09 אפריל 2006 | 03:39 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

בגוף ראשון אני מבין

שלום, זהו הפוסט ה-100. איך נחגוג?

רציתי לכתוב עוד על "מחבואים" של מיכאל האנקה, אבל נשאיר את זה להמשך השבוע. בינתיים, צפו בסרט כדי שנוכל להתפלפל עליו.

הפוסט הזה מוקדש לגלעד. אחד הקבועים כאן, מישהו שכנראה יודע על מה הוא מדבר, אבל לא יודע איך לדבר. לא נורא. זו לא סדנת חינוך ונימוסים.

בטון האופייני לו, גלעד כתב לפני כמה ימים תגובה על הסרטים התיעודיים הנעשים בארץ. קראו את זה כאן.

יודע מה, גלעד? אתה צודק. נעשים כאן יותר מדי סרטים תיעודיים בהם הבמאי הוא גם הגיבור, ואם לא גיבור הוא הדמות שמניעה את הסרט. אני אומר את זה בעצמי כבר שנים. אבל כהרגלך, אתה כותב משהו עם גרעין של אמת, אבל מחביא אותו תחת לא מעט יוהרה ועוינות. כי יש מקום לבקר את המגמה, או הנטייה, אבל אם היית טורח לצפות בסרטים, וברור לי שלא צפית בהם, היית מנסח את הטענה אחרת.

אז בוא נלך לפי הסדר. המדד הראשון שלנו צריך להיות האם הסרטים טובים, לא משנה מי עומד במרכזם. "מועדון בית הקברות" ו"סובנירים" הם סרטים טובים מאוד. "מועדון בית הקברות", למרות שהוא יוצא מתוך הקשר המשפחתי של הבמאית, הוא של סרט של התבוננות של צופה חיצוני אל עולם שנראה סגור ובלתי ניתן לפיצוח, והיא מצליחה לפצח אותו, הסרט מכיל רגעים יפהפיים שיצאו נשכרים מכך שהסוביקטים חשו בנוח עם המתבוננת בהם, על שום קרבת המשפחה. "סובנירים" הוא לחלוטין דרמה דוקומנטרית, זן נדיר ומסובך מאוד לעשייה, בו היוצר הוא במפורש גיבור של הסרט, ומתנהג ככזה. התוצאה נראית כמעט עלילתית, ולאו דווקא תיעודית. את "נמוך" אני לא יכול לבקר באופן אובייקטיבי, אבל גם הוא חלק מז'אנר שלם ולגיטימי בו יוצר לוקח מצוקה אישית ויוצא לחקור אותה מכמה נקודות תצפית. אם אתה מבטל את העשייה בגוף ראשון, אתה מוחק מעולמנו את אלן ברלינר הנפלא, את דוד פרלוב העילוי, את דוד אופק החריף, את רוס מקאלווי המצוין, את מייקל אפטד המרגש ואת מייקל מור המבדר. ומה עם ורנר הרצוג, שעושה סרטים שלאו דווקא קשורים לחייו האישיים אבל תמיד מוצגים מנקודת התצפית האישית שלו, ומוגשים בקולו?

אבל אתה אכן שם את האצבע על מצב לא לגמרי נורמלי שקיים בקולנוע התיעודי הישראלי: נראה שסרטים בגוף ראשון הפכו לחלק הארי מבין סרטי התעודה המופקים בארץ. אני קורא לזה "דילמת תומר הימן". "תומר והשרוטים" הוא סרט בגוף ראשון, כי הוא מתעד את חוויותיו של הבמאי עם בני הנוער אותם הוא חונך. אוקיי, מוצדק (אם כי, אני עדיין טוען שהסרט היה יוצא מדויק יותר אם מישהו אחר היה מביים אותו ומעניק מבט חיצוני למתרחש). אבל האם תומר הימן היה צריך להיות כל כך דומיננטי גם ב"אביב" וב"בובות של נייר"? כאן זה כבר ויכוח. אין ספק שנוכחותו של הימן למעשה גורמת לסרטים האלה לקרות, הוא משנה את המציאות של גיבוריו. אבל האם זה הכרחי? האם שני הסרטים האלה היו יוצאים טובים יותר או טובים פחות אם הימן היה נותר מאחורי המצלמה ולא מתערב בחיי גיבוריו? ויש גם את "תסמונת יולי כהן-גרשטל". סרטה, "המחבל שלי", היה תיעוד בגוף ראשון מוצדק. הטענה הרווחת היא שכל אחד מאיתנו, כל אחד, מכיל בתוכו סרט אחד. לכל אחד יש סיפור אישי שהוא יכול לספר. ההבדל בין קולנוענים ושאר האנשים הוא שקולנוענים א) רוצים לספר את הסיפור הזה, ו-ב) יודעים איך (או לפחות אנחנו מקווים שהם יודעים איך לספר סיפור). ב"המחבל שלי" השילוב בין הסיפור הלאומי והחוויה האישית עבד טוב. בשאר סרטיה של כהן-גרשטל הרגשתי בדיוק את מה שגלעד דיבר עליו, איזו מין התבוססות עצמית לא נעימה, אולי אפילו עצלנית. מה שכן, היא לפחות כנה מאוד, וגם זה לא מובן מאליו.

אבל זו אמת לאמיתה שיש המון סוגים של קולנוע תיעודי שנורא מוזנחים בארץ. אחת הסיבות שנורא אהבתי את "אחרי החתונה" של אילת בכר ואת "אסורות" של ענת אבן היא שהם מייצגים עשייה קולנועית מדויקת נורא ונטולת אגו, זו העסוקה בהתבוננות ארוכת נשימה במושאי הצילום, וכריית הסיפור, הדרמה, וההתפתחות הנרטיבית, מתוך שגרת יומם. "מחסומים" של יואב שמיר היה גם כזה. "בית שאן סרט מלחמה" הוא הגרסה המיינסטרימית לסוג הקולנוע הזה. סרטיה התיעודיים של ג'ולי שלז, שהיו מוצלחים בהרבה מסרטיה העלילתיים, היו כאלה.

