30 ינואר 2006 | 08:13 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

לראשונה: "הר ברוקבק" לא זוכה בכלום!

רק כדי שיהיה לנו קצת יותר מעניין עם כל הימורי האוסקרים (שייצאו לדרך מחר, שלישי, אחרי הצהריים כשיפורסמו המועמדים) חולקו הבוקר פרסי גילדת השחקנים (SAG) וסיפקו תפנית מעניינת בעלילה: "הר ברוקבק" יצא בידיים ריקות.

את הפרס לאנסמבל השחקנים הטוב ביותר, המקבילה של גילדת השחקנית לפרס הסרט הטוב ביותר, לקח "התרסקות", סרטו של פול האגיס.

בפרס השחקן זכה פיליפ סימור הופמן על "טרומן קפוטה", בפרס השחקנית זכתה ריס וויתרספון על "הולך בדרכי". שני אלה ממשיכים להיות המובילים לזכייה באוסקר, אחרי שזכו גם בגלובוס הזהב. רייצ'ל וייס ("הגנן המסור") ופול ג'יאמאטי ("סינדרלה מן") זכו כשחקני משנה.

הסיבה לכך שפרס גילדת השחקנים מושך אליו תשומת לב היא כי השחקנים מהווים הקבוצה הגדולה ביותר בקרב חברי האקדמיה המצביעים לאוסקר.

אבל מצד שני, אולי ההפסד של "ברוקבק" ב-SAG רק מבטיח את זכייתו באוסקר. בשנה שעברה כל השחקנים שזכו ב-SAG זכו אחר כך באוסקרים, אבל פרס האנסמבל הלך לבסוף ל"דרכים צדדיות". ב-2002 זכה "גוספורד פארק" בפרס האנסמבל. במילים אחרות, המתח עולה, אבל זכייתו של "הר ברוקבק" נראית ודאית. "התרסקות", על פי הדוגמאות מ-2005 ו-2002, הבטיח לעצמו את אוסקר התסריט המקורי.

נושאים: אוסקר 2005

29 ינואר 2006 | 09:01 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

אנג לי זכה בפרס גילדת הבמאים

אנג לי זכה הבוקר בפרס גילדת הבמאים האמריקאית (DGA) על סרטו "הר ברוקבק". לאורך השנים הוכיחה גילדת הבמאים שהיא המנבאת הטובה ביותר לזוכה באוסקר. ב-51 מ-57 השנים האחרונות הבמאי שזכה בפרס ה-DGA זכה גם באוסקר על הבימוי. וברוב המקרים, הסרט שזוכה בפרס הבימוי באוסקר, זוכה גם בפרס על הסרט (אגב, רק כדי להפוך את הכל לטיפה יותר מותח ופחות צפוי צריך להזכיר שאחד מששת הבמאים שזכו ב-DGA אבל לא זכו באוסקר לבסוף היה אנג לי בעצמו, שזכה ב-2000 ב-DGA על "נמר, דרקון" אבל הפסיד באוסקרים לסטיבן סודרברג על "טראפיק").

ורנר הרצוג זכה בפרס הגילדה על בימוי הסרט התיעודי המופתי "גריזלי מן". באופן מעורר השתאות הסרט הזה אינו נמצא ברשימת הסרטים מהם יבחרו מצביעי האקדמיה את המועמדים לאוסקר.

ועוד בקשר לפרסים: היום בערב (שעון החוף המערבי באמריקה) יחולקו בלוס אנג'לס פרסי גילדת השחקנים. אם "הר ברוקבק" יזכה בפרס על האנסמבל זה פחות או יותר סוגר את כל הצדדים מצד הסקציות המרכזיות של מצביעי האקדמיה (מפיקים, במאים ושחקנים). אבל פרס השחקנים יעזור לפענח מי מוביל בקטגורייה לשחקן הטוב ביותר: הית לדג'ר, חואקין פיניקס או פיליפ סימור הופמן.

ובינתיים, בסאנדאנס חולקו אמש הפרסים לסרטים בתחרות. הישראלים יצאו בידיים ריקות. ולראשונה בתולדות הפסטיבל שני הסרטים, העלילתי והתיעודי, שזכו בפרסי חבר השופטים זכו גם בפרס הקהל. הנה ההודעה לעיתונות:

Grand Jury Prize Documentary was given to GOD GREW TIRED OF US, directed by Christopher Quinn. In the late 1980's, 27,000 Sudanese lost boys marched barefoot over thousands of miles of barren desert, seeking safe haven from the brutal civil war in their homeland. The film chronicles the experiences of three of these boys who seek refuge in the U.S. as they work to adjust to a strange new world.

