"אינדי-ווייר" דיווח הלילה: חברת קינו רכשה את זכויות ההפצה בארצות הברית של "בופור". הסרט מתוכנן לצאת בתחילת 2008, תחילה בניו יורק, לוס אנג'לס ובוסטון, ערים נוספות יוספו בהמשך.
"בופור" הוא הסרט השלישי מבין חמשת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר שנקנה להפצה אמריקאית. "ביקור התזמורת" יופץ גם הוא בתחילת 2008 על ידי סוני קלאסיקס (שהפיצה באמריקה גם את "כנפיים שבורות") ו"מדוזות" יופץ בנובמבר על ידי חברת צייטגייסט.

========

בטח כבר קראתם: דיוויד לינץ' יגיע ארצה באוקטובר וייפגש עם סטודנטים לקולנוע, יוצרים וקהל. לינץ' מן הסתם יישמח לדבר על סרטיו, אבל הוא בעיקר מסתובב כעת בעולם כדי לקדם את המדיטציה הטרנסנדנטלית, ואת אופני היישום שלה בחינוך וביצירה.
ואם כבר לינץ': הנה ראיון מעט תמוה איתו שנערך השבוע לרגל יציאת "אינלנד אמפייר" בדי.וי.די, בו הוא מתפעל – בין השאר – מיופים של ברווזים. הראיון הזה הצית את סקרנותם של אנשי "ניו יורק מגזין" שהלכו ופישפשו בארכיון הראיונות של לינץ' ומצאו שחיבתו ל"טקסטורות של חיות מחמד" איננה חדשה: הנה ראיון עם לינץ' מ-1980, לרגל יציאת "איש הפיל", בו מספר לינץ' על חתול מת שהוא קיבל מווטרינר, כדי שהוא יוכל לנתח אותו ולשמור את אבריו בבקבוק. למה? כדי לבחון את הטקסטורות שלו. אני רק עוזר לכם להכין שאלות לקראת המפגש שלכם איתו באוקטובר.
ולינץ' אחרון (ויה MCN): כך נראה תשדיר השירות אותו ביים לעיריית ניו יורק כדי לשכנע (או להבהיל) את התושבים לשמור על עירם נקייה. אני קורא לו "איש הפיל פיסת נייר".

אלרגיים לאבק כוכבים

מתחיל להיראות ש"אבק כוכבים", הסרט שביים מתיו ווהן על פי ניל גיימן, ייכנס למגירת הפלופים שהפכו לסרטי פולחן. מ"בלייד ראנר", דרך "עיר אפלה" ועד "סרניטי". הוא יצא בסוף השבוע באמריקה ולא הצליח להכניס אפילו עשרה מיליון דולר. הטריילר לסרט, המציג ברשת ג.ג, אכן נראה מבולבל ומקושקש וקשה להבין מה הסרט מנסה להיות. אבל אן תומפסון טוענת שהסרט הזכיר לה את "הנסיכה הקסומה", והיא שלפה מהמדף את ספרו של וויליאם גולדמן, שכתב את הספר ואת התסריט לסרט ההוא של רוב ריינר, ובו הוא מספר על תלאות השיווק של "הנסיכה הקסומה", שאף אחד מאנשי השיווק לא ידע איך למכור אותו ולמי, ואיך הסרט נהיה להיט רק כשיצא בקלטות וידיאו. שווה קריאה.

מבזבזים את הזמן

בשנת 2000, כשיצא באמריקה סרטו של אדם סנדלר "ליטל ניקי", כתבתי במדורי ב"העיר" – בבוקסת שוברי הקופות הקטנה בצד המדור, באות קטנה – שהשם העברי שנבחר לסרט על ידי חברת פורום פילם הוא "שטן על זמן". השם הזה נשמע לי כל כך אידיוטי ומחליא, ובעיקר מעליב את קהל הצופים הפוטנציאלי של הסרט, שהצעתי ששקיות הקאה יחולקו בקופות למי שירצה להקיא מהשם. ובזאת, רבותיי, התחיל הסכסוך הגדול שלי עם פורום פילם. לא כי כתבתי משהו רע על הסרט. אלא כי העזתי לבקר את מנגנון בחירת השמות המיסטי, האלוהי, הקבלי, של הוד רוממותו המפיץ. אני נזכר בסיפור הזה עכשיו, כי אני רואה שחברת א.ד מטלון, בת בריתה של פורום פילם לעסקים ושותפתה לחרם המבקרים, תרגמה את שם הסרט "Superbad" ל"חרמן על הזמן". ושוב אני חש את עוויתות הגועל תוקפות את בטני. ואז גם זעם: למה, בשם תשע נשמותיו של אירווינג ת'ולברג, ירצה מפיץ להגעיל ולהעליב ככה את צופיו? גם בהנחה שהסרט מיועד אך ורק לבנים בני 15, האם כל הבנים בני ה-15, לדעת משפחת מטלון, הם ילדים כה אידיוטיים שהם ייראו סרט בשם "חרמן על הזמן", יחטפו זקפה בלתי רצונית וחשק עצום לרוץ לקופות למצוא פורקן? וכמו תמיד אני לא יכול שלא לשאול: האם השמות האלה, בסופו של דבר, לא מעידים על העומק התרבותי והאינטלקטואלי של הוגיהם?
והכי מדכא: אני קורא בעיתונות האמריקאית ש"Superbad" מסתמן כאחת ההפתעות של הקיץ. סרט נעורים גדוש זימה אבל כנראה די מצחיק. והוא מגיע מהיוצרים של "Knocked Up" (שגם זכה בעברית לשם האידיוטי, "הדייט שתקע אותי", שנראה לי שמישהו שם בג.ג נורא-נורא מבסוט ממנו וחושף שמדובר במשחק מילים מהולל). ושניהם, לידיעת ירון טן-ברינק, מבוססים על תסריטים מקוריים. כך שיכול להיות שיש לנו גל חדש ומסקרן של סרטי נעורים, אבל בישראל מנסים לגרום לנו להפנות מהם מבט נבוך, כי כבר השם כל כך יוצר תחושה שמדובר באשפה נחותה.

