משרדי המפיצים (אלה שמדברים איתי לפחות) סגורים בחול המועד. רציתי לדעת כמה עשה "בופור" בסוף השבוע ומי הביא יותר קהל: "החופשה של בין" או "לפגוש את הרובינסונים". "בין" יצא בסוף השבוע האחרון ב-24 מדינות בבת אחת וב-21 מתוכן, דווח ב"וראייטי", הוא הגיע למקום הראשון. המידע שהצלחתי לבסוף להשיג, והוא חלקי למדי אך נראה די מוסמך, טוען ש"בופור" היה הסרט במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בסוף השבוע הקודם ו"החופשה של בין" במקום השני עם בערך 20,000 כרטיסים. כנראה שבדיוק כמו שטענו כאן רני/דורון/רז בתגובות לפני כמה ימים, נדמה ש"הרובינסונים" אכן נפגע מסחרית מהעובדה שלא הופץ גם בגרסה האנגלית שלו.
ואגב, ראיתי אתמול את הגרסה באנגלית של "לפגוש את הרובינסונים" והסרט אכן מתוק להפליא.

============

הפלישה Reloaded

כשקראתי את הידיעה הבאה (ויה ג'ף וולס) דבר ראשון הסתכלתי על התאריך. זה נראה לרגע כמו מתיחת 1 באפריל. אבל הידיעה התפרסמה שלשום, אז אולי יש בה מידה מסוימת של אמת. הכותרת: האחים וושאובסקי ובמאי-הבובה שלהם, ג'יימס מקטיג, אחראים על צילומי ההשלמה ושכתוב התסריט של "הפלישה", סרט האימה-מד"ב של ניקול קידמן שהיה עד כה מזוהה כסרטו האמריקאי הראשון של אוליבר הירשביגל.

The last time you may have heard of this film was when Nicole Kidman was involved with a stunt gone wrong. What you may not have known was that took place during the reshoots for the film.

Apparently, Warner Bros. saw an early rough cut of The Invasion and realized it needed a little work. The director, Oliver Hirschbiegel, was “unavailable” to work on the planned reshoots, so Warner Bros. and Joel Silver brought in a pair of writer/directors that they knew they could rely upon, The Wachowski Brothers. It was reported that they came in to shoot a new ending. But I can report that they rewrote over 2/3 of the film, and brought in their trusted colleague, James Mcteigue (V For Vendetta), to direct the material while they were busy prepping their own film.

Joel Silver and Warner Bros. knew that they were capable of creating a more commercially accessible and large scale film than had previously been put together. Apparently, the earlier cut may have been a little artsy, talky, and not exactly a summer tentpole.

ידיעה מעניינת. כשדובר על רימייק ל"פלישת חוטפי הגופות" מאת הבמאי של "הנפילה" (הסרט על היטלר) לא הרגשתי פעימות לב מואצות לקראתו. אבל סרט של האחים וושאובסקי? זה כבר נשמע מוצלח יותר.
הסרט מתוכנן, נכון להיום, לצאת בישראל ב-13 בספטמבר.

==============

אינגליש אינגליש אינגליש

ומהצד השני של עולם הקולנוע, אבל אולי בעצם יש קשר בין הדברים: אנתוני קאופמן מ"אינדי-ווייר" מראיין את הנגמה פנאהי מ-Celluloid Dreams שהתאחדה השבוע עם HanWay ליצירת חברה חדשה בשם Dreamachine. המסקנה של קאופמן: זו תהיה מכת מוות לקולנוע שאינו דובר אנגלית אם גם פנאהי מודה שאין לסרטים האלה יותר מקום בשוק. החברה המאוחדת תשקיע בפחות סרטים, עם תקציב יותר גדול, ולרוב באנגלית. את הסרטים שאינם דוברי אנגלית קשה יותר ויותר למכור למפיצים ולמצוא להם מקום בבתי הקולנוע. הם מקסימום יוצגו בערוצי VOD.

"Everybody is drowning in volume," Panahi continued, partly blaming herself and Celluloid's past slate of some 25 films annually for flooding countries with art films that don't have an audience anymore. "Today, the market is about survival. All my distributors are asking me to bring them less movies and more solid movies. So when we come and bring them beautiful movies that they'll lose more money with, they're unhappy and unsatisfied"

נדמה לי שמה שקורה עכשיו במוזיאון, בו מוצגים חמישה סרטים אסיאתיים (כולם, נדמה לי, נקנו מ-Celluloid Dreams), רק מדגיש את העובדה שפנאהי מציינת. למפיצים אין יותר כוח לסרטים האלה והקהל שלהם הולך וקטן.