Grand Jury Prize Dramatic was presented to QUINCEANERA, written and directed by Wash Westmoreland and Richard Glatzer. Disaffected Latino teenagers come of age in a gentrifying community in the Echo Park district of Los Angeles. Westmoreland and Glatzer have molded their mostly unknown ensemble into a tender portrait of a changing world and in doing so, have illuminated modern realities of family and hope.   

 

 

נושאים: אוסקר 2005, אנג לי

28 ינואר 2006 | 21:52 ~ 67 תגובות | תגובות פייסבוק

שעשועי מינכן

ספילברג לא יודע מה הוא עושה? מכל הביקורות בעולם זה הכיוון שחלק ממבקרי ארצנו בחרו כדי לתקוף את "מינכן". יעל שוב ב"טיים אאוט" מעלה את ההשערה הזאת באופן גלוי. השאר אומרים את זה במובלע. משונה, איך הפך הבמאי האמריקאי הגדול ביותר של 30 השנים האחרונות לבמאי הכי פחות מובן בארץ? ועם "מינכן" משתמשים רוב המבקרים (לא כולל רותם דנון) כדי להצדיק אנטי-ספילברגיות ארוכת שנים.

נכון, גם אני הייתי נבוך מסצינת הסקס התמוהה במהלכה צפות מול עיניו של באנה תמונות מתוך ניסיון החילוץ שנגמר בטבח (הסצינה שמחזירה את ה"מין" ל"מינכן"). הטבח, אגב, היה עשוי היטב, מבחינה קולנועית, אם לא טקטית. ברור מה ספילברג ושות' רצו להגיד: למרות שהסוכן חשאי ברח מהכל וחזר למקום שהוא הכי רוצה תהיות בו – בחיק המשפחה – הוא לא יצליח להוציא את התמונות שהוא ראה מראשו. אבל את זה ספילברג עושה הרבה יותר טוב בסצינה הקופולאית הפראנואידית המצוינת בה הולך באנה ברחובות ברוקלין וחושד שמישהו עוקב אחריו. וגם: זו דווקא נראתה החלטה מוצלחת, עד אותו רגע, להשאיר את הטבח מחוץ לסרט.

נכון, "מינכן" הוא הסרט של ספילברג שהכי קשה לי להגן עליו מאז "אמיסטד". אבל אין לי ספק: למרות כמה מכשלות וקצב לא אחיד, מדובר בסרט מצוין מבחינה קולנועית, ובוגר מבחינה אידאולוגית. אבל כמו שהיפנים התעצבנו שנגעו להם בתרבות עם "זכרונותיה של גיישה" (אופס, שספילברג הפיק), ככה אנחנו מתעצבנים כשנוגעים לנו באתוסים עליהם מושתתת הזהות הלאומית שלנו.

ובנימה אישית יותר: בעיני "מינכן" הוא סרט בעל משמעות נוספת. תבינו, לפני 24 שנים ראיתי את "אי.טי" בקולנוע וחיי השתנו. עד אז אהבתי סרטים – מאוד! – אבל בפעם הראשונה הרגשתי שסרט מדבר אליי, פונה אליי באופן אישי. זה היה רגע מכונן. הרגע בו קולנוע הפך עבורי לאהבת חיים, לייעוד. אני כאן מולכם בגלל הסרט הזה, ובגלל כל הדברים שספילברג לחש על אוזני מאז. לא ידעתי אז כלום. לא על יהדותו או משפחתו, והוא כמובן לא ידע עליי כלום. עכשיו צפו במהלך הקוסמי הזה מנקודת מבטו של נער בן 13. זה לא שאני בגרתי והלכתי למצוא עבודה אצל ספילברג, אלא כעבור 24 שנים הוא בא אליי ארצה ועושה סרט על המדינה שלי. טוב, לא ממש אליי ולא ממש ארצה. אבל "מינכן", בכל זאת, הוא כמעט סרט ישראלי. בוודאי במגרעות שלו. ואם זה לא חיבור ספיריטואלי בין צופה ובין הבמאי ששינה את חייו, אני לא יודע מה כן. מנקודת המבט שלי – והרי מאז 1982 נותרתי לנצח אליוט – ספילברג היה זקוק לי כשם שאני הייתי זקוק לו. אז נכון, אני לא בטוח שספילברג הוא בכיר היוצרים הפוליטיים בעולם – וכשצפיתי ב"מינכן", ממש כמו שקרה כשצפיתי לפני כמה חודשים ב"מזימות זרות", נורא התגעגעתי לאלן ג'יי פקולה, שהיה מסוגל להפוך את שני הסרטים האלה ליצירות פרנויה פוליטיות חדות כתער. ובכל זאת, קשה להתעלם מהתשוקה של ספילברג למצוא את עצמו בעולם, ולנסות סוף סוף לעבור מתפקיד הילד הנצחי, לתפקיד האב המגונן. המעבר יוצר גמגומים, אבל הוא מסקרן לעתיד.

