים להקלטות ועוקבים במקביל אחרי הספר, תמצאו כאן לא מעט קטעים שלא הגיעו לדפוס. ובערך בדקה השמינית: עוד סיפור מפורסם של היצ'קוק, שלטריפו לוקח קצת זמן להבין, על הרצון שלו לצלם סצינה ל"מזימות בינלאומיות" המתרחשת כולה בפס הייצור של פורד בדטרויט ועוקבת בשוט אחד אחר מכונית שמורכבת מתחילתה ועד סופה, כשלבסוף נופלת מתוך המכונית המורכבת גופה. סטיבן ספילברג, היצ'קוקופיל לא קטן, צילם גרסה משלו לפנטזיה הלא ממומשת של היצ'קוק ב"דו"ח מיוחד".
ועוד משפט חשוב מאוד: "בסרטים המיועדים לקהל הרחב, אירוניה אינה תמיד דבר טוב".
ואז הם עוברים ל"חבלה", שלמרבה הבלבול מבוסס על ספר של ג'וזף קונרד בשם "סוכן חשאי". ושוב, רגע מפורסם של היצ'קוק, המודה בטעות החמורה שלו בהכללת הסצינה בה הילד נהרג מפצצה. טריפו, מצידו, מהרהר בדברים שהיה עושה אחרת ב"400 המלקות". ומתעורר ביניהם דיון ביקורתי על האופן שבו היצ'קוק מייצג את דמות השוטר בסרטיו.

ואני עוד רגע מדביק את הקצב של טום סוטפן, שממנו אני גונב את הקטעים, ושמעלה אותם מאז מרץ פעמיים בחודש והגיע כבר לפרק 9. אז אני מאט את הקצב. פרק 7 יעלה בסוף השבוע.

3.
פאביאן ביילינסקי, הבמאי הארגנטינאי של "9 מלכות", מת ביום שישי בגיל 47, בשעה שעבד על בימוי פרסומת.
עדכון: בתזמון לא הגיוני בדיוק הגיע לאוזן השלישית סרטו השני והחדש של ביילינסקי, "אל אאורה". מי שראה כבר, מוזמן לדווח.
עדכון: ג'פרי וולס ראה.