אין עשן בלי נאש

שמעתי שיר. התלהבתי ממנו. העליתי אותו לאתר לפני שבועיים. ותראו מה נהיה: האלבום של קייט נאש – הריאנה של החנונים – הגיע השבוע למקום הראשון בבריטניה ואותו שיר נבחר ב"7 לילות" למקום הראשון ברשימת הפלייליסט של המוסף. הפכתי מיינסטרים. ואולי אני צריך ללכת לעבוד בחברת תקליטים.

טריפ LCD

וזה הדיסק שהכי נטחן אצלי בשבועות האחרונים: Sound of Silver של LCD Sound System. זה תענוג אמיתי. הוא נשמע לרגעים כמו טוקינג הדס מסוף שנות השבעים, ימי העבודה שלהם עם בריאן אינו. ואז קצת כמו בלונדי, או דיבו מימי רוברט פריפ. וזה קטע הפתיחה המופלא, שפשוט נשמע כמו הרצועה שנפלה מ"Here Come the Warm Jets" של בריאן אינו.

מסתובבת שמועה שסופי מרסו – גברת שגעון של מסיבה בכבודה ובעצמה – תגיע לפסטיבל חיפה הקרוב עם הסרט הראשון בבימויה, "La Disparue de Deauville".

=========

שאלה: איך קוראים לסרט ההוא שייצא בעוד כמה חודשים מאת במאי קליפים לא אמריקאי, בעל המראה שנות השמונימי ומציג גיבורים שמצלמים גרסאות VHS ביתיות ללהיטי הקולנוע של ימי הווידיאו?
תשובה:
1. "Be Kind Rewind" של מישל גונדרי.
2. "Son of Rambow" של גארת ג'נינגס.

========

חברת ג.ג קיימה אתמול אירוע לעיתונאים בגלובוס-מקס בקרית ביאליק, פלוס הקרנה של גרסת ה-IMAX ל"הארי פוטר ומסדר עוף החול" (שהמערכה האחרונה שלו מוצגת בתלת מימד). רד פיש ולונג ג'ון מ"עין הדג" היו באירוע והם מדווחים.

========

הטקסט לו חיכיתי: וודי אלן על אינגמר ברגמן ב"ניו יורק טיימס".

=========

לאתר הזה היכנסו רק כשיש לכם שפע זמן. אני שרפתי עליו כמעט חצי יום. זה איזשהו מיזם של HBOשלא לגמרי הבנתי האם האתר הוא הדבר עצמו או רק טיזר לדבר גדול יותר. אבל האתר עצמו הוא חתיכת יופי. נקודת מפגש בין קולנוע, אינטרנט, מחול, וידיאו ארט, מיצג, תיאטרון חזותי ותרגילים בהלחנה. בכניסתכם לאתר אתם עפים בין בנייני ניו יורק הלילית עד שאתם מתמקמים מול חלונותיהם של שמונה דירות בבניין בן ארבע קומות. אתם יכולים להדליק ולכבות את האור בכל צמד דירות ולעקוב אחר העלילה הנפרסת בהם, או ללחוץ על כפתור "חשוף הכל" בתחתית המסך ולצפות בכל שמונה העלילות מתמזגות ביניהן. ואתם יכולים להחליף את הפסקול מצד שמאל. בברירת המחדל אתם מקבלים קטע של קלינט מנסל (המלחין של סרטי דארן ארונופסקי) שנקרא "AutoComplex". כל הקטעים, מעדכן מנסל בבלוגו במיי-ספייס, נכתבו במיוחד לפרויקט הזה. ויש שם עוד קטע של מנסל, וקטע של טדי שפירו ("השטן לובשת פראדה") ושל קרלוס די מאינטרפול ושל ההרכב הצרפתי M83. והכי נורא: בצד שמאל למטה יש לכם אופציה להיכנס למסך הורדות בו תוכלו להוריד כל סרטון בנפרד, או את כל קיר החלונות עם המוזיקה שלו. ויש עוד בניינים ברחבי ניו יורק, אליהם אפשר להגיע מתפריט המסתתר בתחתית המסך כשהאתר רק עולה. וכך הורדתי את כל הסרטונים וצפיתי בחבורת האנשים המשחקים סטריפ פוקר כשלדירה נכנס השכן מהקומה מעל ואשתו הכורעת ללדת. באיש המציע נישואים לחברתו בשעה שבקומה מתחתיו קשישה אחת מתה. בזוג ההומואים שעוברים לגור יחד ומשפצים את הדירה בשעה שבקומה מעליהם מנסה רוצחת סדרתית לחתוך את קורבנה הטרי לחתיכות קטנות. ובעל המשפחה מקומה א' שמנסה לצאת מהבית ולחמוק לדייט שקבע עם המפתה החושנית מקומה ד'.

הנה, עד שתמצאו את הזמן לשבת ולפשפש בכל מה שיש באתר הזה, שלושה קטעים מוזיקליים אמביאנטיים למדי, אבל שלושתם מתפתחים למשהו סוחף יותר לקראת סופם, שהורדתי ממנו.

1. קלינט מנסל, AutoComplex

2. M83, Une Nuit Pour Nous (הסיפור עם הרוצחת הסדרתית שעוברת מדירה אחת לדירה שניה, והדייר שנתקע בין הקומות)

3. קלינט מנסל, I Can Feel You Slipping Away (הצעת נישואים בקומה אחת, מוות בקומה מתחת)
?action=forceDL

הנה מקבץ ראשון של סרטים שיוצגו בפסטיבל ונציה המתקרב ושכבר יש להם מפיצים ישראלים:

"Sleuth" של קנת בראנה (הרימייק) – פורום פילם
"Far Notrh" של אסיף קפדיה – פורום פילם
"In the Valley of Elah" של פול האגיס – יונייטד קינג
"עולם חופשי" של קן לואץ' – קולנוע לב
"החלום של קסנדרה" של וודי אלן (עם צילום של וילמוש זיגמונד ופסקול של פיליפ גלאס) – יונייטד קינג
"אני לא שם" של טוד היינז – יונייטד קינג

ל"Redacted" של בריאן דה פלמה אין מפיץ ישראלי.