===========

גת שמנים

אני מוטרד ממה שקורה בקולנוע גת. לפני ארבע שנים, כשהוקם סינמה סיטי, משה אדרי (הבעלים של יונייטד קינג) ומוקי גרדינגר (הבעלים של פורום פילם) היו צ'ילבות. גרדינגר זעם על כך שאדרי השתמש בשם "סינמה סיטי" שהוא המותג תחתיו פועלים מרכזי הקולנוע של גרדינגר במזרח אירופה. בתחילת ימיו של סינמה סיטי פורום פילם לא נתנו להם את סרטיהם. בהמשך הדרך נרשמה התפייסות. אבל פתאום, במקום שלום קר, נדמה שהם עברו לדיבורים על אירוסים וחתונה: סרט של יונייטד קינג ("אינלנד אמפייר") מוקרן בגת? מה הדיל שעומד מאחורי שיתוף הפעולה הזה? מאוד מטריד. וב"גלובס" דווח על כך שפורום פילם ויונייטד קינג שוקלים להקים יחד חברת תוכן למכירת סרטים לערוצי הכבלים והלוויין. אם חברה כזאת תקום יש סיכוי שיונה ויזנטל, סמנכ"ל yes הנוכחי, יעמוד בראשה. פתאום גם ההסכם בין yes וגרדינגר על מיתוג "יס פלאנט" נשמע קצת משונה. ואיך זה יכול להיות ששתי חברות שאמורות להתחרות זו בזו הופכות למשתפות פעולה? את כל השאלות האלה אנסה לברר בהקדם. מי שיודע פרטים נוספים מוזמן לעדכן.

זה היה אמור להיות הפוסט ה-500. זיקוקין דינור היו אמורים לעוף מהדפדפן שלכם ברגע הכניסה לאתר. אלא שבלילה, בתום הצפייה ב"לפגוש את הרובינסונים" (באמת סרט חמוד מאוד), גיליתי ב"לוס אנג'לס טיימס" את הידיעה על תאונת הדרכים בה נהרג בוב קלארק והעליתי על כך פוסט מהיר, וכך ברח הפוסט עם המיספור העגול והחגיגי מבין ידיי. לא נורא. ניפגש בפוסט ה-1000.

===========

לפני כשבועיים שאלתי את איש יחסי הציבור של פסטיבל הקולנוע הצרפתי (אירוע סינמטקי שנתי שאני מסמפט עד מאוד) מה יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל ב-30.4. הוא ענה "עזוב, אני אוציא הודעה מסודרת לכל העיתונים אחרי החג". כמה ימים אחר כך, לגמרי במקרה, התברר לי משיחה עם איש קולנוע אחר שסרט הפתיחה יהיה "מולייר" של לורן טיראר. לא פרסמתי את הפרט הזה כי זה נראה לי מידע משני ולא עד כדי כך חשוב כדי לחרב לבנאדם את הקמפיין התקשורתי שלו. אחרי הכל, זה גם לא מי-יודע-מה-סקופ. אלא שאתמול, בעודי מדפדף בתוכניית סינמטק תל אביב לחודש אפריל גיליתי שהמידע הזה כבר מודפס בסוף התוכנייה: פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי – "מולייר". עצה ליחצנים: אם אתם מתזמנים הוצאת ידיעה לעיתונות, ודאו שכל הפרטנרים שלכם מסונכרנים איתכם על תאריך הפרסום. עכשיו אחכה בסבלנות עד שכתבי הקולנוע בוויינט ונרג' יקבלו את הקומוניקט כדי לפרסם את המידע הזה, כמו לוח מודעות צייתני.

=========

אם היה לי קצת יותר זמן (i.e בלי שתי ילדות וארבעים דד-ליינים בשבוע) הייתי שורץ מהשבוע הבא בסינמטק כדי לראות מה זה "הקולנוע הפורטוגזי" שזוכה שם למחווה. בדרך כלל אני צונן כלפי המחוות האלה שמגיעות ארוזות מראש משגרירויות, אלא שהפעם מוצגים שם סרטים שאין לי מושג קלוש עליהם והם איכשהו מסקרנים אותי. לא שמעתי עליהם או על יוצריהם דבר. הסינמטק לא אירגן הקרנות מוקדמות או סקרינרים כדי שכתבי הקולנוע יוכלו לכתוב משהו על הסרטים לפני הקרנתם, וכמו שאני רואה את לו"ז השבוע הבא שלי אני בספק אם אצליח להגיע להקרנות. אז המשימה היא שלכם: אם מישהו רואה משהו מהמחווה לקולנוע דובר הפורטוגזית (הפתיחה ביום חמישי הבא, 12.4 עם "עיר חלולה" תוצרת אנגולה) אנא עדכנו האם נצפו דברים ראויים.

=========

ועוד סינמטק: בטוח אלך לראות את "כל אנשי המלך" של סטיב זייליאן ולטרום בכורה של "סנשיין" של דני בויל. וראיתי השבוע את "הימנית האחרונה של מכס בר", מוקומנטרי ישראלי שהתמוגגתי ממנו, ושיוקרן בשבוע הבא כמה פעמים. ארחיב עליו אז.

=========

וסינמטק פעם אחרונה: קצת שכחתי את המייל הבא בתיבת הדואר הנכנס שלי. לא יפה מצדי. תקציר הפרקים הקודמים: אהד פישוף, שהלחין את פסקול סרטו התיעודי של נורית קידר "מבוזבזים" הזדעדע לשמוע את איכות הקול בסרטו בעת הקרנת הבכורה בסינמטק במסגרת דוק-אביב. אלון גרבוז, מנהל הסינמטק, ענה כאן שהאשמה היתה בוודאי בעותק ולא באיכות הקול ושהסינמטק השקיע באחרונה כסף רב במקרן וידיאו חדיש. אבל פישוף טוען, ואני חייב להסכים, שהתגובה לא היתה עניינית. הנה פישוף חוזר:

עלבונות כלפי לא יעזרו – אין שום קשר בין איכות המקרן של הסינמטק (או לצורך זה, של כל מקרן אחר) לאיכות הסאונד באולם. אין שום קשר בין הקרנות היי-דפינישן שמתקיימות באולם הסינמטק לאיכות הסאונד בהקרנות בטא. התגובה של גרבוז לא עניינית. אף אחד לא האשים את הסינמטק בזלזול גורף ביוצרים, דיברתי אך ורק על הסאונד, אך ורק במערכת בה הם משתמשים להקרנות בטא. נראה לי שהלהט להדגים איכפתיות והשקעה כתגובה לטענה שכלל לא נטענה גרם לו להחמיץ את הנקודה. האפשרות השנייה היא, שחסרה לו הבנה בסיסית בציוד שברשות המוסד שהוא עומד ברשותו ובמה עושה מה. אני מקווה שלא זה המקרה. בכל מקרה, אני מציע להתעלם מהתגובה הזאת ולבקש שוב תגובה עניינית שמתייחסת ישירות לטענה שהעלתי.
תודה,
אהד

בוב קלארק, במאי לכאורה לא מאוד מפורסם ולא ממש איכותי, נהרג היום בתאונת דרכים בקליפורניה. קלארק היה בן 76. איתו במכונית היה גם בנו אריאל בן ה-22 שנהרג אף הוא. השניים נסעו בשתיים לפנות בוקר שעון לו אנג'לס בכביש הפליסיידס במכונית אינפיניטי משנת 1997 כשג'יפ GMC יוקון סטה מהמסלול מולם והתנגש בהם חזיתית. האב ובנו נהרגו במקום. נהג ה-GMC והנוסעת לצידו נפצעו קל. הנהג ההורג היה שתוי ונהג ללא רישיון.
ב-1983 קלארק ביים סרט קטן וזניח בשם "סיפור חג מולד" ("A Christmas Story"), על ילד משנות ה-40 שחולם לקבל רובה אוויר במתנה לחג המולד. אלא שדבר משונה קרה: בשידורים חוזרים בטלוויזיה הפך "סיפור חג מולד" לסרט פולחן ולאחת החוויות הכריסמסיות המכוננות של דור שלם שגדל באייטיז. עבור מי שנולד אחרי 1975 "סיפור חג מולד" הוא ה"אלו חיים נפלאים" של דורו.
הלהיט הגדול ביותר של קלארק היה "פורקי" מ-1982, מין "אסקימו לימון" אמריקאי המבוסס על נעוריו שטופי הזימה של הבמאי בפלורידה בשנות החמישים. הסרט הניב סרטי המשך בהפקתו של קלארק. שאר סרטיו של קלארק כבמאי, ביניהם "אחד מבריק, השני מדליק" עם ג'ין הקמן ודן אייקרויד, לא עזרו לקלארק לבנות מוניטין של במאי איכותי או קופתי.

היום לפני 39 שנים נרצח מרטין לותר קינג. האם ברק אובמה יגיע חי לפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בינואר?

==================

כתאגיד עסקי בנק הפועלים הוא לא העסק האהוד עלי. שרי אריסון, עופר גלזר, שלמה נחמה, 900 מפוטרים – לא נשמע מקום של צדיקים. מצד שני, כשבתי הקטנה מאושפזת באיכילוב ואני ישן על הספות הדי נוחות שתרם בנק הפועלים, או כשאני קונה לבתי השניה ספר ילדים בעשרה שקלים כי בנק הפועלים מסבסדים ספרים כדי לקדם קריאה בקרב ילדים – אני מעריך את זה. וכשבנק הפועלים מממן את פתיחתם של מוזיאונים בכל הארץ, ובכלל זה את הסינמטק בתל אביב, נו – אני סאקר של פילנתרופיה תרבותית. אני רושם כוכב של זכות לטובתם ומקווה שזה לא מסך עשן להסוות ברדקים כלכליים.
בכל מקרה: היום ומחר וביום שישי וביום ראשון הכניסה לסינמטק חינם.
מה שאומר שתוכלו לראות היום ב-22:00 את "הדברים מאחורי השמש", אחד הסרטים הישראליים הטובים והמרשימים של השנה האחרונה. סרט עם עוצמה אדירה ושפה קולנועית מרתקת. מחר אין ממש מה לראות (אולי רק את "לה פמיליה", קראוד פליזר חמוד מארגנטינה). ובשישי: שוב "הדברים מאחורי השמש" ו"הלזאפופין", שהוא סרט חובה, ואחת הקומדיות המופרעות שנעשו בהוליווד, אם מישהו שם בחוץ עוד לא ראה אותו. וביום ראשון: "שלוש אמהות" הלא-רע. במילים אחרות: הכניסה חינם, אבל אין ממש מה לראות. אלי בשנה הבאה יממן בנק הפועלים לסינמטק גם כמה סרטים לקנייה לפני שהם מזמינים אנשים להיכנס חינם.