ומה עם פרופילים וביוגרפיות? מה עם תיעוד היסטורי? גם זה כמעט ולא קיים כאן. סדרה מעולה כמו "מדינת היהודים" מתאפשרת כיום רק כשיש לה מגיש כריזמטי שהקהל עוקב אחריו ומזדהה עימו. "עמוד האש", אחד מההישגים התיעודיים הגדולים בארץ, לא יוכל להיעשות כאן עוד. זה יותר מדי "בי.בי.סי". "בי.בי.סי", כך אני מתרשם, הפך ביטוי גנאי בישראל, בקרנות ואצל הזכיינים.

וכך, נדמה לי, לא נזכה לראות בארץ יצירות אנציקלופדיות כמו אלה של קן ברנס. או סרטים דקי אבחנה כמו אלה של פרדריק ווייזמן, או ד.א פניבייקר, או קולנוע תיעודי כמו של ארול מוריס, שהוא גם אישי מאוד, ומאוד סובייקטיבי, אבל בצורה עלומה, מסוגננת וערמומית מאוד.

אחת הסיבות לכך היא שנדמה שהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, בראשות דוד פישר, מעדיפה את הסרטים התיעודיים שלה כאלה. כלומר, אישיים. יש מאחורי זה השקפת עולם: אנחנו לא רוצים את הסרט שכל אחד היה יכול לעשות, אלא את הסרט שרק אתה מסוגל להביא, כי הוא קשור בהשקפת עולמך, או בעולמך. אני חושב שדוד פישר עצמו הוא דוגמה מצוינת לגישה הזאת: איש מלבדו לא היה יכול לביים את "רשימת אהבה", הסרט העוסק במשפחתו ובחיפוש שלו ושל אחיו אחר אחות שהם לא ידעו על קיומה, ומדובר בסרט נפלא.

כמוך, גלעד, גם אני חושב שהגישה הזאת יכולה להיות גם מסוכנת. היא פותחת פתח לשרלטנות, לסרטים שהם לא יותר מאוננות עצמית, לסרטים יהירים ומגלומנים, המרוכזים בעצמם. ובהנחה שאתה לא דוד פרלוב, המתעד בכפייתיות את חייך ומנסח אותם בפיוט מילולי וויזואלי, אחרי הסרט האישי הגדול, הסיפור החד פעמי של נסיבות חייך, אין מנוס אלא לחזור לעולם, להתבונן החוצה. וזה הרגע הכי קשה בקולנוע תיעודי, להטביע את עצמך למשך שנים בחיים של אחרים.

אם תבחן את סרטיה האחרים, המאוד רגישים והמאוד שונים, של טלי שמש, תראה קולנוענית שיודעת גם לספר סיפור שהיא אינה קשורה בו, גם לתחקר מתוך שאיפה לשנות את העולם, גם לרגש, וגם להשקיף אל עולמות זרים לה וגם להתבונן פנימה אל משפחתה, אבל עם טלסקופ, איתו היא מביטה על משפחתה מרחוק. שמש היא אמנית אמיתית.

במילים אחרות: זיהית נכון את המגמה, איתרת נכון את פגמיה הפוטנציאליים, אבל פספסת את הטיעון שלך בכך שהפנית אותה לסרטים הלא נכונים. נעשים המון סרטים תיעודיים מחורבנים בארץ. תקוף אותם. אבל נעשים גם לא מעט סרטים מצוינים. עכשיו צריך רק למצוא דרך לעודד את הדוקומנטריסטים שלא רוצים להיות גם סלבס, את אלה שלא עובדים עבור הפריים טיים בערוץ 2. אלה שבאמת זקוקים לסבלנות, לאורך נשימה, לקצב מסוים בצילומים ובעריכה. דוד בן-שטרית, למשל, הוא אחד הדוקומנטריסטים הכי מדהימים שיש כאן בארץ, והוא עושה סרטים שונים לחלוטין מרוב עמיתיו. ויש עוד כמוהו. אני הייתי מקים את "הקרן העוד יותר חדשה" רק עבור הסרטים האלה.

(וגילוי נאות: אני כרגע יושב כלקטור באחד המסלולים הנוכחיים בקרן החדשה, על פי הזמנתה של נואית גבע. אך הביקורת שלי על סרטו של פישר, כמו גם על האג'נדה שלו כמנכ"ל הקרן, כבר פורסמה בעבר וידועה היטב).

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: גילדת התסריטאים האמריקאית בחרה, משום מה, את 100 התסריטים הטובים בכל הזמנים. כרגיל ברשימות כאלה יש דברים צפויים, יש הברקות, אבל יש גם כל מיני דברים תמוהים, הכללות מוזרות והשמטות מרגיזות. דפדפו ברשימה. שימו לב שלעשרת המקומות הראשונים מצורף גם דף מהתסריט, כדאי לקרוא. ואפשר להתחיל לחבר רשימה חלופית. כזאת בה "העד" ו"Groundhog Day" משובצים במקומות הרבה יותר גבוהים, כזאת בה "מ.א.ש" ולא "טוטסי" מייצגים את גאוניותו של לארי גלברט, כזאת בה "מלחמת הכוכבים", עם כל אהבתי לסרט, לא נמצא ברשימה. וכזאת העוסקת רק בקולנוע הוליוודי ולא מכניסה את "האשליה הגדולה" ואת "שמונה וחצי" פנימה כמס שפתיים (כי אם מתחילים עם הסרטים הזרים או-הו, כמה דברים חסרים שם).

