אם חשבתם שהחרמת מבקרי הקולנוע מהקרנות עיתונאים היא המצאה של א.ד מטלון הישראלית, מפיצת פוקס בישראל, ושל תיאטראות ישראל, רשת בתי הקולנוע המציגה את סרטי מטלון, ושל צמד יחצניהם הנועזים, שעבודתם הנוכחית היא למנוע כיסוי תקשורתי במקום לעודדו, עכשיו מתברר שאולפני פוקס כנראה עוקבים אחרי מה שקורה כאן ומבחינתם הניסוי הצליח: פוקס הכריזה מלחמה על מבקרי הקולנוע האמריקאים. אלא ששם, ראו ראו, המבקרים מתחילים להשיב אש. ופוקס יוצאת מזה ממש גרוע (אני מהמר שזה עניין של חודשים עד שסגן נשיא האולפן לענייני פרסום ושיווק יתעופף משם).
זה התחיל בהחרמת כמה מבקרי אינטרנט בשיקגו. ואז כל מבקרי שיקגו הכריזו סולידריות והחרימו בחזרה את כל סרטי פוקס. ואז ג'פרי וולס דיווח על החרם של מבקרי שיקגו, וזה גרם לאנשי פוקס להתקשר אליו ולבשר לו שהוא מוחרם מכל סרטי האולפן. בתגובות לשני האייטמים של וולס תמצאו דיווחים של עיתונאים ומבקרים משיקגו ומיאמי שמבשרים שהגבלות על הקרנות עיתונאים, מהסוג שהמבקרים בניו יורק ולוס אנג'לס לא מכירים, נמצאות בתוקף מצד פוקס כבר למעלה משנה. תל אביב היא מיאמי.
ועכשיו, במה שנראה כמו התקף פראנויה בקנה מידה גלובלי, פוקס חושפת את מנגנון הסינון הפסיכוטי שלה לעולם. הקרנת העיתונאים האמריקאית של "משפחת סימפסון" תתקיים במקביל להקרנה הישראלית: יום אחד לפני הבכורה בבתי הקולנוע. וזה ממשיך להידרדר: פוקס הודיעה השבוע שהיא פורשת מ"קומיק-קון", כנס הקומיקס, פנטזיה והאנימציה הענק בסן דייגו, בו מציגים כל האולפנים את הפקות הפנטזיה/מד"ב שלהם מול 123,000 חובבי קומיקס. אם בהתחלה היה נדמה שהם נלחמים במבקרים זוטרים, עליהם לא סמכו בשמירה על הסכמי אמברגו (קרי, שמירת הביקורת עד תאריך פרסום מוסכם), עכשיו נדמה שפוקס בונה סביב עצמה חומה גבוהה ומנתקת את עצמה מהיקום. מבקר קולנוע, שג'פרי וולס טוען שהוא מהבכירים במבקרים און-ליין, מצוטט אצלו שלא לייחוס ("אנחנו" זה מבקרי האינטרנט):

"Fox has declared war. We've been on the receiving end of this for a few years, and no one gave a shit because it was just us. Now that Fox is widening their attitude to everyone, people are now paying attention. Fox hates critics. Fox hates the press. Fox hates their audience. That is the truth."

מאחורי הקלעים של הראיון עם בונג ג'ון-הו
(אם היתה לי מחלקת שיווק הייתי מפרסם את הטקסט הזה בחסות אחד מתאגידי האלקטרוניקה הענקיים של קוריאה)

ראיונות טלפוניים יכולים להיות מוצלחים, אבל הם גם יכולים להיות מאכזבים. תלוי עם מי מדברים ולאיזה צורך. ראיון טלפוני לא יכול להיות באמת מעמיק, זו כמעט תמיד תהיה שיחה אינפורמטיבית שתתאים לראיונות היכרות עם יוצרים צעירים, שמספקים רקע על עצמם ועל הפרויקטים, או לאייטמים עיתונאיים כלליים קטנים עם אנשים מעט יותר מוכרים. אבל מי שרוצה להוציא ראיון שיתאים לכתבת מגזין עם יוצר או שחקן בעל שם, המדיום הטלפוני הוא די מזעזע, אלה ראיונות שנעשים בדעה מוסחת, זה הסרט-הנע היחצני הכי פחות פרסונלי.
בשלושת השבועות האחרונים ראיינתי בטלפון את ראיין פלק (הבמאי של "חצי נלסון") ואת גוראן דוקיץ' (הבמאי של "חותכי ורידים, סיפור אהבה"), שניהם יוצרים צעירים שערכתי איתם ראיונות קטנים, לא נורא מתוחכמים, בעיקר מסקרנות לשמוע מה התוכניות העתידיות שלהם, אחרי שסרטיהם כבר זכו להצלחה נאה – לפחות ביקורתית – בפסטיבלים. כשהוצע לי לראיין את בונג ג'ון-הו בטלפון טיפה נרתעתי. מצד אחד, כל עוד אתה כותב לעיתון ולא לבלוג, לך תמכור אותו לעורכים שלך. במאי קוריאני? כן, נו. הוא קוריאני, אבל תחשבו שזה ראיון עם דיוויד פינצ'ר או מ. נייט שמאלאן, הוא בסדר הגודל הזה. כן, אבל הוא קוריאני. נכון, אבל בונג הוא כבר סוג של סופרסטאר ברוב העולם והוא כבר הותיר חותם קולנועי משמעותי שבשיחה מעמיקה יותר, פנים אל פנים, אפשר היה קצת לחטט בתוכו. טוב, נמצאת אכסניה. עכשיו לעבודה. שיחה טלפונית עם בונג ג'ון-הו? למה הסכמתי? זה יהיה מפח נפש, קודם כל שלי כעיתונאי, שנית שלי כמבקר שסקרן לשמוע במאים מנתחים את סרטיהם ודנים במשמעויות שלהם. יהיה קשה להיכנס לסוגיות של משמעות, סגנון, שפה בשיחה כזאת.
ואז התחיל הבלאגן הטכני. בונג רוצה שתהיה מתורגמנית על הקו. "אבל קראתי ראיונות איתו", מחיתי, "הוא יודע אנגלית". ככה הוא רוצה. מתורגמנים בראיון טלפוני זה עוד יותר גרוע. השיחה עוברת עוד פילטר שמצמצם את האנושיות. לכו דעו מה המתורגמן השמיט בתשובה, או עיוות בשאלה.
בשעה היעודה נתבקשתי להתקשר למשרד ההפצה הקוריאני של הסרט, להעלות על הקו את סוכנת המכירות שתתפקד כמתורגמנית ואז לעשות שיחת ועידה ולהעלות את בונג על הקו. ואז אני מגלה – אוי לחלטורה – ששירות שיחת ועידה לא עובד אצלי. וחוץ מזה, מיסטר בונג, שהיה אמור להיות זמין לראיון עכשיו, עדיין לא התפנה. הוא מסתובב איפשהו ברחבי סיאול.
בזמן שמנסים לאתר אותו, אני מדבר עם אינה, אשת ההפצה הקוריאנית. מסביר לה את המצב עם שיחת הוועידה. "צר לי, מיסטר בונג דורש נוכחות של מתורגמן בראיון". אפשר לדחות את הראיון? "לא, הוא טס היום ליפן לחודשיים. זו הזדמנות אחרונה. מעדיף לעשות ראיון באי-מייל?". ראיון באי-מייל זה עוד יותר גרוע ונחות מראיון טלפוני. אי אפשר לעשות פולו-אפ לשאלות, וגם אי אפשר לדעת מי באמת עונה לך על השאלות.
בונג נמצא. הוא ברחוב, בדרך לפגישה. השעון מתקתק. הוא מצטער על האיחור, אבל מזכיר שבעוד חצי שעה הוא כבר אמור להיות בעיצומו של משהו אחר. עכשיו כל רגע של התקשקשות טכנולוגית בא על חשבון השיחה. ועדיין אין מתורגמנית על הקו.
אני מוצא פתרון: אני מתקשר לאינה מטלפון אחד (בזק) ושם על ספיקר; מתקשר לבונג בטלפון אחר (סלולרי) ושם על ספיקר (אני מדגיש את זה כי עורכיי ב"פנאי פלוס" יצטרכו להתמודד בסוף החודש עם שני חשבונות טלפונות לקוריאה). הרמקולים צמודים זה לזה. שניהם שומעים אותי היטב. אני שומע את שניהם מצוין. אבל הם לא שומעים האחד את השניה.
הם מנסים לתקשר, צועקים זה לזה בקוריאנית, מנסים לחדור את פילטר הקונדנסר של מסנן הרעשים במיקרופון הסלולרי. לשווא. "בוא ננסה לעשות את זה באנגלית", אני מציע. אינה נזעקת מהפניה הישירה שלי אליו, "בבקשה אל תעשי לי את זה, הוא לא יסכים". בונג אומר משהו ברצף. אינה שומעת משהו, אבל הוא לא אותה. "אוקיי", הוא עונה באנגלית, "בוא נעשה כמה שאלות באנגלית". אני נאנח לרווחה, ניצלתי. מתחילים לדבר. על "המארח" סרטו האחרון, על "זכרונות של רצח", סרטו הקודם והמופתי, וקצת על "טוקיו", סרט האנתולוגיה שהוא מצלם ממש עכשיו ביפן, סרט שיכיל שלושה סיפורים קצרים, בבימוים של מישל גונדרי, לאוס קאראקס ובונג.
ואז הוא נתקע. משהו עם אחת התשובות באנגלית לא מסתדר לו. הוא זקוק לעזרה תרגומית. עוד רגע של מבוכה. זהו, הלך הראיון? "רק רגע", מבקש בונג. רחשי התלחשויות ברקע. "עוד רגע", הוא מבקש. ועוד דיבורים ברקע.
"אוקיי", אינה אומרת לי. "מיסטר בונג התקשר אלי עכשיו לנייד שלי מטלפון נוסף. כשהוא ירצה שאני אתרגם הוא יידבר אלי ואני אתרגם לך".
וזה הרגע בו ניסיתי לצפות בכל הסצינה הזאת ממרומו של לוויין תקשורת. שלושה אנשים, אחד בתל אביב ושניים בקצוות סיאול, עומדים עם שש שפופרות, אחת בכל אוזן, מהאחת בוקעת קוריאנית שוטפת, מהשניה אנגלית. אני שואל אותו משפופרת אחת, הוא שומע אותי בשפופרת השניה הצמודה לאוזנו, ועונה בקוריאנית לתוך שפופרת שלישית, היא שומעת אותו בשפופרת הרביעית, ועונה באנגלית לשפופרת החמישית, שמובילה אל השפופרת השישית שצמודה לאוזני.
וכך, כשמופע האקרובטיקה הסלולרי הזה מתרחש בשידור חי, אני מנסה גם לשאול כמה שאלות, שאולי עוד יהיה אפשר להוציא משהו מהשיחה.
"המארח", סרט אימה מעולה שנעשה בשנה שעברה, שהוא גם דרמה משפחתית וגם סאטירה פוליטית, וגם הלהיט הגדול ביותר בתולדת קוריאה ישודר מחר (שבת) בהוט פריים. ככה נראה הראיון הסופי.