=========

אני כל כך מרוכז בכותרות הקולנוע מאמריקה שאני לא פעם מזניח את מה שקורה באנגליה. ובשבועות האחרונים התעשייה הבריטית מנפיקה כותרות ענק, אבל הן נותרות כנראה מקומיות מדי.
לפני כשבועיים, למשל, יצאה הודעה שהממשלה הבריטית חותכת באופן מסיבי בתקציב הקולנוע ומבטלת את רוב הטבות המס (הטבה נוספת הנקראת lease-back, שאני לא ממש יודע איך היא מיטיבה עם המשקיעים, בוטלה ואז הוחזרה בעקבות מחאת המפיקים). מפיקי ג'יימס בונד איימו שאם הגזירות האלה ייכנסו לתוקף, הג'יימס בונד הבא לא יהיה הפקה בריטית. ולמה הממשלה של טוני בלייר עושה את זה? כי הם צריכים כסף למימון האולימפיאדה.
והנה עוד כותרת בריטית מרשימה מאתמול: חברת המכירות Celluloid Dreams בראשות הנגמה פנאהי התאחדה עם חברת ההפקה HanWay של ג'רמי תומאס ליצירת חברת הפקה/הפצה חדשה בשם Dreamachine. ("טיידלנד" של טרי גיליאם בהפקת תומאס וחברת האן-וויי שלו, יצא בישראל בעוד שבועיים).
הכותרת הזאת לבדה אולי לא מספיק מעניינת עבור הקהל המקומי, אבל הנספח שלה מעניין ועוד איך. החברות ניצלו את ההודעה לעיתונות אתמול כדי לחשוף את הסרטים שלהן שיוקרנו בקאן, וזו לדעתי הרשימה הרשמית הראשונה של סרטי קאן 2007 שרואה אור (ולא במסגרת שמועות). הנה:

Dreamachine will bow in Cannes this year with an impressive line-up including potential festival headliners:

= Alan Ball’s Nothing Is Private starring Aaron Eckhart, Maria Bello and Toni Collette
= Paolo Barzman’s Emotional Arithmetic starring Susan Sarandon, Christopher Plummer, Gabriel Byrne and Max von Sydow
= Tom Kalin’s Savage Grace starring Julianne Moore, Eddie Redmayne and Stephen Dillane
= Asif Kapadia’s Far North starring Michelle Yeoh and Sean Bean
= Harmony Korine’s Mister Lonely starring Samantha Morton and Diego Luna
= Todd Haynes’ Bob Dylan-inspired I’m Not There, starring Cate Blanchett, Richard Gere, Christian Bale, Heath Ledger, Michelle Williams, Charlotte Gainsbourg and Julianne Moore
= Johnnie To, Tsui Hark, Ringo Lam’s Triangle starring Louis Koo, Simon Yam, Sun Honglei and Kelly Lin
= Marjane Satrapi’s Persepolis based on the worldwide best selling graphic novel and voiced by Catherine Deneuve, Gena Rowlands and Chiara Mastroianni among others
= Bille Eltringham’s Mrs. Ratcliffe’s Revolution starring current UK comedy favourite Catherine Tate.

יהיה מעניין לעקוב אחרי הרשימה הזאת בקאן ומה מתוכה יגיע לישראל, ומי יביא. את הסרטים האחרונים של Celluloid Dreams הפיצו בארץ יונייטד קינג. הסרטים של HanWay שייכים לרוב ל-ג.ג. מי יחתום ראשון חוזה מול החברה הממוזגת? נעקוב.

===============

עדכון "סופרנוס": הבלתי-מורידים יצטרכו להתאפק רק חודש ויום עד ש-yes יביאו את החצי-עונה החדשה. זה מתחיל ביום ראשון הקרוב באמריקה וב-9 במאי בישראל.

================

הצטרפו לדיון: האם בלוגים זה חמץ או כשר לפסח?

================

ונסיים בברכת יפי-קיי-יה.

עשו לכם "גריינדהאוס" משלכם לפסח

לקטע הבא הגעתי דרך היומית של "עין הדג" אתמול. הם כה הזדעזעו מהאלימות שבו שהם סרבו ללנקק אליו. ואני? אלימות, סקס וטעם רע הם מטבע עובר לסוחר אצלי. אני מלקק את האצבעות. רוב זומבי הוא האליל החדש שלי. לכן, קבלו ללא היסוס וללא פקפוק, את הטריילר הפיקטיבי של איליי רות ("הוסטל") לסרט הבלתי קיים "חג ההודיה" ("פסח" בעברית). הקטע בן שתי הדקות מוקרן כעת באמריקה ב"גריינדהאוס", הסרט הכפול והמדמם של טרנטינו ורודריגז. והוא עכשיו כאן (מי דואג לכם, מי). מה שבטוח, הצנזורה בארץ הולכת לעשות ל"גריינדהאוס" חיים קשים מאוד. תכף תראו למה.

שימו לב: מכיל סקס! ואלימות! וזוועות קולינריות!

צפו בו ויה IGN, אחרי אישרורי גיל מסובכים, או דרך הלינק הפשוט שלי אל קובץ הקוויקטיים שלי.

רגל קרושה

ודרך Twitch הגעתי לסרטון הבא שנמשך 10 דקות והוא פשוט מופלא. נא להכיר את האיליי רות, הרוב זומבי והאלכסנדר אז'ה החדשים. שלושה צרפתים-קנדים (שני בנים ובת) שיצרו סרט קצר ואולטרה אלים בשם "באגמן", איש השקית.

שימו לב: מאוד אלים (אבל אלימות סלפסטיקית). מכיל קטיעת איברים אינטנסיבית.