30 יוני 2006 | 11:09 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

הבבועה

קראתי כעת שוב את הביקורת שלי על "ללכת על המים" והופתעתי עד כמה היא דומה באוצר המילים שלה לביקורת החדשה שכתבתי על "הבועה", הסרט החדש של איתן פוקס וגל אוחובסקי. יכולתי פשוט לעשות קופי-פייסט: "הסרט עובד", "נטול סאבטקסט", "בימוי כריזמטי", "הקורבן הופך לקלגס", "פסקול מעולה". הנה הביקורת ההיא (מי שהקליד אותה מגיליון "העיר" של ה-18 במרץ 2004 אל האתר הרשמי של הסרט דחף לי שם לא מעט טעויות הקלדה והשמיט לא מעט סוגריים, אני מקווה שיגיע מגיה לתקן את המצב).
בסופו של דבר, את "ללכת על המים" ראו בארץ כ-150 אלף צופים, והוא הפך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בעולם, עם הכנסות של מעל שני מיליון דולר בארצות הברית.
ועכשיו מגיע "הבועה". והוא בעיני סרט טוב יותר, אמיץ יותר, נועז יותר. פוקס ואוחובסקי, אחרי ההצלחה הקודמת ובשעה שאוחובסקי חורג ממגבלות הפרסום המקומוני והופך לסלב פריימטיימי ב"כוכב נולד", הניחו את צווארם על גיליוטינה פוליטית ויצרו סרט שמאלי במפגיע. שינקינאי במובן הישן של המילה, זה שהפך למילה נרדפת ל"מנותקים". אז לא, אומרים פוקס ואוחובסקי, השינקינאים אינם מנותקים, הם הכי מחוברים. הבועה בה הם חיים נופחה סביבם במכוון, לא מתוך התעלמות מהמצב, אלא כתגובה לו, כדי לייצר חממה אחרונה של שפיות ליברלית במדינה שאיבדה את דעתה. וזה, כמובן, מהלך טראגי. לכן כה אהבתי את שם הסרט, "הבועה", לא רק כי זו מילה תל אביבית המייצגת ניתוק ואסקפיזים ביצתי, אלא כי בועות סופן להתפוצץ. ובסרט של פוקס ואוחובסקי – שכאמור לא מתעסק יותר מדי באנדרסטייטמנט – כל מטאפורה מקבלת ייצוג מוחשי. הבועה אכן מתנפצת.
הנה שתי מחשבות שליוו אותי אותי בזמן הצפייה בסרט:
א. למשך כשעה שלמה, גם ברגעים החלשים, התמוגגתי מהאנרגיות של הסרט, מהאופן בו הוא קולח. חשבתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בפסטיבל קולנוע והיו אומרים לי שזהו סרט פורטוגלי או בלגי, הייתי חוזר מהפסטיבל ומתחיל לדבר על הסרט הזה בהתלהבות. כן, הייתי אומר, הסוף שלו נורא מסורבל, ויש שם טעויות דרמטיות במערכה השלישית – מרגע שיוסף סוויד מגיע לרייב נגד הכיבוש – שעוד שתי משמרות עריכה היו יכולות לפתור (ואם הוויינסטיינים יקחו את הסרט להפצה, אני משוכנע שזה הדבר הראשון שהם יעשו לו).
ב. מה שדי מופלא בסרט הזה הוא העובדה שלמרות שהוא עכשווי בעלילתו, הוא נראה כמו סרט תקופתי. "סרט תקופתי" במובן הזה שהוא משמר רגע, מתעד גינונים חברתיים וז'רגון. זו מין קפסולת זמן: כך נראה החצי הראשון של העשור הראשון במאה ה-21 בלב תל אביב, מקום שהוא בעצמו מעין שטח כבוש, מנותק לחלוטין מההגיון והרטוריקה של המדינה סביבו. חשבתי קצת על "עבדי ניו יורק" של מרצ'נט ואייבורי – צמד יוצרים שהתמחו בסרטים תקופתיים המנציחים את גינוני החברה של המאה ה-19, ואז יצרו סרט בן זמנו, העוסק בסוהו הניו יורקי של שנות השמונים, והתייחסו גם אליו כאל סרט תקופתי לכל דבר. וכך גם ב"הבועה". לביבות הבטטה של אורנה ואלה הם לא סתם פרסום סמוי או קריצה ברנז'אית, הם שם קוד לעולם שלם בו אידיאולוגיה וקולינריה עורבבו יחד לבלילה כתמתמה אחת.
ואולי בגלל שמאז שהסרט צולם ועד שהוא הופץ, האוזן השלישית כבר לא קיימת יותר בשינקין, דבר שהפר את כל הבאלאנס של הרחוב, שהסרט הוא במובן מסוים כן שיחזור של תקופה שכבר לא קיימת. שינקין של "הבועה" כבר איננה, בדיוק כמו שינקין של "עורבים" ושינקין של "שרונה מותק" (האפיזודה הראשונה ב"סיפורי תל אביב").
את כל הנ"ל לא הצלחתי לדחוס לביקורת שלי על "הבועה", לכן מה טוב שיש אינטרנט. הנה מה שכן דחסתי לביקורת על הסרט (שפורסמה שלשום ב"פנאי פלוס", לצד ראיון עם שחקני הסרט – ואם הכותרת לכתבה ב"פנאי פלוס" היא "הכיבוש", אתם יודעים שהסרט הזה עושה משהו נכון מאוד מבחינה פוליטית/תקשורתית):

"הבועה". במאי: איתן פוקס. השחקנים בפוסטר: אוהד קנולר, דניאלה וירצר, יוסף סוויד, אלון פרידמן. השחקנים שלא בפוסטר אבל גונבים את ההצגה: זהר ליבה (בתפקיד גולן הגולנצ'יק), שרדי ג'בארין (בתפקיד ג'יהאד).****

