08 יולי 2006 | 19:28 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

לינקג'

כשהיצ'קוק פגש את טריפו. פרק 7.

ht7.mp3

הפרק מתחיל בשיחה על "היפים והתמימים", שאני חייב להודות במבוכה שהוא אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שמעולם לא ראיתי. אבל באמצע הדרך אנחנו מגיעים לעוד אחד מסיפוריו המפורסמים של היצ'קוק: על השילוב בין דולי וזום ליצירת תחושת הסחרחורת ב"ורטיגו". ושם הם עוברים ל"הגברת נעלמת".

האמת, אני יכול להמשיך להעלות את הקטעים (25 בסך הכל, בינתיים) אחת לשבוע, בלי להתחשב בקצב העידכונים של טום סוטפן. אבל כבר אין לי מספיק מקום על השרת כדי להעלות לשם 25 קבצי קול של 25 דקות, לכן אני מפנה לבלוג של סוטפן. אם למישהו מקוראיי יש שטח איחסון פנוי על שרת שלו, אפשר יהיה להעלות את הקטעים לשם. יש תורמים?

==============

על התפריט של קקאו, המסעדה בסינמטק ירושלים, כתוב שהיא נסגרת בסוף יולי ונפרדת מלקוחותיה. בשורות טובות. המסעדה הזאת, עם המרפסת הכי יפה בעולם, הפכה בלתי נסבלת משנה לשנה. מישהו יודע מה ייפתח שם במקומה בקיץ הבא, כשבניין הסינמטק יסיים את שיפוציו?

==============

ג'ונתן רוזנבאום הוא אולי מבקר הקולנוע האהוב עלי באמריקה. הטעם שלנו שונה מאוד והוא סנוב ממני בהרבה (למרות ששנינו מעריצים את ג'ו דנטה), אבל אני תמיד אוהב לקרוא אותו ולראות את הסרטים שלא אהבתי מבעד לעיניו. הוא, להבדיל ממני, חשב ש"שלוש פעימות" של הו שיאו-שיאן הוא יצירת מופת, משיאיו של הבמאי. והטקסט שלו הצליח לשכנע אותי אולי לתת לאפיזודה הראשונה צפייה שניה. אבל הזדהיתי במיוחד עם פסקת הסיום של ביקורתו:

Late last year Three Times was voted the best undistributed film in critics polls held by the Village Voice and Film Comment. Most of Hou’s 16 other features have screened here at the Film Center, receiving their limited distribution thanks to Wendy Lidell, who acquired them for Wellspring. IFC Films picked up Three Times around the time Harvey and Bob Weinstein picked up Wellspring and promptly pulled from distribution most of its collection, including all its Hou films—resuming their Miramax practice of suppressing more films than they distribute, keeping competitors from showing the films they choose not to. And Harvey Weinstein, who likes to recut the few films he does distribute, has implicitly set himself up as the key artistic figure at Wellspring. All this helps explain why the works of Asia’s greatest living film master will now be harder to see than ever. Three Times, one of the peaks of his career, may be your last chance to see his work inside a movie theater.

=============

את הכתבה על המהפכה הנשית בהוליווד – על כך שיותר נשים ניצבות כיום בעמדות בכירות בהוליווד מאשר אי פעם, או מאשר בכל תעשייה אחרת באמריקה – כתבתי בחופזה רגע לפני סגירת הגיליון האחרון של "עלמה" (ביי דריה, ותודה על הכל). כך שלא כל הטיעונים בה זכו לליטוש. הטענה שלי היא כזאת: יש יותר נשים חזקות באולפנים, אבל לא ממש מרגישים את זה בתכנים שהן מפיקות. יותר מזה: יש פחות ופחות נשים בעמדות בכירות על הסטים (במאיות, תסריטאיות).
פעם ג'ון לנון שר שהאשה היא הכושי של העולם. אבל כשזה מגיע להוליווד אני לא יכול שלא לתהות: האם האשה היא היהודי של העולם? היהודים הקימו את הוליווד וניהלו את רוב האולפנים במשך תור הזהב של שנות הארבעים, אבל לא היה זכר ליהדותם על המסך. למעשה, היהודים – כבעלי האולפנים, המפיקים, התסריטאים והבמאים – עזרו לעצב את האתוס הפרוטסטנטי של אמריקה. הסיבות יכולות להיות ברורות: הרצון לפנות לקהל רחב ככל האפשר, לחמוק מתיוג אתני (אנטישמיות היתה ספורט לאומי גם באמריקה בשנות השלושים, לא רק באירופה), להשיג השפעה וכוח באמצעות התבוללות. סרט כמו "הסכם ג'נטלמני" היה יוצא דופן בהוליווד של שנות הארבעים ואלה שהתנגדו הכי הרבה להפקתו היו דווקא המפיקים היהודים. האם זה מה שקורה עכשיו עם הנשים בהוליווד? כפי שהיהודים רצו להיות וואספים, הנשים רוצות להיות גבריות?להוכיח שנשיותן אינה פקטור שיעמוד נגדן? ומה שהכי מדכא מהנתונים שאני מביא בכתבה הוא שהנשים בהוליווד הפכו מאוכלוסיה מדוכאת לאוכלוסיה מדכאת: לא תמצאו שחורים, אסיאתיים או היספניים בראשות האולפנים ההוליוודיים, ועוד פחות מכך נשים שאינן לבנות. עצוב, לא?

==============

אבנר שביט ב"עכבר העיר" ראה את "אאורה" של פביאן ביילינסקי המנוח .

08 יולי 2006 | 15:40 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

חמישי, שישי, שבת

סוף סוף נמצא אינטרנט אלחוטי בירושלים. העיר אולי חוברה לה יחדיו, אבל לא ל-wi-fi.

=========

הבשורה הראשונה שקיבלתי ברגע שנכנסתי למחשב היא על התאבדותו של חואן פבלו רביה, אחד משני הבמאים של "וויסקי", הסרט מאורוגוואי שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנה והוקרן מסחרית בסינמטק תל אביב. הוא היה בן 32. ובעין הדג, שכנראה לא נמצאים בירושלים או שבקיאים יותר ממני בפינות אינטרנטיות בעיר, כבר הקדימו אותי.

