עוד 24 שעות. מחר ב-20:30 יתפרשו צוותי "סינמסקופ" ברחבי קאן, סלולריים ביד, ויסמסו (אני מקווה) בזמן אמת במהלך טקס חלוקת הפרסים. אתם מוזמנים לעקוב כאן בשידור חי.
========
משונה מאוד: גלן קני, המבקר של "פרמייר", פרסם בבלוגו שפרס מצלמת הזהב יוענק ל"קונטרול" של אנטון קורביין (הסרט הכה מסקרן על חייו ומותו של איאן קרטיס, סולן ג'וי דוויז'ן). הבעיה היא שפרס מצלמת הזהב מוענק רק מחר (ויש לא מעט המקווים שהוא יוענק ל"ביקור התזמורת" הישראלי). אז מה העניין? האם הוא התבלבל עם שלושת הפרסים האחרים שכבר הוענקו ל"קונטרול" אמש בטקס נעילת אירועי השבועיים של הבמאים, או שהוא פשוט מסר באופן אגבי מידע בלעדי שעדיין לא נמצא בידי אף אחד אחר? (עדכון: סתם טעות. קני עידכו את פוסטו)
========
לקח לי כמה ימים עד שנפל לי האסימון. קראתי את המשפט הבא, שכתב אריק קוהן מ"אינדי-ווייר" על "ביקור התזמורת" (לינקקתי לקטע אתמול), אבל רק הבוקר קלטתי מה הוא אומר: An English-language comedy that balances small scale vignettes with overarching sentimentalism. לא חשבתי על זה קודם: הסרט העוסק בביקורה של תזמורת מצרית בעיירה ישראלית נידחת במדבר דובר ברובו אנגלית. זה בהחלט מסביר איך הצליח הסרט לזכות בחוזה הפצה אמריקאי, דבר די נדיר לסרטים בשפה זרה בשנה האחרונה. אבל זה גם מדליק לי את נורות האזהרה לגבי האוסקר הזר: האם יש בו מספיק עברית וערבית כדי להיות זכאי להשתלב בקטגוריית הפרס לסרט בשפה זרה? מסוג הדברים שחברי האקדמיה, כמו גם יוצרי הסרט, חייבים לבדוק ולוודא לפני שמהמרים עליו כנציג אפשרי באוסקרים (ובמילים אחרות: אולי בכל זאת "בופור"?).
======
חולקו הפרסים של שבוע המבקרים בקאן. "XXY" הארגנטינאי זכה בפרס הגדול. "מדוזות" זכה בשני פרסי משנה.
======
חולקו הפרסים בסינפונדסיון, תחרות סרטי הסטודנטים בקאן. אף סרט ישראלי לא זכה. תישלח מאיה דרייפוס ללימודי תואר שני בקולנוע.
=====
ועם קאן רגע לפני הסוף, מדווח "וראייטי" מה צפוי בוונציה השנה (בחגיגות יומולדת 75 לפסטיבל): ז'אנג יימו יעמוד בראש חבר השופטים, טים ברטון יקבל פרס על מפעל חיים וצפויות הבכורות לסרטים החדשים של פול תומס אנדרסון, טוד היינז, אנג לי, רוברט זמקיס, קן לואץ' ואריק רוהמר.
=====
ניקי פינק מדווחת ש"שודדי הקריביים III" הכניס ביומו הראשון באמריקה 38.8 מיליון דולר. שזה סכום מעולה. אבל פחות מסכום השיא שהכניס "ספיידרמן III" ביומו הראשון (אי אז בעידן הפרה-היסטורי של לפני שלושה שבועות) – 59.8 מיליון דולר. הצפי הוא שהשודדים יכניסו בשישי עד ראשון כ-145 מיליון דולר, שזה פחות מסוף השבוע הראשון של ספיידי, שהסתיים עם 151 מיליון דולר. מה שכן, בגלל שזה סוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי, השודדים אמורים די בוודאות להכניס כ-170 מיליון דולר לארבעת הימים הראשונים ולהפוך לסרט הכי מצליח בסוף השבוע של ממוריאל דיי.
======
הארווי וויינסטין מת. רגע, אל תיבהלו. זה ההארווי וויינסטין השני. יצרן הבגדים הניו יורקי שב-1993 נחטף על ידי אחד מעובדיו ונקבר בחיים לצרכי כופר. תקציר הפרשה הדי מופלאה ההיא נמצא בהספד עליו ב"ניו יורק טיימס". אני די בשוק שהארווי וויינסטין המפיק עוד לא עשה סרט מהארווי וויינסטין החטוף (ויה MCN).