זהירות, ספוילרים קלילים

לא העליתי על דעתי, גם בחלומותיי הסרקסטיים ביותר, שיבוא יום ואצפה בסרט שנראה כאילו הוא מושפע מעמוס גוטמן ומעמוס גיתאי במידה שווה. "הבועה", סרטו של איתן פוקס (על פי תסריט שלו ושל גל אוחובסקי), הוא כזה. חלקו מלודרמה תל אביבית, חלקו מטען צד פוליטי בוטה ונועז. דמיינו את "סיפורי תל אביב" מתערבב עם "גן עדן עכשיו". חתיכת מנעד רגשי יש בסרט הזה, שמתחיל קליל ונגמר כבד. מהבחינה הזאת שווה לתהות: האם יש כאן מעשה הטעיה מכוון של היוצרים או טעות בשיקול הדעת? הם מגרים אותנו פנימה אל סיפור הדוניסטי אסקפיסטי ברחובות שינקין-פיארברג בתל אביב, מקום בו גם ההתנגדות לכיבוש היא מוצר ממותג, אביזר אופנתי, ואז הוא גורר אותנו פנימה, אל הסבך הבלתי פתור של יחסי כובש-נכבש, יהודי-ערבי. עם כל הקלילות שבה משווק הסרט, ועם השם הדי מצוין ומדויק שלו, "הבועה", זהו למעשה טקסט חד משמעי, לא מעודן כלל, על מאזן הכוחות המופר תמידית בין קורבנות. החלש בתחילת הסרט הופך לתוקפן בסופו, הפאסיבי הופך לאקטיבי, אבל במקום להוליך לשיווי משקל זה דווקא מוביל לאסון. סוף הסרט, שנשמע כמו ציטוט מדויק (מקרי? לא בטוח) מהשיר "אי שם" מתוך "סיפור הפרברים" מנסח את זה היטב. יש מקום בו יהודי וערבי יכולים להיות נאהבים, אבל זה לא שינקין, ובוודאי לא שכם. אלא אי שם. והרי מה הם אשרף ונועם, אם לא טוני ומריה הישראליים. או, אם תרצו, יוסי וג'אבר.

עבור לא מעט מאנשי תקשורת "הבועה" נתפס כ"סרטו החדש של גל אוחובסקי". הרשו לי להבהיר: זהו סרטו החדש של איתן פוקס. בצמד פוקס/אוחובסקי יש רק קולנוען אחד. אוחובסקי הוא אחד העיתונאים החשובים של שני העשורים האחרונים בארץ, והתמהיל שמוצג ב"הבועה" מייצג את אישיותו הז'ורנליסטית היטב: קליל וקאמפי, אבל גם דעתן ופוליטי. מאז ימיו ב"העיר" ועד מדורו הנוכחי ב"טיים אאוט" אוחובסקי יגרגר מהנאה על דיסק פופ מושלם, או על סניקרס צבעוניים שיצאו בהוצאה מוגבלת, ובפסקה הבאה ינהם בכעס על עוולות הכיבוש. זה נורא אייטיז, אבל איכשהו אצלו זה עובד. בין אם הוא מצליח כתסריטאי להרים להנחתות, כעורך מוזיקלי לשבץ בסרט בדיוק את השיר הנכון להעצמת הרגש הנכון או כמפיק/מפיץ/טורבינת שיווק לגרום לעולם לשים לב לסרט שהוא שותף לו, אוחובסקי הוא פרטנר אידיאלי. אבל כלום ב"הבועה" לא היה עובד אם לא היה שם במאי.
איתן פוקס הוא אחד הבמאים המוכשרים בארץ. אני לא תמיד אוהב את הבחירות הסגנוניות שלו. התמהילים האלה, בין הקליל לכבד, לעיתים מרתיעים אותי, ואני באופן עקבי מרגיש איזושהי התחמקות בסרטיו, ניסיון משונה להיות נחמד מדי לכולם. ובכל זאת, כשזה מגיע ליצירת רגעים של טקסט-משחק-רגש, פוקס מצליח לייצר פנינים. מהבחינה הזאת, נדמה לי ש"הבועה" הוא הטוב בסרטיו, מהסיבה הפשוטה שיש בו יותר מהכל. יותר מהומור הברנז'ה של "שירת הסירנה", יותר ממצוקת הישראליות הכובשת והמחפשת גאולה של "ללכת על המים", ויותר מטרגדיית האהבה בארון של "יוסי וג'אגר". אם יש לי בעיה עם "הבועה" זה במקום שבו ה"יותר" הופך ל"יותר מדי". והסרט, חוששני, חוטא בזה. יש בו מערכה אחת מיותרת, פיתול עלילתי אחד מיותר, וכמה רגעים של רשלנות תסריטאית כשסיטואציות שנבנות בתחילה לא מגיעות למיצוי בסוף (או שנפתרות באופן חפוז המפגין אדישות גדולה מדי לדמויות). אבל בסופו של דבר, פוקס הוא במאי טוב בהרבה מהתסריטים שלו (בין אם חתומים עליהם עירית לינור, אבנר ברנהיימר או גל אוחובסקי).