06 אפריל 2006 | 21:31 ~ 28 תגובות | תגובות פייסבוק

המסור שבפנים

1. מונה הכניסות שלי מספר לי שכמעט 600 מכם האזינו ל"Here We Go" של ג'ון בראיון מתוך "מוכה אהבה" ורק כעשירית האזינו לנעימה שלו מתוך "האקביז". מעניין. אבל איש לא השאיר תגובה איך היה השיר. אהבתם? כולם מצליחים להפעיל את נגן הפלאש? האם נעים לקרוא לצלילי מוזיקה מסרטים, או מעיק? אם ההיענות חיובית, אמשיך להעלות שירים מדי פעם. 

2. ב-16 במרץ כתבתי כאן על חקירת האף.בי.איי שמרעידה את הוליווד, והמוכרת כבר בתור "תיק פליקאנו". החוקר הפרטי אנתוני פליקאנו נחקר על ידי האף.בי.איי בחשד שעבר על 110 סעיפים של ציתותים בלתי חוקיים, איסוף מידע בלתי חוקי, שוחד ואיומים. מתברר שהוליווד נחלקת לשניים: אלה ששכרו אותו, ואלה שנבלשו על ידו. בדיווח הקודם התפוצצה הפרשה כראש אולפני פראמונט, בראד גריי, זומן לחקירה פדרלית על היכרותו עם פליקאנו. השבוע התווסף עוד שם הוליוודי לרשימה. נגד ג'ון מקטירנן, אחד מבמאי הפעולה האהובים עלי ("מת לחיות", "הטורף", "המרדף אחר אוקטובר האדום"), הוגש כתב אישום בפרשה. האשמה: מקטירנן שיקר לאף.בי.איי כשנשאל על היכרותו עם פליקאנו. מתברר שמקטירנן, בניגוד לתצהיר שהגיש, שכר את שירותיו של פליקאנו כדי שיצותת לשיחותיו של המפיק צ'רלס רובן, שהפיק את "רולרבול". מקטירנן גם השתמש בשירותיו של פליקאנו בעת גירושיו מאשתו. "רולרבול" ו"בייסיק", שני סרטיו האחרונים של מקטירנן, הראו שהברנש כבר לא ממש בכושר. אולי חמש שנים בכלא, העונש המקסימלי על מסירת עדות שקר בחקירה פדרלית, יעזרו לו למצוא השראה מחודשת.

3. הקורא ערן העביר לינק מצוין לאייטם העוסק במגמה ההולכת ומתפשטת של אולפני הקולנוע האמריקאים להוציא סרטים לבתי הקולנוע ללא הקרנות מוקדמות לעיתונאים (אלוהים אדירים, וילנצ'יק מנהל את הוליווד!). רויטרס העלו אייטם דומה בו מביע רוג'ר איברט תמיהה על הנוהל החדש. אחד מראשי האולפנים, מספר איברט, סיפר לו שבכל פעם שאיברט קוטל סרט אימה בתוכנית הטלוויזיה שלו, הוא עושה שירות טוב לסרט. "מספיק להם שאני אגיד שזה סרט מטופש ואלים ואקרים קליפ מתוכו ומבחינתם שירתתי את קהל היעד של הסרט". לכך מצטרפת האימרה הנושנה של הוליווד: "ביקורת רעה היא ביקורת טובה". במילים אחרות, עצם זה שכותבים על סרט, מאייתים את שמו ושמים תמונה מתוכו, היא תמיכה שיווקית מצוינת (לסרט הוליוודי מיינסטרים). מעניין מה נשתנה.

ובארץ? המצב מידרדר. יותר ויותר סרטים יוצאים גם כאן ללא הקרנות מוקדמות, או עם הקרנות המתקיימות יום לפני הבכורה, וממילא אחרי מועד ירידת מוספי סוף השבוע לדפוס. התירוץ הרשמי של היחצנים: "העותק עוד לא הגיע". אני, תסלחו לי, לא מאמין לזה. 

במקביל מנהלים עכשיו המפיצים ויחצניהם, בראשות פרסומאית קולנוע בכירה, מאבק מול העיתונים בניסיון לשכנע את העורכים שביקורות קולנוע צריכות להתפרסם שבוע אחרי היציאה ולא בשבוע היציאה. מה הנימוק? "ביקורות שליליות מזיקות למכירת הכרטיסים". משונה, ואני חשבתי שסרטים מחורבנים מזיקים למכירת הכרטיסים. ומשום מה, לא ראיתי ש"מר וגב' סמית", הסרט השנוא ביותר על מבקרי הקולנוע בארץ ב-2005, ניזוק במכירת הכרטיסים. והאמת, ממתי עיתונאים ומבקרי קולנוע אחראים על מכירת הכרטיסים. מה, אנחנו סוכני השיווק של המפיצים? בעודי זועם על הניסיון הזה של גופים כלכליים להתערב בתכני מערכות העיתונים, אני מתקשה להחליט האם המהלך הזה מעיד על בורות בעולם השיווק (ע"ע "ביקורת רעה היא ביקורת טובה"), או סתם חוצפה.

4. אם אין לכם הוט ולא ראיתם עדיין את "ג'ונבאג", חדרי ההקרנה הביתיים של האוזן השלישית יעזרו לכם להשלים את החור הזה בסוף השבוע. כדאי מאוד לא להחמיץ את הסרט, עם תסריט מופלא ולא שגרתי, שהעניק לאיימי אדאמס האלמונית (או האדמונית) מועמדות מפתיעה לאוסקר.

5. והנה 2100 מילה שלי עם נטלי פורטמן. ועוד כמה מילים על "האיש שבפנים" ו"המסור 2".

6. יובל ריבלין, מבקר הקולנוע של "מקור ראשון", שלח לי את ביקורתו על "מחבואים" של מיכאל האנקה והוא רוצה לפתח דיון בקשר לשוט האחרון בסרט, שהוא טוען שמספק פתרון לתעלומה מי שולח את הקלטות (אם הבנתי נכון). לדעתי אין פתרון. לפחות לא פתרון החלטי. אבל אני משאיר את הדיון בלתי מפותח עד שלפחות חלקכם תצפו בסרט (שיצא היום) ותוכלו להשתתף בו. כל מי שצופה בסרט, שיעדכן כאן.

04 אפריל 2006 | 19:39 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

מזכרות

את הסיפור של "סובנירים", הסרט התיעודי שיזכה בעוד שעה קלה שזכה בדוקאביב, שמעתי לראשונה בחדר העריכה של חליל אפרת, מי שערך את "נמוך", סרטו של עידן אלתרמן שהיתי מעורב בהפקתו. אפרת היה לחוץ לסיים את עריכת "נמוך" כדי לטוס לחו"ל לצילומי הסרט עם שחר כהן. הסרט מספר על מעלליו שלא יאמנו של אבא של כהן. כששמעתי את הסיפורים, ומהכירי את סרט הגמר של כהן בסם שפיגל, "מינוס פלוס" המצחיק והמקורי, הבנתי שיש כאן סיכוי לסרט עם סיפור יוצא דופן שיסופר בדרך משעשעת ומלאת דמיון. עושה רושם שזה מה ששופטי דוק-אביב חשבו. הסרט, כאמור, עומד לזכות הערב בפרס הראשון. איך הסרט? עוד לא ראיתי. הדי.וי.די שלו מונח לידי מיטתי. אצפה בו הלילה ואדווח.

לעומת זאת, כן ראיתי את "מועדון בית הקברות" של טלי שמש, שיעלה בסוף השבוע להקרנות מסחריות ושיזכה ושזכה הערב במקום השני בתחרות של דוקאביב. מדובר בסרט יפהפה ודק אבחנה, העוקב אחר היווצרותה של קהילת קשישים הנפגשת מדי שבת בבית הקברות בהר הרצל, למין פיקניק משותף בו הם מתפלפלים בענייני היום, מתפלספים על סוגיות היסטוריות ופילוסופיות ובאופן כללי מנסים להעסיק את מוחם שלא יתאבן לעת זקנה. הסרט מתמקד בשתיים מהמשתתפות הקבועות במפגשים. סבתא של הבמאית, אשה פשוטה וחמה, וגיסתה (דודה של הבמאית), עורכת דין מלומדת, מושחזת, חריפה וקרה כקרח. שמש, עם בן זוגה לחיים הצלם שרק דה-מאיו, עוקבים אחרי הדינמיקה הקבוצתית בעין רגישה ומדויקת, הקולטת רגעים כמעט אגביים ויקרים מפז, בשעה שמשתתפי הקולוקוויום הולכים ומתמעטים, הולכים ונכנעים לגילם.

עידכון: צפיתי ב"סובנירים". סרט ממש חביב. מעין קומדיה דוקומנטרית, בה שחר כהן ואביו הם כמו גיבורים בסרט מסע. ויש גם קטעים מרגשים. מבחינה קולנועית אני חושב שסרטה של טלי שמש טוב יותר, אבל "סובנירים" הוא ללא ספק קראוד-פליזר, הישג אדיר לסרט תיעודי, מהסוג שרעמי מחיאות כפיים של צופים שצחקו ודמעו יישמעו בסוף הקרנותיו.

נושאים: כללי, תיעודי

04 אפריל 2006 | 09:43 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

שתי ידיעות לא מעניינות

הנה שתי ידיעות שהגיעו לשולחן המערכת בימים האחרונים ובינתיים לא ראיתי שזכו להתייחסות כלשהי מצד האתרים האחרים. וזו בדיוק הסיבה שהבלוג הזה קיים, כדי להפנות זרקור גם לבשורות הזניחות ביותר, ולהראות לכם שגם הם ישפיעו בעקיפין על חייכם.

הבשורה הישראלית: חברת פורום פילם תפיץ בארץ את כותרי הדי.וי.די של אולפני סוני. זו כותרת הקומוניקט. הנה הקונטקסט: הסרטים של אולפני סוני (קולומביה) הופצו שנים באמצעות גלובוס-יונייטד. לפני כשנה הם עברו לייצוגה של וורנר הום וידיאו ישראל. שלשום נסגרה וורנר הום וידיאו ישראל וייצוגם של אולפני וורנר בשוק הדי.וי.ידי עבר (או שמא, חזר) לידי הד ארצי. אבל החוזה של סוני-קולומביה עמד למכרז מחודש בין החברות. וכך הוא הגיע לידי פורום פילם (שממילא כבר מפיצים את סרטי רבולושן, אולפן עצמאי הסמוך לשולחן ההפצה של סוני באמריקה). סוני קנו לפני כשנה את אולפני אם.ג'י.אם ובעיקר את הספריה הקלאסית העצומה שלהם, כך שבעלי הזיכיון להפצת סוני בדי.וי.די יוכלו להוציא בארץ גם את "צופן דה וינצ'י" (בחנוכה בספריות הקרובות לבתיכם) וגם את "שיר אשיר בגשם" או "הפנתר הוורוד" או כל סרטי ג'יימס בונד.

במילים אחרות, כל שוק הדי.וי.די בארץ נמצא בבחישה מוחלטת. גלובוס-יונייטד מתנהלים כבר יותר מחודש ללא יחצנים (חוץ מאשר למארזים הישראליים שלהם), הד ארצי תכף תעמוד למבחן ראשון על האופן שבה היא מוציאה את סרטי וורנר ("הארי פוטר" הרביעי יהיה המבחן הראשון שלה), וגם הם עדיין ללא יחסי ציבור. ועכשיו סוני עוברים לפורום פילם, חברה שאיכות ההפקה של כותריה אינו אחיד (ותלוי, מן הסתם, באולפן שעומד מאחורי הכותר ובדרישותיו מהמפיץ המקומי).

עדכון: מצאתי ידיעה מאתמול בעניין ב"וואלה". כשהם כותבים שם "מוקי גרידינגר, מנכ"ל פורום פילם, הבטיח להביא לישראל בשנה הבאה את "צופן דה וינצ'י". האם הם מבינים בדיוק מה הם כותבים? אני שמח שבוואלה חושבים שמוקי ייסע ויביא את הסרט במזוודתו ובנדיבותו, אבל זה לא הולך ככה. קודם כל, "צופן דה וינצ'י" יגיע לבתי הקולנוע בישראל ב-18 במאי, ביחד עם כל העולם. וזה בכלל בהפצת א.ד מטלון, מפיצי סוני בבתי הקולנוע. גרדינגר הוא זה שיביא את "צופן דה וינצ'י" לדי.וי.די, כחצי שנה אחר כך, וגם התזמון של זה יוכתב לו על ידי האולפן ההוליוודי שמן הסתם יארגן השקת די.וי.די גלובלית באיזור חג המולד.

אני, מצידי, אמשיך לעקוב ולעדכן. האם עירבוב האולפנים הגדול יביא לשדרוג בשוק הדי.וי.די בארץ או יחזיר את הגלגל שנים לאחור?

הבשורה האירופית: חברת יחסי הציבור פרמייר קנתה את חברת יחסי הציבור מקדונלד אנד ראטר. הידיעה הזאת די דרמטית בעולם יחסי הציבור האירופי, אבל לא נוגעת ישירות לחיי צרכני הקולנוע בארץ. את חברות יחסי הציבור האלה מכירים בעיקר העיתונאים שנוסעים לפסטיבלים. כדי לתאם ראיונות עם במאים ושחקנים צריך לעבור דרך משרד יחסי הציבור שמטפל בו. בראש הפירמידה ניצבים האולפנים. הם אימפריות ענק שמטפלים בסרטים בודדים אבל עצומים. בשאר הסרטים, ללא חוזי הפצה הוליוודיים, מטפלים חברות יחצנות פרטיות, לרוב בריטיות. האימפריה היא DDA. ממש תאגיד עצום של יחצנים, מזכירות, ואסיסטנטים. "בובות של נייר" של תומר הימן, למשל, היה מיוצג בברלין על ידי DDA (מן הסתם דבר שעלה לא מעט כסף). עצם העובדה שסרט מיוצג על ידי חברה כה עצומה, שמתעסקת עם כמה מהסרטים הכי מדוברים של השנה, חושפת את הסרט מיד לעיתונאים מכל העולם שמקודם אולי לא שמו לב לקיומו. אם יש סרט מדובר בפסטיבל, רוב הסיכויים שהוא יהיה של DDA. מקדונלד אנד ראטר היו גדולים בעבר אבל החלו לדעוך, בעיקר מאז פרישתו של אדון ראטר. מה שכן, הם יודעים את העבודה והכל אצלהם מתנהל בסדר, דייקנות ואפילו יחס אישי. "פרמייר" הם גם תאגיד יחצנות שרק הולך ומתעצם משנה לשנה, אבל השנה בברלין התאפיין בהתנהלות ברדקיסטית כמעט אגבית. עד שלא ייכנס שחקן חדש לתמונה, משמעות המיזוג היא שעכשיו עולם הקולנוע האירופי נשלט ברובו על ידי שתי חברות עצאיות בלבד. ואולי זה אומר שממילא רוב הסרטים הגדולים, גם אם הם אירופאים, מגיעים צמודים עם אולפן הוליוודי שמנפק להם גם את שירותי היחצנות שלו.

ולסיום, פינת ההיסטוריה: היום לפני 38 שנים נרצח מרטין לותר קינג. זמזמו לזכרו את "גאווה (בשם האהבה)" של יו-2.

03 אפריל 2006 | 08:52 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

monday morning mix

לפני הכל, מוזיקה.

הנה הקטע "יום שני" (כמה מתאים) מתוך "אני (לב) האקביז". המלחין הוא ג'ון בראיון (Brion), המלחין הכמעט קבוע של פול תומס אנדרסון.

huckabees-monday.mp3

והנה שוב ג'ון בראיון, הפעם גם שר, מתוך "מוכה אהבה" של פ.ת אנדרסון. אם הייתי יודע איך לחבר את שני הקטעים יחד עם קרוס ביניהם זה היה יוצא נורא יפה. נסו למקסס בכוחות עצמכם.

punch_drunk_love1.mp3

ועכשיו כשיש לכם פסקול ברקע, תוכלו להמשיך לקרוא.

פסח וראש השנה הם שתי העונות הכי מסויטות לעיתונאים. העיתונים שמנים בגלל ריבוי מודעות, ובגלל החגים זמני הירידה לדפוס מוקדמים. זו הסיבה שהכותבים יושבים בבית וטוחנים בכל יום כתבה או מדור, שיהיה סטוק לשבועות הקרובים. העורכים, מצידם, סוגרים לפעמים שני גיליונות ביום אחד, נשארים שבת, שורפים לילות. הבשורה הטובה: לרוב ימי חול המועד רגועים, לעיתים אף פנויים. ברוב מערכות העיתונים אף מנצלים את זה לחופשה מרוכזת, דרכם להגיד לעובדיהם "שתינו לכם את ימי החופשה. העובדה שעבדתם בחודש לפני כן בתפוקה של חודשיים בזמן רגיל לא נחשבת". במילים אחרות, אני עסוק בימים הקרובים לעדכן במרץ את האתר. אז הנה כמה קטעים מההארד דיסק שלי, שיהיו לכם פילר.

הנה הביקורת שלי על "ונדטה". הוא אכן רחוק מלהיות מושלם, אבל בעיני זה אחד הסרטים ההוליוודיים החשובים שנעשו בשנים האחרונות. (ואם מישהו בדרך יכול להסביר לי למה התכוון טוקבקיסט מס' 2, אודה).

הנה הביקורת על "ונדטה" של נועה מנהיים, שלא אהבה את הסרט. מעבר להבדלי הטעם בינינו חוששני שזו ביקורת בעייתית, לא רק בדרכי הניסוח ומצוקות העריכה שהיא לוקה בה, אלא כי היא לא מצליחה להבחין בין קומיקס במגזין בריטי נידח ובין סרט הוליוודי מיינסטרימי. התוצאה "מפושטת" אך גם "מבולבלת אידיאולוגית" (נראה לי שזו סתירה, אבל אולי לא הבנתי נכון). אני מסכים שהיא "מבולבלת אידיאולוגית", גם אני כתבתי כך, אבל זה בעיני מה שהופך את הסרט לכה עשיר ומורכב, לסרט המאפשר פולמוס, ויכוח ודיון, ולא לטקסט דמגוגי פשטני המשדר מסר אחד.

(אני, אגב, חשבתי שהאחים וושאובסקי עשו יופי של עיבוד לקומיקס. יש מקומות בו הם משמיטים דברים שחבל שאינם, אבל בהרבה מקומות הם מהדקים את סיפורו המעולה של אלן מור והופכים אותו לשלהם. בטוקבקים מציין אחד המגיבים שהאחים הרסו את הנאום של וי. בתחנת השידור ואני מתנגד בתוקף. הנאום שלהם, ובכלל – כל הרטוריקה של וי בסרט – מלוטשת ומהודקת הרבה יותר ממה שהיא ברומן המקורי)

(ועוד אגב: הסיבות להיעדרותו של אלן מור מהקרדיטים לא באמת ידועה. מי שכותב שהוא עשה את זה במחאה על איכות התוצאה מסיק מסקנות על דעת עצמו. אם זה היה כך למה דיוויד לויד כן תמך בסרט? ואם זה כך למה מור סרב לשתף פעולה גם עם ההוצאה המחודשת של הרומן הגרפי? הסיבה, על פי הידיעות האחרונות, קשורה לסכסוך כספי בינו ובין די.סי קומיקס, חברה אחות של אולפני וורנר, ולא למחאה שלו נגד איכות הסרט).

הנה הביקורת של רותם דנון. הוא אהב, נשמה יקרה.

והנה יקיר אלקריב, ששנא את "מטריקס" (חי נפשי!) ודי שונא גם את "ונדטה". לפחות הוא עקבי.

אבל יש לו שם משפט מצוין: "אבל גם ברגעיו הטובים-יותר, כש'ונדטה' צובר גובה ונעשה טקסט קולנועי עדכני, חצוף ודחוס, המנצנץ בשלל הקשרים אקטואליים ורלוונטיים –  טרור, שואה, סאטירה פוליטית וזלזול תהומי ומופגן בתקשורת ההמונים על כל היבטיה…" (והוא ממשיך שגם אז הסרט גובל בטראש). במילים אחרות: אצל מנהיים הציטוטים נדחפים לגרון, אצל אלקריב הם מאפיינים טקסט קולנועי עדכני עם שלל הקשרים רלוונטיים. אני תומך באלקריב.

אם אתם מוצאים עוד ביקורות בעברית באינטרנט, זרקו קישור בתגובות. הביקורות שלכם, על הסרט ועל הביקורות, יתקבלו באהדה.

01 אפריל 2006 | 13:42 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

רשימת מטלות

דברים שעליי לעשות. רק מתי, מתי?

1. לסכם את הביקורות על "ונדטה". רותם דנון ואני אהבנו. כל השאר די שנאו.

2. לכתוב פוסט ארוך על קרן הקולנוע, כל מה שטוב בה, כל מה שרע בה, וכל מה מה שמעורר מחחלוקת בה, וכל מה שאנחנו פשוט תקועים איתו בהעדר שיטה אחרת.

 

נושאים: כללי

30 מרץ 2006 | 07:13 ~ 32 תגובות | תגובות פייסבוק

ניו קיד און דה בלוג

דבורית שרגל, מבקרת הקולנוע של "רייטינג", השיקה בלוג. אתם מוזמנים לעיין בו. עידן וגלעד מוזמנים לעבור לגור בו, ודיר בלאק אם אני תופס מישהו מהקבועים האחרים עורק אליו. ובכל זאת, השקת הבלוג משמחת אותי מאוד. משתי סיבות מצטלבות.