הפוסט הזה היה אמור להעלות כבר ביום שני, אבל שלל אירועי הוט ותנודות מבקרי הקולנוע דחו אותו. אז למי ששכח: היה פסטיבל קולנוע בירושלים, הוא ננעל בשבת. הנה כמה משפטים ופסקאות לסיכומו.

1. לחבר השופטים בתחרות העלילתית לוהקו השנה מפיקה, מנהלת פסטיבל, עיתונאי קולנוע לשעבר, חוקר ספרות ובמאי תיעודי. בפסטיבל ונציה הקרוב מתגאים שחבר השופטים שלהם יהיה מורכב כולו מבמאים ובמאיות: נשיא חבר השופטים יהיה ז'אנג יימו ולצידו יישבו ג'יין קמפיון, פול ורהובן, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, קתרין ברייאה, עמנואלה קריאליזי ופרזן אוזפטק. לא שאני חושב שחבר שופטים אחר היה בוחר בירושלים זוכים אחרים – הסרטים די דיברו בעד עצמם, בין אם צפה בהם קהל של עמיתים או פלבאים – אבל קשה להתחמק מהעובדה שככל שהמוניטין של השופטים גדול יותר, כך גדל גם המוניטין של הפרס.
ובכל מקרה, זו היתה שנה איומה להיות בה שופט בוולג'ין. עם סרט כמו "ביקור התזמורת" בתחרות השופטים היו במצב בעייתי. אם הם נותנים את הפרס לסרט הרי שהם יידמו לחותמת גומי שממילא מהללת את הפייבוריט, ואם הם לא היו נותנים לו את הפרס היתה קמה מחאה איומה שכן זה לא יתכן שאחד הסרטים הכי אהודים ומעוטרים כרגע בעולם לא יזכה להכרה במולדתו. למזלם של השופטים "ביקור התזמורת" היה באופן ברור ומובהק הטוב מבין השבעה, כך שהאמירה האישית שלהם נשמרה לפרס השני, הציון לשבח מטעם חבר השופטים שהוענק ל"וסרמיל". אני חשבתי של"תהלים" מגיע יותר, אבל שניהם סרטים דומים באופיים הקולנועי – שאלות האמונה והדת ב"תהלים" אולי הרתיעו את השופטים בשעה שהעיסוק החילוני בסוגיות של חברה, קליטה וגזענות ב"וסרמיל" נראו נוחות יותר לעיכול. "וסרמיל", כמו "תהלים", הוא פרויקט קולנועי שאינו לטעמי האישי, אך אני יכול להעריך את נסיונותיו, גם אם להצטער על המקומות בהם הוא כושל ולא מצליח לסחוף את הצופים ולטלטל אותם באמת. אני, אגב, חשבתי ש"החוב" טוב משניהם.

2. בשנים קודמות ההודעה לעיתונות המסכמת את הפסטיבל מכילה מידע על הזוכים בפרסים ומוסיפה כמה משפטי גאווה על כמות הכרטיסים שנמכרו השנה, והעלייה במכירה לעומת שנים קודמות. השנה המשפט הזה לא הופיע בהודעת הסיכום. פניתי ליחצני הפסטיבל – אלה שבעבודתם עם לקוחות אחרים חושבים שהחרמת מבקרים מהקרנות מוקדמות היא טקטיקה יחצנית מוצלחת – וביקשתי את הנתון הזה. קיבלתי תשובה "הנושא בבדיקה", ומאז דממה. המסקנה המתבקשת, עד שיגיע מידע רשמי שיסתור את זה: היתה נפילה השנה במכירות הכרטיסים לפסטיבל. מסקנה שנראית הגיונית למראה האולמות הלא-מלאים בסופי השבוע. בשנים קודמות סופי השבוע היו מפוצצים, מלאים עד אפס מקום, כל סרט היה להיט. השנה פחות (אם כי, היו בהחלט סרטים שהיו סולד-אאוט, אבל נדמה לי שפחות מבעבר). וכמו שכתבתי בתחילת הפסטיבל, זה היה גם פסטיבל מבורדק יחסית, חיפאי שכזה, ושיבוצי הסרטים, שהיו כה מוקפדים בשנים קודמות, נראו השנה נטולי תשומת לב. בהחלט יכול להיות שתנאי השדה בהם הופק הפסטיבל השנה – על ארגזים, ממשרדים זמניים בבנייני האומה, תוך לחץ תמידי סביב השאלה האם יהיה בניין הסינמטק מוכן בזמן לפתיחה – גרמו להסחות ובלבולים ולתחושה שעצם קיום הפסטיבל הוא הישגו האמיתי, ומנעו מאנשי התוכנייה להשקיע את הריכוז הרגיל שלהם בשיבוץ מדוקדק.