==========

אני מחבב את ירון טן-ברינק ואת כתיבתו. ואני מחבב את זה שהוא מדי פעם צץ כאן בבלוג ומגיב כך שרק אני אדע שזה הוא. אך בעוד ביקורות הטלוויזיה שלו משעשעות אותי, שני דברים שהוא כתב בשבועיים האחרונים גורמים לי לחשוב שאולי כדאי שהוא יתרחק מביקורות קולנוע. זה התחיל במשפט שהוא כתב במדור הטלוויזיה שלו, למחרת מותו של אינגמר ברגמן. הוא לעג לערוץ 2 על שבחר באבי נשר להספיד את ברגמן. כצופה אתה יכול לשנוא את כל סרטיו של נשר – כשם שרוב השבדים שנאו את סרטיו של ברגמן – אבל דווקא כעיתונאי ועורך אתה אמור להבין שהליהוק של נשר כמספידן היה די מושלם. כי מעטים האנשים בארץ שבאמת לוקים בסינפיליה כמו נשר, ושגם יודעים להתנסח, וששמם גם מוכר לקהל הרחב. את מי רצית לראות מספיד אותו, את ענר פרמינגר? באותו יום בחרו ב"וויינט" לראיין את עמוס גיתאי כדאי להספיד את מיכלאנג'לו אנטוניוני. גם גיתאי הוא לא היוצר הכי אהוד בתקשורת הישראלית, ובכל זאת הבחירה בו כדי לדבר על אנטוניוני היתה מדויקת ונכונה.
ואתמול ב"7 לילות" טן-ברינק, מכל האנשים בעולם, מביא את השניצר ויורק את נבואת ה"הוליווד מתה" השנתית שצצה אחת לקיץ איפשהו. אויה! המשכונים, רימייקים, עיבודים לסדרות. איכה נפלה הוליווד? איה היצירתיות? אנה אבדו יצירות האמנות של ימי העבר המפוארים.
הבעיה שלי עם הטרוניה הזאת היא בעיקר שכבר שמענו אותה. זעקת "הקולנוע מת" נשמעת אחת לשנה מאז שהקולנוע נולד. קול בקולנוע? אויה, הקולנוע מת. צבע? הקולנוע מת. מסך רחב? הקולנוע מת. סטריאו? הקולנוע מת. אפקטים? הקולנוע מת. מוזיקה פופולרית בפסקול? הקולנוע מת. סקס בסרטים? הקולנוע מת. ועכשיו זה "הצילו! 'הרובוטריקים' הרגו את הקולנוע". ואני מנמנם לי מול הטקסטים האלה. ובחלומי אני נזכר ש-2007 עוד לא נגמרה. ושיש לנו בדרך עוד פול תומס אנדרסון חדש, ווס אנדרסון חדש, והאחים כהן חדש, ויש סרטים חדשים בעבודה של ספייק ג'ונז ומישל גונדרי ורוברט זמקיס. וכבר היה לנו את "זודיאק" ואת "רטטוי" השנה. וכולם עצמאים לכאורה, אמנים בזכות עצמם, אבל נסמכים על ממון הוליוודי. ואני רואה שפע ג'אנק לילדים, כמו בכל שנה ובכל קיץ, חלקו מבדר, חלקו נלעג, את רובו נשכח בעוד כמה שנים, כשם שאנחנו שוכחים את הסרטים המביכים מ-1942 או מ-1972 וזוכרים רק את הסרטים החשובים והיפים והמרגשים אליהם אנחנו עורגים באומרנו "פעם היו סרטים". וכשם שנשכח בקיץ הבא שכבר מישהו כתב "הקולנוע מת", או "היצירתיות ארזה את חפציה ועזבה את הוליווד" ובשנה הבאה יבוא מישהו חדש ויכתוב אותו הדבר.

=======

ואם אתם כבר ב"7 לילות" תקראו איזה ראיון נפלא ומרגש העניק יורם קניוק למאיה בקר. איזה באסה שאין למוסף הזה אתר אינטרנט שאפשר ללנקק אליו.
ואם כבר "איפה האינטרנט?": כבר נמאס לי להגיד "איפה האתר של 'העיר'?". אז במקום זאת אשאל: איפה האתר של תמר קרוון? גם את הצילום המקסים של שירה גפן פרי מצלמתה הייתי רוצה להיות מסוגל ללנקק כאן, כמו גם את פנכות הראיונות שהיא עושה עם מצולמיה, שברוב השבועות מצליחות לרגש אותי. קרוון מראיינת את מושאיה, אבל ברוב המקרים בסך הכל מנסה לפענח את עצמה דרכם. זה מסוג הדברים שיעבדו מצוין בספר בעוד כמה חודשים, כשיצטברו מספיק צילומים ומספיק ראיונות.

=======

מה זה השם הזה "תפוס ת'גלים", מישהו יכול להסביר לי? מצד אחד, זה נראה כמו גרסת הערסים ל"לשבור את הגלים" של לארס פון טרייר, שלו היה יוצא היום בטח היו קוראים לו "שבור ת'גלים". מצד שני, זה חלק מטרנד משונה ואידיוטי מהשנים האחרונות, אחרי "תפוס ת'כריש" ו"תזיזו ת'רגליים". טרנד שמולו בא לדפוק ת'ראש בקיר. אני לא חושב שמתרגמי השמות בארץ מסתובבים בחברה כל כך איכותית אם זו השפה שהם שומעים ברחוב. ואם זו השפה המדוברת, האם הייצוג הכתוב שלה אכן עובד? האם זה לא נראה ג'יבריש, שיבוש מוחלט, עיוות כמעט בלתי קריא של מילים? או חמור מזה: האם זו השפה שנראית להם מתאימה לקהל שלהם. מה, הם חושבים שאנחנו גם עילגים וגם מטומטמים?

========

ועוד על "תפוס ת'גלים", שאחד החתומים עליו הוא אש בראנון. אש בראנון חתום על בימוי "צעצוע של סיפור 2" לצד ג'ון לאסיטר. ב-1999 כשיצא הסרט הזה, שחשבתי שהוא טוב יותר מהמקורי, התחילה להסתובב באינטרנט השמועה הבאה: "צעצוע של סיפור 2" היה אמור להיות סרט שיופק רק להפצה בווידיאו ודי.וי.די, אלא שבראנון כנראה עשה עבודה כה טובה שכשלאסיטר ראה שני שליש מהסרט הגמור הוא החליט להשתלט עליו, להוציא אותו לבתי הקולנוע ולשים את שמו כשותף לבימוי למרות שחלקו בתהליך היה מזערי. כשראיינתי את לאסיטר לקראת יציאת הסרט שאלתי אותו על השמועה הזאת, הוא הכחיש אבל הסביר שככה בנויה שיטת העבודה בפיקסאר, שהוא מפקח על הכל בתוקף תפקידו כבוס הגדול. העובדה שבראנון עזב את פיקסאר אחרי "צעצוע של סיפור 2" מעידה אולי שמישהו שם, למרות הכל, נותר עם בטן מלאה.