"הבועה" מוכיח שפוקס הוא יוצר עקבי בתכניו ובסגנונו, מישהו שעוסק תדיר באהבה בימי כולירה: התאהבות בזמן שנופלים סקאדים ב"שירת הסירנה", ידידות והתבגרות על רקע רצח רבין ב"פלורנטין", אהבה במלחמת לבנון ב"יוסי וג'אגר", וידידות גברית על רקע שואה וטרור ב"ללכת על המים". וכך גם ב"הבועה". זהו אף פעם לא הזמן הנכון להתאהב. וכך, מתחת לחזות הקלילה, המיינסטרימית, הפופית, הסקסית, הפלרטטנית, לסרטיו של פוקס יש משיכה עזה אל העגום והפסימי. אני, כמבקר, תוהה האם הזיווג הזה עובד: האם מיינסטרים לא דורש סיום של השלמה? ואם טרגדיה פוליטית, אולי עדיף להתרחק מהמיינסטרים? אבל איכשהו, לא מעט בזכות העקביות שלו, והיכולת שלו ליצור רגעים אמינים עם דמויות מעוררות הזדהות (ותמיד נאות מראה), הפכתי למאמין. אני יכול לקטר עכשיו שעות על החצי השני של הסרט ועל מגרעותיו, אבל בסופו של דבר הוא עובד – על אף נפילות וטעויות. ובסופו, למרות הבוטות שלו ואולי בגללה, הוא אפילו מצליח להיות טקסט קולנועי חשוב. כאמור, גוטמן וגיתאי נפגשים. חומר ואנטי חומר נצמדים. התוצאה: יום הדין.