3. אני מסרב להתגעגע ל"קקאו", בית הקפה של הסינמטק שהלך והידרדר מאז נפתח כביסטרו המצוין של אייל שני ואוקיינוס, ועד שהפך למלכודת אימים של מורעבי הפסטיבל שהיו נלכדים בו דקות ארוכות עד קבלת שירות, במחירים שערורייתיים ובאוכל שבימי הפסטיבל היה מגיע במגוון טעמים לא מוצלחים. "לבן", המסעדה החלבית שנפתחה במקום, הגישה לי ריזוטו פטריות מוצלח. אבל השירות בשעות הפסטיבל עדיין רעוע. אבל יש דבר אחד בו "לבן" נופל מ"קקאו": בימי הפסטיבל הפעיל בית הקפה הקודם דוכן כריכים ליד הכניסה לאולם הגדול. כריך הרוסטביף המעולה שלהם היה מחזיק אותי יום שלם. הקפה הקר שלהם היה מהטובים שהוכנו בארץ. לעומת זאת, דוכן הכריכים החדש מגיש מאפים שמגיעים ארוזים בקופסאות ממאפיה חיצונית, וכריכים לא מוצלחים שנעלמים במהירות בבוקר ואז לא נראים שוב. הקפה הקר הפך לברד לא טעים. הסינמטק הפך למקום בו קרקורי הבטן המורעבת של אורחי הפסטיבל מטביעים את צלילי הסרטים.

4. באולם בבית מורשת בגין יש מקרן וידיאו מעולה. לא היי דפינישן אמנם, אבל הטופ-אוף-דה-ליין של הלואו-דפינישן. מקרן הברקו מושאל לתקופת הפסטיבל ומוחזר ליבואן בסופו. אל תחפשו אותו שם ביום יום. אבל מצד שני, מומלץ בפסטיבלים הבאים לזכור להתרחק מהקרנות הפילם בבית מורשת בגין. הקרנת הפילם מצומצמת לחלק קטן מהמסך, הקטן ממילא. פריים פצפון בחלק העליון של המסך.

5. ובכלל, בתור פסטיבל הסרטים הבכיר של ישראל, די נמאס שתנאי ההקרנה של פסטיבל ירושלים מזכירים את אלה של עיירת שדה בבנגלדש ב-1974. זה אידיוטי, ולמעשה גם מעליב, שגם בקולנוע סמדר וגם באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים עדיין עושים "הפסקה להחלפת גלגל" באמצע הסרט. מה זה אוטו עם פנצ'ר שצריך להחליף לו גלגל? ג'יזז קרייסט, 2007!

6. אני עומד בתור לשלם עשרות שקלים על פירורי קרואסון מהבוקר וניגשת אלי ליה ון-ליר. "עוד פעם אתה מפטר אותי?", היא כועסת. באמצע הפסטיבל שוב התחילו להסתובב השמועות על כך שון ליר תסיים את כהונתה בראשות הפסטיבל. דיווחתי על השמועות האלה, וצירפתי את הכחשת אנשי הסינמטק. כל מי שאני מדבר איתו יודע מאיפה מגיעות השמועות ומה מטרתן. "את הרי יודעת למה יש את השמועות האלה ומי מפיץ אותן, לא?", אני שואל את ון ליר. "לא!", היא עונה בפסקנות, "אני אשאר כאן עד מתי שאני ארצה". ואחרי שנה וחצי של שמועות על כך שיש אנשים מאוד מאוד קרובים אליה שמנסים להזיז אותה הצידה, אני כבר מאמין לה.
יש, מתברר, שני סוגים של שמועות. אלה שמסגירים סוד פנימי שממילא יתפרסם תוך זמן קצוב, והשמועה היא רק הדלפה שהתזמון שלה לא נקבע על ידי יצרן הכותרת. ויש שמועה שעצם קיומה היא הכותרת, ומציגה עדות למאבקי כוח פנימיים, או אי שקט מבעבע. מה שקורה עכשיו בעולם הפקידות של הקולנוע הישראלי הוא כזה: עצם מבול השמועות הוא הניוז. הניוז הוא שיש רצון עצום לתחלופה במשרות הבכירות, והמון דיבורים על כך מאחורי הקלעים, אבל משהו תקוע. כלום לא זז. וכשהגלגלים תקועים, השמועות רצות. אם כלום לא קורה, אז לפחות זורקים ספקולציות. פסטיבל ירושלים 2007 היה עבורי פסטיבל השמועות הגדול. כמות המידע "אוף-אוף-אוף דה רקורד" שהגיע אלי מדי יום – ואנחנו מדברים על שיחות עם האנשים הכי בכירים בתעשייה – היתה עצומה. וכולם, כשניסיתי לאשש אותם, הוכחשו מיד.
שמועה 1: "ליה עוזבת את הפסטיבל, כתרי שחורי מחליף אותה. זה סגור, זה סופי, זה יקרה בספטמבר". את תשובת ון ליר כבר שמעתם, מה גם שאותה שמועה בדיוק הסתובבה באותו פסטיבל בדיוק לפני שנה. בסוף יהיה ספטמבר אחד בו היא תהיה נכונה, אבל רק כי כמה ספטמברים כבר עוד נותרו לנו בחיים הקצרים האלה.
שמועה 2: "יש מתיחות גדולה, כמעט נתק, בין קרן ירושלים ובין סינמטק ירושלים". ניסיתי להשיג תגובה מדוברי קרן ירושלים לכך, אך הם לא חזרו אלי. המממ…
שמועה 3: "כתרי עוזב את הקרן בכל מקרה, יש כבר שני מפיקים שסומנו כיורשים פוטנציאליים". שחורי מכחיש בתוקף, וכבר נמאס לו מהשמועות שהוא במרכזן ושדי מציקות לו. הוא מצהיר שהוא לא הולך לשום מקום, לפחות עד שלא יפתרו תסבוכות פסטיבל ירושלים, שהולידו את וולקנו השמועות האלה בפסטיבל קאן לפני שנה וחצי. הוא לא הודיע על פרישתו, לא אמר להנהלת הקרן שצריך לחפש מחליף וכל מי שמציג את עצמו כמועמד להחלפה עושה את זה מטעם עצמו למטרות קידום עצמי.
שמועה 4: "מפיק X: הציעו לי לנהל את קרן הקולנוע". שמעתי את זה מיותר ממפיק אחד או מפיקה אחת. מי שסיפר לי את זה, סיפר לי גם שהוא השיב בשלילה להצעה.
שמועה 5: "אבינעם חרפק עוזב את פסטיבל ירושלים ועובר לתל אביב". כמעט נכון: חרפק עוזב את העיר ירושלים ועובר עם משפחתו לגור ברמת גן. הסיבות לכך, הוא אומר, אישיות ומשפחתיות לחלוטין. הוא מבהיר שהוא ממשיך את עבודתו בסינמטק ובפסטיבל כרגיל, רק עם נסיעות הלוך ושוב מגוש דן לירושלים.

