ושוב, בניגוד מוחלט לכל הצהרותיי וכוונותי, התנדף לי חצי שבוע. ביום ראשון, כמדי יום ראשון ראשון של החודש, כתבתי את מדור הקולנוע שלי ל"עלמה". למחרת התקשרו להודיע לי שהעיתון נסגר. זה עיתון הבנות השני שאני משתתף בו ושנסגר. ביום שני ישבתי בוועדת לקטורים שתוצאותיה, לכשיפורסמו, יעשו יום שמח לארבעה עד ששה קולנוענים צעירים. אתמול החרבתי לעצמי יום בוועדת הוראה בסם שפיגל, שם צברתי לעצמי 26 שונאים טריים. והכי איום: ביומיים האחרונים הייתי נטול אינטרנט, בגלל צרות עם הקו של בזק. עד כדי כך הייתי מנותק מהעולם שרק עכשיו גיליתי באמצעות טוקבק של עידן שהיתה אתמול הקרנת עיתונאים ל"שומר המדינה" (שהוא סרט שהכל בו טוב, חוץ מהסרט עצמו). ומאיפה צץ פתאום הסרט "אל תגלה", על פי ספרו של הרלן קובן? מישהו כאן ראה אותו? שווה צפייה? אני חרד להיכנס למונה הכניסות של האתר, לראות לאן הוא הידרדר אחרי שלושה ימים ללא עידכון (אגב, אחרי שיום ראשון היה היום החזק בתולדות הבלוג עם 2750 יוניקים). וכאילו להפוך את השבוע הזה למסובך יותר מבחינה רגשית אני רק מתעדכן עוד ועוד בשמות של המוני קולנוענים ועיתונאים שעולים היום ומחר על מטוסים לכיוון ברלין. השנה אני נשאר בבית.

============

קיבלתי הודעה משמחת מהאנשים היקרים של סוויטהום, שעל שרתיהם מאוחסן האתר שלי, שנפתרה בעיה אחת מבין שתיים שהיו עם טופס הניחושים לאוסקר. מסך התודה עדיין ממאן לעלות, אבל לפחות הטפסים שלכם כבר נקלטים במערכת. אז כל מי ששלח בחירה מאז שבת ולא קיבל אישרור במייל, אנא שלחו שוב, זה אמור לעבוד עכשיו.

==============

ב-24 בינואר 2006, תשעה ימים אחרי שהאתר הזה עלה לאוויר, הייתי הראשון שפירסם תמונות מיום הצילומים הראשון של "הסודות" שהתרחש יום קודם לכן. "הסודות", סרטו החדש של אבי נשר, נמצא עכשיו בשלבים סופיים של מיקסים ופרינטים, ועכשיו גם יש לו אתר באנגלית. מה דעתכם?

===============

אפרופו פרשת רמון: הנה סרט קצר ומאוד משעשע שביים ג'ייסון רייטמן (שעד לפני כמה חודשים הוגדר בתור "הבן של איוון רייטמן" וכעת כבר מוכר בתור "הבמאי והתסריטאי המאוד מוכשר של 'תודה שעישנתם' המצוין") שמציג את הדור הבא בהילכות חיזור וסקס. (תודה לט.ל על הלינק).

================

אהרון קשלס הקדים אותי, אבל הנה, בכל זאת, ויה IMDB, מצעד חמש הפרסומות הכי טובות של ספייק ג'ונז כפי שנבחרו על ידי הבלוג הדרום אפריקני "צ'אמפ-סטייל".