30 יוני 2006 | 04:45 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

קולד

לא ממש קשור לקולנוע. ואולי כן.
אם ב"הוט" באמת הולכים לבטל את העונה החדשה של "אקזיט" מדובר במקרה מופלא ועילג של חלמאות טלוויזיונית, והוכחה לאופן מעורר המבוכה בו פועלת "הוט".
הרי מאיפה הגיעו פתאום חברי להקת יוסלס איי.די להנחיית "אקזיט"? אפשר רק לשער, אבל זו לא תהיה ספקולציה מופרכת מדי: הוט מן הסתם חיפשה דרך להקים מחדש את רצועת הנוער, לבנות מחדש את המותג "אקזיט" – זה שהמבוגרים תמיד מתעצבנים ממנו, אבל בני הנוער מריעים לו. הם בטח ניסו לאפיין את קהל היעד, לזהות מי הם גיבוריו, מושאי החיקוי שלו, הדמויות שהם מזדהים איתן. ומה הם גילו: שהקהל הצעיר בקטע של פאנק. קודם כל, כבר בשורה. לפני עשר שנים הקהל הצעיר היה בקטע של אביב גפן. כלומר באמצע שנות התשעים הנוער הישראלי הגיע למרד הנעורים של הסיקסטיז. עכשיו הם סוף סוף הגיעו לסוף שנות השבעים. מרד הנעורים שלהם בעט באמת, ורועש, ומקועקע. זה כבר לא דור מזויין, אלא דור מזדיין. האמת, ככה בני נוער צריכים להיות, לא? אם יוסלס איי.די נבחרו להוביל את "אקזיט" – ואני מניח שעשו פיילוטים וקבוצות מיקוד ובדקו עם אנשי תוכן שיווקי ומה לא – זה כי מישהו בהוט זיהה שקהל היעד של הרצועה הוא פחות אבי קושניר ויותר אבי פיטשון.
וכנראה שגם ב"7 לילות" הבינו את זה אם הם לקחו את יוסלס איי.די אליהם לראיון. אחרי הכל, זו אמורה להיות להקה איזוטרית לקהל הרחב, שאמורה להנחות רצועה בערוץ נישה בשעה שאינה פריים טיים. ובכל זאת, כולם האמינו שהם מייצגים איזשהו מושא הזדהות עם בני הנוער.
ומה עשו חברי יוסלס איי.די בראיון? נורא פשוט: הם סיפקו את הסחורה.
זו כתבה מבריקה בעיני ומצחיקה נורא. השליפות שלהם שם מוכיחים שהם יהיו מעולים בטלוויזיה, מהירי תגובה, שנונים, חדים. עזבו "אקזיט", לכו ל"ביפ".
קחו ציטוט מאת ישי ברגר, בן 27, אחד מחברי הלהקה וכנראה השנון בחבורה. כשהם מדברים על יהודה סעדו, שפתאום מתחיל להחביא את הכיפה מאז שזכה ב"כוכב נולד" (לא שאני בטוח שעובדתית זה נכון) יורה ברגר הסבר: "אתה לא יכול להאמין באלוהים ולדעת ש'כוכב נולד' קיים". משפט ענק.
קחו עוד קטע, הפעם הדובר הוא הסולן יותם בן חורין, בן 27, שבצילום נראה דומה לסולן של גרין דיי: "פעם הופענו באיטליה וחיממנו שתי להקות יחסית גדולות מול 500 איש. מתישהו אחד מהקהל התחיל לירוק עלי. זאת מסורת פאנק-רוק כזאת, מעין אות הוקרה. אני לא מת על זה, אני לא מת על זה, כי אני שר ואני פותח הרבה את הפה ולפעמים זה נכנס לי וזה לא כזה טעים מוחטות עם בירות. בקיצור, אנחנו מסיימים את השיר ואני אומר לבחור שירק עלי 'אוקיי, צ'ק דיס אאוט' ודפקתי בו מוחטה די אכזרית. היה שקט ופתאום אני קולט את הקהל, 500 איש, דופק עלינו מוחטות כמו ממטרה. כולם התחבאו, אבל בגלל שאני הסולן הייתי חייב להיות מקדימה. זה היה סוג של מקלחת".
תוכנית נוער? למה לקחת אותם לתוכנית נוער? הם חייבים לככב בסרט קולנוע. זו פשוט סצינה ענקית מרוב שהיא דוחה. רק ש"הוט" בטח לא יסכימו להשתתף בהפקה. דבילים.
בהוט רצו משהו פרוע, בועט, אנטי ממסדי, וקיבלו בול מה שהם רצו. כמו כל סטנדאפיסט פרובוקטיבי טוב, יוסלס איי.די בועטים בכתבה הזאת בכולם. ההעלבות שלהם שיוויונות. הם לגמרי רוקנרול.
ועכשיו, אחרי שיוסלס איי.די הוכיחו שהם היו הליהוק הנכון, ל"הוט" קפאו הביצים. אז או שהם לא באמת רצו בעיטות, אלא רק בובות מקועקעות שנדמה שהן מסוגלות לבעוט, או שהם ציפו שהבעיטות והפרובוקציות לפחות ייקרו מול 0.3 אחוז רייטינג, מול קהל ידידותי למוחטות, בשעה שההורים מרוכזים ב"אודטה" ולא שמים לב מה קורה שם. הם כנראה לא תיכננו להגיע לשער "7 לילות", או שמישהו שכח בדרך לעדכן את המנכ"ל שרצועת השידור האנטי ממסדית הולכת להיות מובלת על ידי חבורה באמת אנטי ממסדית, שלא מאמינה בכיבוש, בצבא, ברייטינג, בפופ, בכוכב נולד. ונראה שהם לא עושים את עצמם.
ואני אומר: מה "אקזיט"? תנו להם לנהל את הוט. תעשו עליהם סרט. ומבחינה עיתונאית, רביב גולן עשה עבודה מופלאה. מאז שרונאל פישר ראיין ב"חדשות" את עמוס גלעד, ערב כניסתו לתפקיד מפקד גלי צה"ל, לא זכור לי מקרה של ראיון שניזום למטרות יחצניות שמתפוצץ ליחצן בפרצוף ושמטרפד מינוי שכבר היה סגור.
ואם כל ה"אולי נבטל את אקזיט בגלל הראיון" הוא בעצמו מזימה יחצנית, ושביום ראשון תתפרסם הכחשה והתוכנית תשודר כסדרה מתוך מצג שהמורדים ניצח את חובש הכיפה בראש החברה, הרי שכאן אני כבר באמת אוריד כאן את הכובע. אם זה יקרה, יש סיכוי שהצלחתם לשכנע אותי לצפות ב"אקזיט". אם לא, זה ילמד את חברי יוסלס איי.די מה קורה כשהולכים לעבוד עבור תאגידים.