========

עכשיו בבתי הקולנוע: סרטים של הבמאים אוקסיד פאנג, קאו המבורגר ובראד בירד. אני מת על השמות האלה.

=======

ואני בפיגור עם הטענת ארכיוני הפרטי האינטרנטה, לכן הנה מקבץ ביקורות לא-ארוכות ממדוריי ב"פנאי פלוס" מהשבועות האחרונים.
להמשך הקריאה…

טוני ווילסון מת. מנצ'סטר חפוית ראש.

האיש שבעצם המציא את סצינת המוזיקה המנצ'סטרית, תחילה כשעיתונאי ושדרן, ובהמשך כבעלים של הלייבל פאקטורי, וכשותף למועדון ההאסיינדה, הוא היה שותף לאחת התנועות המוזיקליות שהכי הסעירו אותי. הוא גילה והחתים את ג'וי דיוויז'ן. ואז את ניו אורדר. האפי מאנדייז. לא חושב שהסטון רוזז, הלהקה שהכי הסעירה אותי בתחילת שנות התשעים, היו נולדים בלעדי הנוכחות שלו.

סיפורו הגיע לקולנוע בזכות מייקל ווינטרבוטום ב"אנשי המסיבות", שווילסון היה שותף להפקתו. סטיב קוגן גילם אותו שם. באחרונה הוא הונצח כדמות ב"קונטרול", הסרט של אנטון קורביין על ג'וי דיוויז'ן. הפעם גילם אותו קרייג פרקינסון, וגם כאן ווילסון היה שותף להפקה.

ווילסון נאבק כבר שנה בסרטן הכליות. אבל ב-NME מדווח שהוא מת אתמול בבית החולים במנצ'סטר מהתקף לב. הוא היה בן 57. וכמו שהוא היה אומר בתוכנית הטלוויזיה החלוצית שלו בסוף שנות השבעים: And so it goes.

=========

ואולי זה באשמתי. לפני כמה ימים כתבתי כאן פוסט שאיזכר גם את "קונטרול" וגם לינק לרשימת הבמאים הכי קשישים שעדיין בחיים. ותראו מה קרה בתוך שלושה ימים מפרסום הפוסט: גם טוני ווילסון, הקשור ל"קונטרול" מת. וגם הבמאי בן ה-90, מל שייבלסון, שהיה אחד מראשי הרשימה (ועכשיו לא יהיה לריי פרייד מנוס אלא להתחיל למחוק את השמות בזה אחר זה מעמוד המוות שלו). שייבלסון מוכר לקהל הישראלי בתור הבמאי של "הטל צל ענק", הסרט ההוליוודי מ-1966 על הקמת צה"ל, בו גילם קירק דאגלס את האלוף דוד מרכוס. גם חיים טופול היה שם.

רציתי לקבל קצת פרטים מהאקדמיה הישראלית לקולנוע, לעשות קצת סדר. הפניתי למנכ"ל האקדמיה, אילנה שרון, כמה שאלות: כמה חברי אקדמיה יש? מתוכם לכמה יש זכות בחירה? מתוכם כמה הצביעו בפועל למועמדים? כמו כן: אם אכן יש סרט ישראלי שמבחינת תקנון האקדמיה האמריקאית אינו יכול להיות מועמד לאוסקר הזר, איך יבחר הסרט שיחליף אותו? ומי אחראי לבדוק את עמידת הסרטים בתקנון של האקדמיה האמריקאית? האם זו אחריות מפיקי הסרטים או אחריות האקדמיה? הנה תשובותיה:

– מספרם של חברי האקדמיה – 916
– מתוכם בעלי זכות הצבעה השנה – 770
– בהצבעה שהתקיימה הצביעו בפועל יותר ממחצית בעלי זכות ההצבעה.
– באחריות מפיק הסרט להצהיר בפני האקדמיה האמריקאית על עמידתו בדרישות תקנון האוסקר.
– האקדמיה הישראלית אחראית להליך הבחירה בלבד.
– במידה ויתברר בדיעבד, כי הסרט הנבחר אינו עומד בתקנון ונפסל ע"י האקדמיה האמריקאית יישלח הסרט שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, במקום השני.

למותר לציין, שעדיין לא נבחר אף סרט (ההצבעה בסבב השני כלל עדיין לא החלה). ומתוך החמישיה המועמדת, כל אחד מהסרטים המועמדים יכול להיות הזוכה.

לפי כך, הסוגייה הנ"ל אינה עומדת על הפרק ובשלב זה, איננה רלוונטית.
כל מפיקי הסרטים המועמדים מודעים לדרישות התקנון האמריקאי ומבחינתם, הם עומדים בקריטריונים.