7. והיו גם סרטים. על "קונטרול" של אנטון קורביין, הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה בפסטיבל, אכתוב בהרחבה ממש בקרוב ויותר מפעם אחת (חפשו התחלה של זה כבר בסוף השבוע הזה כאן).
עוד הישג קולנועי שהסעיר אותי היה "טקסידרמיה" של גיאורגי פולפי ההונגרי. סרט די בלתי נשכח. מאתגר את מנגנוני ההקאה, אבל סרט עם חוצפה, תעוזה, כשרון וחוש הומור חולניים ומחליאים. מצד אחד אני מחפש את הסרטים שמעיזים, שחוצים את הקווים, שמנפצים טאבואים חברתיים של יצוג, אבל לפעמים זה גם פוגע בסרט, או הופך אותו בלתי ניתן לצפייה, או שהפרובוקציות שלו סתם ילדותיות. "יבוא/יצוא" של אולריך זיידל חצה קווים אדומים שבאופן אישי לא יכולתי להתמודד איתם (הסצינה התיעודית בתחילת הסרט בה מנסות אחיות נטולות חמלה להחדיר עירוי לזרוע של תינוק בן חודשים ספורים היתה לי קשה מנשוא לצפייה או לבחינה חיצונית בעיניים קולנועיות, פשוט כי שימוש בילדים ובתי חולים בסרט עלילתי לוחץ לי על כפתורים אישיים שאני לא רוצה שיילחצו). "טקסידרמיה", היה, סוג של יצירת מופת, למי שהצליח לשרוד אותה עד הסוף (וקשה שלא להסב מבט מהמסך מדי פעם, כשההפרזות שם יוצאות משליטה). ב"טקסידרמיה" כל הפרשה גופנית אפשרית זכתה ליצוג, כל התנהגות אנושית בהמית נחגגה, סקס בוטה, אלימות מוקצנת, אבל הכל מוצג בסטריליות מצולמת לעילא ומוארת למופת של מוצגים במוזיאון למדע וטבע. להבדיל מ"יבוא/יצוא" האוסטרי בו כל הגועל נפש – הפרשות, מוות, כיעור – הן תיעוד של רגעים אמיתיים, משפילים ומביכים, האדם נחגג בשיא בהמיותו, ב"טקסידרמיה" יש גם מעין האדרה של הכיעור האנושי, הפיכתו לאסתטי, אבל יש גם מגננה קולנועית פורמליסטית, שיוצרת חיץ תודעתי בין הסרט ובין הצופה. זה לא אמיתי, אנחנו מרגיעים את עצמנו (להבדיל מהצחנה הכה אמיתית של "יבוא/יצוא"), זה סרט גדוש אפקטים, מסוגנן, מלאכותי, אבל שמנסה לגרום לנו להאמין שכשבן אדם מסיר לעצמו את מעיו בטקס חניטה עצמית זה קורה באמת מול עינינו. זה כמו מיצג הקזת דם של אורי קצנשטיין, כמו עבודות הדם וזרע של אנדרס סראנו, או תהליך ההכנה למיצגי הפגרים המשומרים של דמיאן הירסט.

יום די פרוע של כותרות קולנוע מקומיות. אחרי שהיה לנו את נחמן אינגבר ואת אורי קליין בבוקר, הנה עוד מבקרי קולנוע בכותרות היום.

1.
דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג" (ובנוסף לכל, כמי שמדווח על כל זה, עליי להוסיף שהיא חברה שעובדת עם חבריי), תפסיק לכתוב את ביקורות הקולנוע בעיתון בעוד שבועיים. בבלוגה "ולווט אנדרגראונד" כתבה דבורית לפני דקות ספורות: "אחרי 14 שנים במעריב, מהן שמונה שנים (פחות חודשיים) ברייטינג, נפרדות דרכינו". הבשורות הטובות: הבלוג "ולווט אנדרגראונד" ממשיך כרגיל.

2.
ומי יחליף את דבורית ב"רייטינג"? דה-וואן-אנד-אונלי, מועמד מגיבי "סינמסקופ" לפוליצרוסקופ מסוף השבוע האחרון, קבלו אותו, הישר מוויינט, אהרון קשלס. קשלס, שהביקורת שלו על "הרובוטריקים" היא הטקסט האחרון שלו בוויינט, התפטר מהכתיבה באתר לפני שבוע, אחרי שמכסת ביקורותיו, כמו גם הבלוג שלו עם אורי שחורי, הלכה והצטמצמה. בהתחשב בכל זה, קשה לטיפוס אייטיזי שכמוני שלא לקרוא את שורה הסיום של קשלס בביקורת על "רובוטריקים", כמכתב שיחרור: "יי פי קיי יי מאדר פאקר!". קשלס, תגובה? "יש לי רק מילים טובות לאנשי וויינט, ובעיקר לרענן שקד שגילה אותי ולשחר מגן שגידל אותי בחמש השנים האחרונות".

3.
עדיין צפוף בבתי הקולנוע בארץ. השבוע התחרות היתה בין "רובוטריקים", "רטטוי", "שרק השלישי" ו"מת לחיות 4.0". מי אתם חושבים שניצח. שימו הימורים. ובינתיים, אזכיר שמיום חמישי ייכנס לכל העסק הזה גם "הארי פוטר ומסדר עוף החול", כך שהצפיפות תהיה גדולה יותר. לא אתפלא אם מנהלי רשתות הקולנוע לא דופקים את הראש בקיר שהמגה-פלקסים המתוכננים עוד לא מוכנים להשקה במה שמסתמן כקיץ די נאה בקופות גם בארץ.
אוקיי, מספיק עם ההימורים. הנה התוצאות: המנצח השבוע הוא "רטטוי", שעקף את "שרק השלישי" ומכר כבר 104,000 כרטיסים בעשרה ימים (וכמעט 40,000 בסוף השבוע האחרון). במקום השני, "שרק השלישי" שבשלושה שבועות מכר כמעט 220,000 כרטיסים (מתוכם כ-38,000 בסוף השבוע האחרון). במקום השלישי, אויה: "הרובוטריקים", שמכר כמות מרשימה מאוד של כרטיסים בסוף שבוע אחד – כמעט 35,000 – אבל לא הצליח לייצר בארץ את הטירוף שעשה באמריקה (ואולי אין ברירה אלא להתחיל לדובב כאן גם סרטי פעולה). ובמקום הרביעי: "מת לחיות 4.0" (שאין לי נתונים מעודכנים לגביו כרגע).
ומה הכי מצחיק? שהמפיצים בארץ עדיין לא משחררים את נתוני שוברי הקופות המקומיים. למה? מכל סיבה פולנית אפשרית, ומחשש שמישהו במס הכנסה יעקוב אחר ההכנסות שלהם. אנשים משונים מאוד, מפיצים. איפה מגדלים אותם?