כך או כך, אני הרווחתי: גיליתי להקה שלא הכרתי. גרמתם לי לחפש שירים של הלהקה באינטרנט, ומה גיליתי? שהם ממש אחלה. איזה מותק של שירים. הנה, תראו את "תגבירו את הסטריאו". שיט, שלחו אותם שנה הבאה לאירוויזיון (רק זהירות עם המוחטות על המוניטור).

הוט ועוד

ואולי הבעיה של הוט היא בכלל לא עם יוסלס איי.די, אלא עם העובדה שיכול מאוד להיות שמיום ראשון לא יהיה להם מי שיכתוב ויביים את "אקזיט". ואת "האלופה" ואת "השמיניה". אחרי שהמשא ומתן מול הוט על תשלום תמלוגים לתסריטאים ולבמאים התפוצץ, תוכרז ביום ראשון (2.7) שביתה של איגודי היוצרים נגד החברה. למעלה מ-700 תסריטאים ובמאים חתמו על הסכמתם שלא לכתוב ולא לביים דבר עבור "הוט" עד שנושא התמלוגים ייפתר. עכשיו צריך לקוות שהיוצרים בארץ יעמדו מאחורי השביתה ויפגינו סולידריות. ואם חברי יוסלס איי.די מקבלים טלפון מהמנכ"ל לשיחת הבהרה ואזהרה שאחריה הוא יסכים להעלות את התוכנית לשידור, תחת עינו הצנזוריאלית הפקוחה, אני מקווה שחברי הלהקה יגידו לו שיקפוץ להם. שיפגינו אחווה עם התסריטאים והבמאים. שלא יעלו לשידור עד שהעניין ייפתר. זה יהיה מאוד פאנק רוק מצידם. אה, ולמנכ"ל הוט: אם יותם בן חורין עומד מולך ואומר לך "צ'ק דיס אאוט" ומושך בקולניות באפו – תתכופף.

29 יוני 2006 | 01:18 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

הנבועה

קבלו את החלק החמישי במפגשים של היצ'קוק וטריפו (27 דקות):

ht5.mp3

מ"האיש שידע יותר מדי" עוברים טריפו והיצ'קוק ל"39 המדרגות". בדקה ה-20: "אמינות לשם אמינות לא מעניינת אותי. כי אם אתה רק מתעסק באמינות אתה עושה סרט תיעודי". וגם "מבקר שידבר איתי על אמינות העלילה הוא בעיני ברנש משעמם". ובדקה ה-25 מספר היצ'קוק את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שלו על תסריטאים ורעיונותיהם הגדולים.

פרס וולג'ין: נותרו שמונה

"מלך של קבצנים", סרטו התקופתי של אורי פסטר, פרש מפסטיבל ירושלים ומתחרות וולג'ין. הנה המייל שהגיעה מחברת ההפקה:

לאחר דין ודברים מתמשך מול חברת ההפצה הבינלאומית של הסרט, נפלה אמש ההחלטה כי סרטו של אורי פסטר, לא ישתתף בתחרות, על מנת לשמור את הקרנת הבכורה הבלעדית שלו בישראל לספטמבר 2006. הסרט בכיכובם של שחר סורק, מוסקו אלקלעי, גילי סער וגדמינס סטרופירסטיס מיועד לצאת למסכים בישראל בתחילת אוקטובר (ערב סוכות) ובארה"ב באמצע אפריל 2007.
במסגרת מסע השיווק הבינלאומי של הסרט, הוחלט להמתין לבכורתו הרשמית ולוותר על בכורה מוקדמת בירושלים ועל ההתמודדות בתחרות, אך לא על התמודדות בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, כך, למרות הביטול בירושלים יזכו אנשי תעשיית הקולנוע לצפות בסרט המדובר כבר באמצע חודש יולי, בתל-אביב.