=========

חמישי, בוקר. עדיין בגוש דן. ההצגה הראשונה של "מכוניות" ב"יס פלאנט". אולם 3. הכל מצוין. הכסאות, המרווחים, ההקרנה, המסך, הסאונד (טוב, כמעט מצוין, רמקול ימני אחד מאחורי המסך כנראה מנותק, שווה לבדוק). הסדרנים עדיין קצת מעופפים, לא ממש יודעים לתת לי פרטים על בית הקולנוע בו הם עובדים. איזו מערכת סאונד יש בכל אולם? מה האולם הגדול ביותר? מבטם חלול. שש עמדות הקופות מאוישות כולן ואפשר לשלם בכרטיס אשראי. מגוחך שב-2006 זה חידוש מרגש. יש גם עמדות רכישת כרטיסים אוטומטיות. אני מגיע עם קופון שהודפס באינטרנט בו הובטח שאוכל לבחור בין חולצת "שודדי הקריביים" או פופקורן גדול. אני בוחר פופקורן גדול. אה, לא, אומרים לי במזנון, בעצם אפשר לבחור רק בחולצה, לך לקופה. הולך לקופה, מקבל חולצה מאוד מכוערת. קונה פופקורן. סטנדרטי מינוס. למרות שזו הצגה יומית, והקהל עדיין מנמנם ולא הגיע בהמוניו לבוקר הפתיחה, יש סדרן בכל דלת, שחס וחלילה אף אחד לא יתפלח לסרט שלא לו (אם הם יהיו חכמים, הם ישימו סדרן אחד בלבד בכניסה לקומפלקס ובהצגות שאינן סולד-אאוט ייתנו לצופים לזפזפ בין האולמות. כשאין ממילא צופים, תמקסמו לפחות את הרווחים עם כמות הזמן שצופה אחד נמצא במתחם וקונה לעצמו אוכל ושתיה. הרי ממילא הרווח הגדול של בית הקולנוע בא מהפופקורן ולא מהכרטיסים, לא?). הסידור האדריכלי, בו הקומפלקס מחולק למעשה לשני אגפים, מאוד מאכזב. אולי בגלל שאין לחץ, הסדרנים מספיק אדיבים כדי לתת לי לבקר בכל 15 האולמות במתחם, לצפות בכמה דקות בכל סרט עד שיתחיל הסרט שלי. האולם הגדול ביותר, אני לומד, הוא אולם 6. אולם 7 הצמוד אליו, הוא הבא בתור בגודל. שאר האולמות אמנם קטנים יותר מבחינת כמות המושבים, אבל לכולם יש מסכים מרשימים ומוצלחים. אין מסכי בגודל פלזמה 42 אינץ' בקומפלקס הזה. "הבועה", בסצינה בה מגרש אוהד קנולר שתי חובבות בריטני ספירס מהאוזן השלישית, נראה מצוין, כשהדי.וי כשה-16 מ"מ שהוגדל ל-35 מ"מ מיייצר גירעוּן סקסי. ובשעה טובה, מעל דלת הכניסה של כל אולם יש מוניטור המציין מה הסרט המוקרן הבא ובאיזו שעה הוא מתחיל. בקשה: אנא הוסיפו למידע על המוניטור באיזה מיקס סאונד מוקרן הסרט. "מכוניות", להפתעתי, עובד בפעם השניה אפילו טוב יותר מהפעם הראשונה. כשלא מצפים לקומדיה היסטרית אלא לדרמת אמריקנה סנטימנטלית עם הומור, הסרט הארוך הזה עובר יותר טוב. ובכל זאת, הגרסאות עם המכוניות לכל סרטי פיקסאר, המופיעות בכותרות הסיום, מכילות את הבדיחות הטובות ביותר בסרט. הטריילר ל"ראטטוי", הסרט הבא של פיקסאר, על עכבר ביבים צרפתי החובב אוכל גורמה ולא מזון אשפתות, טריילר אותו החמצתי בצפייה הראשונה, נראה מבטיח.
ולסיכום: יס פלאנט? אחלה. אני חוזר ואומר: אני מניח שלא מעט צופי קולנוע ישראליים כבר ראו סרט או שניים בבתי קולנוע בחו"ל. אם זה קרה בצ'כיה, הונגריה או פולין, יש סיכוי שאפילו בבית קולוע בבעלות תיאטראות ישראל, החברה שהקימה את יס פלאנט (ואת רשת רב חן). מה שמוצג ביס פלאנט כשיא החוויה הקולנועית צריך להיות הסטנדרט. כסאות נוחים ומדורגים, מסך גדול, סאונד דיגיטלי צלול והיקפי, הקרנות איכותיות ללא הפסקה מהבוקר וקופות מאוישות המקבלות כרטיסי אשראי, הם מה שצריך לחכות לנו בכל אולם בכל בית קולנוע. אנחנו אמורים לקחת את זה כמובן מאליו, שככה זה בקולנוע, להבדיל מבבית. יס פלאנט נותן את זה, סינמה סיטי גם (אם כי, הוא התיישן והתבלה מהר מדי). האולמות הגדולים בגבעתיים, שבעת הכוכבים וארנה, גם – אבל עם הסתיגויות. המסר ברור: אל תלכו לראות סרטים בבתי קולנוע בהם אתם לא יודעים מראש שתקבלו את האיכות והשירות הטובים ביותר, בכל אולם ואולם. וזה, כרגע, רק 22 האולמות בסינמה סיטי ו-15 האולמות ביס פלאנט. דרושים עוד.

==============

חמישי, ערב. "מישהו לרוץ איתו" פותח את פסטיבל ירושלים בקור כלבים (משחק המילים מכוון). את ביקורתי המורחבת על הסרט תקראו ביום רביעי, אבל באופן כללי אני חושב שמדובר בסרט מהנה מאוד, עם כמה הברקות יפות, אבל לא הרבה יותר מזה. לא משובח, לא מעולה, לא גאוני, ולרגעים גם מאכזב, כשלא כל החוטים שהוא פורש מתחברים בסוף. אבל זה סרט קולנוע מוצלח (אני חושב שעדיף לו להיות סרט אחד מאשר סדרה בת שלושה פרקים). ובכלל, מעניין להשוות בינו ובין "הבועה". האחד מאוד תל אביבי, השני מאוד ירושלמי. שניהם צולמו על ידי אותו צלם (ירון שרף, שצילם כבר את רחובות ירושלים, באופן שונה לחלוטין, ב"קרוב לבית"). אין קרבה רעיונית או עלילתית בין הסרטים, רק מסקרן לראות איך שניהם משתמשים באופיה של העיר כדמות הממסגרת ומאפיינת את מעשי הגיבורים. והאם בר בלפר היא המאיה מרון החדשה? עשרה קבין של כריזמה נפלו על הסרט הזה, ובלפר הקטנה לקחה כמעט את כולם.

================

שישי, ערב.
תחרות וולג'ין נפתחת עם "הדברים שמאחורי השמש", סרט הבכורה של יובל שפרמן. שננו את השם, הוא עוד יהיה גדול. יש המון בוסר בסרט, אבל טונות על גבי טונות של כשרון. כתסריטאי, הוא כותב סצינות יפות, אבל שלא תמיד מתחברות יחד. הוא מנסה להגיד משהו קטן, אבל עם מחוות גדולות מדי. הוא מנסה ליצור דרמה משפחתית על הדחקה, אבל משאיר דברים סתומים ופתרונות חצי אפויים, שמוציאים את הצופה בתחושה של "אז מה?". אבל, אבל אבל, הוא עושה קולנוע מדהים. הוא חושב בשוטים, בתנועות, בצבעים. לרגעים זה נראה כאילו פול תומס אנדרסון מביים תסריט של יצחק צפל ישורון (ועם פסקול שנראה כאילו נגנב הישר מההארד-דיסק של סיגור-רוס). אני מעדיף את אנדרסון ומקווה ששפרמן, בסרטיו הבאים, לא ירפה מהכוח העצום שהוא מחדיר לסצינות שלו. סרט פגום, אבל כמעט מושלם. נהניתי נורא. (אבל עמדתי קרוב מדי לשופטי וולג'ין ביציאה ושמעתי שכנראה הייתי יוצא דופן בהתלהבותי). ולנטין בולונוגוב, הצלם, עושה עבודה נהדרת. אני מהמר עליו כזוכה בפרס אופיר הקרוב. בקיצור, פתיחה מרהיבה, גם של התחרות, וגם של קריירה של במאי חדש.