========

את שלל ההסתייגויות שלי מנוהלי הבחירה של האקדמיה הישראלית לקולנוע פרשתי בפעם הראשונה באופן מרוכז, מסודר ומפורט בדיוק השבוע לפני שלוש שנים בכתבת השער של "העיר" ב-5 באוגוסט 2004. עיקר טענותיי היו:
1) בשנה בה יש מעל עשרה סרטים, צריך לקיים הצבעה כפולה, הראשונה לצמצום הרשימה לחמישה מועמדים. השנייה לבחירת הזוכה מבין חמשת המועמדים. הסעיף הזה השנה מיושם.
2) יש לשנות את תקנון האקדמיה כך שיהיו זכאים להתמודד על פרס האקדמיה רק הסרטים שהופצו מסחרית בבתי קולנוע באותה שנה, ולא הסרטים שהופקו (וצריך לקבוע תנאים להפצה כזאת – מינימום זמן, מינימום מסכים, מינימום ערים, מינימום פרסום – כדי שלא ישובץ סרט לשבוע בבית גבריאל, רק כדי שיוכל להכריז "כשיר אני").
התקנה הזאת גם תעלים מרשימת הסרטים המועמדים כ-2-3 סרטים קיקיוניים בשנה שממילא יגנזו. ובעיקר, תכריח את חברי האקדמיה להתמודד עם סרטים שזכו כבר לקבלת פנים מצד הקהל. שימו לב שבאופן עקבי זוכה הסרט שבזמן ההצבעה (לא בזמן הטקס) עוד לא יצא למסכים. התחושה היא שחברי האקדמיה בארץ בזים לסרטים שכבר הצליחו (אחרת אני לא מבין איך הפך "בופור" מהסרט הכי מפורגן באפריל, לסרט הכי נשכח באוגוסט), ורוצים להאמין שהצלחתו של הסרט הזוכה תהיה רשומה על שמם, בזכותם.
ציון נאנוס סיפר לי שבמסיבת העיתונאים שהתקיימה לפני כחודש לפרסום המועמדויות הוא שאל את יו"ר האקדמיה, מארק רוזנבאום, למה התחרות היא בין סרטים שעוד לא הופצו לקהל, והלה ענה: "אנחנו עדיין לא אמריקה. חלק מהסרטים זקוקים לקידום של הפרס". וזו גישה שמציבה את הפרס במרכז, במקום את הסרט.
3) יש לבטל את התקנה האידיוטית שאוסרת על אנשי צוות ושחקנים זרים להיות מועמדים לפרסים בישראל. זו גזענות מתקנת? לא הבנתי את ההגיון מאחורי החוק הממש מטומטם הזה.
4) הכי חשוב: כל עוד האקדמיה הישראלית לקולנוע היא האחראית על בחירת הנציג הישראלי לאוסקרים, יש לפצל את הבחירה לשתי קטגוריות נפרדות: "הסרט הטוב ביותר" ו"נציג ישראל לאוסקרים". ולבחון איך זה עובד.
5) במקביל, צריכים למצוא דרך להוציא את הליך הבחירה הזה מידיי האקדמיה ולהעבירה לידיה של ועדת מומחים, שאת תוצאותיה יהיה אפשר לבחון בתום 3-5 שנים, ולחדש את מינוייה, או לפזרה, בהתאם להישגיה.
6) ומה בעצם עושה האקדמיה חוץ מלחלק פרסים? האקדמיה צמחה במספר החברים בשלוש השנים האלה. כל חבר משלם כ-250 שקלים בשנה דמי חבר. על מה? על הזכות להצביע במרץ לטקס פרסי הטלוויזיה ובספטמבר לטקס פרסי הקולנוע? וממילא שני הטקסים האלה ממומנים על ידי הזכייניות המשדרות את האירוע. אז זה מה שעושה האקדמיה? מפיקת פרסים? בכתבה ענה לי רוזנבאום שהאקדמיה פועלת כגוף מחנך וכלוביסט למען הקולנוע. רשימת פעילויות והישגים לא ראיתי. אבל מה עם שימור, הנצחה, תיעוד? אם הקרנות הן הגופים המפיקים, האקדמיה צריכה להיות הגוף המשמר. הפרסים, לפיכך, צריכים להיות רק חלק מזה, אבל לא העיקר.

ובעיקר, טענתי, איך זה שחברי האקדמיה עצמם, אלה שמצביעים היום, אבל יתחרו מחר, לא קמים ומבצעים הפיכה באקדמיה, ומשנים את חוקיה למשהו שנראה קצת יותר כמו שנת 2007.

הנה דוגמה:
בכתבה מ-2004 טענתי ש"ללכת על המים", "סוף העולם שמאלה" או "הכלה הסורית" הם לדעתי הסרטים היחידים שיש להם סיכוי להגיע לאיזשהו הישג בקרב חברי האקדמיה האמריקאית.
בעקבות פרסום הכתבה ניגש אלי מישהו שהיה מתומכי "מדורת השבט" והוכיח לי, באותות ובמופתים, כמה אני טועה. כמה לסרטים ההם אין שום סיכוי, ועד כמה החשיבות שאני מקנה לקיומו של מפיץ אמריקאי היא מופרזת ולא מעודכנת. הוא גם יצא נגד הקריאה שלי להפריד בין הבחירה לסרט הטוב והמועמד לסרט הזר, וטען שזה נכון וצודק שהסרט שמוגדר הטוב ביותר של השנה הוא זה שייצג את ישראל באוסקרים. הכל, באותו רגע, נשמע לי הגיוני. לפחות ברמה האמנותית. אולי באמת ההתייחסות שלי לפרס היא צינית מדי, תחרותית, הישגית, ולא מביאה בחשבון איכות ואמנות. אלא שבשבועות האחרונים אני חושב על אותו חבר האקדמיה רבות, אני משתוקק להיתקל בו שוב, ומתוך תקווה שהוא שומר אמונים לסרטיו של יוסף סידר, ואם הוא בעד "בופור" השנה, לשאול אותו האם הוא עדיין חושב כך כיום. ובמילים אחרות (ודי בדומה למה שרוזנבאום עונה לי בכתבה, אבל בהפוכה): כל אחד מאמין שהשיטה עובדת, כל עוד הסרט שלו הוא הפייבוריט לזכייה.
ונדמה לי שדווקא במצב הזה, בו "הסרט הטוב ביותר" הוא גם "שגריר ישראל לאוסקר", מתחילים להתערבב בהליך הבחירה שפע שיקולים לא רלוונטיים. אני שומע את זה מחברי אקדמיה, ואתם קוראים את זה גם כאן בתגובות. חלק אומרים "למי אכפת מהאוסקר, אנחנו מצביעים לסרט הטוב ביותר". חלק אומרים "ברור שלסרט הזה והזה יש יותר סיכויים באוסקר בגלל הצלחותיו האלה והאלה, לכן נבחר בו". ואלה שתי הצהרות בעייתיות לגוף שאמור גם לבחור את הסרט הטוב ביותר, וגם את הנציג לאוסקר, אבל שעד לפני שלוש שנים לא העלה על דעתו שזה לא חייב להיות אותו סרט. ואם זה כן אותו סרט, אדרבא: אז יזכה הסרט המוביל ב-14 קטגוריות, ולא רק ב-13.