האישית. איכשהו נדמה לי שלא הייתי נמצא היום איפה שאני נמצא אם ביולי 1994 לא היתה מתקשרת אלי שרגל ומציעה לי לבוא לכתוב במדור התרבות של "זמן תל אביב" בעריכתה. מאז אנחנו מצטלבים איש בדרכו של רעהו, מרחוק או מקרוב. ב-1999, שלושה חודשים אחרי שקיבלתי את הצעתו של יובל נתן לשמש מבקר הקולנוע הראשון של "רייטינג", קיבלתי הצעה אטרקטיבית יותר לערוך את מדור התרבות של "העיר". אחרי שלושה חודשי כתיבה בלבד עשיתי דבר לא אלגנטי ונטשתי את "רייטינג" (ואת כל בית מעריב בו עבדתי חמש שנים) וחזרתי לרשת שוקן. שרגל מונתה אז לתפקיד המבקרת, תפקיד אותו היא ממלאת בחריצות עצומה עד היום (היא שמה אותי בכיס הקטן בכל הקשור להספקי הצפייה שלה). אחרי חמש שנים ב"העיר", אני כעת ב"פנאי פלוס" ולראשונה אנחנו למעשה נמצאים בתחרות ישירה, בשני עיתונים היוצאים באותו יום, בעלי פורמט דומה ופנייה לקהל יעד דומה. וחוץ מזה, אנחנו חברים. וחוץ מזה, הטעם הקולנועי שלנו כמעט הפוך. בקיצור, אני שמח שהבלוג שלי, כך על פי הצהרתה, דירבן אותה להשיק מקום משלה. אם בזכותה אני נמצא איפה שאני היום, נעים לי לדעת שההשפעה אולי היתה הדדית.

המקצועית. כמו ששרגל כותבת, אין ממש מקומות בתקשורת בהם אפשר לשמוע מבקרי קולנוע מתווכחים על סרטים. פעם היה כזה ברדיו, וכבר אין. ערוצי הטלוויזיה, ואני אומר את זה מניסיון, נרתעים ממבקרי קולנוע. זה משאיר לנו את האינטרנט. ככל שיותר אתרי מבקרים יעלו לאוויר, יהיה אפשר לנהל דיונים, התנצחויות והתפלפלויות. עכשיו כשלשרגל יש בלוג משלה, צריך למצוא אולי דרך להשיק פודקאסט משותף, בו נוכל ללכת מכות (במובן הפילוסופי של המילה) סביב סרטים חדשים. עוד נגיע לזה.

נושאים: סקירת בלוגים

28 מרץ 2006 | 02:43 ~ 53 תגובות | תגובות פייסבוק

בחירות

1. יש כאן כמה משתתפים קבועים, ואין לי מושג עליכם כלום. כמו למשל, האם יש לכם בכלל זכות בחירה. אם כן, לכו להצביע היום. בעיקר אם אתם חושבים להצביע לעבודה או שמאלה. אם אתם מתלבטים בין ליכוד וליברמן אין לי בעיה שתפספסו את ההגעה לקלפי. בכל מקרה, אתם מוזמנים להציג את עצמכם. שם, גיל, עיר, למי הצבעתם, באיזה חברת הפצה עבדתם וכל מה שבא לכם לחשוף. 

2. אני מצביע הצבעתי מרצ. מאותה סיבה שאני חושב ש"לילה טוב ובהצלחה" היה הסרט שהייתי מצביע עבורו באוסקרים. (וכנסו גם לסקר הבחירות המוצלח בבלוג של יובל דרור).

3. ריצ'רד פליישר, הסטיבן סומרס של שנות הששים, מת בגיל 89. נזכור אותו בזכות "שמש ירוקה" ו"המסע המופלא" (לא היפני המצויר, אלא הסרט עם רקל וולש על המסע בתוך גוף האדם, זה שג'ו דנטה גנב ממנו ל"יום במלכודת" הנפלא שלו). וסטניסלב לם גם מת, בגיל 84. הסופר של "סולריס". הספר ממנו יצא הסרט החלש ביותר של טרקובסקי ואחד הסרטים הכי טובים של סטיבן סודרברג.

3 א': עידכון. הנה בשורה שעשתה לי את היום. אני מת על שני הסרטים הקודמים.

4. לגבי "האיש שבפנים", הסרט הקופתי בתולדות ספייק לי (29 מיליון דולר בסוף שבוע ראשון). כמו עמיתיי, אני חושב שמדובר בסרט מהנה, שלוקח ז'אנר נדוש ומוסיף לו כמה תבלינים מפתיעים. חיבבתי את העובדה שספייק לי, גם בסרט מסחרי, לא מהסס לדחוף את המניירות הסגנוניות הקבועות שלו, שכאן לא ממש עבדו, אבל היה נעים לראות שהוא לא הדחיק את הסטייל האישי שלו. אני מחבב את העובדה שהוא נאמן לצוות שלו גם כשהוליווד מתקשרת, ושומר שלא מעט מבכירי ההפקה יהיו שחורים (צלם, מעצב, מלחין, למשל).

אבל הנה שתי שאלות לדיון למי שכבר צפה בסרט (עבור השאר זה יהיה או סתום או ספוילר, אז חזרו אליהם אחרי שצפיתם).

שאלה 1. האם דנזל וושינגטון לקח את ה-140 אלף דולר או לא? כלומר, האם הוא שיקר לאורך כל הסרט או דיבר אמת? מה אתם הבנתם?

שאלה 2. למה בעצם היינו צריכים את הדמות של ג'ודי פוסטר בסרט?

יקיר אלקריב ואהרן קשלס רמזו על כך בביקורתם, אם הבנתי נכון, אבל זה מה שאני הבנתי מהסרט (ספוילר, דן, ספוילר!).