4.
גם מבקרי קולנוע הם טיפוסים די תמוהים. זה אני יודע מעדות אינטימית. במודעה לסרט הישראלי החדש "נודל", שעולה בעוד שבוע וחצי (הערב הפרמיירה) מופיע ציטוט של ביקורת של אלברט גבאי על הסרט בו הוא נותן לו חמישה כוכבים ומצוטט כאומר "אחד הסרטים הישראלים היפים ביותר. לא להחמיץ, תתרגשו עד דמעות". על החתום: אלברט גבאי, ערוץ 1. אלא שאלברט גבאי עוד לא ביקר את הסרט בשום מקום (למעט התייחסות קצרה בראיון עם אורי לוי מלפני שבועיים על הקולנוע הישראלי). אז מאיפה הגיע ציטוט של ביקורת בת חמישה כוכבים שעדיין לא פורסמה? כי אלברט גבאי העביר את הציטוט ישירות למשרד הפרסום של הסרט.
זה דבר איום בעיני. הרי סדר הדברים בעיתונות הוא כזה: העיתונאי מתבטא, יש לו עורך שמבקר אותו, מפעיל שיקול דעת, ואז הדברים מתפרסמים. מכאן, יש יחצנים ופרסומאים שקוצרים ציטוטים למודעות, ויש עיתונאים כמו גבאי שנורא אוהבים לראות את שמם על מודעות (נשבע לכם שהטקסט של גבאי מופיע באות גדולה יותר משמה של במאית הסרט, איילת מנחמי). אם גבאי מעביר את הטקסטים שלו ישירות לפרסומאים, הרי שבפועל עולה הרושם שהוא עובד עבורם, ולא עבור המערכת שמשלמת את משכורתו ומביעה את אמונה בו. מבחינה אתית זה פסול בעיני, אבל גבאי – כמו גם שרי רז – מספסרים כבר תקופה ארוכה בציטוטיהם, עוד לפני שהם מגיעים לכדי שידור. למה? אולי כי את מודעות הפרסום רואים יותר אנשים מאשר את תוכניותיהם הזניחות? וכך, הם עושים נזק איום לכל מקצוע הביקורת והעיתונות, כי עולה התהייה מי העורך שלהם? היחצנים או הבוסים שלהם? אצל מי הם עובדים? ואגב, ביני ובין יוצרי הסרט אוסיף: לא יודע אם ביקורת אוהדת של אלברט גבאי היא מה שיעזור לכם למכור את הסרט. בקיצור, בזיון גדול.

עודכן. 13:30

הכותרת של "וואלה! ברנז'ה" הבוקר: נחמן אינגבר יהיה מבקר הקולנוע של "ישראל היום", החינמון של אדלסון. וזה מגיע עם דאבל-פאנץ': איקי שובל יהיה הבוס שלו, כעורך התרבות של העיתון. פששש… בית מיקרודף הולך לחגוג כאילו זו 1989. שובל הוא אכן מאושיות התרבות הוותיקות של "מעריב", משם הגיע גם עמוס רגב, עורך "ישראל היום". אבל עורך?! שובל היה במשך שנים אחראי על תחום הפירסום בסקציות התרבות של "מעריב". סוגר דילים, מארגן שת"פים, מקצה עמודי פרסום ומערכת. אבל עורך?!
עדכון: עורך? לא. הפרסום ב"וואלה" היה שגוי. איקי שובל יעשה את מה שהוא יודע לעשות היטב: יהיה אחראי המודעות בתחום התרבות. עורכת התרבות היא אילנית אייל.
אבל הבשורה על אינגבר מרתקת אף יותר. לפני כשלוש שנים פרש אינגבר מתחום הביקורות והתמסר לעבודתו כמנהלה האמנותי של קרן יהושע רבינוביץ'. תחת הנהגתו הופקו בקרן הזאת כמה מההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי בעת האחרונה: "אור", "עטאש", "אביבה אהובתי" ו"בופור". אינגבר היה יועץ אמנותי לקרן עוד קודם, אך אז היה זה בהתנדבות, לפני שעובה תקציב הקרן והיא הפכה שקולה בגודלה לקרן הקולנוע הישראלי המתחרה. וכך, אחרי שעזב את משרת הכתיבה האחרונה שלו, ב"טיים אאוט", אינגבר הפך כמעט בין לילה ממבקר קולנוע מטיל אימה – בשנות השמונים ותחילת התשעים ב"עיתון תל אביב" הוא כתב כמה מהביקורות האגרסיביות ביותר שנקראו בעברית – לפרטנר יצירתי שזכה לתמיכה מקיר לקיר ולאהדה של המון קולנוענים ששיבחו את יכולתו לקרוא תסריטים, להמר על השונה וללוות פרויקט עם הערות נבונות. באחרונה איים אינגבר בהתפטרות מהקרן, כשההנהלה הציבורית שלה ביטלה את תמיכתה בסרט "Jaffa" של איל סיון, למרות שאינגבר והלקטורים ראו בסרט פרויקט ראוי לתמיכה ומחו נגד פסילה על רקע צנזורה פוליטית. אינגבר לבסוף חזר בו מהתפטרותו.
נחמן, משרת המבקר היא במקום הג'וב בקרן רבינוביץ' או בנוסף?
"בנוסף. אני ממשיך להקדיש לקרן רבינוביץ' את מיטב שעותיי. וכמו שההוראה באוניברסיטה לא באה על חשבון העבודה בקרן או השנים הקודמות בהן כתבתי ביקורות במקביל לתפקידיי בקרן כך גם עתה האחד לא יבוא על חשבון השני".
ומה לגבי כתיבה על קולנוע ישראלי?
"הבהרתי לעורכיי במפורש שאני לא כותב על קולנוע ישראלי. גם מבחינת הקרן אין להם שום בעיה עם עבודתי כמבקר, כל עוד אני לא מתקרב לסרטים ישראליים".

אילנית אייל, עורכת התרבות של "ישראל היום", מי יכתוב לכם על סרטים ישראליים.
"שאלה טובה, אין לי מושג. רוצה להציע מועמדות?"
חס וחלילה, אני מתקשר לבקש תגובה לאייטם לא לחפש עבודה. וחוץ מזה ב"פנאי פלוס" משלמים מצוין. אז איך זה יכול להיות שבעיתון "ישראל היום" לא יהיו ביקורות על סרטים ישראליים?
"יהיו יהיו. אני במגעים עם כמה אנשים, פשוט עוד לא נסגר שום דבר".
אז לא תהיה לכם ביקורת על "נודל" שיוצא בשבוע הבא?
"אני עוד לא בטוחה שהעיתון בכלל ייצא בשבוע הבא".

אני חייב להגיד שאורי קליין יצא ג'נטלמן. אין לי מושג אם הוא היה עד או ער לדיון העז סביב ביקורותיו כאן (וכאן וכאן), אבל למקרא הטקסט שלו הבוקר בו הוא מסכם את התחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים, עולה התחושה שלפחות הדיה הגיעו לאוזניו. וכך, בטקסט מנוסח היטב, מודע לעצמו, והמתייחס למחלוקות סביב הסרטים והגישות השונות לבקר אותם, הוא מרחיב את עמדתו, ומסביר לעומק מה כה הפריע לו ב"החוב" וב"זרים". כמו ויכוח אידאולוגי בין התומכים בנסיגה מהשטחים הכבושים ובין אלה המעדיפים את העמקת ההתנחלויות והנצחת השלטון הישראלי בהם (אם כי אין לי מושג מי הוא מי בדימוי הזה), הרי אין לצפות שיבוא אחד ויכריז: וואלה, פתאום קלטתי שצריך לסגת ושכל תפיסת עולמי היתה שגויה והרסנית. אלא הוא פשוט מוצא ניסוח אחר להדגשת עמדותיו. וזה מה שקליין עושה הבוקר, והוא עושה היטב. פסקה לדוגמה:

הקולנוע הישראלי כיום הוא מהות יצירתית ואמנותית עשירה, מרתקת וסואנת, הפועמת ביעילות מרשימה במרכזה של ההוויה הישראלית התרבותית. הקוראים את המשפטים האלה עשויים לתמוה כיצד אני יכול לטעון את הדברים האלה אם גם ביקרתי קשות רבים מהסרטים הישראליים שהופקו בשנים האחרונות; אך זו יכולה לשמש הוכחה לדברי דווקא. חיוניותה של תעשיית קולנוע נמדדת גם בתגובות העזות שהיא מעוררת, בעד ונגד; האדישות היא האויבת הגדולה של האמנות, כל אמנות, ולא זכורה לי עוד תקופה שבה כמעט כל סרט ישראלי שיוצא לאקרנים מעורר תהודה כלשהי.