================

שבת, צהריים. אני יושב לשיחה עם אלן ברלינר. אבל מה בעצם אעשה עם הראיון הזה? ברלינר – אולי כבר קראתם כשהשתפכתי עליו בעבר – הוא דוקומנטריסט מקסים, אבל די אנונימי. אולי אעלה אותו כאן בהמשך השבוע. נראה. ביום שני יוקרן סרטו החדש "ער לרווחה" ואחריו יתקיים איתו דיון, מומלץ מאוד להגיע.

===============

ראשון, המלצות:

סרטים שכבר ראיתי.

14:45 – "שלוש פעימות", סינמטק 1. אני די סבלתי. מצד שני, לא אהבתי אף אחד מסרטיו הקודמים של הו שיאו שיאן הטיוואני (ולא ראיתי את כולם).

16:00 – "לתוך דממה גדולה", לב סמדר. ראיתי רק מעט מהסרט הארוך הזה (שעתיים וארבעים) והוא נורא מרשים, אבל דורש סבלנות של נזיר, או של מודטים. סרט תיעודי דומם כמעט לחלוטין, בקול ובתנועה, על החיים במנזר צרפתי שכאילו פא בזמן אי שם במאה ה-16. הצילום, במצלמת די.וי.די פשוטה, מהמם. אבל הסרט לא זז. עם אתם באים עם מרץ הסרט יטריף אתכם. אם אתם עייפים, הוא ירדים אתכם. אבל אם יש לכם סבלנות, הוא בהחלט מרשים ויוצא דופן.

18:15 – "התפוח של אדם", תיאטרון ירושלים. סרט חביב מאוד מדנמרק, שנגמר יותר טוב משהוא מתחיל.

19:15 – "אוליבר טוויסט", סינמטק 1. עיבוד מוצלח של רומן פולנסקי לרומן של צ'רלס דיקנס. אני לא מחבב את ספרו של דיקנס, אבל חושב שפולנסקי עשה עימו חסד גדול.

20:15 – "המספיד", תיאטרון ירושלים. סרט קרואטי מייגע עם שוטים יפים מאוד. עירבוב משונה בין הומור ציני ורגעים של ייסורים בלתי נסבלים. אבל להעמיד שוטים הבמאי הזה יודע.

"פיג'מות פלנל" (22:00) מול "חברות עם כסף" (22:15). שני סרטים דומים, עצמאיים, זולים, דברניים, העוסקים בצד המריר-מתוק של החיים, על התפכחות מאשליות ואגדות. אבל "פיג'מות פלנל" של ג'ף ליפסקי מוצלח בהרבה מ"חברות עם כסף" של ניקול הולופסנר. להולופסנר, זה סרט השלישי, יש כבר גישה לשחקניות בעלות שם ואוסקרים (פרנסס מקדורמנד, ג'ניפר אניסטון, קתרין קינר), אבל היא בנתה סרט שמתחיל נחמד ולא הולך לשום מקום. ליפסקי, עם צוות שחקנים כמעט בלתי מוכר אבל מקסים, אינו מקורי יותר, אבל בסרטו הרבה יותר כנות ותעוזה. שניהם לא מייצגים קולנוע ויזואלי מרשים, אלא עבודה קמרית של סריט ומשחק. ליפסקי מוכשר יותר. ביחרו בו.

ואתם כבר יכולים לקנת כרטיסים ל"קלטות מלחמה" (שני, 13:30, תיאטרון ירושלים), סרט תיעודי מעולה – שמוקרן בימים אלה מסחרית באמריקה – בו חיילי מילואים המשרתים בעירק תיעדו את עצמם. הסרט הזה גדוש רגעים נדירים שלא יאומנו.

יש למישהו כאן המלצות נוספות?

06 יולי 2006 | 09:36 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

ב"ה

רוג'ר איברט מחלים.

==============

שתי הביקורות שהתקבלו בלילה (בתגובות לפוסט הקודם) על "שודדי הקריביים" החדש כנראה מייצגות את הכלל. או כמו שכותב הבוקר דיוויד פולנד:

Pirates Of The Caribbean Receiving The Same Review, Negative Or Positive, Over & Over & Over Again… Too Long… Too Much Action… Too Many Effects… Too Much Fun

=============

אחרי הצהריים אני אורז את הלפטופ ועולה לירושלים לפסטיבל. זו השנה הראשונה בה אני גם אמור לכתוב שני מדורים בזמן הפסטיבל וגם לעדכן בלוג. ירושלמים: מי יודע אם יש אינטרנט אלחוטי בסינמטק או בסביבותיו? בכל מקרה: מי מכם שיהיה הערב בבריכת הסולטן מוזמן להעביר התרשמות ראשונית מ"מישהו לרוץ איתו" באתר אחרי ההקרנה.

==============

ראיתי אתמול בפעם השניה את "מסיבת שכונה של דייב שאפל" (שיוצא בשבוע הבא בקולנוע, ושכדאי לכם לראות אותו על מסך גדול למרות שהוא כבר קיים בדי.וי.די לא מתורגם באוזן, אותו מן הסתם תרצו מיד לרוץ ולקנות אחרי שתצאו מהסרט). בעודי אופורי מהגרוב הפנומנלי של הסרט, קלטתי שהפסטיבל הירושלמי פספס הזדמנות ענק. יום ראשון בערב מסתמן כערב מת בפסטיבל. יש גמר מונדיאל. עם צרפת בגמר נראה לכם שפולנסקי יגיע להקרנה של סרטו "אוליבר טוויסט" המשובץ לאותה שעה? אבל הנה פנטזיה פסטיבלית: אם אנשי הסינמטק ישאירו עומד את המסך הענק בבריכת הסולטן ויקרינו עליו את משחק הגמר, ומיד אחריו יקרינו את "מסיבת שכונה", סרט שפשוט יוצר אקסטזה בקרב צופיו, הייתם מקבלים חגיגת כדורגל-קולנוע-מוזיקה חד פעמית הנמשכת אל תוך הלילה. איזה פספוס. בכל מקרה, סרט אדיר.

==============

צ'ן קאיגה לא הגיע, אבל הראיון הקטן שלי איתו, שנערך בפסטיבל ברלין והתפרסם אתמול ב"פנאי פלוס", כן הגיע.

=============

השמועות אומרות שדברה ווינגר כבר בארץ. מישהו ראה?

============

סולידריות, ידידיי. גם אם הקשר היחיד שלכם לתעשיית הקולנוע הוא בתור צופים, זו החולצה איתה אתם צריכים להגיע השבוע לפסטיבל ירושלים:

מקדימה:

צד א'

מאחורה:

צד ב'

השיגו לעצמכם עוד היום את הפריט האופנתי/פוליטי הרותח של הקיץ. רק 25 שקלים, כולל משלוח, כולם למטרה טובה. צלצלו ללילך במטה המאבק של היוצרים: 03-5602374.

