עדכון: נכון לאתמול, "בופור" מכר 270,856 כרטיסים בשבעה שבועות.

קראתי לאחור את שלל התגובות מיום העצמאות ונתקלתי בדיון שהתנהל ושהחמצתי סביב השאלה מהו הסרט הישראלי הקופתי בכל הזמנים. כמה מגיבים זרקו מיני מספרים, חלקם מדויקים, חלקם מופרכים. אז בואו נעשה קצת סדר.
על פי נתונים שפירסם בסוף שנות השבעים מרכז הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה (ותודה למאיר שניצר שעזר לי לאמת את הנתונים שהיו בידי) אלה הסרטים הישראליים שמכרו הכי הרבה כרטיסים בארץ:

"אסקימו לימון": 1,350,000
"קזבלן": 1,203,000
"סאלח שבתי": 1,200,000
"שני קונילמל": 900,000
"לופו": 865,000
"כץ וקרסו": 865,000
"מבצע יונתן": 812,000

מתוך שבעה סרטים, ארבעה ביים מנחם גולן ושניים הוא הפיק. רק "שני קונילמל" לא קשור אליו. יש האוהבים להזכיר שביחס לגודל האוכלוסיה באותה תקופה (1963) "סאלח שבתי" הוא אולי הסרט הקופתי בכל הזמנים בכל העולם, אבל אני נצמד למספר הכרטיסים ולא ליחס הכמות מול מספר התושבים.

אחרי שנות השמונים זו קרן הקולנוע הישראלי שעוקבת אחר מכירת הכרטיסים לסרטים הישראליים. הסרט היחיד שהיה שובר קופות אבל לא הופק באמצעותה בשנות השמונים והתשעים היה "שתי אצבעות מצידון", שהופק על ידי דובר צה"ל אבל לא ברור כמה כרטיסים הוא מכר (מכיוון שהוקרן בסוף שנות השמונים לכל חייל בשירות פעיל אין ספק שהוא זכה לקהל צופים עצום, אבל אין בידיי תיעוד כמה מתוכם רכשו כרטיסים).
אלה הסרטים הקופתיים ביותר של קרן הקולנוע מ-1980 עד 2000:

"מאחורי הסורגים": 600,000
"בלוז לחופש הגדול": 285,000
"החיים על פי אגפא": 220,000
"חולה אהבה בשיכון ג'": 205,000
"הקיץ של אביה": 200,000
"שורו": 200,000
"נועה בת 17": 193,000
"אחד משלנו": 188,000
"צלילה חוזרת": 160,000
"סיפורי תל אביב": 157,000
"שירת הסירנה": 118,500

בין "חולה אהבה בשיכון ג'" (1995) ועד "חתונה מאוחרת" (2001) יחלפו שש שנים עד שסרט ישראלי נוסף יחצה את קו 200,000 הכרטיסים.

ולא רק הקולנוע הישראלי: בפעם האחרונה שסרט כלשהו מכר בישראל יותר ממיליון כרטיסים זה היה בדיוק לפני עשר שנים, ב-1997, עם "טיטאניק".

אם אתם מנויים של יס, אל תחמיצו את השידורים החוזרים היום של "חמש המכשלות", היצירה הקולנועית הכי מבריקה שלארס פון טרייר היה מעורב בה מאז "רכבות לילה". במסווה של סרט תיעודי זהו למעשה אקספרימנט נפלא בפורמליזם קולנועי ודו קרב של מוחות בין שני קולנוענים מבריקים.
בסוף השבוע המוקדש לפון טרייר בערוץ יס 3 חסרים כל הסרטים הראויים שפון טרייר היה מעורב בהם (חוץ מ"רכבות לילה") אבל הסרט חשף בפני את "אקדח יקר שלי", סרט משונה מאוד שביים תומס וינטרברג ("החגיגה") על פי תסריט של המנטור שלו. הסרט נראה כמו ספין-אוף לטרילוגיה האמריקאית של פון טרייר. כמו תסריט שהיה אמור להיות המשך ל"דוגוויל" ו"מנדרליי" אבל נזנח. וכמו בסרטיו הקודמים, פון טרייר מוותר על דרמה אמינה לטובת מסר חשוף: האמריקאים האידיוטים מאוהבים באקדחים שלהם, וזו הסיבה שהאומה הזאת כה שטופת אלימות. העניין הוא שהרעיון הבנאלי הזה והתסריט המשונה מייצרים, בסופו של דבר, סרט שדי קשה להתיק את העיניים ממנו. הוא נמאס עלי מהר מאוד, אבל הייתי חייב לראות לאן הסרט הזה הולך. וחוץ מזה, כמות הציטוטים שיש בו לקובריק הפכה אותו גם לשעשועון צפייה סביר.

כמה דיווחים ששווה לקרוא:

דיוויד ד'ארסי כותב מפסטיבל טרייבקה על "מלון תשעה כוכבים" של עדו הר ועל "החופש הגדול" של דוד וולך, אותו הוא משווה בהתפעלות לסרטים של ברגמן וברסון (ומציין לשבח, ובצדק, את הצילום של בועז יעקב).

ו"מלון תשעה כוכבים" יוקרן בפילם פורום בניו יורק מ-23 במאי (ויה indieWire).

ועוד מ-indieWire: "ידיים קשורות" של דן וולמן זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל פאלם ביץ'.

סטיב אריקסון מ-The Reeler מדווח מטרייבקה על "הבועה" של איתן פוקס וסרטים מזרח תיכוניים נוספים.

רוג'ר איברט נכח ביום רביעי בפתיחת פסטיבל הקולנוע שלו. אשתו צ'אז הקריאה דברים בשמו.

גלן קני, המבקר של "פרמייר", כתב פוסט מצוין בו העלה תמונות שצילם השבוע בשדרה השמינית במנהטן בכמה מהלוקיישנים בהם הסתובב טראוויס ביקל ב"נהג מונית" ב-1976, והוא משווה אותם לפריימים מהסרט המקורי.

בניו יורק חגגו שלשום יום הולדת 20 ל"ריקוד מושחת". איפה פה זו הפינה בה אני יכול להסתתר בצלליות, להסמיק קלות ולהודות שאני חושב ש"ריקוד מושחת" הוא סרט נפלא?

"ניו יורק מגזין" מגיש:חמישה סרטים קצרים שמוצגים השבוע בפסטיבל טרייבקה.

דיוויד מאמט ביים שתי פרסומות חדשות לפורד. הנה הן (אם כי הדרך היותר משעשעת היתה לשים את הפרסומות ולבקש מכם לנחש מי ביים אותן):

1. Quicker than a BMW

2. Quieter than a Lexus

כמה הודעות ממזכירות הבלוג לפני הכל:

– התוכנית האסיאתית במוזיאון תל אביב תימשך עד ה-9 במאי (ב-10 במאי יעלה שם הסרט הצרפתי הדי מקסים "אל תדאגו, אני בסדר"), כך שמי שעדיין מתכנן לראות את אחד הסרטים במוזיאון אל תשכחו את הקופון שאירגנו לכם כאן בפסח ועדיין תקף, בו תוכלו לקנות כרטיס שני בחצי מחיר.

– לפני כשבועיים הוספתי בטור הצד משמאל מודעה קטנה המפנה למארז הדי.וי.די של "יומן". כמו עם קופון הסרטים האסיאתיים גם מדובר במין פרסום פרו-בונו להפנות את תשומת לבכם לדברים שאני חושב שהם מעולים, וממילא אינם מסחריים מדי. אבל שימו לב, אגלה לכם סוד קטן. המחיר של מארז פרלוב בחנות "האוזן השלישית" הוא 350 שקל, ואני מודה שזה לא סכום פעוט. אפילו אני נרתעתי ממנו בתחילה. אבל אם תקנו את אותו מארז און-ליין דרך אינדיק, החנות המקוונת של "האוזן", הוא יעלה לכם רק 300 שקל.

============

כל מי שנולד אחרי שנות הששים והתעניין אפילו במעט בפוליטיקה הפנימית של הוליווד יכול היה להיות בטוח שג'ק ולנטי, שגריר הוליווד לעולם, היה שם תמיד והוא חי לנצח. אתמול, אחד האנשים הכי חזקים בהוליווד, וללא ספק האיש שעיצב את פניה של הוליווד בת זמננו, של אחרי עידן האולפנים, מת בגיל 85. הוא היה השמעון פרס של הוליווד.
ולנטי היה הפה של האולפנים מ-1966 עד 2004. ב-1966, כדי לנתק את האולפנים מאכיפת הצנזורה המוסרית של הממשל הפדרלי, הוקם אירגון הגג ה-MPAA, המייצג את האינטרסים של שבעת האולפנים ההוליוודיים המרכזיים. הארגון הזה נועד להיות הגוף המתווך שבין הוליווד לוושינגטון, גוף שיעשה בקרה עצמית, וולונטרית, על הוליווד. כשחיפשו מישהו שיעמוד בראשו הגיעו האולפנים אל ולנטי, יד ימינו של נשיא ארצות הברית באותם ימים, לינדון ג'ונסון.
ולנטי היה חברו הטוב והקרוב ביותר של ג'ונסון. שניהם ילידי טקסס. ולנטי היה גם פעיל במפלגה הדמוקטית ועזר לקמפיין הבחירות של הצמד קנדי וג'ונסון ב-1960. ב-1963 ביקש ג'ונסון מחברו הטוב מטקסס לרכז את כל נושא יחסי הציבור לקראת מסעו הגדול ומתוקשר של הנשיא קנדי למדינה בנובמבר של אותה שנה. במסע ההוא נרצח הנשיא קנדי. ולנטי היה בשיירת המכוניות. והוא היה לצד ג'ונסון על אייר פורס 1 כשהוא הושבע לנשיא אחרי שהוכרז מותו של קנדי.

לינדון ג'ונסון מושבע לנשיא על סיפון אייר פורס 1,
22 בנובמבר 1963. מוקף בעיגול: ג'ק ולנטי,
ילדון בן 41

ב-1966 הוא נטש את הפוליטיקה לטובת הקולנוע, בעיקר כי האולפנים רצו לצידם תועמלן שהוא חברם הטוב של אנשי הבית הלבן וגבעת הקפיטול. והיה המייסד והנשיא הראשון של ה-MPAA, הוא שלט באירגון הזה עד פרישתו לפני שלוש שנים. הוא האיש שהגה ויזם את שיטת מידרוג הגיל הקיימת בקולנוע האמריקאי מאז 1968.
בשלוש השנים האחרונות לכהונתו הוא הפך לדובר התקיף ביותר של תעשיית הבידור נגד ההורדות הפירטיות באינטרנט. העובדה שוולנטי הפך את המלחמה בפיראטיות האינטרנטית למסע צלב שלו בסוף חייו הפכה אותו גם למושא ביקורת מצד מבקרים צעירים, שראו בו סמן מיושן להוליווד שלא מצליחה להתחדש (אירוני, או אולי בעצם הגיוני, כשחושבים שזה האיש שעזר להוליווד לעצב את פניה המודרניות אחרי שתפיסת העולם הקודמת, זו של שיטת האולפנים, קרסה בשנות הששים).

ולנטי, חבר קרוב של קירק דאגלס, ידע להצטלם
כמו כוכב קולנוע. בפעם היחידה שפגשתי אותו, בפסטיבל
ונציה 2003, הופתעתי לגלות כמה הוא איש קטן עם ראש ענק

ואכן, כשהגיע לגבורות הודיע שהוא מתחיל לחפש יורש ומסמן את תאריך פרישתו. הוא ניסה לשכנע את ביל קלינטון להחליף אותו. אך לבסוף נבחר ברנש בשם דן גליקמן.
בשלוש השנים מאז פרישתו עמל ולנטי על ספר זכרונותיו, שייראה אור ביוני השנה. אם אני זוכר נכון – אנסה לאמת בהמשך הסופשבוע – ולנטי גם היה אחד התורמים לבניית סינמטק ירושלים.

"הוושינגטון פוסט" פירסם הספד מקיף על האיש ופועלו. ויש שם גם גלריית תמונות מצוינת שלו.

הקרנת העיתונאים ל"ספיידרמן 3" הסתיימה בחצות ורבע ומיד התחילו להגיע הסמ"סים והטוקבקים. ואני חייב לציין בהפתעה שהתגובות די פנומנליות.

סמסים (אני כמובן שומר על אנונימיות המגיבים, שלא רוצים לסכן הזמנות עתידיות):

א':
"בכלליות, אחלה סרט. הכי מפוקס מבין השלושה. קצת מרחק גדול מדי בין אקשן לאקשן".

ב':
"האווירה הכללית באולם התחלקה בין אלו שאהבו, אלו שחשבו שזה ארול מדי, ואלו ששנאו".

ג':
"סרט גאוני".

ד':
"הטוב מהשלושה לדעתי. אפל יותר, הדמויות עמוקות יותר ולפעמים נדמה שאפילו קירסטן דאנסט פחות מעצבנת".

ובתגובות מהאייטם "מלכת העכביש":

עדן:
היה בסדר עד לא משהו. “ספיידרמן 3″ הוא סרט נפוח וארוך מדי עם יותר מדי עלילות ורעים שמזכיר מהבחינה הזו גם את “שודדי הקאריביים 2″ וגם את “באטמן לנצח”. קטעי האקשן בו מבריקים ומופלאים אבל כל רגע חסר אקשן בסרט נוטה בד”כ להיות משעמם או סנטימנטלי עד כדי גיחוך.

חן חן:
האפקטים המרהיבים, האזכורים העדינים אך המצמררים ל9/11, רבדים פסיכולוגים כה מורכבים עד שגם לאקאן ופרויד היו מתקשים לעכל אותם, שני רשעים עסיסים ומוצלחים להפליא, והבת של רון הווארד בשיער בלונדיני – בזכות כל אלה “ספיידרמן” 3 הוא סרט גאוני.

רתם:
יש ב”ספיידרמן 3″ יותר מדי עלילות ויותר מדי סנטימנטליות מביכה, אבל מצד שני הוירטואוזיות של הבימוי, המורכבות הפסיכולוגית (היחסית) והרעים המעולים הופכים אותו לסרט הכי מהנה בסדרה עד כה. ההשוואה הכי טובה היא לסרטים של שפילברג בשנים האחרונות – קולנוע ברמת על, שנפגם בגלל קיטש אינפנטילי קשה מנשוא.

אורון:
מי שאהב את 2, יתחרפן לטובה מ-3.

רון:
ספיידרמן 3 הוא סרט רע. רע רע רע. קיטש מהסוג הגרוע ביותר ולכאורה-מודע-לעצמו.

יעל שוב מ"טיים אאוט" שלחה גם היא אימייל לניקי פינק. בראבו, יעל. זה כבר פוסט שני של פינק, הילדה הרעה של הבלוגרים ההוליוודיים, בנושא. (זה הראשון). פבלו אוטין ואהרון קשלס, הגיע תורכם לשלוח מייל. רותם דנון וישי קיצ'לס, אתם אחר כך.

ארבע הערות ספיידרמניות:

1. נראה לי שארים טלפון לעידן וילנצ'יק ונלך הערב לטיול על שפת הים בו נוכל לייבב בצוותא על כך שכל המבקרים המניאקים הולכים הערב ל"ספיידרמן 3" ביס פלאנט ורק אותנו לא הזמינו.

2. אהיה סקרן לראות האם כל אנשי התקשורת שיגיעו הערב להקרנה יצליחו לעמוד בקיום האמברגו שמכתיבים מפיצי הסרט.

3. כמו שאני אוהב את זה: באתר של יס פלאנט כבר אפשר לקנות כרטיסים ליום הבכורה בעוד שבוע. מ-14:00 עד חצות יש הקרנה בכל שעה. כמו באמריקה. ואני מצוי בדילמה: מצד אחד, אני רוצה לראות את הסרט בהקרנתו הראשונה בארץ, כדי שבערב המוקדם כבר אוכל להעלות כאן ביקורת על הסרט. אבל ההקרנה הראשונה ב-14:00 מוצגת באולם 4. אולם 6, האולם הכי גדול ביס פלאנט, מקרין את הסרט רק בהקרנה השלישית, ב-16:00. לא יודע האם לחכות לאולם הגדול או להסתפק באולם הקטן יותר.

4. בשעה האחרונה אני מסמס לכל העיתונאים בזכרונות הסלולריים שלי להבין מי מהם יסמס לי ביקורת על הסרט ביציאה מההקרנה. הייתי בטוח שכולם ישעטו לכיוון ההקרנה. להפתעתי רובם אכן הוזמנו אך הם לא הולכים. חלקם לא יכולים. מאה אחוזים מכל הבנות העיתונאיות ששאלתי ענו שהסרט פשוט לא מעניין אותן. בכל אופן: מי שרואה ורוצה לספר איך היה. זה המקום.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי ייפתח ביום שלישי ומארגניו פנו לכמה קולנוענים ישראליים ושאלו אותם מה הסרט הצרפתי שהם הכי אוהבים. הסרט שזכה בהכי הרבה קולות הוא "הנידון למוות ברח" של רובר ברסון והוא יוקרן תחת הכותרת "בחירת הבמאים" במהלך הפסטיבל.
בפסטיבל בשנה שעברה התקיים משאל דומה בקרב מבקרי קולנוע. הסרט שזכה במירב הקולות היה "חוקי המשחק" של ז'אן רנואר. אז הבטיחו מארגני הפסטיבל שהסרט יוקרן בעותק פילם משופץ. נלהב לראותו לראשונה בפילם הגעתי לסינמטק רק כדי לגלות שהסרט מוקרן מדי.וי.די. האיכות היתה מחפירה. השנה שאלתי את יחצנית האירוע האם יוקרן "הנידון למוות ברח" בפילם או מדי.וי.די. היא בדקה, ובדקה שנית, וסיפרתי לה את הסיפור מהשנה שעברה, והיא אימתה פעם נוספת וענתה בנחרצות: בפילם.
הנה רשימת הבמאים שהשתתפו במשאל והסרטים שהם בחרו. מצא חן בעיני שדובר קוסאשווילי ורם לוי בחרו באותו סרט של טריפו.

אופק דוד – הנידון למוות ברח
אבו וואיל תאופיק – 400 המלקות
בת אדם מיכל – ילדי גן העדן
גולדווסר ינקול – לילה אמריקאי
גראד צחי – לפתע ביום ראשון
גרין איתן – הנידון למות ברח
גולן מנחם – ילדי גן העדן
דר גידי – פרובידנס
דוידוף עודד – הכחול הגדול
הגר דליה – הנדון למוות ברח
הספרי שמואל – אמלי
הוכנר יאיר – לחיות את חייה(*)
חלפון אייל – על אהבה וטעמים אחרים
ידעיה קרן – רוקמת התחרה
כנות שי – עד כלות הנשימה
לוי רם – ילד פרא
לרנר דני – הנידון למוות ברח
מדמוני יוסי – הנידון למות ברח
מזרחי משה – חוקי המשחק
נאמן ג'אד – ז'יל וג'ים
נשר אבי – המעגל האדום
סידר יוסף – לב בחורף
ענר איתן – פיירו המשוגע
קוסשבילי דובר – ילד פרא
קידר נורית – לילה וערפל
ריקליס דינה – המולה וזעם
רוזנבאום מארק – עד כלות הנשימה

(*) יאיר הוכנר הוא היחיד שמופיע גם בסקר הבמאים (כיוצר "ילדים טובים") וגם בסקר המבקרים (כמבקר האתר "סרט"). כבמאי טעמו שונה לחלוטין מאשר כמבקר.

הנה הביקורות שלי, מגיליון "פנאי פלוס" שיצא היום, ל"שמש" של דני בויל ול"דרך אדומה" של אנדריאה ארנולד.
אכן, אמש בסינמטק ראיתי את "שמש" בפעם השנייה. הוא פחות מלהיב בצפייה שניה. אכן, "דרך אדומה" הוא סרט מהסוג שאני לא מחבב בדרך כלל, הוא מחוספס מדי לטעמי, אבל הוא ברובו עשוי כל כך טוב שהתקשיתי לעמוד בפניו. אבל הסוף שלו די קילקל.