פסקה קודם עונה קליין לקביעתו של דיטר קוסליק, מנהל פסטיבל ברלין, שאמר בראיון ב"גלריה" שהקולנוע הישראלי נמצא כעת בפריחה. "אינני בא להתווכח עם קביעתו של קוסליק; להיפך אפילו. אם יש לי הסתייגות מהדברים שצוטטו לעיל, הרי זה אך ורק מצמד המלים 'בתקופה האחרונה'. משהו טוב קורה בקולנוע הישראלי זה זמן רב הרבה יותר; עוד לפני שהחלו להפיק בישראל כל שנה מספר סרטים מכובד ביותר, והקהל חזר לצפות בהם אחרי שנים ארוכות של נתק".
וזו מחלוקת ראשונה ומרכזית בין תפיסתי ובין תפיסתו של קליין. אני רואה בבכורת "ההסדר"/"חתונה מאוחרת" פתיחה של עידן חדש בקולנוע הישראלי, שהוא שונה לחלוטין ממה שקרה בו קודם. והעדות: הקהל והפסטיבלים התחילו להגיב אליו. אוקיי, היו גם כמה סרטים ישראליים טובים בין 1980 ל-1999, אבל הם היו ספורדיים, אקראיים. בשנים האחרונות נדמה שנוצר כדור שלג יצירתי שמעבה את עצמו, ושהוא גם תחום מבחינה דורית. זה דור חדש לגמרי עם ארסנל קולנועי שלא היה קיים כאן קודם.

סלע מחלוקת מהותי נוסף ביני ובינו נותר בהתייחסות שלנו ל"החוב" ול"זרים", לא בהערכה הנקודתית – אני גם יכול להגן על שני הסרטים האלה עד נקודה מסוימת, ומשם אין ברירה אלא להודות שהם לא עובדים – אלא בתפיסת העולם הבסיסית ממנה נובעת הביקורת. קליין כותב, תוך התייחסות לעובדה שהסרטים מומנו על ידי קופרודוקציות זרות:

חמורה מכך היא הדרך שבה המבט הכפול, לכאן ולשם, משפיע על עיצוב הנושאים שבהם עוסקים חלק מהסרטים האלה, ובראשם "החוב" ו"זרים". בשניהם בחרו היוצרים לעסוק בנושאים "גדולים": השואה ב"החוב", הסכסוך הישראלי-פלשתיני ב"זרים"… רצונו של הקולנוע הישראלי למצוא חן הוא טבעי ולגיטימי; אך המאמץ הרב מדי שסרטים מסוימים משקיעים בניסיון להתחבב גם פה וגם שם עלול בסופו של דבר להניב יצירה שתעורר תמיהה במקום שבו חשיבותה היא הגדולה ביותר – כאן.

במילים אחרות, קליין מאשים את שני הסרטים האלה בציניות. עשייתם חפה מכנות או יושרה אמנותית, כך אני מבין מדבריו, וכל מטרת הפקת הסרט היא כדי למצוא חן בעיני מנהלי קרנות זרים, לקטורים בפסטיבלים בינלאומיים וקהל אירופי. וכאן אני חולק לגמרי. אין לי הוכחות, זה עניין של תחושה והזדהות. אני לא רואה שום מניפולטיביות צינית בסרטים האלה, וכן רואה בהם כנות גדולה, רצון ליצור סרט ז'אנרי (וזה החידוש בעיני, בכך שהז'אנר הוא זה שסוחב את עגלת המשמעות, ולא הנושא) אבל שעלילתו ייחודית לדמויות ישראליות. אני מבין לחלוטין את המנוע היצירתי ממנו שני הסרטים האלה נבעו, ואני מעריך אותם כי אני חושב שהם לקחו סיכונים מעניינים מאוד. מכאן, זה כבר פער הדורות. והבדלי טעם. אז כן, יש בשני הסרטים האלה בעיית מיומנות קשה, בוסריות, פער מצער בין שאפתנות והגשמתה. במילים אחרות, יש לי תחושה שעל הנייר הייתי אוהב את שני הסרטים האלה הרבה יותר. מה שהכשיל אותם זה הביצוע הטכני, לא האידאולוגיה. וכאן עמדתו של קליין עומדת בסתירה לשלי, בעיקר כי נדמה לי שהוא מאשים סרטים נוספים מהשנים האחרונות בהתחנפות הזאת, בשעה שאני רואה בהם צילום רנטגן חושפני מאוד של יוצריהם.

אבל בעיקר, בראבו לקליין ולעורכיו על המאמר הזה. לפעמים הטון חשוב יותר מהתוכן. וזה שהוא מצא לנכון להתייחס לכך שיש המבקרים אותו (ושוב, קטונתי מלקחת את הקרדיט הזה) הניב טקסט שיש בו ענווה ומודעות עצמית. אולי משהו שמדי פעם אני גם צריך לנסות ליישם בבואי לכתוב על אחרים.

בלי שום קשר להתלהבות שלי בשבת, אני שומע שיש סיכוי שנראה את "קונטרול" של אנטון קורביין בסינמטק תל אביב בחודשים הקרובים. מתנהל משא ומתן בנושא. עידכונים, אתם יודעים איפה.

============

הוט הזדרזה הבוקר לעשות סדר בענייני המכרז (בקשה להצעה) להפעלת ערוצי הסרטים והנה הגיעה ההודעה הרשמית: דורי/ספייק זכתה, בדיוק כפי שהערכתי כאן אתמול אחרי שיסמין טי.וי הכריזה על פרישתה.
מתוך ההודעה לעיתונות: "בין השינויים המתוכננים הוספת שלושה ערוצים חדשים (בתוספת לארבעה שכבר קיימים) לחבילת הערוצים, ערוץ פרימייר, שישדר סרטים מובילים מהעולם בהקרנות בכורה; ערוץ סרטי ילדים, שישדר את מיטב הלהיטים של סרטי הילדים האהובים, בנוסף, הקמת ערוץ HD.
"היקף ההצעה מוערך בעלות שנתית שבין 17.5-22.5 מיליון דולר למשך שלוש שנים, ונחשב למכרז התוכן הגדול ביותר בטלוויזיה בישראל".

===========

אגב, אני שומע מטכנאי יס שהיה אצלי שגם ביס עומדים לעבור לשידורי HD עד סוף השנה ושכמה אלפי מנויים כבר נמצאים בניסוי של שידורי היי דפינישן.