דם, צפרדע, דם, דם

ואחרי שני סרטים קצרים, הנה סרט באורך מלא. "Bloody Pit of Horror" מ-1965. תיהנו (ממילא בתי הקולנוע סגורים היום).

אני חשבתי שזה יהיה רעיון נהדר מצד יונייטד קינג לקדם את המקבץ האסיאתי שלהם באמצעות מכירת שני כרטיסים לשני סרטים במחיר אחד, וככה לדאוג שהאולם במוזיאון יהיה כמה שיותר מלא. הצעתי להם. הם הציעו בחזרה: כרטיס שני בחצי מחיר, לקוראי סינמסקופ שידפיסו את הקופון שנמצא בדף הזה. אמרתי: סבבה. אז הנה, יצא לנו מין צ'ופרון לחג: קחו את עצמכם לראות את "החיים האחרונים ביקום" או את "גלים נסתרים" או את "העולם" (שהם הסרטים שראיתי ואני ממליץ עליהם), או את "3 פעמים" (ששניצר אהב, אני לא) או את "4:30" (שדבורית אהבה, אני לא ראיתי, אנצל את הקופון של עצמי כדי להשלים את החור). הנה שעות ההקרנה של כל הסרטים. לכל החוששים: אני לא רואה מהמבצע הזה אגורה. אני לא מקבל כסף על פרסומו. אני רק מקדם כאן מיזם שאני חושב שהוא מוצלח, שיש בו לפחות שני סרטים שאני מעריץ, ובהזדמנות זו להראות לכם שהקריאה באתר שלי לא יכולה רק להעביר את הזמן בנעימים כשמשעמם בעבודה, אלא גם לחסוך לכם כסף. אז חג שמח.

נון אוף יור האקביזנס

זוכרים את דיוויד או ראסל מתפוצץ על לילי טומלין על הסט של "אני (לב) האקביז"? נו, הפרשה האינטרנטית הזאת מסרבת לגווע ועכשיו כבר זוכה לפארודיה. הנה מייקל שואוולטר ופול ראד בגרסה שלהם לקרב האגרופים המילולי בין ראסל וטומלין.

(ואם פספסתם את המקור, הנה הוא).

חזרו לכאן לפני כניסת החג ותקבלו כמה מנות מדממות של אימה וגועל, לטובת אלה שרוצים מזון אחר בחג, קצת יותר נא, מדמם ולא כשר.

(יש עדכונים!)

שתי בשורות טרום פסח:

1. לדבורית שרגל יש בבית מטמון של קלטות VHS והיא עומדת לזרוק את כולם לפח הערב. מי שרוצה לאמץ את הקלטות מוזמן ליצור איתה קשר במיידי. לדעתי זה משהו שמרכזי מגמות קולנוע בבתי ספר תיכוניים, שם בוודאי עדיין עובדים עם קלטות וידיאו, יתמוגגו ממנו. הנה המידע המלא בבלוג של דבורית.
עדכון: האוסף חוסל.

2. יש לי ידידה שעובדת בנתב"ג והיא סיפרה שביומיים האחרונים שדה התעופה נראה כמו רכבת אווירית של סלבריטאים הוליוודיים שנוחתים כאן אחד אחרי השני. ראשונים היו סשה ברון כהן ואיילה פישר. ואז הגיעה סיגורני וויבר. ואז נחתו דארן ארונופסקי ורייצ'ל וייס. ואתמול הגיע אדם סנדלר. היא ועמיתיה פטפטו איתם קצת, וכולם מתברר הגיעו לעשות את הסדר בארץ עם קרובי משפחה. אבל הקטע הכי מופלא? מה פתאום סיגורני וויבר? סיפרה שהיא באה לחג אצל קרובים של בעלה, כדי להכיר את ישראל. למה? כי ג'יימס קמרון – ככה היא אמרה – מתכנן לצלם את הסצינות שלה ב"Avatar" בישראל בסוף השנה.
בקיצור: מי שפוגש אותם ברחוב, שישלח תמונות לאתר.
עדכון: כן, זה היה הניסיון שלי להשיק מתיחת 1 באפריל. שאפו לאורון שאמר את זה ראשון בקול רם. תודה לכתב הטלוויזיה שהתקשר לשמוע פרטים נוספים על הסלבים ושמע ממני שזה בסך הכל אייטם 1 באפרילי. וסליחה עם כל השאר שבזבזתי את זמנם על ההבל הזה. ב"מרקר קפה" ניסיתי מתיחה קצת יותר בומבסטית, שהצליחה למשוך אליה רק 33 קוראים שלא התרשמו ממנה יותר מדי. אני צריך לעבוד על חוש ההומור שלי.

(עדכון, לפנות בוקר): זה פריים של AP מתוך אחת השריפות הכי פוטוגניות שנראו באחרונה: בהוליווד הילס בערה הלילה אש בשריפת חורש וקוצים, מעל השלט המפורסם "הוליווד". הכבאים דיווחו שלמרות מה שנראה בתמונה, בה ענן עשן עצום כמעט מכסה את השלט, האש עצמה בערה ברכס שני ולא איימה על המוניומנט. יוניברסל סיטי ואולפני וורנרס הסמוכים חטפו את העשן. האש כובתה בשתיים בלילה שעון ישראל.