ובאשר לביקורות של עמיתיי. גם "וואלה" וגם "עיתון תל אביב" הלכו על כותרות סרות טעם: "אולימפיאדת הנכים" ב"וואלה", "אולימפיאדת הנכים רגשית" ב"עיתון תל אביב". רותם דנון, גוד בלס הים, שוחט את הסרט בעדינות ומתוך אהבה לספילברג. נאה. יקיר אלקריב, לעומת זאת, מנצל את "מינכן" כדי להשמיץ באותה הזדמנות את "טרמינל" ואת "AI". על כבודו של "טרמינל" לא אלחם. חשבתי שזה סרט נורא מצחיק, מין פרנק קפרה בן ימינו, אבל הוא בהחלט מיצירותיו המינוריות של ספילברג. אבל "AI"? מה יהיה? מתי יבינו עמיתיי, המבקרחם והצופים, שזהו לא רק אחד מסרטיו הטובים ביותר של ספילברג אי פעם, אלא גם אחד הסרטים האמריקאיים החשובים והמשמעותיים של העשור האחרון? אולי צריך לקיים איזה יום עיון בנוגע לסרט, שאני אבין אחת ולתמיד מה אנשים רואים בו שכל כך מרגיז אותם, ושאסביר להם סוף סוף למה לדעתי הם טועים (ואם אני זוכר נכון את ביקורתו של אלקריב על "AI" נדמה לי שהוא כלל לא הבין את הסוף).

הכי משונה: אלקריב כותב, בדומה לביקורת שלי, על הדימיון בין "מינכן" ו"גן עדן עכשיו". אבל על "גן עדן עכשיו" הוא כותב בחיוב (אם הבנתי נכון) בעוד שעל "מינכן" הוא מקיא. ואת זה הוא עושה עם אותם נימוקים. אבל החיבור ביניהם מדויק: שניהם סרטים פולמוסיים, עמוסי לבטים ועם ברכיים רועדות, שמנסים להגן על ארץ אבותיהם אבל גם לבקר אותה. בשניהם, בעיני, העוצמה הקולנועית גוברת על ההסננות הפוליטית.

לכל בוחרי הראזיסקופ: קראו את ביקורתו של שניצר על "מינכן" ותבינו למה לא במהרה תצליחו לשכנע אותי שהוא זה שראוי לפרס המשמיץ את כתיבתו. אמנם טון הדברים, הנימה הצינית והפטרונית, לא עושים חסד עם הטקסט, אבל מדובר בביקורת מבריקה, המגישה קריאה מרתקת של הסרט וכוללת הבנה פרטנית לא רק באחורי הקלעים של ההפקה אלא גם במודלים דרמטיים ותסריטאיים של הקולנוע ההוליוודי.

תוספת, ראשון בבוקר: גם אורי קליין מחסל את "מינכן". צפוי. אבל מה שמשונה הוא שהוא טוען ש"טופז" של היצ'קוק הוא סרט טוב מ"מינכן". אני חושב שהיצ'קוק הוא הבמאי הגדול בתולדות הקולנוע, אבל אין סיכוי בעולם ש"טופז" טוב מ"מינכן". משונה.

27 ינואר 2006 | 14:12 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

איתן פוקס בסזאר, אתגר קרת בסאנדאנס

"ללכת על המים", שביים איתן פוקס על פי תסריט של גל אוחובסקי, הוא אחד מחמשת הסרטים המועמדים לפרס הסזאר בקטגוריית הסרט הזר הטוב של השנה. "ללכת על המים" יתחרה נגד "מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד, "נקודת מפגש" של וודי אלן, "היסטוריה של אלימות" של דיוויד קרוננברג ו"הים שבפנים" של אלחנדרו אמנבאר.