=================

ואם אתם גרים באיזור גוש דן, אתם חייבים להגיע מחר (חמישי) ב-16:00 לסינמטק תל אביב לצפות בעותק המשופץ של "שלושה ימים וילד" של אורי זהר, במלאת לסרט ארבעים שנה. למה? גם כי זה סרט טוב, גם כי זה סרט חשוב, וגם כי כל נושא השימור של הקולנוע הישראלי כל כך רעוע, שהזדמנות לצפות בסרט ישן בעותק חדש צריכה ליצור התרגשות אמיתית.
שלושה אבות מייסדים יש לקולנוע הישראלי: אפרים קישון, מנחם גולן ואורי זהר. למרות שג'אד נאמן ואנשי מחלקת הקולנוע הישראלי באוניברסיטת תל אביב מחלקים את הקולנוע הישראלי לשני זרמים – הרגישות החדשה (קולנוע אירופאי באופיו, לירי, מורכב) מול סרטי הבורקס (הקולנוע העממי, המסחרי, נטול התחכום הצורני) אני רואה את זה אחרת לגמרי. קישון, גולן וזהר יצרו סרטים מגוונים מאוד שנעו בין העממי והוולגרי ובין האישי והלירי. כל אחד עשה את זה בהצלחה שונה, כל אחד הצטיין בתחום אחר, ולא כולם היו מוכשרים באותה מידה. שני קולנוענים שנבטו מהחממה של גולן-גלובוס-זהר היו בועז דוידזון ומשה מזרחי, והם המחישו בצורה מצוינת את העובדה שקולנוע עממי-בורקסי יכול להיות גם אישי ("אסקימו לימון") ושקולנוע אישי, אירופאי, לירי יכול להיות גם קופתי ומסחרי ("הבית ברחוב שלוש").
אורי זהר הוא לא הקולנוען הישראלי האהוב עלי, אבל הקולנוען שהכי מרתק אותי. "חור בלבנה" שלו הוא אחד הסרטים הישראליים הגדולים בכל הזמנים. כך גם "עיניים גדולות". "שלושה ימים וילד" הוא ניסוי מרתק של זהר להשתייך לגל החדש הישראלי של ג'אד נאמן, יצחק (צפל) ישורון ואברהם הפנר, ובמידה רבה אף להקדים אותם.
אם ב"חור בלבנה" הוכיח זהר שהוא בקיא במתרחש בקולנוע הניסיוני והאוואנגרדי בניו יורק, ב"שלושה ימים וילד" הוא הפגין בקיאות במתרחש בצרפת ובאנגליה. יש לא מעט מגודאר, טריפו וטוני ריצ'רדסון בסרט. לצערי, יש בו גם קצת יותר מדי קלוד ללוש, אחד הבמאים השנואים עלי. נדמה בכמה רגעים שזהר אולי התלהב קצת יותר מדי מ"גבר ואשה", הסרט הסופר-פופולרי של ללוש שיצא שנה לפני כן. ללוש, בעיני, הוא שרלטן. זהר, יחד עם דן בן אמוץ שעזר לו בתסריט, ועם דוד גורפינקל, באחת מעבודות הצילום היפות והמשוחררות שלו, יצר סרט נוגע לב על גבר שמסוגל לאהוב רק את מי שאין לו, גבר שמצליח להיות רומנטי ורגיש, רק בראשו ובזכרונותיו. גבר, כמו כל הגברים של זהר, שרץ כל הזמן, חסר מנוחה, בתזזיתיות בלתי פוסקת, עד שלא ברור אם הוא מנסה להדביק דבר מה, לברוח מפני משהו.

והנה עוד כמה מילים שכתבתי על הסרט לטובת קוראיי גיליון "פנאי פלוס" שיצא היום:

מחר (חמישי) יוקרן בסינמטק תל אביב עותק חדש ומשופץ של "שלושה ימים וילד" של אורי זהר, על סיפור של א.ב יהושע. העותק החדש הוכן במלאת 40 שנה לבכורת הסרט, שזיכה ב-1967 את עודד קוטלר בפרס המשחק בפסטיבל קאן. זהר, כהרגלו, עוסק בגברים חסרי מנוחה, עם לבבות פגומים, שתמיד נעים עם עיניים גדולות בין יותר מדי אופציות בתחום הרומנטי ולבסוף מוצאים את עצמם קרחים מכל הכיוונים. "שלושה ימים וילד" הוא סרט מאוד צרפתי ברוחו ובמראהו והוא פשוט סרט קסום ונוגע ללב (ועם פסקול קווינסי-ג'ונסי נהדר של דובי זלצר). במידה רבה הוא הכנה פיוטית ל"עיניים גדולות" השלם והבשל יותר שיביים זהר שש שנים אחר כך.

שלשום, בפינת האוסקרים שלי בתוכנית הבוקר של קשת, הימרתי ש"המבוך של פאן" ו"תזיזו ת'רגליים" יזכו באוסקר בקטגוריות הסרט הזר וסרט האנימציה (בהתאמה). כנדרש בעת הופעה טלוויזיונית, טון הדיבור שלי היה נחוש והחלטי, אבל אני כמובן אכול ספקות וסקפטי. את ההימורים/תחזיות/נבואות הסופיים/סופיות שלי לזכיות באוסקרים אעלה במדורי ב"פנאי פלוס", בפינה בקשת וכאן בסוף השבוע שלפני הטקס עצמו. יש להניח שאחרי שיחולקו הלילה פרסי גילדת הבמאים יתחילו מיום שני חזאֵי האוסקרים האמריקאיים לפרסם במרץ את תחזיותיהם. (הנה, בינתיים, התחזיות של אנשי "אנטרטיינמנט וויקלי", שנותנים יתרון ל"בבל", מול התחזיות של מומחי MCN שמנבאים זכייה ל"מיס סאנשיין הקטנה").