============

ומהבוקר אני מקבל סמ"סים מכל הקולגות של יסמין טי.וי השואלים אותי מה הולך לקרות עכשיו עם החברה של יוסי עוזרד. עניתי לכולם שאין לי מושג. אבל יש לי כמה ניחושים לא רעים. תייקו תחת "ספקולציות": קודם כל, אני מניח ומקווה שכמה מאנשי התוכן של יסמין יעברו לספייק. ערוץ הוט פריים במיוחד הוא נכס שספייק תעשה שטות אם לא תשמור עליו. יוסי עוזרד, לעומת זאת, מגשים עכשיו את חלומו הוותיק – להיות מפיק קולנוע. ההצלחות של "ביקור התזמורת" ו"מרגל השמפניה", והפקות בעבודה כמו "אדם בן כלב" הופכים את עוזרד ושותפו אהוד בלייברג לשחקנים מרכזיים בעולם ההפקה, ולא הפרוגרמינג. וחוץ מזה, העובדה שלעוזרד ולבלייברג יש גם לא מעט קשרים עם חברות הפצה חו"ליות עשויה לגרום להם להישאר בתחום התוכן, בהקמת ערוצים עצמאיים ובמכירת חבילות סרטים לדורי/ספייק. אני גם מניח שעכשיו, רגע לפני תום עידן יסמין והמועמדויות של "ביקור התזמורת" עוזרד יפציע בראיון חגיגי ("גלריה"? "מוסף הארץ"?) ויחשוף את תכנוניו.

גם אני הגעתי ל-Facebook אם כי עדיין לא לגמרי ברור לי מה אעשה שם. הצעות יתקבלו בברכה. אם אתם כבר שם בואו להצטרף לקבוצת www.open-it.co.il/orange שתוקדש להחלפת מתכונים למאכלים המתוארים בספריו של דאגלס אדאמס.

======

אם לא הייתם כאן שלשום: את "ברונו" כבר ראיתם? זה היה ב-1993. בתפקיד ברונו: שלמה בראבא (נראה את סשה ברון כהן עושה סרט על ברונו ולא מסתבך עם עוד בוגר "זהו זה"). ביים: אמנון וינר.

=======

אמור להיות יום עם לא מעט אקשן בבלוג, אם אצליח לעמוד בתוכניותיי, אז כדאי לבקר כמה פעמים. ועד אז:

סטארי ביקשה מאנדיי מורנינג מיקס (משהו שהייתי עושה כאן פעם, לפני המון שנים) ואני עדיין מחפש ווידג'ט נורמלי שינגן רצפי מוזיקה. ועד שאמצא, הנה פלאשבק מטורף, פלילי בכמה מדינות מזרח אירופאיות, לחצי הראשון של שנות השמונים עם ארבעה שירים שיכולים לגרום לגברים מבוגרים וחסונים ליפול על ברכיהם בבכי. לסדר השירים יש חשיבות.

במהלך פסטיבל ירושלים שוחחתי עם לא מעט אנשי טלוויזיה בקשר למכרז של הוט להפעלת ערוצי הסרטים (עליו דיווחתי בעבר כאן וכאן). הניוז שהסתובב בין אנשי הטלוויזיה והפרוגרמינג בשבוע שעבר היה שענני תקשורת בראשות אודי מרון לא עברה לשלב הבא, ובמכרז נותרו ארבע קבוצות: יסמין טי.וי, בראשות יוסי עוזרד, המפעילה הנוכחית של ערוצי הסרטים; יונייטד קינג, בראשות משה אדרי; מפל תקשורת, בראשות ליאורה ניר, יאיר דורי וקלייר אלבז; וטלעד, לשעבר זכיינית ערוץ 2. ההנחה בקרב לא מעט מהאנשים ששוחחתי איתם, חלקם קשורים ישירות למכרז, או שהיו קשורים בו, היתה שסיכויי הזכייה הטובים ביותר הם של יסמין טי.וי, ושממילא כל המכרז הזה נראה כמו ניסיון של מנכ"ל הוט הטרי, דוד קמיניץ, לגרום ליסמין להוזיל את עלות ערוצי הסרטים ובדרך להשיג כמה ערוצי סרטים נוספים לממיר.

אלא שבסוף השבוע הפילה יסמין טי.וי פצצה: החברה פרשה מהמכרז. אנשים המקורבים למכרז סיפרו לי שההחלטה התקבלה בשבוע שעבר. הוט המשיכה לנהל משא ומתן עם יסמין טי.וי במקביל למכרז, עד שהחברה הבינה שבסכומים שהוט מוכנה להשקיע בהפעלת הערוצים יכולות להתקיים רק שתי אפשרויות: או הפעלה באיכות סבירה שתיעשה בהפסד כלכלי, כלומר סיבסוד של הזוכה את הערוצים של הוט; או הפעלת הערוצים באיכות ירודה עם תוכן זול, כדי לעמוד בסכום שהוט מקציבה. האמנם? תגובת דוברת הוט: "לכשיתקבלו תוצאות המכרז נוציא הודעה מסודרת, שאני מקווה שיענו על שאלותיך".

בעודי מלקט את פירורי הסיפור הזה לא יכולתי שלא לתהות האם הכרזת הפרישה, שבירת הכלים המפתיעה, היא לא עוד תחבולת משא ומתן בין יסמין והוט. פניתי לקבל את תגובת יסמין לכך שמדברים על פרישתה וציפיתי להתחמקות אלגנטית שתשאיר את כל הדלתות פתוחות. תגובת יוסי עוזרד מיסמין: "בסוף השבוע החליטה יסמין לפרוש מהמכרז". וכל זה קרה כשאותו יוסי עוזרד עומד בראש חבורת המפיקים של "ביקור התזמורת", הסרט שזכה בפרס העלילתי בוולג'ין. סוף שבוע מריר מתוק.

אז מה יהיה מינואר 2008 עם אנשי יסמין, חלקם מאנשי הפרוגרמינג המוכשרים בארץ? והאם עוזרד ושות' פונים בזאת באופן בלבדי לכיוון הפקה, בזכות הצלחת "ביקור התזמורת"? תשובות לשאלות האלה אין לי. ההנחה המעודכנת בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה היא שהקבוצה שמובילה כעת לזכייה במכרז תהיה זאת בראשות קלייר אלבז (שהיתה אשת הרכש הסופר-מבריקה של איי.סי.פי בימיו של עוזרד כמנכ"ל החברה).