===========

משהו מרתק קורה לקולנוע הישראלי מתחת לאפם של הקרנות הגדולות והמפיקים החשובים. עוד ועוד סרטים עצמאיים, זולים, אבל מסקרנים מאוד, מופקים ומתחילים להיראות כמו תנועה קולנועית שצריך לשים לב אליה. הנה טריילר מצוין לסרט פשע חדש שצילומיו הסתיימו באחרונה בשם "המפטיר". אותי הם סיקרנו.

============

הנה אחד ההבדלים הכייפיים בין עיתונות מודפסת לבלוג פרטי באינטרנט. בעוד במדורי לא אעז לקדם פרויקטים של חברים וקרובי משפחה, באתר הזה אני מרגיש שהמקום נכון ומוצדק להגיד, באופן הכי כן בעולם, כמה אני גאה באנשים הקרובים לי. אחד מהם הוא עדו פלוק, בן 25, שהתואר הרשמי לקשר בינינו הוא "גיס", אבל זה הרבה יותר מזה. עדו (אם זה היה בעיתון הייתי קורא לו פלוק) סיים השנה לימודי קולנוע ב-NYU וסרט הגמר יוצא הדופן שלו, "לבשל לריצ'רד" יוקרן ביום חמישי הבא, 13.7, ב-17:00 בבית שמואל, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, יחד עם עוד חמישה סרטים קצרים של במאים ישראליים שעובדים בחו"ל תחת הכותרת "ביקור מולדת".

הסרט, בן 15 דקות, מספר על אשה שמתקשה להיפרד מבעלה המנוח ומציבה מוניטור המשדר את תמונתו מארון המתים הישר אל חדר השינה שלה. אני קראתי לזה "ורד לאמילי" למאה ה-21, וזיהיתי השפעות של דיוויד לינץ'. אני חשבתי שזה סרט על חוסר היכולת של אנשים להיפרד. ורד, בת זוגי ואחותו, אומרת שזה סרט על מערכת היחסים האינטימית/נקרופילית שכולנו מקיימים עם מכשיר הטלוויזיה שלנו (דיוויד לינץ' היה מחבק אותה). ואני גאה לקדם קרוב משפחה מוכשר ולהציג לכם, באופן בלעדי ובלי בושה, סצינה מתוך הסרט. לחצו כאן. או כאן. או כאן.

04 יולי 2006 | 18:29 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

לידיעת רוכשי הכרטיסים, חלק ב'

טוב, להקת יוסלס איי.די התנצלה והתנצלה והתנצלה והפכה תוך ארבעה ימים לקווינסרייך, הרכב הבלדות הבלונדיני הדביק. פאנקיסטים לא מתנצלים. מה יצא בסוף, שיוסלס צריכים את הוט יותר משהוט צריכים את יוסלס. אני חוזר בי מכל ניסיונותי להגן על זכותם של אנשים להנחות תוכנית טלוויזיה בעברית בלי שיצטרכו להגיד לשם כך "אנחנו אוהבים את המדינה". next, לנושא הבא. אני מרגיש נבוך ומושפל שבכלל נכנסתי לזה. אני מרגיש לגמרי יוסלס. (נו, אז אם כבר בזבזתי על זה כל כך הרבה מילים, תנו לי לעשות ספין חיובי לסיפור ולהפנות אתכם לקליפ לשיר "Useless" של דפש מוד. הבמאי הוא אנטון קורבין הגאון, והקליפ פשוט ונפלא).

============

אפרופו הוט: מי שרוצה טי שירט עם הכיתוב "זכויות יוצרים שייכות ליוצרים", שירים טלפון ללילך במטה המאבק של היוצרים, 03-5602374. המחיר הוא 25 שקלים וזה, נראה לי, הולך להיות הפריט האופנתי הרותח של הקיץ.

============

לפני שנעבור לענייני פסטיבל ירושלים, שתי מטלות צפייה למחר, יום רביעי:

1. אם אתם חברי אקדמיה, או מנויי סינמטק תל אביב, יוצא לכם מחר דאבל-פיצ'ר דוקומנטרי מעולה. בזה אחר זה: "מועדון בית הקברות" של טלי שמש ו"אחרי החתונה" של איילת בכר, לחלוטין שני הסרטים התיעודיים הטובים של השנה. אני מניח שהשיבוץ המשותף מקרי, אבל הוא מצוין: הסרטים האלה יעבדו היטב האחד ליד השני, שניהם נשיים מאוד, עם מבט סבלני וחד אבחנה. אל תחמיצו.

2. אם אתם עיתונאים וסלבריטאים, לא חלילה מבקרי קולנוע דעתניים עם אג'נדה, בוודאי קיבלתם הזמנה לאירוע ההשקה של מתחם "יס פלאנט" בקניון איילון, מגה-פלקס קולנועי עצום וחדיש. זה קורה מחר ב-21:30 (אם לא הוזמנתם, תוכלו לנסות להתפלח פנימה, יהיה מספיק צפוף), ויוקרן שם בבכורה מקומית "שודדי הקריביים: תיבה של איש מת". כרגיל, דיווח סמ"ס בזמן אמת, על הקולנוע, הסרט והאירוע, או טוקבקים ומייל אחרי חצות, יתקבלו בברכה ויועלו מיידית לאתר.

================

אז מה כדאי לראות בשבת בפסטיבל ירושלים? הנה ההמלצות (ואי-ההמלצות) שלי.

שבת, 8.7

סרטים שכבר ראיתי

9:45 – 37 שימושים בכבשה מתה, סינמטק 1. ראו המלצה בפוסט הקודם.

15:15 – ההבטחה, סינמטק 1. אל תלכו. סרט רע. וצ'ן קאיגה הבריז.

20:00 – תרשיעו אותי, תיאטרון ירושלים. ראו המלצה בפוסט הקודם.

20:30 – פיג'מות פלאנל, לב סמדר. סרט עצמאי זעום מידות שהליהוק שלו, התסריט והמשחק הופכים אותו למקסים ומרגש. זה לא סרט יוצא דופן בתכניו או בבימויו (הוא למעשה עשוי בצורה נורא סטנדרטית), הוא מתחיל כקומדיה רומנטית, ונגמר חלב חמוץ. אבל הדמויות כל כך מקסימות, והשחקנים שמגלמים אותן כל כך מושלמים, עד שקשה שלא להאמין לכל מילה שיוצאת מפיהם.