ומהשנה גם אני מקיים כאן חידון הימורי/ניחושי/תחזיות אוסקרים. בחרתי 20 מתוך 24 הקטגוריות בטקס ועליהן אתם מוזמנים להמר. ניחושים מושכלים או יריות באפלה, איך שבא לכם.

אתם גם, כמובן, מוזמנים להדפיס את הטופס לטובת הימורי משרד או מעקב אישי במהלך הטקס.

שתי הערות טכניות
אחרי הלחיצה על כפתור "שליחה" אתם אמורים לראות מסך שאומר לכם "תודה". כרגע יש איזושהי בעיה בשרת שמונעת מהמסך הזה לעלות ובמקומו מופיע דף ריק. אני מקווה שזה ייפתר תוך ימים ספורים. אבל אם הכנסתם את האי-מייל האמיתי והפעיל שלכם, תקבלו תוך כמה דקות מייל המאשר את קבלת הטופס שלכם. הערה שניה: כל כתובת אי-מייל יכולה להשתתף פעם אחת. אם אחרי ששלחתם את הטופס שלכם את פתאום משנים את דעתכם אתם יכולים לשלוח ניחוש נוסף, אבל רק על ידי הכנסת כתובת מייל אחרת. שימו לב, כדי לקבל את המייל המאשר ואולי אף את המייל המודיע על זכייה, כדאי מאוד שתכניסו כתובת פעילה שאתם גם בודקים מדי פעם.

פרסים?
נכון לרגע זה מדובר במשחק למען הכיף והספורט, אין פרסים לצידו. הייתי שמח להציע איזשהו פרס סמלי, סתם כפינוק, ואולי אף אצליח לארגן משהו בשלושת השבועות שעוד נותרו לי, כך שאם אתם משתתפים בחידונים רק למטרות הפרס אתם יכולים לחכות, או להשתתף כבר ואולי בכל זאת ייצא לכם משהו. אם אתם המנכ"לים של חברה הקשורה לעולם הקולנוע או הבידור הביתי, ובא לכם לקדם את מוצריכם אתם מוזמנים להציע פרסים בכתובת המייל של האתר.

והכי חשוב: תודה לאורון שמיר וליותם פראג שהתנדבו להרים את טופס ההימורים וכל הסקריפטים שמאפשרים את קיומו, ואז די סבלו מהנדנודים שלי, הלבטים, שאלות התם שלי ושלל ההתחרטויות שלי. תודה על הזמן והמאמץ.

יאללה, תתחילו להמר. הנה הטופס.

לפני הכל, שני ענייני אמזון:

1. אם אתם מאלה שסופרים לאחור לקראת היום היציאה לאור של הספר החדש בסדרת הארי פוטר ואם אתם מתכננים לקנות אותו און-ליין באנגלית, הוספתי בטור הצד משמאל בוקסית של אמזון שתעביר אתכם ישירות לדף הספר. בכל פעם שאחד מכם יקנה את הספר דרך הלינק הזה אני מקבל 75 סנט. כך שזו לא פרנסה עבורי, ואני חלילה לא מאיץ בכם לקנות דברים אם אין לכם צורך בהם. אבל אם ממילא התכוונתם, ואם ממילא אתם כאן, אתם מוזמנים להיעזר בי.

2. למישהו יש מושג איך אפשר לגרום לאמזון.קום להאמין שהמחשב ממנו אני מתחבר שוכן בארצות הברית? השירות החדש שלהם להורדת סרטים בתשלום מסקרן אותי אבל הוא שמיש רק ללקוחות מארצות הברית. בטוח יש כבר פיצוח לדבר הזה, לא?