אני לא יודע למה הם מתכוונים ב"דין ודברים" (או האם הצירוף הזה בכלל מתאים כאן), אבל המסר שחוזר ועולה מכל ההתנהלות של הפצת הסרט מאוד משונה. אם המפיצים מנסים ליצור סקרנות, הם מצליחים בעיקר לייצר תחושה של הסתרה. הסרט, שכבר הוקרן בלוס אנג'לס בתחילת השנה, היה אמור בתחילה לצאת בארץ כבר באפריל. חברי האקדמיה יוכלו לצפות בו (ולדווח כאן) ב-16 ביולי ב-22:00 בסינמטק. מעניין אם ההקרנה הזאת באמת תתקיים.

********

רותח ופותח

"דה מארקר", נדמה לי, היו ראשונים. בשנה שעברה, בימים בהם הבורסה היתה בשיאה, הם כל הזמן כתבו "הבורסה רותחת". ואז ידידיי ב"רייטינג" וב"פנאי פלוס" לקחו את המילה וחבטו בה עד זוב דם. כל להיט הפך רותח, כל כוכבת רותחת, כל טרנד חם טאבון. מצד אחד, נשבעתי שאם אראה עוד משהו אחד רותח אני צורח. מצד שני, במקום להילחם בשימוש היתר במילה, פשוט קפצתי על העגלה – If you can't beat them, join them. וכך, בפינג פונג אימיילי ביני ובין נירית וייס, עורכת "פנאי פלוס" (ואדם יקר עבורי, אגב), נולדה הססמה "יהיה שמח! הקולנוע הישראלי רותח!". בדומה לקמפיין "העיר עם הקולנוע הישראלי" שהייתי שותף לו ב"העיר" בתחילת המילניום, גם כאן הכוונה היא להפנות את תשומת הלב של הקהל לכמות יוצאת דופן של סרטים ישראלים חדשים שתצא למסכים בחצי השנה הקרובה (וזה מתחיל היום, עם יציאת "הבועה"). חלק מהסרטים העתידיים ממש מסקרנים אותי (וחלק מצמררים אותי מרתיעה). התחושה שלי היא שבחודשים הקרובים לא רק שיהיו כמה סרטים ישראלים טובים, אלא שגם הקהל ישים לב לזה ושוב ייגבר הביקוש לקולנוע הישראלי בקופות (כפי שקרה לפני שנתיים כשסרטים ישראלים מכרו כמיליון כרטיסים וחצי).
כתבתי על כך, במה שהוא בחלקו נבואה ובחלקו תפילה (הו, כמה אני רוצה שיהיו כבר סרטים ישראליים טובים), ב"דף הבית" הפותח את גיליון "פנאי פלוס" של השבוע.
וזה מה שהיה לי להגיד השבוע על "לחזור", סרטו החדש של פדרו אלמודובר. סרט יפה לעין, ומרשים בחלקו, אבל שהיה בו משהו מהותי שהיה לי חסר.

********

ל"אביבה אהובתי" של שמי זרחין עלה אתר אינטרנט, בינתיים יש בו את רק הטריילר לסרט שיתחרה (ויזכה) בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, וייצא לבתי הקולנוע ב-27 ביולי. מובטחים עידכונים נוספים לקראת הבכורה.

*******

אתמול עלה באמריקה "סופרמן חוזר". הביקורות חלוקות, שזה דווקא סימן טוב בעיניי. מישהו רוצה לזרוק הימור כמה הוא יכניס בסוף השבוע הראשון? פחות מ-X מן 3? יותר מ"מכוניות"? יותר מפארק היורה 2? פחות מספיידרמן 2? והאם בדו קרב בין "סופרמן חוזר" ושודדי הקריביים 2 (שעולה באמריקה בשבוע הבא, סוף השבוע הארוך של 4 ביולי) יטביע ג'ק ספארו את קלארק קנט?

ולספיידרמן 3 יש טיזר ראשון. יאמי. לכו ללינק לגרסת ההיי-דפינישן של קוויקטיים. או שפשוט צפו בו פה: