צפירה לאחור
בהחלט ייתכן שהרסתי לעצמי את הצפייה ב"תנועה מגונה", סרטו החדש של צחי גראד כבמאי (והשני אחרי "ג'ירפות"). נתקלתי בפרויקט הזה לראשונה לפני כשש שנים כשקראתי את אחת הגרסאות המוקדמות של התסריט שכתבו גל זייד ועקב איילי. אז קראו לו "מיכאל קליינהאוס" ואני חשבתי שמדובר בתסריט מבריק, מצחיק, ארסי, סאטירי. התאהבתי בתסריט וניסיתי לעקוב, ככל שיכולתי, אחר הפרויקט הזה, שלקח לו זמן עד שהשיג מימון מהקרנות, עד שמצא במאי ועד שיצא להפקה. בפיתול משונה אף יותר של הגורל, בשנה שעברה היו הבת שלי והבן של גראד באותו גן טרום-חובה, כך שיכולתי מדי פעם, בפוגשי אותו בכניסה או ביציאה מהגן, להתעניין בשלום הסרט.
ואז, כשסוף סוף ראיתי אותו לראשונה בפסטיבל חיפה האחרון, שם זכה בפרס הסרט הטוב, התבאסתי ממנו. התסריט המצחיק, המדויק והקצבי הפך לסרט עגום, מריר ואיטי. ובכל זאת, חשבתי שתגובתי קשורה בכך שהגעתי לסרט עם ציפיות, עם אינטרפרטציה משלי לאופן שבו דמיינתי את הסרט, ולא כי שפטתי את הסרט על סמך קריטריונים נקיים. וכך, כשהציפיות שלי כבר מאופסות, צפיתי בו כעת בפעם השנייה. ואכן גיליתי אותו מחדש: "תנועה מגונה" הוא סרט רב מעלות, עם כמה סצינות משובחות, ושפה קולנועית מנומקת. אבל, יש אבל: הוא עדיין מזגזג שלא לטובתו בין המשובח לאומלל. התוצאה לעיתים מבלבלת ומתסכלת.
גל זייד מגלם את דמותו של מיכאל קליינהאוס, לוזר תל אביבי דכאוני שאחרי מות אביו החליט לפרוש מעבודתו בתעשייה החקלאית ולנסות לשבת בבית ולכתוב ספר. הוא קם מאוחר, מתבטל, מנסה לכתוב את פסקת הפתיחה של ספרו ומיד מוחק. קליינהאוס הוא אנטי-גיבור מובהק: תכונתו הדומיננטית ביותר היא הפסיביות שלו. האיש יוצא מגדרו כדי להימנע מעשייה, כדי לחמוק מהתפתחות, כדי להישאר כמה שיותר סטטי. הסיפור מתחיל בצפירת יום השואה ומסתיים בדיוק כעבור שבוע, אחרי צפירת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ועם זיקוקי הדינור שמסמנים את תחילת חגיגות יום העצמאות. וזה גם המהלך שעושה הדמות: משואה לתקומה, מקורבן לגיבור.
כל העסק מסתבך כשאשתו (קרן מור) מפנה אצבע משולשת לכיוון מכונית הצופרת לכיוונה ברחוב. נהג המכונית, פגוע מכך שאשה עושה לו תנועה מגונה, נותן גז ומפרק לקליינהאוס את הדלת של הרכב. אחרי שהוא חוכך בדעתו בתחילה לא לעשות דבר, מתחיל קליינהאוס לחפש צדק – תחילה בהיסוס, ואז בנמרצות הולכת וגוברת. ובהיעדרו של צדק, הוא מסתפק בנקמה. במסעו לחפש את הצדק מגלה האנטי-גיבור שהוא דווקא פרצופה של המדינה: כל המנגנונים הרשמיים – משטרה, רשויות, משרד הפנים – אימפוטנטים בדיוק כמוהו, מצטיינים בלא לעשות דבר. היחידים שיש להם דרייב להצליח, אינסטינקטים של קילרים, הם אלה שפועלים בשולי החברה, בצידי החוק, היזמים הפרטיים והאפורים שנמנעים ממגע עם מוסדות המדינה המאטים אותם.
גראד המיר את הקצביות הקומית של התסריט המקורי בנקודת תצפית מדכדכת ואפרורית. הצילום הסינמסקופי של שי גולדמן ("שלוש אמהות"), שצילם במצלמת HDV, מציג את הדמויות באופן נטול פירגון – הוא צמוד לנקבוביותיהן, חושף את כרסן, מדגיש את הבלאגן והלכלוך. ברמה הפרקטית ביותר, "תנועה מגונה" הוא בעיקר סרט מוזנח ובלתי מוקפד, כמו גיבורו. לי, כצופה, זה הציק. מצד שני, קשה להתחמק מהתחושה שיש כאן מעין "דרכים צדדיות" ישראלי, כשזייד הוא סוג של פול ג'יאמטי שיוצא למסע שמתחיל בעל כורחו, אבל אז הופך למסע של תשוקה וגאולה. כמו "דרכים צדדיות" גם "תנועה מגונה" משבץ כמה סצינות קומיות מובהקות לתוך הסיפור הדכאוני על האיש שמצוי בחסימה תמידית. ההבדל הוא ש"תנועה מגונה", למרבה הצער, הוא סרט מאוד לא אחיד. לא במשחק, לא בקצב, לא בליהוק, לא בעריכה ואפילו לא בפסקול המוזיקלי, שלעיתים נדמה כאילו הוא פועל נגד הסרט.
בראותי את התוצאה הסופית לא יכולתי שלא להיזכר בצער בסרט ישראלי אחר, "מייד אין ישראל" של ארי פולמן, שסבל כמדומני מבעיות זהות – תסריט מקורי, מרתק, עם שפה עכשווית, עם טוויסט סאטירי נוקב, אבל עם בימוי מוקפד למחצה שנע ביד לא רגישה מספיק בין הקומי/אבסורדי לדרמטי/טראגי. כך גם כאן. אולי בניסיון לקרב בין "מיכאל קליינהאוס" ל"מיכאל קולהאס", בחרו גראד ושותפיו לעבות את העלילה באלמנטים דרמטיים כבדים שממוטטים את האיזון העדין שבין האבסורד לטרגדיה.
דווקא הרגעים בהם קליינהאוס מתעורר לחיים הסרט חושף את הפוטנציאל שהיה טמון בו. ובעיקר: נדמה שחסרה לסרט מערכתו האחרונה. וכך, במקום סרט על אדם שנלחם באנשי העולם התחתון ולומד מהם את כללי המשחק, אנו מקבלים סיפור על נקמה נטולת השלכות, של איש שמתחיל מעצבן ונגמר מסוכן, אבל למרות הפרטנות של הסרט בעיצוב דמותו, עולמו וחייו, אין לנו מושג איך באמת הסיפור הזה נגמר. נותרנו באוויר.
תגובות אחרונות