ולעיקר. תוכניית פברואר של סינמטק תל אביב בידיי ואני מדפדף בה בחיפוש אחר משהו מעניין לראות. האם יש? נו, לא ממש. קודם כל, יש איזושהי תוכנית של יוצרים דרום אמריקאים צעירים, ובה סרטים שמעולם לא שמעתי עליהם. אם מישהו יודע משהו עליה, אנא שתפו. אבל מבחוץ זה לא נשמע מפתה, אלא עוד איזה תוכנית שהסינמטק משבץ ושהגיעה as-is ממכון תרבות זה או אחר או שגרירות כזו או אחרת.
מחר (שבת) יוקרן ב-19:15 הסרט "סקס ופילוסופיה" של מוחסן מחמלבאף. לא שמעתי על הסרט. ההקרנה היא מווידיאו-בטא.
רביעי, 7.2, 21:30: הקרנת הבכורה הארצית ל"חיים של אחרים" הגרמני.
חמישי, 8.2, 16:00: הקרנה של עותק משופץ ל"שלושה ימים וילד" הנפלא של אורי זהר, במלאת 40 שנה לבכורת הסרט. אולי האירוע הכי חשוב החודש בסינמטק. מאוד כדאי לראות.
משבת הבאה יוקרן בסינמטק "מלון 9 כוכבים" התיעודי של עידו הר, שאני מקווה לעסוק בו בהרחבה בהמשך השבוע.
"מאלה נוצ'ה" של גאס ואן סאנט, שיצא מחדש להפצה בצרפת במלאת 25 שנה לבכורתו המקורית, יוקרן מקלטת בטא בשבת, 10.2 ב-16:00. באפריל הוא יוקרן גם בערוץ הוט פריים וביס 3 ואז אכתוב עליו בהרחבה.
שבת, 10.2, 21:30: הקרנת טרום בכורה של סרטי שפירא לסרט הקזחי "נומאד".
שני, 12.2, 21:00: הקרנה לדרמה "הימנית האחרונה של מקס בר" של אבידע לבני.
שבת, 17.2, 21:30: טרום בכורה של א.ד מטלון ל"לרוץ עם מספריים" שייצא בארץ ב-22.2. הסרט יצא השבוע גם בדי.וי.די אמריקאי.
ראשון, 18.2, 21:15: אירוע מסקרן מאוד – בכורה מקומית לסרט האחרון שביים מיכאל קאליק ברוסיה, לפני 14 שנה, "ושבה הרוח". קאליק, במאי רוסי שעלה ארצה, ביים כאן יצירה מאוד משונה אבל גם לא נטולת ערך אמנותי, בשם "שלושה ואחת", שצצה מדי פעם בערוץ הקולנוע הישראלי של יס. חפשו אותה. ואז הוא חזר למולדתו. על "ושבה הרוח" מעולם לא שמעתי לכן האירוע הזה, שמאורגן בעזרת דני סירקין, נשמע מאוד מסקרן. וכן, מאוד סינמטקי.
אם אתם בפיגור אחר הסרטים הטובים של 2006 תמצאו בתוכניית ינואר את "הילדים של מחר", "לילה טוב ובהצלחה" ו"חיים בין השורות".
הסרט הסינמטקי האמיתי היחיד שיוקרן החודש, כלומר כזה החושף לקהל צעיר יצירות משמעותיות מתולדות הקולנוע, הוא "קליאו מחמש עד שבע" של אנייס ורדה (שני, 26.2, 17:00). והצירוף המבהיל "עותק במצב בינוני" כמובן מוצמד לסוף התקציר. מבאס שאי אפשר לראות בסינמטק את אבני היסוד של תולדות הקולנוע.
וביום חמישי, 28.2, התחכמות: ב-17:00 "השטן ודניאל וובסטר" מ-1941 וב- 19:00 "השטן לובשת פראדה". היי, אולי תוסיפו ב-15:00 את "השטן ודניאל ג'ונסטון"?
ובסוף התוכנייה, טיזרים למרץ: דוק-אביב, הסרט הגרמני "עדן" מגיע לסינמטק 2 (את התקציר מלווה תמונה פרובוקטיבית של עירום נשי ואוכל, בדיוק מה שהקהל המקומי משתוקק לו) ומרתון לו ריד והוולווט אנדרגראונד, הלהקה הניו יורקית המצוינת שלקחה את שמה מבלוגרית תקשורת ישראלית נודעת.