זו לא הנציגות היחידה של הקולנוע הישראלי בסזאר השנה. ראדו מיכאיליאנו, הבמאי הרומני שצילם בישראל את "תחיה ותהיה" (במימון צרפתי ברובו) מועמד לפרס הסרט והבמאי. "תחיה ותהיה" מועמד גם לפרס התסריט ולפרס הפסקול.

את רשימת המועמדויות המלאה תמצאו בלינק הזה. הפרסים יחולקו ב-25 בפברואר.

ובינתיים בצד השני של האוקיינוס: הגרסה הקולנועית של "הקייטנה של קנלר", הנובלה של אתגר קרת, הוצגה השבוע בפסטיבל סאנדאנס. שמו באנגלית Wristcutters: A Love Story. הסרט, הפקה אמריקאית עצמאית בבימויו של הקרואטי גורן דוקיץ' (כשקרת חתום כשותף לתסריט), זכה לביקורת אוהדת מדיוויד פולנד, איש Movie City News, שהישווה את הסרט ל"גרדן סטייט" ול"נפוליאון דיינמייט", להיטי סאנדאנס מהשנתיים שעברו. (בתמונה הצמודה לביקורת רואים את פטריק פוג'יט, שהיה הנער ב"כמעט מפורסמים", וכעת נראה כמו כפיל של אוהד קנולר).

עידכון, 17:00: הנה עוד שתי ביקורות על "הקייטנה של קנלר". קירק האניקאט מ"הוליווד ריפורטר" הגיב בקרירות לסרט, אבל הביקורת לפחות לא קטלנית. סטיבן גארט מ"אינדי ווייר" חיבב את תחילת הסרט והתאכזב מסופו. עכשיו רק צריך לראות האם הסרט הזה יגיע להקרנות בארץ. את קנלר, אגב, מגלם טום ווייטס.

וגם ל"חמישה ימים", סרטו התיעודי של יואב שמיר ("מחסומים") על היציאה הישראלית מעזה, כבר יש ביקורות. דוויין בירג' מ"הוליווד ריפורטר" מתייק ביקורת נלהבת, העושה שימוש בתארים כמו "מרתק" ו"אינטליגנטי". לזלי פלפרין מ"וארייטי" ויוג'ין הרננדז מ"אינדי ווייר" העלו ביקורות אוהדות על הסרט עוד לפני סאנדאנס, אחרי בכורתו ב-IDFA באמסטרדם.

ואם כבר עוסקים במועמדים: ביום שלישי ב-15:30 שעון ישראל יוכרזו המועמדויות לאוסקרים (אני מניח שההכרזה עצמה תתקיים כעשר דקות אחרי תחילת השידור). אני אהיה באותה שעה בסרט עד 16:30, כך לא רק שאחמיץ את השידור החי, אלא גם לא אוכל לדאוג באופן אישי שכבר ב-15:45 תופיע כאן הרשימה המלאה. הראשון מביניכם שמעלה בתגובות קופי-פייסט של רשימת המועמדים המלאה (באנגלית) יקבל ממני משהו. עוד לא יודע מה. מעמד של חבר כבוד בבלוג? די.וי.די מתנה? סתם הוקרת תודה נטולת שכר גשמי? לא יודע, אני פתוח להצעות. העניין הוא שהמועמדויות המלאות חייבות להתפרסם כאן לפני שהן עולות ב-ynet, NRG או וואלה. הולך?

 

27 ינואר 2006 | 12:03 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

אבל אמרת בשתי מילים…

יאיר הוכנר מפרגן ל"קיס קיס בנג בנג" בשתי מילים, פלוס מינוס שתי מילים נוספות

בשתי מילים: משהו כאן לא מסתדר

 

 

 

 