(וכדאי לכם לקרוא את הכתבה ההיא מלפני שלוש שנים. היא די מסמנת התחלה של משהו שקרה לקולנוע הישראלי שרק הלך וגדל מאז)

אתמול היו לנו שניים בטורונטו, היום כבר שלושה: אני שומע שגם "הסודות" של אבי נשר התקבל לפסטיבל.

======

וג'פרי וולס כבר שם את הבלוג שלי על הכוונת שלו (עכשיו צריך לעבוד איתו על איות השם שלי). הוא העלה אצלו את הידיעה שפרסמתי אתמול על כך ש"ביקור התזמורת" ו"מדוזות" התקבלו לטלורייד ומשם ימשיכו לטורונטו. בסצינת הפסטיבלים הצפון-אמריקאית זה די ביג דיל, הפרסום הזה, כי כאמור הליין-אפ של טלורייד נותר חסוי עד יום פתיחת הפסטיבל. ובזכות החשאיות הזאת, פסטיבל טורונטו מסכים להעלים עין מכך שהבכורה הצפון-אמריקאית למעשה נגזלת ממנו לסרטים שמוקרנים שם קודם.

======

"השליחים", סרטם האמריקאי הראשון של התאומים ההונג קונגיים דני ואוקסיד פאנג (שבסוף עוד יתברר שזה אותו בן אדם, רק עם פיצול אישיות), הוא לא סרט אימה משובח, אבל יש בו כמה רעיונות ויזואליים מוצלחים מאת הבמאים של "בנגקוק המסוכנת" ו"העין". כאודישן לסרט טוב יותר הוא לא רע בכלל. ו"אהבה בתפריט" הוא רימייק אמריקאי בינוני ואידיוטי לסרט גרמני ("המטבח של מרתה") בינוני ואידיוטי לא פחות. הנה ביקורותיי.

=======

פרק הסיום של העונה הראשונה של "גיבורים" היה חתיכת דבר דבילי. יקבל נא הירו נקאמורה סדרה לעצמו.

הבוקר הגיעה ההודעה לעיתונות שמבשרת ש"ביקור התזמורת" הוזמן לפסטיבל טורונטו שיתקיים בספטמבר. הישג נאה אבל לא מאוד מפתיע. טורונטו מציג את המיטב של פסטיבלי אירופה ורק הגיוני שסרט שבלט באחד הפסטיבלים הגדולים ילוקט לטורונטו. אני צופה שלצידו יוצגו לפחות עוד שניים-שלושה סרטים ישראליים. יהיה מסקרן לראות באילו מסגרות.

אבל הבשורה היותר מעניינת בהודעה הזאת היא ש"ביקור התזמורת" יוקרן גם בפסטיבל טלורייד, שמתקיים בסוף שבוע אחד בסוף אוגוסט (סוף השבוע של לייבור דיי) על הר בקולורדו, בדיוק במקביל לפסטיבל ונציה. מה שמעניין בהודעה הזאת היא העובדה שהגימיק הגדול של פסטיבל טלורייד הוא שרשימת הסרטים המשתתפים בו נותרת סודית עד יום פתיחתו. כבר עכשיו, כמדי שנה, כל הכרטיסים לפסטיבל הזה כבר נמכרו מראש, מבלי שאיש מהקונים יודע מה יוקרן שם. אבל המוניטין של טום לאדי וביל פנס, האנשים מאחורי הפסטיבל, הם כאלה שהם בוחרים במו ידיהם, וטעמם נחשב מהמעולים. זה פסטיבל קטן מאוד, אבל הוא מאוד מאוד נחשב בקרב לא מעט בכירים בהוליווד, שמצד אחד מנסים לדחוף לשם סרטים שלהם, כדי לקבל הכרה איכותית, ומצד שני באים לראות אילו סרטים בחרו לאדי ואנשיו השנה.
ב-2005 הוקרנו שם "גן עדן עכשיו" ו"תחיה ותהייה". ב-2001 הוצג שם "חתונה מאוחרת". וב-2000, "כיפור".

========

מהלך יחצני מעניין מצד "מדוזות". עוד הודעה לעיתונות שהגיעה, אמש: "מדוזות" יופץ בארצות הברית במרץ 2008 על ידי חברת "צייטגייסט", החברה שהפיצה גם את "אי שם באפריקה" שזכה באוסקר לסרט הזר. אם אני צריך לפענח מסרים סמויים מקומוניקטים, הרי שהסאבטקסט הוא: "היי, גם אנחנו עדיין במירוץ". בגלל שכמו שאני מדווח כאן מסתמן שהקרב על פרס אופיר לא מתמקד סביב השאלה "איזה סרט טוב יותר" אלא סביב השאלה "לאיזה סרט יש סיכוי טוב יותר להתברג לחמישיה הסופית באוסקר האמריקאי". והנה באים אנשי "מדוזות" ומכריזים: גם לנו יש סיכוי, לא רק ל"ביקור התזמורת" יש חברת הפצה שסרט גרמני שלה זכה באוסקר. גם לנו.

========

הו, והנה תחושותיי מתחילות להתגשם: אני שומע עכשיו שגם "מדוזות" יהיה בטורונטו, ושיהיו שם לפחות עוד שני סרטים ישראליים נוספים.
ועוד תוספת: גם "מדוזות" יוצג בטלורייד.
=========

כבר נכתב ודווח בתחילת השבוע על גרסת האנימצייה ל"מעלה קרחות" של אפרים סידון. אבל הנה בונוס בלעדי ל"סינמסקופ". זהו הקליפ בן 2:30 שהכינו יוצרי הסרט כטיזר, או פיילוט, למטרות גיוס כספים (זהו אינו הטריילר לסרט). ההיפ-הופ של נמרוד רשף אולי נשמע קצת ילדותי, אבל הטיזר הזה של אולפני פיצ'י-פוי נראה חביב להפליא ומעורר סקרנות (ותודה לט.ל על הטיפ):

אם אתמול הייתי מודאג מתוכנית ההפצה של "ביקור התזמורת", היום שמעתי בשורה חיובית לגבי הסרט: משה אדרי וחברת יונייטד קינג יפיצו את הסרט. זאת אחרי שאחרי פסטיבל קאן התקיימו מגעים בין אדרי ומפיקי הסרט, ואז הם החליטו להפיץ אותו בעצמם. בעיני, כמי שרואה איך אדרי שינה את מפת הפצת הקולנוע הישראלי בשלוש השנים האחרונות (בהנחה שמתעלמים מ"מחילות"), זו היתה אז החלטה גרועה. כנראה שמישהו שם התעשת. נכון להיום מתוכנן "ביקור התזמורת" לעלות ב-6 בספטמבר (באותו יום בו אמור לעלות גם "מלך של קבצנים" של אורי פסטר).