האש הבלתי נשכת

בימים האחרונים הופצו שמועות בהוליווד שמי שהעלה לרשת את הסרטונים של דיוויד או ראסל מקלל וצועק על לילי טומלין על הסט של "אני (לב) האקביז" הוא לא אחר מג'ורג' קלוני. השמועות האלה אינן נטולות הגיון: קלוני רב עם ראסל, עד לרמה של קרב אגרופים, על הסט של "שלושה מלכים". קלוני קרא לראסל "אס-הול" וביקר את האופן בו התייחס הבמאי לאנשי הצוות הזוטרים, שלא קיבלו מספיק הפסקות לשתיית מים בעת הצילומים במדבר.
אתמול שלח קלוני מייל (באמצעות הסוכן שלו) לכתב "ריידאר אונליין" – שמציין שזה אירוע נדיר כי קלוני כנראה לא יודע איך שולחים אימייל – כדי להבהיר: לא אני אחראי לסרטונים האלה. במייל כותב קלוני שהוא מציע מיליון דולר למי שיוכיח אחרת.

הנה האימייל של ג'ורג':

From: Stan Rosenfield
Date: Thu, 29 Mar 2007 10:32:45 -0700
Subject: George Clooney letter

To Radar …

Contrary to popular opinion, neither the sound man, Ed Tise, nor yours truly sent in the David O. Russell tape. I saw it when we were working on "Ocean's 12," and there have been quite a few copies traveling around town for the last couple of years. Any rumor that either of us put it on the internet is simply false.

And I'd offer a million bucks to anyone who would prove otherwise.

Your fan,
George Clooney

ובינתיים, לדיוויד או ראסל יש עבודה חדשה: הוא מסומן כמי שיביים את הסרט "הגבעה של סאמי", שאמור להיות סאטירת רכילות על עולם הפוליטיקה בוושינגטון, על פי ספרה של קריסטין גור, הבת של אל גור, "לשעבר הנשיא הבא של ארצות הברית".

רוזמרי מכה שנית (ותינוקה גם)

האייטם הבא חזק במיוחד: מיה פארו, שגרירת רצון טוב של יוניצ"ף, כתבה יחד עם בנה רונאן, טור תקיף במיוחד ב"וול סטריט ג'ורנל", בו היא מבקרת – בין השאר – את העובדה שסטיבן ספילברג משתף פעולה עם ממשלת סין בבימוי מופע הפתיחה לאולימפיאדת בייג'ין ב-2008, בשעה שסין היא אחת המדינות שעוזרות לממן לסודן את רצח העם המתמשך בחבל דארפור. משפט המחץ: "האם ספילברג רוצה להיות הלני ריפנשטאל של אולימפיאדת בייג'ין?". הנה כמה קטעים מתוך הטקסט, כפי שפורסמו ברשת:

"That so many corporate sponsors want the world to look away from that atrocity during the games is bad enough, but equally disappointing is the decision of artists like director Steven Spielberg — who quietly visited China this month as he prepares to help stage the Olympic ceremonies — to sanitize Beijing's image," they wrote in the column titled "The Genocide Olympics."

"Is Mr. Spielberg, who in 1994 founded the Shoah Foundation to record the testimony of survivors of the Holocaust, aware that China is bankrolling Darfur's genocide?"

"Does Mr. Spielberg really want to go down in history as the Leni Riefenstahl of the Beijing Games?" they wrote.

"Do the various television sponsors around the world want to share in that shame? Because they will. Unless, of course, all of them add their singularly well-positioned voices to the growing calls for Chinese action to end the slaughter in Darfur."

גריינדהאוס בריבוע

למי שדאג מהפיצול המסתמן של "גריינדהאוס", דאבל-פיצ'ר האימה האלים של טרנטינו/רודריגז, לשני סרטים נפרדים בישראל (ושאר המדינות שאינן דוברות אנגלית): יכול להיות שמעז יצא מתוק. קודם כל, האחים וויינסטין כבר התחילו להדליף שיש סיכוי שהסרט של טרנטינו, "Death Proof" יוקרן בבכורה אירופאית בפסטיבל קאן, אולי בתחרות. אבל מסקרן יותר: אלי רות ("הוסטל") מספר שטרנטינו נמצא בחדר העריכה עובד על גרסה מורחבת לסרט שלו, שעשויה לעלות מ-87 דקות (בגרסה האמריקאית שיוצאת שם היום) לבערך שעתיים.

תוכן שיווקי, שתי גישות קוטביות:

א. בבוליווד (הודו), כמו בישראל (ישראווד), קודם יש מוצר ואז תופרים סביבו סרט. התוצאה, אני מניח, אינה חיננית לעין.

ב. דיוויד לינץ', בקטע וידיאו הנמשך 30 שניות, מסכם בארבע מילים את דעתו על נושא שילוב חסויות בסרטים. (הלינק הראשון ויה "סקרין דיילי", הלינק השני באדיבות יניב יעקובוביץ').

NSFW

הבלוג "Screen Grabs", המסונף למגזין האירוטיקה המקווה Nerve.com, בחר את עשרת סצינות העירום הכי טובות בקולנוע, בכל הזמנים. מ"קיץ אצל מוניקה" של ברגמן (הסרט שטבע בישראל את הצירוף "סרט שבדי" כמושג נרדף ל"סרט סקס"), דרך ישבנו של מל גיבסון ב"נשק קטלני" ועד רעמתה של ג'וליאן מור ב"תמונות קצרות". חלק א'. חלק ב'.

ושני דברים מטה-בלוגיים לסיום:

א. פתחתי בלוג גם ב"דה-מרקר קפה". אין לי עוד מושג מה אעשה שם. יש לי כל מיני מחשבות, מאוד ראשוניות, אבל אתם מוזמנים לבקר בו.
ב. אהוד, סמנכ"ל טכנולוגיות ופיתוח של תאגיד "סינמסקופ" בינ"ל בע"מ, מקבוצת "סינמסקופ אחזקות והשקעות", שידרג לי הבוקר לגרסת וורד-פרס 2.01. החדשות הטובות: הגרסה הזאת מבצעת שמירה אוטומטית, כך שאני מקווה שלא יקרה יותר שפוסטים ייעלמו בגלל לחיצות פזיזות או נפילות חיבור. החדשות העוד-לא-טובות: הלינקים בצד נעלמו. אני מניח שזה באג זמני. צוותים טכניים של החברה-הבת "סינמסקופטק הנדסה ותעשיות" עמלים על פתרונה ברגעים אלה. (תוקן!)

קליפ ראשון לאלפנט פרייד, להקת הבית של "סינמסקופ". השיר הוא "Goodbye", שפותח את אלבום הבכורה של הצמד וחותם את אלבום האוסף של 106FM. הקליפ הוא דקה וחצי ב-17 שוטים. ביים עדו פלוק, צילם איתי גרוס, ערך אורן עידן.

להורדת הקליפ.
למייספייס של אלפנט-פרייד.
האתר הרשמי של אלפנט פרייד, בלינקים משמאל.

1. הנה, מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול, הביקורות שלי על "החופשה של מיסטר בין" ו"תחושה מוקדמת".

2. עצה ליונייטד קינג בקשר למקבץ האסיאתי במוזיאון: כדי להדגיש את האלמנט הפסטיבלי שבאירוע, כדאי לשקול לצאת במבצע – שני סרטים בכרטיס אחד.

3. עצה לחובבי הקולנוע האסיאתי שבדרכם למוזיאון: תבחרו הצגה יומית, או יום בו המוזיאון פתוח עד הערב, ובמחיר הכרטיס לסרט גם תוכלו להסתובב לפניו או אחריו בתערוכה של מארק רותקו שנפתחת במוזיאון הערב. יום מושלם של תרבות עכשווית.

4. זה כריס דויל, הצלם של "החיים האחרונים ביקום" ו"גלים נסתרים", בפגישה שלנו בפסטיבל ברלין שעבר. זה היה 11 בבוקר ודויל כבר היה שיכור. ראיון של ממש לא יצא מזה, אבל גם להריח את הבל הפה האלכוהולי של אחד מגדולי הקולנוענים של ימינו זה סוג של הישג.

5. וזה מה שהיה לי לכתוב על שניים מסרטי המקבץ האסיאתי במוזיאון. גרסה מקוצרת של זה מופיעה ב"פנאי פלוס" של אתמול. אבל עם תמונה גדולה ונפלאה.

לפעמים פעולה טובה אחת יכולה לכפר על שלל טעויות ושטויות. קחו למשל את חברת יונייטד קינג, המפעילה את הקולנוע במוזיאון תל אביב, המיועד לסרטי איכות זרים. נציגי המפיץ מגיעים לכל הפסטיבלים הגדולים בשנים האחרונות, ויוצאים מהם עם שלל עצום. כשאני שואל "מה תעשו עם הסרט?" אני נענה "הוא מיועד למוזיאון". אבל אז הסרטים הבאמת יחודיים, אלה שזקוקים לקהל קשוב, סבלני, שמוכן לנסות טעמים קולנועיים אחרים, נעלמים במעמקי המחסנים, ולמוזיאון מגיעים סרטים זרים אבל קיטשיים, המיועד לקהל מפונק, בורגני, לובש פרוות (לפעמים מטאפוריות, לפעמים לא), שמגיע לקולנוע בשביל נופים ומאכלים, ולא כדי להתמודד עם אלטרנטיבות סגנוניות ועלילתיות. וכך קרה שכמעט כל הסרטים הכי מדוברים בפסטיבלים של השנים האחרונות נקנו להפצה בישראל, לרוב על ידי יונייטד קינג, ואז לא ראו אור מקרנה. זה הגיע למצב המגוחך בו שניים מהסרטים המדוברים של השנים האחרונות העלו אבק במחסנים כבר שלוש, כמעט ארבע שנים.
לכן הופתעתי לטובה כשביונייטד קינג החליטו לתקן את העוול הזה ובאופן מעורר הערכה וכבוד: הם קיבצו יחד חמישה סרטים אסיאתיים והם מעלים אותם במקביל להקרנה במוזיאון. בכל יום ארבע הקרנות של ארבעה מחמשת הסרטים, כשבשבועות הבאים הסרטים שיזכו לביקוש הרב ביותר יקבלו נוכחות גבוהה יותר בשיבוצי ההקרנות. שניים מהסרטים מתאילנד (עליהם מיד בהרחבה), אחד סיני, אחד טאייוואני ואחד מסינגפור. אין באמת קשר בין הסרטים, לא נושאי ולא סגנוני, פרט לעובדה שהם מגיעים מאותו צד של הגלובוס. אבל עזבו, שום דבר לא נכון באירוע הזה פרט לקיומו. בפועל אנחנו זוכים למעין פסטיבלון קולנוע, של סרטים שזכו לביקורות אדירות בעולם. תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים, שסרטי הילדים שהמולטיפלקסים מציעים להם בחול המועד פסח לא מתאימים לטעמם האנין, יכולים לשרוץ כעת באופן מרתוני במוזיאון. כמו שצריך.