27 ינואר 2006 | 10:52 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

הגיגונים

1. בפעם הראשונה אחרי המון זמן אני מרוצה ממה שקורה בסינמטק תל אביב. הסיבה? ההקרנה המסחרית של "קיס קיס בנג בנג" שם שהתחילה אתמול. אחרי שראיתי את הסרט לראשונה בפסטיבל חיפה והתמוגגתי ממנו התקשרתי ליחצנית וורנר בארץ לברר מתי הוא מיועד לצאת. "עוד לא ברור אם הוא בכלל ייצא", היא ענתה לי. הייתי צריך לנחש. סרט כל כך שנון, חכם, מצחיק וגדוש אהבת קולנוע ברור שיעוף מעל לראשיהם של המפיצים בארץ. והנה, רגע לפני שהוא הושלך לפח, קם פיני שץ מסינמטק תל אביב ויזם את הקרנתו המסחרית בסינמטק 2. לצורך העניין, הסינמטק עצמו הוא מפיץ הסרט, למרות שזכויות ההפצה הן של וורנר בארץ (השייכים לג.ג). אילולא היוזמה הזאת – שבינתיים מוכיחה את עצמה מבחינת הביקורת שמפרגנת לסרט – ספק אם הייתם רואים את הפילם נואר השנון הזה על מסך גדול בארץ. צרפו את "קיס קיס בנג בנג" לרטרוספקטיבה של דיוויד קרוננברג שהתקיימה שם בדצמבר ולמחווה לגאי מאדין שהתקיימה לפני כשנה, ולהקרנה של "מסיכת מראה" של דייב מק'קין וניל גיימן בשבוע שעבר במסגרת הפסטיבל הבריטי ובפעם הראשונה מזה שנים יש תחושה שהסינמטק מקדיש תשומת לב מודעת לקולנוע אלטרנטיבי עכשווי. אני מוריד את הכובע. ואתם, לעזאזל, לכן לראות את "קיס קיס בנג בנג".

(ופיני, קדימה – צא להציל סרטים נוספים שהמפיצים מייבשים אצלם. "סריניטי", למשל. או "לגעת במילים" ("Bee Season"), ואולי אפילו "מהומה בשנחאי" אם יש עותק פילם שלו מסתובב בארץ. ומה עם כותרי הפסטיבלים שיונייטד קינג מאיידים במחסנים? למשל, "חיים אחרונים ביקום" של פן-אק רטנרואנג התאילנדי, עם הצילום הנפלא של כריסטופר דויל? במילים אחרות, המלאכה רבה, והיוזמה כמעט קדושה).

2. לעומת זאת, אל תלכו לראות בקולנוע דיזנגוף את "סיפורו של די.ג'יי". לא בגלל שזה סרט לא טוב. למעשה זה סרט לא רע בכלל. לא גדול, אבל בהחלט עמוס כשרון. אבל בקולנוע דיזנגוף החליטו ליישר קו עם קולנוע לב מהקומה מעל ולהתחיל להקרין סרטים בדי.וי.די. "סיפורו של די.ג'יי" הוא הראשון שבהם. אני לא יכול להתחיל לתאר כמה היוזמה הזאת פוגענית בעיני, כמה היא איומה, כמה היא נצלנית ונטולת אהבת קולנוע. הסרט "סיפורו של די.ג'יי" ("It's all Gone Pete Tong" במקור) הוקרן בעותק פילם סינמסקופי נפלא בפסטיבל הבריטי (למרות שזהו ברובו סרט קנדי), אבל בדיזנגוף הוא יוקרן ממערכת הקרנה ביתית. לשם אנחנו צועדים? לכך שמפיצי הסרטים מתחילים לחסוך בעליויות שינוע עותקים ושיכפולם ומציגים סרטים בדי.וי.די? לב עושים את זה, בסינמטק עושים את זה, בסינמה סיטי עושים את זה, ועכשיו גם בדיזנגוף. כל מי שקורא לזה "הקרנה דיגיטלית" או אומר שלא תשימו לב להבדל בין הקרנה בדי.וי.די ובין הקרנה בפילם פשוט משקר לכם.

3. לעומת זאת, מן העבר השני של רחוב קינג ג'ורג' הוקמו חדרי ההקרנה בדי.וי.די של האוזן השלישית. כאמור, הרעיון של הקרנה פומבית בתשלום מתוך מדיה ביתית עושה לי לא נעים בגוף. ובכל זאת, אני מקבל באהבה ובחיבה את המיזם של האוזן השלישית. משתי סיבות: קודם כל, כי החדרים נבנו במיוחד בעבור הקרנה ממקרן וידיאו. הם לא גדולים בנפחם והמרחק בין המקרן למסך אידיאלי לצורך העניין. זהו, למעשה, חדר הקרנה ביתי המיועד לשימוש ציבורי. כך שהאיכות בו גבוהה בהרבה מאיכות ההקרנה מדי.וי.די בלב, בסינמטק או בסינמה סיטי (לא ראיתי את הקרנת הדי.וי.די בדיזנגוף. אנא שתפו אם ראיתם). הסיבה השנייה: חדרי ההקרנה בבאוזן השלישית הם מבחינתי המפלט האחרון. לסרטים שאין להם בית בשום קולנוע אחר, שנזרקו על ידי כל המפיצים בארץ, ורק אנשי האוזן מספיק אוהבים אותם כדי לאסוף אותם לחיקם ולאפשר להם הקרנה פומבית, גם אם לא בתנאים אידיאליים. משום כך אני נוטה להיות סלחן יותר להקרנה הדי.וי.די של האוזן, בעיקר כי אין כאן נצלנות, אלא ניסיון נואש להצלה. במילים אחרות: הייתי מכבד בהרבה את אנשי סרטי שפירא אם היו נותנים לאוזן השלישית את עותק הדי.וי.די של "סיפורו של די.ג'יי" שיוקרן בחדרים הדי.וי.די היעודיים לכך ושיעשו עם הסרט הזה מעט חסד, ולא שיציגו אותו בתוך אולם קולנוע ויגידו לכם "לא תרגישו בהבדל".