ומי שעוד לא ראה את "צרעה", הסרט הקצר של אנדריאה ארנולד עליו היא זכתה באוסקר, הנה הלינק אליו.

===========

חי נפשי! הכותרות הבוקר נראות כאילו עברנו לעולם שכולו קומיקס:

1. התגלה כוכב לכת במערכת שמש אחרת הדומה לכדור הארץ!
2. התגלה מינרל בסיביר המזכיר את הקריפטונייט של סופרמן!
3. הזמן חוזר על עצמו והודעות לעיתונות שהתפרסמו כבר לפחות ארבע פעמים בשנתיים האחרונות על הקמת סינמה סיטי 2 בחולות ראשון לציון ממשיכות להתפרסם שוב ושוב!
3. אולפנים הוליוודיים מכנים בלוגר ישראלי "טארבל-מייקר"!

==========

ולסיום, חידה: איזה מפיץ ישראלי פנה באחרונה לקרן הון סיכון וביקש ממנה אשראי של מיליון דולר? ולאיזו מטרה? לאיזה מבקר קולנוע (טראבל-מייקר) פנתה הקרן כדי שיעזור לה לשערך את שוויו של אותו מפיץ ולהחליט האם לאשר את קו האשראי?

ניקי פינק מדווחת מהשוחות במזרח התיכון: מבקרי הקולנוע הישראלים מוחרמים מההקרנות המוקדמות של "ספיידרמן 3" (סוני), "עדות שבורה" (ניו ליין) ו"Death Proof" (וויינסטין). בלוגר ישראלי מסוים – מעניין מי? – תוהה אצלה האם האולפנים ההוליוודיים המיוצגים על ידי המפיצים המחרימים יודעים על כך. פינק, מצידה, שואלת בדאגה: האם מה שקורה בישראל הוא רק רמז למה שיקרה בקרוב גם באמריקה בקשר בין אולפנים ומבקרים? בשבועיים האחרונים שלחתי מיילים בנושא לאנשי סוני, מארוול, וויינסטין וניו ליין. קיבלתי בינתיים תשובה מגלן באסנר ומייקל רוטשטיין מוויינסטין, שלא ממש ידעו על מה אני מדבר והבטיחו לבדוק עם פורום פילם. לא הגיעה תשובה נוספת מאז. עכשיו פינק מחכה לתגובות שלה.
עדכון: כנראה פינק קיבלה תגובה או שתיים בינתיים כי היא הוסיפה את השורה הבאה לפוסט שלה: Some studios are telling me Raveh is just a troublemaker. אני?! טראבל-מייקר? זה מה שחושבים עלי בהוליווד? אני מניח שפורום ומטלון הצליחו לגרום לבוסים שלהם בהוליווד לחשוב שאני סתם נודניק ממורמר. אללי, הפכתי לטרול.

=========

רוג'ר איברט טוען שממילא הוא לא היה כל כך פוטוגני גם כשהיה בריא. עכשיו, כשחלק מלסתו הוסר בעקבות ניתוח להסרת סרטן בבלוטות הרוק (שהגיע עד לעצם הלסת), הוא עם חור נשימה בצוואר ופנים די מעוותות. איברט – בחיי שהוא אמיץ – פרסם את תמונותיו ב"שיקגו סאן טיימס" (תודה לאידלשטיין על הלינקים אתמול כשאני הייתי עסוק בזלילת ארבעים סוגי קבב שונים) כדי להקדים את הדיווחים המזועזעים על מצבו ומראהו שבטח יגיעו הלילה כשהוא יגיע לפתיחת פסטיבל הקולנוע שלו באוניברסיטת שיקגו. כדאי לקרוא את הטקסט המרגש שלו.

=========

ראיון נחמד עם ג'וס ווידון: על "וונדר וומן", X מן 4, "באטלסטאר גלקטיקה" ו"Goners", שאמור להיות הסרט הבא שלו (ויה Cinematical).