=======

מייל שהגיע אליי הבוקר: "מחסן הסרטים של ג.ג. בקולנוע תל אביב פרוץ לכל. החברה, שהעתיקה את משכנה למקום אחר, נטשה את הסרטים במקום, כאשר הוא פתוח. מישהו שאני מכיר לקח לעצמו עותק של 'עשרת הדברות'. היום כששתיתי קפה בקיוסק העגול ממול, ראיתי בחור מוציא העתקים חדשים למראה של 'פעמיים בוסקילה' ואחרים".
אחרי הצהריים הגעתי לשם, מוכן ומזומן לאסוף איזה גליל פילם לעצמי. פינטזתי כבר על עותק אישי של "AI". אבל מישהו כבר איתר את הפירצה ונעל את המחסן. בעליו הגאה של "עשרת הדיברות" (של דה-מיל או קישלובסקי?) מתבקש לארגן הקרנה פיראטית בגינה ציבורית.

=========

אם שלשום התלהבנו כאן מהטריילר ל"Shoot ’em Up", מתוך צמא לסרט פעולה היפראקטיבי מלא אקשן, הרי שאפשר להוריד הילוך בציפיות ולכוון קרוב יותר: "זהות אבודה" ("The Bourne Ultimatum") הוא פשוט ההפתעה הגדולה של הקיץ הזה. סרט פעולה שהעיף אותי לתקרה. הוא טוב פי מאה מהסרט הקודם בסדרה. הוא יוצא בשבוע הבא, ואני בוודאות רץ אליו לצפות בו שוב. האדרנלין עדיין פועם בעורקיי.

========

כמה דברים שנהניתי לקרוא ביומיים האחרונים:

1.
אחרי שאיבדנו בשנה האחרונה את רוברט אלטמן, אינגמר ברגמן ומיכלאנג'לו אנטוניוני מי הם הבמאים המבוגרים ביותר שעדיין בחיים? ריי פרייד מספק את התשובה בפוסט שנראה כמו רשימת המטלות של מלאך המוות. הכי מבוגר: מנואל דה אוליברה בן ה-99. ואחריו: ז'ול דאסן, קון איצ'יקאווה, דינו ריזי, אריק רוהמר, כריס מארקר ובלייק אדוארד. והרשימה נמשכת.

2.
הבעיה עם רידלי סקוט היא שבגלל שהוא חתום על "בלייד ראנר" ועל "הנוסע השמיני" אני לא יכול להתעלם מראיונות איתו. גם אם בכל פעם שאני קורא שיחה איתו אני חוטף עליו עצבים. והנה הוא בשיחה קצרצרה עם ה"לוס אנג'לס טיימס" עונה על מה הוא עובד ברגע זה:

I'm finishing off the grading on the 25-year-old "Blade Runner" — we're digitally grading the prints for the release of the five-DVD box set. I'm doing my publicity for "American Gangster," which opens Nov. 2, and casting for a film I'm doing with Leonardo DiCaprio and Russell Crowe, which starts in a month. I'm in choppy water, and the waves are slapping against my mouth as I try to talk. Which makes you choke. You get used to it

ואז הוא עונה תשובה עמומה על הסרט "מונופול: המשחק" שהוא אמור לביים בעתיד. ניחא.

3.
ה"אובזרבר" הלונדוני הוציא לאור מוסף קולנוע ושלף מהארכיון שלו כתבת פרופיל מקסימה שכתב מרטין איימיס ב-1982 על סטיבן ספילברג לרגל צאת "אי.טי" (שהופק ב-1982 בתקציב של 10 מיליון דולר, לעומת ה-30 מיליון של "בלייד ראנר"). התחושה למקרא הכתבה הלא ארוכה היא שאיימיס התרגש מהסרט עד שורשי שיערו, ודי סבל מזה שהוא נכנע לרגשנות האוטופית שלו.

הנה קטע:

'Some people look on the ground when they walk,' he said later. 'Others look straight ahead. I always look upward to the sky. This means that when you walk into things, you don't cut your forehead, you cut your chin. I've had plenty of cuts on my chin.' Perhaps this explains the beard.

ועוד קטע:

'Throughout, ET was conceived by me as a love story – the love between a teenage-old and a 900-year-old alien. In a way I was terrified. I didn't think I was ready to make this movie; I had never taken my shirt off in public before.

4.
כתבה מצוינת על "קונטרול" של אנטון קורביין, לקראת הבכורה הבריטית של הסרט בפסטיבל הקולנוע באדינבורו. האם כבר ציינתי שזה סרט מעולה בעיניי?

קחו קטע:

"My recollection of Joy Division is black and white," says Corbijn. "They were an independent band, and the only papers that write about independent bands were printed in black and white. If you had a hit you would go to the colour magazines, but Joy Division never had a hit when Ian was alive. Looking back, I don't think I've ever seen a colour picture of Joy Division".

===========

ולסיום, טריילר חביב – לא מרהיב קולנועית, אבל די מעניין מבחינה עיתונאית ומוזיקלית – לסרט תיעודי שנמצא בעבודה על הלייבל המוזיקלי הירושלמי "פאקט". הבמאי הוא רן אייזנשטט, והסרט אמור להיות גמור לקראת ינואר 2008.

הפוסט הזה היה אמור לעלות בשבת. כמה בלאגנים טכניים הוא עשה לי.