(ואסא אופק מהאוזן מעדכן שמיום חמישי, 2.2, ובכל יום חמישי, שבת ושני יוקרן שם ב-21:30 הסרט התיעודי הקורע מצחוק "האריסטוקרטים", על הבדיחה הכי גסה ביקום. מכיוון שהסרט ממילא צולם בדי.וי, וממילא אף מפיץ אחר לא העיז להקרין אותו בארץ, וממילא אם אין לכם HOT, שם הוא מוקרן בסוף השבוע הזה, הרי שזו הזדמנות מעולה לצפות בו בחברותא. רצוי גם מעט שיכורים).

4. מה שמעלה את השאלה: מתי כבר יתחילו להקרין בארץ בפורמט היי דפינישן? זהו הפתרון לבעיית עלויות העותקים של המפיצים. יותר ויותר סרטים מצולמים בהיי דפינישן וניתן להקרינם מקלטת בטא דיגיטלית שעברה מאסטרינג בהיי דפינישן. כמובן, רק אם יש לכם מערכת הקרנה באיכות תואמת. הקרנות ההיי דפינישן שראיתי בחו"ל היו עוצרות נשימה. לא רק שלא מרגישים בהבדל בין זה ובין פילם, לא פעם אפילו זה נראה טוב יותר (תלוי כמובן איך הסרט צולם ואיך מתוחזק ציוד ההקרנה. ראיתי את אותו סרט של פיטר גרינאוויי בהקרנת היי-דף בוונציה ובברלין ובשניהם האיכות היתה שונה. בברלין זה נראה מרשים, בוונציה זה נראה מרהיב. ההבדל היחיד היה כיוונון המקרן).

נושאים: ישראל, כללי

26 ינואר 2006 | 09:10 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

יומן

אחרי יומיים שהייתי מנוטרל מהמחשב, הנה הדברים שפספסתי כאן:

"קפטן איטרנט" כתבו בקצרה ובחיבה על האתר. תודה רונית. מונה הכניסות אכן קפץ פלאים (אנחנו עומדים השבוע על נתון שנע בקפיצות בין 10 אלפים ל-18 אלף כניסות ביום). "וואלה" כתבו על תופעת העיתונאים שמשיקים בלוג וכללו אותי בתוכה. תודה גדי. רציתי להתרעם במרירות על זה ששמו אותי בקטגוריית ה"אנטי-טק" (אני?), וכמובן שיש כאן לא מעט שיודעים שאני עובד על האתר (או הבלוג) הזה, בגרסאות שונות, שאפתניות יותר, כמעט שנה וחצי (מאז החל הטרנד של מבקרי ולנוע אמריקאיים שמשיקים בלוגים, מסתו 2004). אבל ניחא. הסקירה היתה הוגנת.

דיסני קנו את "פיקסאר" ב-4.7 מילארד דולר. כולם כבר דיווחו על זה. מה זה אומר? שני דברים. 1) שדיסני עושה כמיטב יכולה להשמיד במהירות את מורשת אייזנר המודח, האיש שהביא לסכסוך בין דיסני ופיקסאר ודיסני ומיראמקס. פיקסאר נקנתה, ועכשיו מיראמקס (ללא האחים וויינסטין) מפגינה כיסים עמוקים בפסטיבל סאנדאנס. 2) שדיסני הרימה ידיים ומשתחווה בפני אנשי פיקסאר. זו לא קנייה אלא כניעה. פיקסאר יהיו בפועל אחראים על כל מוצרי האנימציה של דיסני, סטיב ג'ובס יהיה מחזיק המניות הפרטי הגדול ביותר בחברה וחבר דירקטוריון, וג'ון לאסיטר יהיה, בנוסף למטלותיו, ממונה על האגף היוזם ומתכנן אטרקציות חדשות לפארקי השעשועים של דיסני. או במילים אחרות: בתוך עשר שנים, אפילו פחות, ג'ובס ולאסיטר משתלטים על דיסני לחלוטין. ג'ובס בתור יו"ר, לאסיטר בתור נשיא או מנכ"ל. דווקא יש למה לחכות.