ג'ודי פוסטר היא בעצם הדמות הכי חשובה בסרט. מדלן ווייט, מדלן המלבינה. היא לוקחת פשעים ומעלימה אותם. נדמה לנו שהסרט הוא על שוד בנק, אבל בעצם הוא על היררכיית הפשעים. כל הפושעים בסרט יצאו מהעניין ללא פגע. זה סרט די מפתיע בו הפושעים אינם נענשים, אינם נתפסים ואינם מתייסרים. להפך, היחידים שסובלים כאן הם החפים מפשע. מבחינה תסריטאית, למרות שיש בתסריט שפע חורים, יש כאן הברקה. זהו סרט עם שלוש דמויות מרכזיות שלכל אחת יש אג'נדה משלה. הנראטיב הוא תלת ראשי. בדרך כלל בסרטי שודים יש שני גיבורים: השודד והשוטר שבא ללכוד אותו. חתול ועכבר. מלחמת מוחות, מי יפיל את השני בפח. אבל כאן יש דמות שלישית, מאוד מפתיעה, מאוד מקורית. והיא נושאת את המטען הפוליטי של הסרט. (לכן היא גם אשה, גם לבנה. נראה לי שספייק לי לא בוטח בנשים לבנות). זוכרים את הבנאדם שיושב במשרדה כשאנחנו פוגשים את דמותה לראשונה? בסוף אנחנו גם מבינים מי הוא, ומה סוד כוחה של מדלן. לא פאנץ' ליין מעולה? 

ובעצם שודד הבנק יצא הצדיק הכי גדול בסרט. נכון, הוא פעל מתוך בצע. אבל הוא ביצע פשע כמעט ללא קורבנות. פשע ששיתק את דאונטאון ניו יורק ליום שלם, ואז נקבר, הועלם, נמחק מהרשומות. ובדרך, הפושע הזה (קלייב אואן, שחקן משובח בעיני), מצליח לבצע מניפולציות באמצעות שימוש בסטריאוטיפים מסיחי דעת: השחור, הסיקי (שחושבים שהוא מוסלמי), האשה שופעת החזה, היהודי סוחר היהלומים, המזרח אירופאי. וכשהוא מלביש את שבוייו בבגדים תואמים הסרט מקבל את הדימוי המרכזי שלו: כולנו חשודים, ובבחינת אשמים. אך ככל שאדם אשם יותר, כך סיכוייו להיתפס נמוכים יותר. למשל, אם יש לך עבר במפלגה הנאצית. או אם אתה בעל בנק. או ראש עיר. או האחיין של אוסמה בן לאדן. זו הסיבה שנדמה לי שדנזל כן לקח לכיסו את 140 אלף הדולר, והיחידה שידעה את האמת היתה מדלן ווייט, והיא זו שדאגה להוציא אותו נקי מההאשמה, פלוס העלאה בדרגה. זה מה שהופך את "האיש שבפנים" לסרט כה שנון ומקורי, לא האופן בו הוא מטפל בז'אנר סרטי השוד, שם הוא דווקא סטנדרטי (גם אם מהנה למדי). אבל כשאני קורא מישהו תוהה למה בעצם היינו צריכים את דמותה של ג'ודי פוסטר, ושהדמות הזאת מופרכת, אני תוהה האם הוא באמת הבין לאן הסרט מנסה לחתור. ואגב, לאורי קליין: זה לא שהסרט הזכיר לך את "אחר צהריים של פורענות", אלא שהוא מצטט אותו באופן ישיר, כולל איזכור שמו. כך שזו לא אסוציאציה פרטית.

נושאים: כללי

25 מרץ 2006 | 09:58 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

שיר לשבת

קבלו את "צ'ייאה צ'ייאה", השיר שפותח את "האיש שבפנים" של ספייק לי (ושלקוח במקור מהסרט ההודי הזה). את הקובץ הרמתי מהאתר של ג'פרי וולס.

insideman.mp3

קראו את ישי קיצ'לס ב"עכבר העיר", את אהרן קשלס בוויינט ואת דבורית שרגל ב"רייטינג", כולם כותבים באהדה על "האיש שבפנים". מסיבות רפואיות החמצתי את הקרנת העיתונאים לכן לא יכולתי לכתוב עליו השבוע. ראיתי אותו לבסוף בטרום הבכורה שהתקיימה בשבוע שעבר, אחרי שמדורי כבר היה סגור (ולכן היה גדוש פילרים). אני גם חושב שהוא מוצלח (אך לא גאוני), אבל נדמה לי ששלושת עמיתיי החמיצו משהו מרכזי בסרט. אנסה לכתוב עליו בהרחבה בהמשך. עד אז, אשמח לקרוא כאן מה אתם חשבתם עליו.

ובהזדמנות זו: עידן וגלעד מוזמנים לשתף אותי ואת קוראיי, רק לשם השכלה, מה הוא "העיקר" ומהו "התפל", ואיך היה נראה בלוג קולנוע שלהם לו הם היו פותחים אחד. אשמח להשכיל.

24 מרץ 2006 | 17:33 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

נחש מה

אחד מאייטמי הניוז הטובים ביותר שקראתי לאחרונה. אם אתם רגילים לקרוא על אולפן שמנסה לקצץ את האלימות מסרטי האימה, כדי להתאימם לבני 13, סוף סוף אייטם שמראה שלפעמים האולפנים מתעשתים. סרטי אימה מיועדים למבוגרים. קבלו, פעם נוספת, את "נחשים על מטוס":

Samuel L. Jackson's new mile-high thriller Snakes On A Plane has created such a buzz among internet film fans, movie bosses have called for re-shoots – to give the film a tougher rating. The film, which stars Jackson as an FBI agent trying to keep a federal witness alive onboard a plane full of snakes, wrapped last September – but went back before the cameras earlier this month for five days of additional shooting. Film bosses at distributor New Line Cinema opted to add new scenes to the film to take the movie from PG-13 into R-rated territory, according to industry magazine The Hollywood Reporter. They claim the second round of filming became necessary after intense and growing fan interest in the film, which is scheduled to be released this summer. Among the reported additions to the film is a foul-mouthed rant from Jackson in which his agent character bellows, "I want these motherf**king snakes off the motherf**king plane!" The line is expected to take on cult status. The film-makers have reportedly added more gore, more deaths, more nudity and more snakes to the finished product.

נושאים: כללי