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.7.2007

משימה בלתי אפשרית: האם אפשר לכתוב ביקורת אינטליגנטית על סרט נטול אינטליגנציה? "רובוטריקים", הסרט החדש של מייקל ביי ("ארמגדון", "פרל הרבור") הוא סרט רובוטים-מהחלל-מתפוצצים-ומתעופפים מהזן המהנה ביותר, הכי גילטי-פלז'ר בעולם. כל עוד יש סרטים כאלה בקיץ, מצידי שכדור הארץ ילך ויתחמם – הסרטים האלה ממזגים את המוח. וגם, לטוב ולרע מנוונים אותו. ברמה הכי חיצונית, זהו בעיני סרטו הטוב ביותר של מייקל ביי, במאי פעולה גרנדיוזי שסרטיו היו תמיד מנופחים מדי ליהנות מהם (חלקים מ"בחורים רעים 2" היו לא רעים). והנה, באופן יחסי, הסרט הזה קליל, משעשע ולא לוקח עצמו ברצינות. הוא פשוט בוכטות של מרדפים ופיצוצים ואפקטים שגורמים לגלגל העין לזלוג החוצה מרוב עומס ויזואלי. זהו סרט הגריינדהאוס האמיתי: עזבו את ההפוך-על-הפוך-אני-יותר מתוחכם-מכם של קוונטין טרנטינו, ביי מביים עכשיו את ה"חסין מוות" האמיתי, דיאלוגים שנונים, נשים דעתניות, ומכוניות מהירות.
אחרי שנים בהם ינק באופן בלעדי מפיטמתו של ג'רי ברוקהיימר – מפיק שחושב ש"ניואנס" זה שם של מדינה ליד אריזונה – ביי מצא לעצמו פרטרנר חדש ולא צפוי: סטיבן ספילברג. זה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לו. אמנם ב"איילנד", סרטם המשותף הקודם, התוצאה היתה מבישה, אבל ב"רובוטריקים" השידוך נראה מושלם. ביי רוצה לביים סרטי מלחמה ואסונות, "ארמגדון" פינת "בלק הוק דאון" (וביי כבר שנים מחקה באופן אינפנטילי את כל מה שרידלי סקוט עשה קודם). ספילברג רוצה להפיק סרטי צעצועים לילדים. "רובוטריקים" הוא "הגוניס" פוגש את "תקלה מופלאה" פוגש את "נס ברחוב 8" פוגש את "גברים בשחור". רובם ממילא בהפקת ספילברג. תוסיפו קצת "כריסטין" של סטיבן קינג ו"צ'יטי צ'יטי בנג בנג" ותקבלו קומפוט רדיאטורים סימפטי, לכל מי שמחבב את גיבוריו קיברנטיים.
אבל הרשו לי למצוא ב"רובוטריקים" – גרסה קולנועית היפר-גרנדיוזית לסדרת אנימציה שהצעצועים שלה היו הדבר היחיד הטוב בה – יותר עומק ממה שחוקי לחפש בסרט מסוג זה. האם זה סרט אידיוטי? כן, אבל זה יותר מזה: זאת אנדרטה לאידיוטיזם התרבותי של העולם המערבי בעשור הראשון של המאה ה-21. בעוד 500 שנה, כשארכיאולוגים יחפשו שרידים לתרבות שלנו רגע לפני שהיא הכחידה את עצמה, הסרט הזה יהיה קפסולת זמן מפלילה. הסרט הזה, בשעה הראשונה שלו, עושה עבודה לא רעה בתיעוד קריסתה של התרבות המערבית. ההורים שמנסים להיות כל כך קולים מול ילדיהם שהם מאמצים גינוני אופנה וסלנג (קונים בלינג לכלב הצ'יוואווה. "מה לעזאזל היה הדבר הזה שנקרא בלינג?", אני רואה את עצמי שואל את עצמי בעוד עשר שנים כשאתקל בביקורת הזאת בארכיון). הילדים, לעומת זאת, נטולים כישורים חברתיים, איבדו כל יכולת ורבלית קוהרנטית, ועוסקים בהרס סביבתי ועצמי. הממשל, בהתאמה, עסוק בהשמדה גלובלית. ואז כשמגיע איום חייזרי על הקיום בכדור הארץ הממשל האמריקאי נאלץ לפנות לבני הנוער כדי להציל את ישבנו, פשוט כי בני הנוער האינפנטיליים יותר בוגרים וחכמים מהנשיא ושריו. יפ, "רובוטריקים" הוא גם קצת סאטירה.

השעה הראשונה של "רובוטריקים" (ויש יותר משעתיים של סרט) משעשעת מאוד. היו שם רגעים בהם צחקתי ממש. אה כן, ואין שם שום זכר לרובוטריקים. זו אקספוזיציית סרט אסונות טיפוסית: דברים איומים קורים ברחבי העולם, אמריקה מתכוננת למלחמה, ובינתיים נער פרברים חינני וגיקי מנסה לנהל את חייו מבלי לדעת שהוא תכף יהיה זה שיצטרך להציל את האנושות. בשלב הזה של הסרט, בעודי ממלמל בתוך מוחי, "בוא'נה, אחלה סרט" ותוהה האם אוכל להראות את פניי ברחוב אם אתן ארבעה כוכבים לסרט של מייקל ביי*, נכנס לתמונה מנהיג הרובוטריקים, אופטימוס פריים, וקצת דופק את העסק. פתאום כל הטון משתנה, פתאום מסרט שלא לוקח את עצמו ברצינות, הוא הופך לסרט רציני מדי. הדמויות המכאניות בלתי קוליות, בשפתן ובהתנהגותן. רובוטים ענקיים המתנהגים כמו ילדים קטנים זו החלטה אמנותית מזעזעת. המערכה השלישית, המוקדשת כולה לקרב ענק בדאונטון לוס אנג'לס, בין הרובוטריקים והשקרניקים – אני לא מאמין שכרגע כתבתי את המילה "שקרניקים" בביקורת קולנוע – מחזירה את הפוקוס לנושא שלשמו התכנסנו: אקשן. וזה נראה מצוין.
וכאן נחשף ההבדל בין ג'רי ברוקהיימר כמפיק ובין סטיבן ספילברג. ברוקהיימר חף מציניות, הוא היה מפיק את "הרובוטריקים" כשיר הלל לעוצמה האמריקאית. אצל ספילברג ושות' זהו רק סרט, מה שנקרא movie-movie, לא יותר, לא פחות. אני רואה את זה כי הסרט מכיל המון ציטוטים מסרטים אחרים, ובעיקר מתייחס ללוס אנג'לס לא כעיר אמיתית, אלא כסט ענק לסרטים אחרים. אם הצלחתי לקטלג היטב את אתרי ההתרחשות של הסרט, הרי שכל מקום בו צולמה סצינה משמעותית הוא מוניומנט לאומי, מקום שכבר הונצח בעשרות סרטים קודמים. תעלות המים מ"שליחות קטלנית 2", מצפה הכוכבים מ"מרד הנעורים", סכר הובר מ"סופרמן", אגם המלח מ"נשק קטלני". והדמויות עצמן מדברות על "אי.טי", "הגרמלינס", פרדי קרוגר, וולברין ו"ארמגדון".
בסדרה המצוירת אפשר היה להתמקד בקרבות בין הרובוטריקים והשקרניקים (אני לא מאמין שעוד פעם כתבתי את המילה "שקרניקים" בתוך טקסט רציני). אבל בסרט הוליוודי, שצריך דמויות אנושיות כדי לעורר הזדהות – בת בשביל הקהל הגברי, בן השביל הקהל הנשי, ג'ון טורטורו בשביל הקהל הבוגר והציני, ונער שחור שמן בשביל הקהל השחור השמן – שם הסרט הופך כמובן למושאל: הטרנספורמרס, אלה שעוברים טרנספורמציה, הם כמובן הגיבורים שלנו. ולא הרובוטים. כן, הגיבורים שלנו יעברו תהליכי התבגרות ויתמודדו עם מושגים כמו אומץ, אחריות והקרבה עצמית (ובסצינה אחת גם עקרבה עצמית).
הערה תזונתית: "רובוטריקים" הוא חטיף. הוא לא הארוחה עצמה. יש לצרוך אותו בכחלק מהרגלי תזונה קולנועיים מאוזנים. מי שיעביר את הקיץ בצפייה רק בסרטים מסוג זה יגמור את החמסינים עם טמטום ממאיר. אבל אם כבר החברה שלנו לוקה במגיפה פושה של צרעת תרבותית, אז שתהיה חיננית כמו זה, ולא כמו "שודדי הקריביים 3" או "שרק השלישי" שהיו דלים בהומור וביצירתיות. לפחות שהרעל יהיה טעים.

(*) לבסוף, בעיקר בגלל הברדק בחצי השני שמדלל את ההנאה של החצי הראשון, נתתי לסרט שלושה כוכבים וחצי