צפו היום למבול הביקורות הישראליות על "מינכן" של ספילברג. הנה שלי, מאתמול. באופן כללי, חשבתי שהסרט מצוין. אלא שנדמה לי ששאר הביקורות לא יעסקו בעשייה הקולנועית הפנומנלית של ספילברג ויותר ב"בעד או נגד ישראל" ו"איך הוא מעז לדחוף את אפו לעניינים שלנו" (שימו לב לתגובה מס' 2 לביקורת שלי ב"וויינט"). כמובן שנלקט את המיטב במהלך סוף השבוע.

קצת קידום עצמי: אני מקווה ששמתם לב שבראשון-שני-שלישי "סינמסקופ" היה הראשון בארץ שהעלה את הכותרות על פרס איגוד המפיקים וסרט הפתיחה של קאן. גם התמונות מיום הצילומים הראשון של "סודות" הופיעו כאן בראשונה. בימים ששאר עבודתי מרחיקה אותי מהמחשב מהירות העדכון נפגמת (מיטב המוחות פועלים לשיפור הבעיה. אולי כשהאתר יגיע ל-30 אלף כניסות ביום אאלץ להפסיק לצאת מהבית). ואני עדיין חייב לכם את טבלת מכירת הכרטיסים השבוע בארץ, שמחכה לעיבוד במייל שלי. בקיצור, תמשיכו לבקר, בוקר-צהריים-ערב, והפיצו לחבריכם. אני די נהנה כאן, ומהתגובות נראה שגם אתם.

אגב תגובות. במהלך היומיים הקרובים אגיב ואענה לכמה מהן.

24 ינואר 2006 | 21:02 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

"סודות" של אבי נשר. יום צילום ראשון

פרסום ראשון


אתמול התחילו צילומי "סודות", סרטו החדש של אבי נשר, והראשון אחרי המגה-להיט "סוף העולם שמאלה". עלילת הסרט מתרחשת באולפנה לבנות חרדיות בצפת, שם מתמודדת הגיבורה עם לבטיה לגבי העולם. שחקנית החיזוק הצרפתייה פאני ארדן מגלמת אשה מסתורית שסודותיה ועברה מסעירים את חייהן של בנות הסרט.


בשבועיים הקרובים מתקיימים הצילומים במקווה ישראל, ליד צומת חולון. אחר כך יעבור הסט לצפת.


הנה תמונה ראשונה מיום הצילום הראשון.



אבי נשר ופאני ארדן. צילום: איל לנדסמן













אני אוהב את התאורה ואת הארט. צלם הסרט הוא הצרפתי מישל אברמוביץ' ("אימפריית הזאבים", "הקפיטנים של אפריל"). שימו לב לתמונה הבאה, שנראית כאילו היא הומאז' מפורש ל"האשה ממול", שיתוף הפעולה הנפלא בין ארדן ופרנסואה טריפו.



פאני ארדן,



















והנה עוד:
























































24 ינואר 2006 | 12:45 ~ 34 תגובות | תגובות פייסבוק

קבלו את את הראזיסקופ ואת הפוליצרוסקופ

אוקיי, הנה יוזמה חדש של הבלוג הזה – מסוג הדברים שאפשר לנסות כרגע רק באינטרנט ולא בדפוס. אם תשתפו פעולה זו עשויה להפוך למסורת.

לעיתונאים בארץ יש את פרס סוקולוב. באמריקה: את הפוליצר. ומה יש למבקרי קולנוע? כלום. מקסימום טוקבקים שנעים בין "קשלס תעשה לי ילד" ועד "המבקרים לא מבינים כלום". אז בואו ננסה למסד את הדבר ולנסות למצוא את ביקורות הקולנוע הכי טובות והכי רעות בעברית. הביקורת הכי טובה תזכה בסוף השנה בפרס ה"פוליצרסקופ". הביקורת הכי רעה תזכה ב"ראזיסקופ" (לא על שם רזי ברקאי, אלא על שם פרסי הראזי, או הפטל, המחולקים לסרטים הרעים של השנה).