אני ראיתי ארבעה מחמשת הסרטים. עם "שלוש פעמים" הטייוואני יש לי לא מעט בעיות (אם כי כמה מהמבקרים האהובים עלי חושבים שהסרט גאוני), ועל "העולם" הסיני אנסה להרחיב בפעם אחרת. את תשומת הלב אקדיש הפעם לשני הסרטים מתאילנד, מאת אחד הבמאים שאני הכי מחבב כרגע בעולם – נסו להגות את שמו בלי לגמגם – פן-אק רטנארואנג. שני הסרטים שלו "החיים האחרונים ביקום" (סרט שאני מהלל כבר כמעט ארבע שנים, מאז ראיתי אותו בפסטיבל ונציה ב-2003) ו"גלים נסתרים" הם כמעט סרטים אחים. בשניהם מככב השחקן היפני הפופולרי אסאנו טדאנובו (ששיחק לצד טאקשי קיטאנו גם ב"טאבו" וגם ב"זטואיצ'י"), ואת שניהם צילם כריס דויל, שהיה הצלם הקבוע של וונג קאר וויי עד שרבו על הסט של "2046".

"החיים האחרונים ביקום" הוא לא פחות מיצירת מופת. זהו סרט איטי וסהרורי, ומרגע שמסתנכרנים לקצב שלו מגלים שהוא רווי בהומור ציני ואבסורדי. טדאנובו מגלם בו ספרן יפני שחי בתאילנד, עם אובסייה פדנטית לסדר וקיטלוג. הוא מחליט להתאבד. אחיו היאקוזה, שמגיע אליו בהפתעה, משבש את תוכניותיו. אנשי היאקוזה שרודפים את אחיו, משבשים גם הם (אחד מהם הוא במאי הפולחן היפני טאקשי מיקה). ואז הוא פוגש בחורה. ואז היא נהרגת. ואז הוא פוגש את אחותה. כאן, אם אני זוכר נכון את המבנה האליפטי של הסרט, חלפה לה חצי שעה של סרט, והבמאי – שרק מטיל לסרטו המוקפד והסטטי עוד ועוד כאוס, זורק עכשיו פנימה את כותרות הפתיחה. כל דבר שתצפו לו, יקרה כאן ההפך. עד שלקראת סוף הסרט תצטרכו לשאול: רגע, האם כל זה בכלל קורה או שמדובר בהזיה של הגיבור, שלרגעים מתבלבל בין האחות החיה והאחות המתה מולו, ולרגעים נדמה כאילו הזמן מתגלגל לאחור, או מואץ קדימה. והכל מצולם באופן יפהפה, כל פריים מושלם, כל תנועת מצלמה מספרת סיפור שמתחיל בדרך אחת ומסתיים אחרת. והכל, כאמור, נעשה באירוניה, בציניות, באופן הזוי ומחויך, כמעט מסטולי. התוצאה היא סרט מהפנט לחלוטין שיוצר תחושת ריחוף. אמנות קולנוע אבסטרקטית סוריאליסטית במיטבה.
בשנה שעברה פגשתי את פן-אק רטנארואנג בפסטיבל ברלין. הוא הדהים אותי כשסיפר לי שתקציב סרטו האחרון, "גלים נסתרים", היה גדול בהרבה מתקציב "חיים אחרונים ביקום". נדהמתי כי זה נראה הפוך: "גלים נסתרים" נראה מצומצם אף יותר מהסרט שבא לפניו, מופשט יותר, אוורירי יותר. אם "חיים אחרונים ביקום" נראה קצת כמו בונואל אסיאתי, הרי ש"גלים נסתרים" מצטט מהאחים כהן ("פארגו" ו"ברטון פינק") ומ"הניצוץ" של קובריק, לסרט בו טדאנובו הוא הפעם טבח מטונף המבצע משימת חיסול עבור הבוס שלו ואז נאלץ לברוח לאי פוקט. ולכאן הלך התקציב: הסצינה הארוכה והנפלאה, מין ז'אק טאטי תאילנדי, המתרחשת במסעו מבנגקוק לפוקט, צולמה בסט של בטן אוניה שנבנה במיוחד באולפן. הסט הרועד, הם קראו לזה. בפוקט הם צילמו רגע לפני הצונאמי שהחריב את האי (ושהופך את שם הסרט למצמרר בנבואתו), אבל הסרט הגיע לפסטיבלים אחרי האסון. פתאום ההומור המקאברי של הסרט נראה קצת טראגי.
כשצופים בסרטים האלה יחד החוויה מופלאה. רטנארואנג – שעובד כבר על סרט חדש – הוא במאי שנון שמשתמש בקונבנציות קולנועיות, אבל מפורר אותן לפרורים ומהן לש עיסה חדשה, ייחודית לו. כשיוצאים מסרטיו, העולם נראה מקום מוזר ותמהוני יותר.