בסינמטק ירושלים הם קצת יותר נדיבים עם כותרים סינמטקיים פר-אקסלנס. "חיוכי ליל קיץ" של אינגמר ברגמן הוקרן שם אמש (באמצע החורף?!). "להיות שם" של האל אשבי יוקרן מחר (שבת). והטרום בכורה של "לרוץ עם מספריים" – הערב.
ההשכלה הקולנועית של צעירי ירושליים תהייה טובה מזו של התל אביבים. הם לפחות יכולים לראות קצת קלאסיקות מוקרנות מפילם על מסך גדול:
ראשון, 4.2, 19:30: "400 המלקות" של טריפו.
שני, 5.2: 19:15: "הבוגר" של מייק ניקולס.
רביעי, 7.2, 19:00: "מראה" של טרקובסקי (סרט ששוה לנסוע בשבילו לירושלים מתל אביב, אחד היפים שתראו מימיכם).
חמישי, 8.2, 19:00: "כוחו של מקרה" של קז'ישטוף קישלובסקי.
שבת, 10.2, 21:30: "אורדט" של קארל תיאודור דרייר (עוד יצירת מופת שכל שוחר קולנוע חייב לראות).
חמישי, 15.2, 21:00: "אשה תחת השפעה" של קאסאבטס.
שישי, 16.2, 13:30: "קאוס" של האחים טאביאני.
שבת, 17.2, 22:00: "ירח של נייר" של פיטר בוגדנוביץ'.
ראשון, 18.2, 21:30: "אסטרטגיה של עכביש" של ברטולוצ'י.
שני, 19.2, 19:15: "בוני וקלייד" של ארתור פן.
רביעי, 21.2, 21:30: "המלחמה נגמרה" של אלן רנה.
שישי, 23.2, 13:30: "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס (לזכר סולווג דומרטן).
שלישי, 27.2, 19:00: "סיפור טוקיו" של אוזו.
רביעי, 28.2, 17:00: "ספיינל טאפ" של רוב ריינר.
הולי שיט! יש מה לראות בירושלים. ויש גם טרום בכורות ל"גיבורי הדגל", "מכתבים מאיוו ג'ימה", "נומאד" ו"מחברות הסקנדל". וגם "מלון 9 כוכבים", "הימנית האחרונה של מקס בר" והמחווה למיכאל קאליק שצוינו גם בתל אביב.

"רוקי בלבואה" היה סביר, בתור מה שהוא.
ומאוד חיבבתי את "המלך האחרון של סקוטלנד", סרטו העלילתי הראשון של הדוקומנטריסט הנפלא וזוכה האוסקר קווין מקדונלד ("יום אחד בספטמבר", "לגעת באינסוף", "היסטוריה קצרה של ארול מוריס"). ופורסט וויטאקר אכן מעולה שם. הנה הביקורת שלי מגיליון "פנאי פלוס" מאתמול.
להמשך הקריאה…

רגע אישי.
על עבודת הווידיאו של מי כתבה היום אסתר זנדברג ב"גלריה" שזהו סרט "יפה ומאלף"? ועל מי כתבה איילה פנייבסקי ב"עיתון תל אביב" שהוא אלרגי לחתולים? משונה לראות את בני המשפחה שלך צצים בעיתונות באותו יום. אני גאה בהם.

"Severance", סרט האימה המשעשע שהוקרן בפסטיבל הבריטי תחת השם "קיצוצים" הגיע בדי.וי.די לאוזן השלישית. גם "The Host" המצוין של בונג ג'ון-הו הקוריאני. ו"המבוך של פאן", כפי שכתבתי כאן לפני יומיים, יוקרן בקולנוע לב כנראה במרץ. ראיתי את שלושת הסרטים האלה די בסמוך האחד לשני, ויצא לי הטקסט הבא, המכיל ספוילרים, ושפורסם בגיליון "פנאי פלוס" מ-25 בינואר 2007
להמשך הקריאה…

פסק הדין במשפט רמון אתמול פותח אפשרות בפני האלי בארי לתבוע את אדריאן ברודי על מקרה התקיפה כפי שתועד בקטע הווידיאו הבא:

בשבת יחולקו בלוס אנג'לס פרסי גילדת הבמאים. באופן היסטורי זה הפרס שהכי צריך לשים לב אליו בדרך לאוסקר, אלא שבשנים האחרונות הוא מצליח ליצור לא מעט בלבולים. הסטטיסטיקה היא כזאת: ב-51 מתוך 57 שנות חלוקת הפרס, הבמאי שזכה בגילדה זכה אחר כך גם באוסקר. וברוב מוחץ מהפעמים, הסרט שעליו זוכה הבמאי באוסקר יזכה גם באוסקר. אלא שבחמש פעמים בעשר השנים האחרונות פרס האוסקר לבימוי והאוסקר לסרט הוגשו לסרטים שונים. זה קרה, למשל, בשנה שעברה עם אנג לי (במאי) ו"התרסקות" (סרט). ויש לי תחושה שזה יקרה שוב השנה.
הצפי שלי הוא כזה: אם מרטין סקורסזי יזכה בשבת בפרס גילדת הבמאים זה פחות או יותר מבטיח את זכייתו גם באוסקר. סקורסזי היה מועמד שבע פעמים לפרס הגילדה ומעולם לא זכה. והוא היה מועמד חמש פעמים לאוסקר, ולא זכה. אבל האם זה אומר ש"השתולים" שלו יזכה באוסקר על הסרט? מבחינה סטטיסטית כן. אבל לדעתי לא. ומה יקרה אם גילדת הבמאים תעניק את הפרס שלה לואלרי פאריס ולג'ונתן דייטון, הבמאים של "מיס סאנשיין הקטנה"? הם הרי בכלל לא מועמדים לאוסקר. במקרה כזה, סיכוייו של סקורסזי לזכות באוסקר עדיין קיימים (אם כי פחותים), אבל סיכוייו של "מיס סאנשיין הקטנה" לזכות בפרס הסרט הופכים חד משמעיים ובלתי ניתנים לעירעור. ננסה לפענח את התוצאות ביום ראשון בבוקר.

============

אניו מוריקונה יקבל באוסקרים הקרובים פרס על מפעל חיים. הוא היה מועמד חמש פעמים אבל מעולם לא זכה. לכבוד המאורע, הבאמת ראוי, הפך פברואר לעונת מוריקונה בניו יורק, ואני אכול קנאה. נכון, נעימותיו למערבוני הספגטי של סרג'יו ליאונה, ובעיקר זאת מ"הטוב, הרע והמכוער" הפכו אותו לאייקון, אבל מאז מוריקונה הפך -לצד ז'ורז' דלארו המנוח – למי שיודע להלחין טרגדיות נפלאות. "באגסי", "סינמה פרדיסו"' "הבלתי משוחדים", "חטאי מלחמה", "בולוורת", "המשימה", כמות הנעימות הנפלאות שהאיש הזה הנפיק היא עצומה ומרגשת. והוא היה מסוגל לעבור מסרט של סרג'יו ליאונה לסרט של פייר פאולו פזוליני, מסרט של לוקינו ויסקונטי לסרט של דריו ארג'נטו, מסרט של וורן בייטי לסרט של טינטו בראס (והוא אפילו הלחין סרט לדן וולמן).
בשבת ינצח מוריקונה על תזמורת סימפונית שתבצע מיצירותיו ברדיו סיטי מיוזיק הול. כמה הייתי רוצה שיתקיימו קונצרטים כאלה גם בארץ. ב-MOMA יקרינו מיום חמישי שישה סרטים שהוא הלחין להם את הפסקול, והפילם פורום יקרינו 26 סרטים. פי מזיל ריר למקרא הרשימה, שהיא באופן אגבי גם סקירה די מופלאה של הקולנוע האיטלקי של שנות הששים והשבעים, מאשפי הטראש המופלא – דריו ארג'נטו, מריו באווה, סרג'יו קורבוצ'י, אליו פטרי וסרג'יו ליאונה ועד לקאנון המוזיאוני של פזוליני, ברטולוצ'י וג'ילו פונטקורבו. לעזאזל, אני אכול קנאה וייסורים. מי יביא לנו סדרת הקרנות וקונצרטים כזאת ארצה?

========

הרבה זמן לא התעדכנו מה קורה בקופות. אז הנה:
"המרדף לאושר" של וויל סמית (בבימויו של האיטלקי גבריאל מוצ'ינו) הכניס בארץ רק 125,000 דולר בעשרה ימים, שזה פחות מ-20 אלף כרטיסים. הסרט לא תפס כאן. חבל. גם "מיס סאנשיין הקטנה" לא מצא קהל בארץ ונכון לשבוע שעבר, אחרי שלושה חודשים בבתי הקולנוע, הוא מכר בקושי 25,000 כרטיסים. לעומת זאת "בוראט" חצה בשבוע שעבר את קו 200,000 הכרטיסים בארץ.

לפני שנעבור להבלים, הנה ידיעה שאני מאוד שמח לבשר: "המבוך של פאן" נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב. מתי הוא ייצא? נטלי שני מקולנוע לב מעדכנת: "'המבוך של פאן' ייצא לקולנוע כנראה בחודש מרץ. מועד יציאה מדויק עוד לא נקבע".

===========

יש איזשהו משחק בלוגים בו אתה מקבל משימה מבלוגר-עמית לכתוב חמישה דברים שאיש לא יודע עליך. ניסיתי להילחם בזה, ואף הזעפתי פנים, אבל הזעיפו לי בחזרה, אז תחת מחאה ותוך איומים אני נענה למטלה שהוטלה עליי כאן ומשתף פעולה.

אז הנה, חמישה דברים שאיש לא יודע על הביוגרפיה שלי עד לרגע זה:

1. סבי מצד אמי, אותו מעולם לא הכרתי, היה עורך העיתון העברי הראשון במרוקו. סבי הגיע למרוקו מאוקראינה (אוסטרו-הונגריה דאז) כפעיל ציוני שניסה לקדם את העלייה באמצעות עיתונות מקומית. העיתון הפסיק לצאת לאור ערב מלחמת העולם השנייה ועקבותיו נעלמו זמן קצר אחר כך.