ביום חמישי הרציתי בפני קבוצת מורים אמריקאיים שהגיעו לישראל כאורחי קרן פולברייט. אחרי שהראו להם את נופי הארץ ולימדו אותם מה שמלמדים מורים אמריקאיים שמגיעים להשתלמות בסמסטר קיץ בישראל, אני הובאתי כדי להציג בפניהם את הקולנוע הישראלי. איש מהם לא ראה סרט ישראלי לפני כן. אבל, סיפרתי להם, כך נראה הקולנוע הישראלי לשנת 2007: בינואר זכה סרט ישראלי בפרס התחרות הדרמטית הבינלאומית בפסטיבל סאנדאנס; בפברואר זכה סרט ישראלי בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין; באפריל זכה סרט ישראלי בפרס הראשי בפסטיבל טרייבקה; במאי הוצגו שלושה סרטים ישראליים בפסטיבל קאן, ושניים מהם זכו בפרסים. התדהמה וההתפעלות בעיניהם אמרה הכל, ההצגה המרוכזת הזאת פתאום הפתיעה גם אותי. וזה לא רק הפרסים, תחשבו על הסרטים בהם מדובר – "אדמה משוגעת", "בופור", "חופשת קיץ", "ביקור התזמורת" ו"מדוזות" – כולם סרטים שנעים מהראוי ועד המשובח.
ואז חזרתי אחורה בזמן, סיפרתי להם על הקולנוע הישראלי, והראיתי להם קטעים מהסרטים הבולטים שנעשו כאן. לשמחתי, הם התמוגגו מ"סאלח שבתי", כמה מהם אף ביקשו ממני לאיית את שם הסרט ורצו לדעת האם יש להשיגו לקנייה בדי.וי.די באמריקה. אבל מכל הקטעים שהראיתי להם, היה סרט אחד שלכד אותם במיוחד. מכל סרט הראיתי להם 2-3 דקות אבל סרט אחד הם לא נתנו לי להפסיק. הם רצו לצפות בו עוד ועוד. זה היה "חתונה מאוחרת".

=========

למחרת הייתי באירוע חברתי במסעדה תל אביבית. ניצתה שיחה עם שניים מהמסובים. חובבי קולנוע, בני שישים פלוס, בעלי מנוי לסינמטק, לא קשורים לתעשיית הקולנוע המקומית אך אוהבים את הסרטים הישראליים של השנים האחרונות. השבוע הם ראו בסינמטק את "ביקור התזמורת". הטיתי אוזן לשיחתם. לתדהמתי תגובתם היתה צוננת. הם חיבבו את תחילת הסרט, אהבו את הצילום והתבעוניות, אבל השתוממו מחלקו האחרון. עד אותו רגע התחושה שלי היתה ש"ביקור התזמורת" הוא sure-thing, סרט שיש לו פוטנציאל לחצות את רף 300 אלף הכרטיסים, סרט חמוד, מהנה, מתוק, משעשע ומרגש שכ-ו-ל-ם יאהבו אותו, סרט שאיש לא ימצא מילה רעה נגדו – הרי לא ביים אותו אבי נשר ואין בו משתמטים, ועד כה כל מי שראה אותו יצא מוקסם למדי – ופתאום דווקא שניים מהצופים שהיו צריכים להיות הכי בכיס של הסרט מגלגלים עיניים כלפיו. שאלתי את שאלתי הקבועה בשיחות כאלה: "האם תמליצו לחבריכם לראות את הסרט?", והתחושבה היתה הרמת גבות ושירבוב שפתיים לא החלטיים.
אבל דווקא סוף השיחה הדאיגה אותי עוד יותר. "כמה כוכבים נתת לסרט?", הם שאלו אותי. "עוד לא נתתי, אתן רק כשהסרט ייצא לבתי הקולנוע", עניתי. "אה", היתה תשובתם, "הוא עוד לא יצא?". ואלה אנשים שמנויים על שני עיתונים יומיים, שרואים טלוויזיה, שיוצאים, אנשים שחיים את התרבות העירונית. העובדה שהם הרגישו ש"ביקור התזמורת" כבר יצא וירד גרמה לי לתהות בפעם הראשונה: האם הסרט הזה בצרות? האם ההמתנה מפסטיבל קאן ועד ספטמבר תתברר כמהלך מוצלח, או שהוא יביא את הסרט למסכים במצב של חשיפת יתר. האם מה שחשבתי שאמור להיות הלהיט הקולנועי הגדול של השנה יסבול מסינדרום "אדמה משוגעת"? גם "אדמה משוגעת" זכה בוולג'ין, זכה באופיר, יצא בספטמבר בבתי קולנוע לב בהפצה עצמאית של מפיקיו, ואיכשהו איבד מומנטום חזק שהיה לו ולדעתי לא הגשים את מלוא הפוטנציאל הקופתי שהיה לו. אני חשבתי שלא להוציא את "ביקור התזמורת" בחודש מאי, מיד אחרי הרעש שהוא עשה בקאן, היתה טעות נוראית. אבל מפיקיו יצרו תחושה שהם יודעים מה הם עושים, ובסופו של דבר אני לא באמת מבין בעסקי הפצה, רק יושב בצד ומעביר ביקורת. אבל עכשיו אני מודאג. אולי זו תגובה מופרזת לשיחה סביב שולחן אוכל עם שני אנשים בלבד. אבל אורות אזהרה אדומים התחילו להבהב בראשי. מעניין אם זה רק אצלי.

==========

ומה אחד הסרטים שאיליי רות, הבמאי של "הוסטל II", הכי אוהב? "הבתולה האמריקאית האחרונה", הרימייק האמריקאי ל"אסקימו לימון" שביים בועז דוידזון על פי הסרט של עצמו. אתמול בבלוגו הוא קרא לקוראיו להגיע להקרנת הסרט:

Tonight at the New Beverly Cinema they're showing a double bill of two of my favorite all time films: LAST AMERICAN VIRGIN and FAST TIMES AT RIDGEMONT HIGH. L.A.V. is a criminally underrated movie, it's actually a scene for scene remake of the Israeli sex comedy "Lemon Popsicles," done by the same director, Boaz Davison. If I could ever make a sex comedy that brilliant I would simply walk into a coffin and bury myself because there would be no point in even trying to top it. There's a cast reunion tonight and I will be moderating a short Q&A after the film.
http://www.newbevcinema.com/
The New Beverly Cinema is the only revival house in Los Angeles, and about a week ago the owner Sherman Torgan suddenly died of a heart attack. His son Michael is keeping the theater going, but it's really the last great independent theater in Los Angeles, so come check it out if you've never gone. It's up to the fans to keep it alive, otherwise we'll be left in a world of multiplexes.