ב"הכי רעה" הכוונה היא לא שהביקורת קטלה את הסרט אלא שהיא היתה כתובה רע מבחינה סגנונית, אוצר מילים, דיוק בעובדות וחשיבה קולנועית ואמנותית. למשל, ביקורת שמופיע בה הצירוף "לחובבי הז'אנר" תהיה כמעט תמיד מועמדת אוטומטית לפרס הראזיסקופ.

הכי טובה? ביקורת כתובה היטב, מנומקת, שבכתיבתה הוקדשו מחשבה וכשרון. ומעל לכל, שהיא תהיה מהנה לקריאה. כן, מטקסטים אנחנו צריכים ליהנות, בין אם הם מתפרסמים בעיתון או באינטרנט. זו יכולה להיות הנאה אינטלקטואלית, או הנאה רגשית (ביקורת מרגשת או מצחיקה, אבל כזו שבה המיקוד נותר על הסרט המבוקר ולא על שנינויותיהם של הכותבים).

כמה תנאים: כשמדובר בביקורת רעה, היא צריכה להתפרסם בכלי תקשורת ממוסד. כזה שיש לו עורך המשלם כסף בעבור הפרסום. אין בעיה למצוא ביקורות רעות של ילדים בבלוגים, ולא לזו הכוונה. הרעיון הוא למצמץ בתדהמה לא רק מול המבקר/ת שכתבו דברי הבל, אלא גם מול המערכת שאיפשרה את הדבר והעלתה את הטקסט לפירסום (ועוד מוכנה לשלם על זה). לגבי ביקורות טובות, אני מתירני בהרבה. כאן אפשר בהחלט למצוא הודעות מפורטות בפורומים, בלוגים ומגזינים נידחים. אם יש מישהו שכותב היטב על קולנוע, בואו נציין אותו לשבח בין אם הוא בן 15 שכותב באתר בית הספר, או בן 51 שכותב ב"הארץ". אגב, הפרסים אינם מוגבלים רק למבקרי קולנוע "רשמיים". אם יוסי שריד כותב טקסט משובח על סרט, תנו לו מועמדות.

המגבלה היחידה בתחרות היא הנגישות הכללית לטקסטים. כלומר, בהחלט רצוי שהביקורות יתפרסמו און-ליין ושתשלחו אליה לינק. ביקורת המתפרסת בדפוס צריכה להיסרק ולהישלח. עוד מגבלה: מבקר לא יכול להגיש טקסט של עצמו. מהבחינה הזאת אין לי בעיה אם תעשו דילים בין-מבקרים: שלח את שלי ואשלח את שלך. אני מניח שברגע שעוד מישהו יקרא את הביקורת (בייחוד אם הוא מבקר) רמת הסינון תהיה גבוהה יותר.

אתם מוזמנים לשלוח מועמדים ע"י לינקים בתגובות לאייטמים היומיים, או במייל ישירות אלי (yraveh@www.open-it.co.il/orange).

והנה, שני הנציגים הראשונים.

לפרס ה"ראזיסקופ" אני מציע את ביקורתה של הדר טורוביץ' על "רנט". ביקורת שלמקראה הגבתי "אה?". אנשים, לא לכתוב בכח על מה שאין לכם מה להגיד עליו. עורכים, אל תכריחו אותם לכתוב. זה לא משתלם לאף אחד. ועצה סגנונית גם לכתבים וגם לעורכים: את הצירוף "לחובבי הז'אנר" השאירו על רצפת חדר העריכה.

ולפרס ה"פוליצרוסקופ", קבלו את אחת מסדרות הביקורת השנונה באינטרנט הישראלי. קומיקס הפלסטלינה הקולנועי של טופי סטולר. הבדיחה על חשבונו של וודי אלן ב"נקודת מפגש" יצאה טיפה עקומה (לפחות לטעמי), אבל השילוב בין מלאכת יד כפייתית ואהבת קולנוע משפריצה הופכת את הגיגי הפלסטלינה של סטולר לרגעי רשת שאני מחכה לקראתם.

ועכשיו תורכם. תתחילו לאסוף ולהציע. מה משובח, ומה מגוחך?

23 ינואר 2006 | 10:34 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

מתוך ה"ניו יורקר"

מצחיק…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נושאים: בשוטף