2. בן משפחת רוה הראשון שהופיע בטלוויזיה היה אבא שלי, שהיה סגן אלוף בחיל האוויר ונראה בשידור החי של הגעת טייסת האף-16 הראשונה כשהוא יושב מאחורי מפקד החיל, עזר ויצמן. אגב 1: בעקבות הגעת הטייסת אחרי כניסת השבת נפלה הממשלה. אגב 2: שש שנים מאוחר יותר ויצמן היה אחד האורחים בבר מצווה שלי. אמא שלי הסמיקה כשהוא פנה אליה ואמר "ילד חמוד יש לך, מיידלע".

3. סט הצילומים הראשון שראיתי בחיי היה של "הצילו את המציל" של אורי זוהר, בסצינות שצולמו במשרדים של הקבלן אברהם גינדי בפסז' חיים – אחד הקניונים המקורים הראשונים בארץ – בראשון לציון (עיר הולדתי). מאז שהסרט יצא בדי.וי.די אני משעשע את אורחיי כשאני מציג בפניהם פריים מתוך הסצינה בה נכחתי, שרואים בה את עורפי.

4. כשהייתי בן עשר כתבתי את אחד הסיפורים בסדרת "דני ידעני". זה קרה ככה: הערצתי את דני ידעני, Ecyclopedia Brown במקור, וכשעברתי לגור בארצות הברית ורק התחלתי ללמוד את השפה, עשיתי זאת באמצעות ספריו. כדי להפיג את השיעמום בכיתה הכל-אמריקאית בה למדתי, כתבתי באנגלית סיפור בסדרת דני ידעני שהיה מבוסס על התחביב החדש שרכשתי באותה תקופה: צילום. המורה שלי קראה את הסיפור והתלהבה שהתלמיד הזר מצליח לחבר מילים באנגלית, צילמה את הסיפור וחילקה לתלמידים. אבא של אחד התלמידים בכיתה היה עורך הדין של הסוכנת של דונלד סובול, מחבר הסדרה, והם בדיוק יזמו ספר מיוחד שיקבץ סיפורי "דני ידעני" שנכתבכו על ידי מעריציו, ובספר הזה שולב הסיפור שלי. לדעתי הספר הזה אזל מהדפוס כי מאז שהוא הגיע בחגיגיות לספריית הכיתה ומוקם בגאווה על המדף, לא נתקלתי בו שוב.

5. כשהייתי בן 12 טיילתי עם הוריי באולפני יוניברסל בהוליווד וצולמתי שם לקטע עם אד מקמהון לתוכנית הלילה של ג'וני קרסון.

ושני בונוסים:

א. זה לא באמת הפוסט ה-400. בגלל שאני מרבה להתחיל פוסטים ואז למחוק אותם כשהם לא מתגבשים לכדי כלום, זהו למעשה הפוסט ה-364. אבל מונה הפוסטים בראש העמוד נראה יפה, עגול וחגיגי בכל זאת.
ב. הבלוגרית ולווט אנדרגראונד היא האדם הראשון שרצחתי. זה קרה הבוקר. ההלוויה תתקיים מחר. תרומות לשחרורי בערבות יתקבלו בברכה.

ובגלל שאני חסיד גדול של הממרה "אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך", אני מעביר את המטלה הלאה לגע"ס, אהוד ועידן.

ושוב, חן חן קם הכי מוקדם ועידכן בבשורה המרכזית של היום: "מיס סאנשיין הקטנה" זכה הלילה בפרס האנסמבל של גילדת השחקנים, אותה גילדה שהיתה היחידה שניבאה בשנה שעברה את זכייתו של "התרסקות" באוסקר. תקדים "התרסקות" רלוונטי לעניין, כי במאיי "מיס סאנשיין" לא מועמדים לאוסקר על הבימוי, כך שפרס גילדת הבמאים – שהיה עד לפני שנים ספורות מדד הניבוי החזק ביותר בדרך אל האוסקר – לא יהיה רלוונטי השנה. וכן, נכון לבוקר זה, 27 ימים לפני האוסקרים, "מיס סאנשיין הקטנה" מסתמן כזוכה בפרס הסרט.
שאר פרסי המשחק שחולקו הלילה: הלן מירן ("המלכה") ופורסט וויטאקר ("המלך האחרון של סקוטלנד") בשחקנים ראשיים. אדי מרפי וג'ניפר האדסון (שניהם על "נערות החלומות") בשחקני משנה. פתאום ארבעת הקטגוריות האלה נראות מאוד צפויות וסטטיות, מה שאומר שחייבת להיות בהן לפחות הפתעה אחת. האמנם שלושה שחקנים שחורים יזכו באוסקר בשנה אחת? אני עדיין חושב שלאלן ארקין (שחקן משנה, "מיס סאנשיין הקטנה") ולפיטר אוטול (שחקן ראשי, "ונוס") יש אפשרות להפתיע ב-25 בפברואר. נבואות סופיות, בעוד חודש.