======
אין לי בעיה עם זה שלמבקרים שונים יש עמדות שונות כלפי הסרטים שהם מסקרים. מי רוצה קונסנזוס, נכון? אבל הביקורת הקוטלת של יקיר אלקריב על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר היתה טקסט תמוה למדי. משפט לדוגמה: "אחרי הכל, אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות, ולא כדי לשבת מכווצים כמעט שלוש שעות על המושב באווירה שהולכת ונעשית פסיכומטרית מרגע לרגע. בלי רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן, מה נשאר?". אה, אנחנו רק בעניין של בידור? ואחד הפילם נוארית הסבוכים המרתקים והחידתיים של העשור האחרון הוא פשוט, נו, לא מספיק כיפי. נכון. ו"שואה" של קלוד לנצמן נורא מבאס כזה. והעניין הוא שהמשך הביקורת, כשהוא מתאר את הפלונטר של כל גורמי המשטרה והחקירה שלא מצליחים למצוא דרך להגיש כתב אישום נגד החשוד המרכזי שלהם, כותב אלקריב את התיאור בשיעמום, בשעה שזהו בדיוק האלמנט, המעקב הפדנטי אחר הפרוצדורה, ההליכה אחר הספר, שהופך את "זודיאק" לסרט כה מבריק בעיניי.
=======
נורא רציתי לכתוב על הפרק השלישי מבין התשעה של "הסופרנוס". פרק נהדר בעיני, שביים פיל אייברהמס, הצלם הכמעט קבוע של הסדרה מאז יומה הראשון. מהפרקים הזכורים האלה בכל עונה, מאוד מדוד, מאוד פשוט. שני סיפורים שמצטלבים אבל לא נפגשים. אבל אני לא מצליח להיכנס לזה. בשבועות עשיתי לי מרתון הדבקת פערים וראיתי את כל פרקי "הסופרנוס" ששודרו עד עכשיו באמריקה, עד הפרק השביעי (שני פרקים לסוף). ומה שאני ראיתי בשני הפרקים האחרונים… ליבי עדיין פועם בטירוף. אבל לא אסגיר. ניסיתי לכתוב על הפרק השלישי, כאילו אני לא יודע מה הולך לבוא, אבל לא הצלחתי. בניין עומד לקרוס על ראשכם. אני עדיין מנסה להיחלץ מבין הריסותיו.
מה שכן, מגרעת אחת שבלטה בפרק השלישי: בגלל שאלה הפרקים האחרונים בסדרה נדמה שהסאבטקסט האמוציונלי המורכב של טוני סופרנו קצת נזנח. בעונות קודמות, עלילה כמו זו של המסע של טוני ופולי לפלורידה היתה מטופלת באופן מעודן יותר, מבחינת התגובות של טוני. עכשיו נדמה שכל מילה שגויה של פולי וטוני כבר מודד לו בעיניים ארון מתים, בשעה שבשנים קודמות היה ברור שלמרות שפולי יכול להיות נטל, הוא מישהו שמעמדו איתן מבחינת טוני, בעיקר בגלל קרבתו לג'וני סופרנו, אבא של טוני. אבל פתאום נראה שלטוני נמאס. זה הופך את טוני לדמות קצת פחות מתוחכמת ממה שהיא היתה בתשע השנים האחרונות. והסיפור על ג'וניור במחלקה הפסיכיאטרית היה נפלא בעיני. המחלקה הפסיכיאטרית, והגנים הנפשיים הרעועים של שושלת סופרנו ימשיכו לככב בפרקים הבאים. הפרק הבא יהיה חלש יותר, אבל אחריו מתחיל סחרור מופלא. אמשיך לדווח (ללא ספוילרים, אל דאגה).
======
במסגרת משחק השרשרת החדש בקרב בלוגרי ארצנו הטילה עלי דבורית לספר לקוראיי איך גיליתי את הרשת. בגלל שלא רציתי לשבור את רצף הדיווחים מקאן, העברתי את הסיפור לבלוג השני שלי, ב"דה מרקר קפה". אתם מוזמנים לקרוא.
תגובות אחרונות