21:45 – Drawing Restraint 9, סינמטק 1. אחד הסרטים הבודדים בפסטיבל שהם בחזקת "חובה לראות". למעשה זהו וידיאו ארט עצום מידות, הנמשך שלוש שעות, שבמקור הוא חלק ממיצב אמנותי שלם של מתיו ברני, הסופרסטאר הנוכחי בעולם האמנות הפלסטית באמריקה. זה סרט של תחושות, טקסטורות וצלילים, ולא של עלילה. ביצירה הזאת בארני נוטש את מחזור סרטי "קרימאסטר", שטישטשו את הקווים בין וידיאו ארט וקולנוע, וחוזר למחזור עבודות קדום שלו, אותו התחיל עוד כסטודנט לאמנות. הסרט הזה, הפקת ענק שצולמה בהיי-דפינישן עם ציוד צילום סופר היי טקי מעורר קנאה (צפו בסרט התיעודי על בארני, "ללא ריסון" שיוקרן בפסטיבל בהמשך השבוע, לראות את גודלה של ההפקה הזאת), מומן על ידי לא מעט תאגידים יפניים, והוצג בבכורה עולמית ביפן. בארני עוסק בצבעים וקומפוזיציות, משתף פעולה עם בת זוגו, ביורק, שגם מופיעה בסרט וגם הלחינה את הפסקול. בארני, עוטה זקן בתחילה, נאסף על ידי ספינת דייגי לווייתנים, מסתפר, מתגלח, מבשל, מוצא את ביורק, עוקב אחר ההתנהלות בספינת הדייגים, וכן הלאה. הכל מוקפד, איטי, טקסי, ובכל קמצוץ של רגע ריאליסטי יש טוויסט ביזארי, פיסולי, אמנותי, שהופך את הסיטואציות למופרכות, אירוניות וסוריאליסטיות.

22:00 – בובות נייר, מרכז בגין. סרטו של תומר הימן, שנערך והודק מתוך חומר הגלם של סדרת הטלוויזיה של יס וזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבלים בברלין ובלוס אנג'לס. הקולנוע התיעודי של תומר הימן דורש ממני התייחסות נרחבת בהרבה, שמתישהו תגיע. לי יש בעיות עם חלק מהדברים שלו, אבל אני לא מכחיש שמרגש לראות יוצר שלא רק מסקר את גיבוריו, אלא חס עליהם ולוקח עליהם אחריות. מבחינה אנושית זה מרשים, מבחינה קולנועית זה לא תמיד עובד.

סרטים שעוד לא ראיתי אבל אני מתכנן לראות:

11:30 – מכוון הפסנתרים של רעידות האדמה, סינמטק 1. בתוכניה קוראים להם האחים קיי. אני מכיר אותם בתור האחים קוויי (כמו פינלי קוויי), אני כבר לא יודע מי צודק ומי טועה. הפיצ'ר השני של האחים האנימטורים הסוריאליסטיים, בהפקת טרי גיליאם, נשמע מסקרן ומטורלל (למרות שמי שבקיא בקריאת תוכניית ירושלים יודע לזהות שמדובר בתקציר מסויג).

22:15 – גבר לא מזוהה, בית שמואל. הסרט הזה יוקרן מיד אחרי הפסטיבל ביס-דוקו, אבל הוא בכל זאת אחד הסרטים התיעודיים המדוברים כרגע באמריקה (שם הוא הופץ להקרנות מסחריות).

22:30 – בריק, תיאטרון ירושלים. סתם, מסקרן אותי. לא יודע למה.

04 יולי 2006 | 10:24 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

לידיעת רוכשי הכרטיסים

יום הולדת שמח, ארצות הברית. כבר בת 230.

===========

"בובות נייר" של תומר היימן זכה אתמול בפרס הקהל בפסטיבל לוס אנג'לס. הוא כבר זכה באותו פרס בדיוק בפסטיבל ברלין. תוכלו לראות אותו בשבת ב-22:00 במרכז מורשת בגין, במסגרת פסטיבל ירושלים (שאולי הגיע הזמן שישיק גם הוא פרס חביב הקהל?).

============

יום שלישי בבוקר. רוג'ר איברט עוד חי. מצבו קשה אך יציב.

=============

יש לי בשורות לא נעימות: פסטיבל ירושלים השנה לא מוצלח. או, אם למתן מעט את הנחרצות, לא מספיק מוצלח. יש אמנם כמה סרטים מומלצים מאוד (שניים של ורנר הרצוג, אחד על ורנר הרצוג, שניים של ג'ו טו ושני סרטים של ועל מתיו בארני) אבל הם גם מעטים מדי וגם מקובצים לקראת סוף השבוע השני של הפסטיבל, אחרי שנגמר המונדיאל.
הבעיה שלי כפולה: א. מהסרטים שכבר ראיתי לא מצאתי אף סרט שהוא בגדר חובה. יש לא מעט סרטים חביבים מאוד, נעימים, כשרוניים, אבל אף אחד מהם הוא בלתי נשכח. קצת מדכא שנכון לעכשיו הסרט שאני הכי ממליץ עליו בפסטיבל הוא "ער לרווחה" התיעודי של אלן ברלינר. זה סרט מקסים, משעשע וחכם, אבל הוא לא יצירת מופת, הוא לא סרט ענק, הוא סתם סרט מוצלח של יוצר מוכשר אבל מעט נידח. וזה ההיי-לייט של הפסטיבל?
ב. אין בפסטיבל מספיק מהשמות הממש מסקרנים מיבול 2005-2006. יש כמה מהם, הו שיאו שיאן החדש, למשל. או "גראבויצה", זוכה פסטיבל ברלין. או "בחירות" ו"בחירות 2" ההונג קונגיים. אבל לא מעט מהשמות המדוברים מפסטיבלי השנה האחרונה נעדרים. אעלה בהמשך השבוע (בלי נדר) את רשימת המשאלות שלי, של הסרטים המסקרנים של השנה שהלכו לאיבוד. אתם מוזמנים לטקבק למטה מה הסרטים שאתם קיוויתם למצוא בפסטיבל ולא מצאתם ואצרפם לרשימה.

============

בכל שנה אני נדרש לעזור לחבריי, ששולחים מייל או סמס או מתקשרים או דופקים על הדלת, באירגון סדרי העדיפויות מבין סרטי הפסטיבל, לפני שהם מארגנים לעצמם יום צפייה מרתוני ופונים לקופות. מהשנה הפעולה הפרטית הזאת הופכת ציבורית. הנה המלצות, אזהרות והימורים לסרטי שישי-שבת הקרובים בפסטיבל. הדפיסו לעצמכם והפיצו לידידיכם:

להמשך הקריאה…

03 יולי 2006 | 12:24 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

התדריך

מכיוון וכבר נכנסתי לעניין הזה, אני ממשיך לעקוב: עכשיו מתפרסם ב-NRG שחברי יוסלס איי.די יעשו שיחות הבהרה עם התקשורת כדי לתקן את הרושם שהותיר הראיון שלהם ב"7 לילות". ואולי, אולי, בסופו של דבר ירשו להם לעלות לאוויר.
ואני מכאן מריח הרבה "דברינו הוצאו מהקשרם" ו"לא התכוונו" ו"התקשורת הוציאה דברים מפורפורציות" ו"אנחנו אוהבים את המדינה". ואם זה קורה, אני לוקח בחזרה את כל מה שאמרתי להגנת הלהקה לפני כמה ימים.
אוקיי, חברי יוסלס איי.די, הנה תדריך העיתונות שכדאי לכם להדפיס ולקחת איתכם למפגשים האלה. אלה נקודות השיחה האמיתיות שצריכות לעמוד מול עיניכם. זה מה שהיתי רוצה לשמוע אתכם אומרים:
1. עם כל תודתנו לחברת HOT על האמון שהפגינו כשנתנו לנו להנחות את העונה הבאה של "אקזיט", אנחנו מוחים על ניסיונה של החברה ומנכ"לה לצנזר את קולנו. אותנו לא יצנזרו. אותנו לקחו לתפקיד כי אנחנו אומרים דוגרי את מה שאנחנו חושבים והקהל שלנו מזדהה עם זה.
2. מהות הפאנק-רוק היא להתריס, להיאבק בחזקים, לנתץ מקדשים, להגיד בבוטות את הדברים שאחרים לא מעיזים. גם אם חלק מהדברים שאמרנו בראיון הוצאו מהקשרם, אנחנו עדיין עומדים מאחורי רוח הדברים. חלקם נאמרו בהומור, חלקם באירוניה וציניות, חלקם ברצינות, אבל ככה אנחנו מתבטאים. אם ל-HOT לא נוח עם זה שייקחו את שי גבסו או את אורנה ומשה דץ להנחיית התוכנית. הם חמודים. אנחנו לא חמודים.
3. אנו מביעים בזאת חרדה גדולה מפני המשך עתידה של "אקזיט". אם ככה מבטל אותנו המנכ"ל יומיים לפני השידור בעקבות ראיון שנתנו, קל לדמיין מה יהיה מכבש הלחצים שהוא יפעיל עלינו ועל המערכת שלנו בשעה שהעונה תשודר. אנו חוששים שרוח הלהקה תעוקר, הפאן, הבוטות, אווירת ה"הכל הולך", הרצון לתת בראש ולהשפיע באמת. גם מבחינה מוזיקלית, אבל גם להשפיע על תפיסות עולם. יוסלס איי.די איננה כלב הפודל המאולף של מנכ"ל HOT. אם הוא טוען בכך שהוא שגה בליהוק, ניפרד כאן ועכשיו.
4. ברצוננו להזכיר למנכ"ל HOT שהחברה שלו עדיין מסרבת לשלם תמלוגים לתסריטאים ולבמאים. אנחנו אמנם פאנקיסטים, וככאלה אנחנו לא מאמינים בסולדיריות אלא באינדיבידואליות, אבל אנחנו גם מוחים נגד עוולות. נגד גזל. נגד כיבוש. והמצב הוא שבכל פעם שאנחנו ננגן בתוכנית שיר שלנו או של כל אמן אחר, נקבל תמלוגים מאקו"ם על ההשמעה. לעומת זאת, התסריטאים שכותבים לנו את דברי הקישור, אלה שבאמת שוברים את הראש מדי יום כדי שאנחנו נצא בשידור שנונים ומבריקים, לא יקבלו תמלוגים בכל פעם שמעריצי התוכנית יצפו בה בשידור חוזר או יצפו בה ב-VOD. מנכ"ל הוט יקבל את הכסף מהשידורים החוזרים לכיסו, ולא ייתן כמה פרוטות ממנו לאנשים שבזכותם התוכנית כל כך הצליחה.
5. מנכ"ל הוט, אתה לא משעה אותנו! אנחנו משעים אותך! אתה מתערב בתכנים, מצנזר אותנו, ומונע מהאנשים שעובדים מאחורי הקלעים של תוכניתנו להתפרנס בכבוד מכשרונם. לך תחפש לעצמך להקה אחרת.

עכשיו, יוסלס איי.די, נראה אתכם.

נושאים: מאבק היוצרים

03 יולי 2006 | 09:14 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

רוג'ר איברט: הסוף?

רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם ביותר באמריקה כרגע, מאושפז מאז שבת בבית חולים בשיקגו במצב קשה. הנה הידיעה כפי שפורסמה בעיתונו, השיקגו סאן-טיימס:

Chicago Sun-Times film critic Roger Ebert was in serious condition at Northwestern Memorial Hospital on Sunday following an emergency operation to repair complications from an earlier cancer surgery

איברט, בן 64, עבר לפני שלוש שנים ניתוח להסרת גידול סרטני מבלוטות הרוק שלו. במדורו הוא כתב בעבר שמאז הניתוח, ותהליך ההחלמה הארוך, אנשים הפנו את תשומת ליבו לכך שביקורותיו נהיו נדיבות ואוהדות יותר. ב-16 ביוני הוא עבר עוד ניתוח להסרת גידול נוסף באותו מקום, ובשבת חלה הסתבכות באיזור הניתוח כשכלי דם נקרע. בגלל הניתוח הראשון, ועוד לפני הסיבוך, הקליטו איברט ושותפו לתוכנית הקולנוע, ריצ'רד רופר, שש תוכניות, בתקווה שאיברט יחלים עד אז (שותפו הקודם של איברט להגשת התוכנית, ג'ין סיסקל, מת ב-1999 ממפרצת).

בכותרת הפוסט, אחרי שצנח ליבי מקריאת הידיעה, אני מביע פסימיות. אולי פזיזה. אבל עורכו של איברט מאמין שגם הפעם, למרות מצוקה בריאותית חוזרת, הוא יבריא במהרה וישוב לתפקידו:

"Roger has bravely and successfully fought health problems in the past," said Sun-Times Editor in Chief John Barron. "He's always accomplished it with an incredibly positive attitude. We're confident he'll do the same now. We're anxious to have him back."

נושאים: בשוטף

02 יולי 2006 | 12:34 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

עדכונים מהחזית

1. 12,000 צופים ראו בסוף השבוע את "הבועה" ב-15 עותקים. לשם השוואה, את "ללכת על המים" ראו לפני שנתיים כמעט 10,000 בסוף השבוע הראשון, והסרט הביא בסופו של דבר כ-150 אלף צופים.
כמה ראו, לשם השוואה, את "לחזור" של אלמודובר? מקולנוע לב לא מוכנים למסור נתונים. אמשיך לנסות להשיגם ממקורות חלופיים (והם, מצידם, מוזמנים להדליף לתיבת הדואר שלי).

2. צ'ן קאיגה לא יגיע לבסוף לפסטיבל ירושלים. נו, ופולנסקי יגיע?

02 יולי 2006 | 09:04 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

סוכן כפול

1.
אתמול, 19:30, מחוץ לקולנוע גת נמתח תור ארוך ומפתיע ל"הבועה". אם אחד הצופים בסרט הוא מקוראי הבלוג, אנא ספקו מידע: כמה צופים בערך היו בהקרנה, ואיך היו התגובות ביציאה?

2.
רבע הגמר: היצ'קוק נגד טריפו. פרק 6 (26 דקות)
ht6.mp3

והפעם: "סוכן חשאי" – היצ'קוק מנסה לנמק למה הסרט לא הצליח. אם אתם מקשיבים להקלטות ועוקבים במקביל אחרי הספר, תמצאו כאן לא מעט קטעים שלא הגיעו לדפוס. ובערך בדקה השמינית: עוד סיפור מפורסם של היצ'קוק, שלטריפו לוקח קצת זמן להבין, על הרצון שלו לצלם סצינה ל"מזימות בינלאומיות" המתרחשת כולה בפס הייצור של פורד בדטרויט ועוקבת בשוט אחד אחר מכונית שמורכבת מתחילתה ועד סופה, כשלבסוף נופלת מתוך המכונית המורכבת גופה. סטיבן ספילברג, היצ'קוקופיל לא קטן, צילם גרסה משלו לפנטזיה הלא ממומשת של היצ'קוק ב"דו"ח מיוחד".
ועוד משפט חשוב מאוד: "בסרטים המיועדים לקהל הרחב, אירוניה אינה תמיד דבר טוב".
ואז הם עוברים ל"חבלה", שלמרבה הבלבול מבוסס על ספר של ג'וזף קונרד בשם "סוכן חשאי". ושוב, רגע מפורסם של היצ'קוק, המודה בטעות החמורה שלו בהכללת הסצינה בה הילד נהרג מפצצה. טריפו, מצידו, מהרהר בדברים שהיה עושה אחרת ב"400 המלקות". ומתעורר ביניהם דיון ביקורתי על האופן שבו היצ'קוק מייצג את דמות השוטר בסרטיו.

ואני עוד רגע מדביק את הקצב של טום סוטפן, שממנו אני גונב את הקטעים, ושמעלה אותם מאז מרץ פעמיים בחודש והגיע כבר לפרק 9. אז אני מאט את הקצב. פרק 7 יעלה בסוף השבוע.

3.
פאביאן ביילינסקי, הבמאי הארגנטינאי של "9 מלכות", מת ביום שישי בגיל 47, בשעה שעבד על בימוי פרסומת.
עדכון: בתזמון לא הגיוני בדיוק הגיע לאוזן השלישית סרטו השני והחדש של ביילינסקי, "אל אאורה". מי שראה כבר, מוזמן לדווח.
עדכון: ג'פרי וולס ראה.

30 יוני 2006 | 11:09 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

הבבועה

קראתי כעת שוב את הביקורת שלי על "ללכת על המים" והופתעתי עד כמה היא דומה באוצר המילים שלה לביקורת החדשה שכתבתי על "הבועה", הסרט החדש של איתן פוקס וגל אוחובסקי. יכולתי פשוט לעשות קופי-פייסט: "הסרט עובד", "נטול סאבטקסט", "בימוי כריזמטי", "הקורבן הופך לקלגס", "פסקול מעולה". הנה הביקורת ההיא (מי שהקליד אותה מגיליון "העיר" של ה-18 במרץ 2004 אל האתר הרשמי של הסרט דחף לי שם לא מעט טעויות הקלדה והשמיט לא מעט סוגריים, אני מקווה שיגיע מגיה לתקן את המצב).
בסופו של דבר, את "ללכת על המים" ראו בארץ כ-150 אלף צופים, והוא הפך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בעולם, עם הכנסות של מעל שני מיליון דולר בארצות הברית.
ועכשיו מגיע "הבועה". והוא בעיני סרט טוב יותר, אמיץ יותר, נועז יותר. פוקס ואוחובסקי, אחרי ההצלחה הקודמת ובשעה שאוחובסקי חורג ממגבלות הפרסום המקומוני והופך לסלב פריימטיימי ב"כוכב נולד", הניחו את צווארם על גיליוטינה פוליטית ויצרו סרט שמאלי במפגיע. שינקינאי במובן הישן של המילה, זה שהפך למילה נרדפת ל"מנותקים". אז לא, אומרים פוקס ואוחובסקי, השינקינאים אינם מנותקים, הם הכי מחוברים. הבועה בה הם חיים נופחה סביבם במכוון, לא מתוך התעלמות מהמצב, אלא כתגובה לו, כדי לייצר חממה אחרונה של שפיות ליברלית במדינה שאיבדה את דעתה. וזה, כמובן, מהלך טראגי. לכן כה אהבתי את שם הסרט, "הבועה", לא רק כי זו מילה תל אביבית המייצגת ניתוק ואסקפיזים ביצתי, אלא כי בועות סופן להתפוצץ. ובסרט של פוקס ואוחובסקי – שכאמור לא מתעסק יותר מדי באנדרסטייטמנט – כל מטאפורה מקבלת ייצוג מוחשי. הבועה אכן מתנפצת.
הנה שתי מחשבות שליוו אותי אותי בזמן הצפייה בסרט:
א. למשך כשעה שלמה, גם ברגעים החלשים, התמוגגתי מהאנרגיות של הסרט, מהאופן בו הוא קולח. חשבתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בפסטיבל קולנוע והיו אומרים לי שזהו סרט פורטוגלי או בלגי, הייתי חוזר מהפסטיבל ומתחיל לדבר על הסרט הזה בהתלהבות. כן, הייתי אומר, הסוף שלו נורא מסורבל, ויש שם טעויות דרמטיות במערכה השלישית – מרגע שיוסף סוויד מגיע לרייב נגד הכיבוש – שעוד שתי משמרות עריכה היו יכולות לפתור (ואם הוויינסטיינים יקחו את הסרט להפצה, אני משוכנע שזה הדבר הראשון שהם יעשו לו).
ב. מה שדי מופלא בסרט הזה הוא העובדה שלמרות שהוא עכשווי בעלילתו, הוא נראה כמו סרט תקופתי. "סרט תקופתי" במובן הזה שהוא משמר רגע, מתעד גינונים חברתיים וז'רגון. זו מין קפסולת זמן: כך נראה החצי הראשון של העשור הראשון במאה ה-21 בלב תל אביב, מקום שהוא בעצמו מעין שטח כבוש, מנותק לחלוטין מההגיון והרטוריקה של המדינה סביבו. חשבתי קצת על "עבדי ניו יורק" של מרצ'נט ואייבורי – צמד יוצרים שהתמחו בסרטים תקופתיים המנציחים את גינוני החברה של המאה ה-19, ואז יצרו סרט בן זמנו, העוסק בסוהו הניו יורקי של שנות השמונים, והתייחסו גם אליו כאל סרט תקופתי לכל דבר. וכך גם ב"הבועה". לביבות הבטטה של אורנה ואלה הם לא סתם פרסום סמוי או קריצה ברנז'אית, הם שם קוד לעולם שלם בו אידיאולוגיה וקולינריה עורבבו יחד לבלילה כתמתמה אחת.
ואולי בגלל שמאז שהסרט צולם ועד שהוא הופץ, האוזן השלישית כבר לא קיימת יותר בשינקין, דבר שהפר את כל הבאלאנס של הרחוב, שהסרט הוא במובן מסוים כן שיחזור של תקופה שכבר לא קיימת. שינקין של "הבועה" כבר איננה, בדיוק כמו שינקין של "עורבים" ושינקין של "שרונה מותק" (האפיזודה הראשונה ב"סיפורי תל אביב").
את כל הנ"ל לא הצלחתי לדחוס לביקורת שלי על "הבועה", לכן מה טוב שיש אינטרנט. הנה מה שכן דחסתי לביקורת על הסרט (שפורסמה שלשום ב"פנאי פלוס", לצד ראיון עם שחקני הסרט – ואם הכותרת לכתבה ב"פנאי פלוס" היא "הכיבוש", אתם יודעים שהסרט הזה עושה משהו נכון מאוד מבחינה פוליטית/תקשורתית):

"הבועה". במאי: איתן פוקס. השחקנים בפוסטר: אוהד קנולר, דניאלה וירצר, יוסף סוויד, אלון פרידמן. השחקנים שלא בפוסטר אבל גונבים את ההצגה: זהר ליבה (בתפקיד גולן הגולנצ'יק), שרדי ג'בארין (בתפקיד ג'יהאד).****

זהירות, ספוילרים קלילים

לא העליתי על דעתי, גם בחלומותיי הסרקסטיים ביותר, שיבוא יום ואצפה בסרט שנראה כאילו הוא מושפע מעמוס גוטמן ומעמוס גיתאי במידה שווה. "הבועה", סרטו של איתן פוקס (על פי תסריט שלו ושל גל אוחובסקי), הוא כזה. חלקו מלודרמה תל אביבית, חלקו מטען צד פוליטי בוטה ונועז. דמיינו את "סיפורי תל אביב" מתערבב עם "גן עדן עכשיו". חתיכת מנעד רגשי יש בסרט הזה, שמתחיל קליל ונגמר כבד. מהבחינה הזאת שווה לתהות: האם יש כאן מעשה הטעיה מכוון של היוצרים או טעות בשיקול הדעת? הם מגרים אותנו פנימה אל סיפור הדוניסטי אסקפיסטי ברחובות שינקין-פיארברג בתל אביב, מקום בו גם ההתנגדות לכיבוש היא מוצר ממותג, אביזר אופנתי, ואז הוא גורר אותנו פנימה, אל הסבך הבלתי פתור של יחסי כובש-נכבש, יהודי-ערבי. עם כל הקלילות שבה משווק הסרט, ועם השם הדי מצוין ומדויק שלו, "הבועה", זהו למעשה טקסט חד משמעי, לא מעודן כלל, על מאזן הכוחות המופר תמידית בין קורבנות. החלש בתחילת הסרט הופך לתוקפן בסופו, הפאסיבי הופך לאקטיבי, אבל במקום להוליך לשיווי משקל זה דווקא מוביל לאסון. סוף הסרט, שנשמע כמו ציטוט מדויק (מקרי? לא בטוח) מהשיר "אי שם" מתוך "סיפור הפרברים" מנסח את זה היטב. יש מקום בו יהודי וערבי יכולים להיות נאהבים, אבל זה לא שינקין, ובוודאי לא שכם. אלא אי שם. והרי מה הם אשרף ונועם, אם לא טוני ומריה הישראליים. או, אם תרצו, יוסי וג'אבר.

עבור לא מעט מאנשי תקשורת "הבועה" נתפס כ"סרטו החדש של גל אוחובסקי". הרשו לי להבהיר: זהו סרטו החדש של איתן פוקס. בצמד פוקס/אוחובסקי יש רק קולנוען אחד. אוחובסקי הוא אחד העיתונאים החשובים של שני העשורים האחרונים בארץ, והתמהיל שמוצג ב"הבועה" מייצג את אישיותו הז'ורנליסטית היטב: קליל וקאמפי, אבל גם דעתן ופוליטי. מאז ימיו ב"העיר" ועד מדורו הנוכחי ב"טיים אאוט" אוחובסקי יגרגר מהנאה על דיסק פופ מושלם, או על סניקרס צבעוניים שיצאו בהוצאה מוגבלת, ובפסקה הבאה ינהם בכעס על עוולות הכיבוש. זה נורא אייטיז, אבל איכשהו אצלו זה עובד. בין אם הוא מצליח כתסריטאי להרים להנחתות, כעורך מוזיקלי לשבץ בסרט בדיוק את השיר הנכון להעצמת הרגש הנכון או כמפיק/מפיץ/טורבינת שיווק לגרום לעולם לשים לב לסרט שהוא שותף לו, אוחובסקי הוא פרטנר אידיאלי. אבל כלום ב"הבועה" לא היה עובד אם לא היה שם במאי.
איתן פוקס הוא אחד הבמאים המוכשרים בארץ. אני לא תמיד אוהב את הבחירות הסגנוניות שלו. התמהילים האלה, בין הקליל לכבד, לעיתים מרתיעים אותי, ואני באופן עקבי מרגיש איזושהי התחמקות בסרטיו, ניסיון משונה להיות נחמד מדי לכולם. ובכל זאת, כשזה מגיע ליצירת רגעים של טקסט-משחק-רגש, פוקס מצליח לייצר פנינים. מהבחינה הזאת, נדמה לי ש"הבועה" הוא הטוב בסרטיו, מהסיבה הפשוטה שיש בו יותר מהכל. יותר מהומור הברנז'ה של "שירת הסירנה", יותר ממצוקת הישראליות הכובשת והמחפשת גאולה של "ללכת על המים", ויותר מטרגדיית האהבה בארון של "יוסי וג'אגר". אם יש לי בעיה עם "הבועה" זה במקום שבו ה"יותר" הופך ל"יותר מדי". והסרט, חוששני, חוטא בזה. יש בו מערכה אחת מיותרת, פיתול עלילתי אחד מיותר, וכמה רגעים של רשלנות תסריטאית כשסיטואציות שנבנות בתחילה לא מגיעות למיצוי בסוף (או שנפתרות באופן חפוז המפגין אדישות גדולה מדי לדמויות). אבל בסופו של דבר, פוקס הוא במאי טוב בהרבה מהתסריטים שלו (בין אם חתומים עליהם עירית לינור, אבנר ברנהיימר או גל אוחובסקי).

"הבועה" מוכיח שפוקס הוא יוצר עקבי בתכניו ובסגנונו, מישהו שעוסק תדיר באהבה בימי כולירה: התאהבות בזמן שנופלים סקאדים ב"שירת הסירנה", ידידות והתבגרות על רקע רצח רבין ב"פלורנטין", אהבה במלחמת לבנון ב"יוסי וג'אגר", וידידות גברית על רקע שואה וטרור ב"ללכת על המים". וכך גם ב"הבועה". זהו אף פעם לא הזמן הנכון להתאהב. וכך, מתחת לחזות הקלילה, המיינסטרימית, הפופית, הסקסית, הפלרטטנית, לסרטיו של פוקס יש משיכה עזה אל העגום והפסימי. אני, כמבקר, תוהה האם הזיווג הזה עובד: האם מיינסטרים לא דורש סיום של השלמה? ואם טרגדיה פוליטית, אולי עדיף להתרחק מהמיינסטרים? אבל איכשהו, לא מעט בזכות העקביות שלו, והיכולת שלו ליצור רגעים אמינים עם דמויות מעוררות הזדהות (ותמיד נאות מראה), הפכתי למאמין. אני יכול לקטר עכשיו שעות על החצי השני של הסרט ועל מגרעותיו, אבל בסופו של דבר הוא עובד – על אף נפילות וטעויות. ובסופו, למרות הבוטות שלו ואולי בגללה, הוא אפילו מצליח להיות טקסט קולנועי חשוב. כאמור, גוטמן וגיתאי נפגשים. חומר ואנטי חומר נצמדים. התוצאה: יום הדין.