=============

רוצים לראות את ניקול קידמן מתרסקת לתוך עמוד חשמל? קטע הוידיאו הזה, ויה TMZ.com, מתעד צילומי סצינה באחת הלילות בשבוע שעבר לסרט האימה "פלישה" , הגרסה של אוליבר הירשביגל ("הנפילה") ל"פלישת חוטפי הגופות" (למעשה, מדובר בצילום מחדש של סוף הסרט). קידמן נמצאת במכונית שעל המשאית. המשאית עושה את הנהיגה הממשית, עליה נמצאת המצלמה, וקידמן רק צריכה לעשות כאילו היא נוהגת. אבל המשאית לוקחת סיבוב לא מוצלח ומרסקת את המכונית של קידמן ישר לתוך עמוד חשמל. זה לא היה מתוכנן. קידמן יצאה מהעסק קצת רועדת, והיא נראית בסוף הקטע צועדת בכוחות עצמה ונטולת פציעות, אבל עם קטע וידיאו די מרשים של אחורי הקלעים ושל תעלול קולנועי שלא יצא כמתוכנן (ועד כאן פינתנו "קטעי הווידיאו המוטרפים בעולם").
עדכון לטוקבקיסטים ניג'סים עם הפרעה נפשית וחוסר יכולת לשלוט על סוגרי פיהם: אייטם הווידיאו הנ"ל, שמצידי יהיה מפוברק ממחר ועד הודעה חדשה, הוא המשך לכותרות שפורסמו כמה ימים קודם לכן. הכותרות, שנראו ברחבי האינטרנט, היו מבחינתי עניין ידוע: "ניקולד קידמן נפצעה קל על סט סרטה החדש". האייטם הזה לבדו לא מעניין אותי. מה שעניין אותי כעבור יומיים שלושה היתה התוספת: "ועכשיו הווידיאו". "לא תאונה!" טוען הטוקבקיסט מנוול הפה. מצוין, וואטאבר. הוא כנראה יודע כל. ועדיין זכינו לקטע וידיאו מרשים מאחורי הקלעים. אבל אני כן יודע את זה: לא שמים כוכבת קולנוע באוטו שמתנגש בעמוד חשמל, גם אם זה מתוכנן. אין חברת ביטוח ביקום שתאפשר את זה. זו הסיבה שאלוהים ברא אנשי פעלולים. אבל תנו למגיבים ליהנות מעצמם, בשביל זה אנחנו כאן.

========

זה כנראה היה שבוע די מקולל להיות בו על אתרי צילום. סט-דרסר שעבד בסרטו החדש של דאג ליימן, "ג'אמפר", נהרג בסוף השבוע. הדרסר היה עסוק בפירוקה של תפאורת הסרט באולפן בקנדה, אחרי שצוות הצילום כבר עבר לצילומי לוקיישן ביפן. תוך כדי פירוק הסט קרס גוש של חול קפוא מהתקרה ומחץ את איש התפאורה והרג אותו במקום.

=========

זה נראה לי די הלם כשאנשים מתים בזמן הפקת סרט. גם אם מותם כלל לא קשור לסרט עצמו. הרי הקולנוע הוא מדיום של העמדת פנים ושל אל-מוות, ואיכשהו טרגדיה בזמן הצילומים נראית כמעט כמו שבירת החוקים. כאילו שמוות של אנשי קולנוע יכול לקרות רק בין הפקות, ולא בזמן ההפקה עצמה. חשבתי על זה אמש, ביציאה מהקרנת העיתונים של "גיבורי הדגל". הסרט, שעוסק בחיילים שלחמו ומתו על האי איוו-ג'ימה, לא מוקדש לזכרם של הנופלים. הוא מוקדש לפיליס ולבאמי. פיליס היא פיליס האפמן, המלהקת הקבועה של איסטווד ב-24 השנים האחרונות. באמי הוא הנרי באמסטד, מעצב התפאורות הקשיש שעבד עם איסטווד מאז "בלתי נסלח" (והספיק להיות גם מעצב הסטים ב"ורטיגו" של היצ'קוק). שניהם מתו בהפרש של חודשיים זה מזו, בזמן שאיסטווד היה עסוק בצילומי "מכתבים מאיוו ג'ימה" ובעריכת "גיבורי הדגל" – שני הסרטים האחרונים שהאפמן ליהקה ובאמסטד עיצב.