הנציגות הישראלית בסאנדאנס עוד לא יצרה קשר, כך שאין לי עדיין דיווחים אישיים למה כדאי לחכות ועל מה כדאי לוותר, אבל יש כבר כמה דיווחים מסקרנים מהסרטים שהוצגו בפסטיבל בימיו הראשונים.

Snow Angels. סרטו הרביעי של דיוויד גורדון גרין. את סרטו הקודם, "Undertow", יס-מקסתי לפני כמה ימים ("אבודים" הוא נקרא ב-yes) אבל טרם ראיתי. סרטו הראשון, "ג'ורג' וושינגטון", התגלה בפסטיבל ירושלים לפני כשש שנים. אני מניח/מקווה שגם את החדש נראה בירושלים ביולי. אן תומפסון טוענת שהחדש הוא סרטו הטוב ביותר. גם גלן קני מ"פרמייר" נשפך ממנו.

Delirious. החדש של טום דיצ'ילו, יקירם של לא מעט חובבי אינדי מקומיים. אני אף פעם לא התלהבתי ממנו. והביקורת הזאת טוענת שסרטו החדש מחורבן (יש גם ביקורות נלהבות בהרבה).

Rocket Science. סרטו העלילתי הראשון של ג'פרי בליץ (הבמאי התיעודי של Spellbound המקסים). פול פישר ב"דארק הורייזון" קורא לסרט a true masterpiece. אני השתכנעתי.

The Savages. לורה ליני ופיליפ סימור הופמן בתור אח ואחות שחוברים לטפל באביהם החולה. לא נשמע כוס התה שלי, למרות הליהוק המושלם (ולמרות שאת סרטה הקודם של הבמאית תמרה ג'נקינס, "Slums of Beverly Hills" מאוד אהבתי), והביקורות בינתיים מחלקות שבחים.

Teeth. סרט אימה מהזן הסליזי שתמיד מסקרן אותי. אם כי, התקציר של זה נשמע מיזוגני למדי. אן תומפסון (שוב), שהיא בגיל ובג'נדר להיפגע מהסרט, דווקא חשבה שהוא מצחיק. אני מניח שזה דבר טוב.

Chicago 10. הדעות מאוד חלוקות באשר לאיכותו של סרט הפתיחה של הפסטיבל. ברט מורגן (חצי מהצמד שביים את "הילד נשאר בסרט", בסרטו הראשון סולו) ביים סרט תיעודי על הקבוצה הרדיקלית שהתסיסה את קמפוסי שיקגו בסוף שנות הששים, והוא עושה את זה באמצעות אנימציה. ריי פרייד יצא נגד הסרט.

סולווג דומרטין, השחקנית שגילמה את לוליינית הקרקס בה מתאהב המלאך ברונו גאנץ ב"מלאכים בשמני ברלין" (1986), מתה מדום לב. משפחתה פרסמה לפני יומיים הודעה על מותה של דומרטין ב-11 בינואר. היא היתה בת 48. דומרטין היתה בת זוגו של וים ונדרס באמצע שנות השמונים וסרטו "מלאכים בשמי ברלין" היה תפקידה הקולנועי הראשון. לפני כן היא היתה העורכת שלו בסרט התיעודי "טוקיו-גה". היא גם היתה שותפתו של ונדרס לכתיבת סרטו "עד סוף העולם".
נגנו לעצמכם את "When I Go" של מינימל קומפקט לזכרה.

הרהור מלאנכולי בהצתה מאוחרת: "מלאכים בשמי ברלין" הוא מאותם סרטים שהייתי צופה בהם שוב ושוב ושוב באמצע שנות השמונים, במקומות כמו קולנוע פריז או קולנוע תמוז. אהבתי אותו כמו שאהבתי לשמוע את ניק קייב ואת טוקסידומון בפטיפון. וכמו עם קייב וטוקסידומון, כיום כבר אין לי סבלנות אליו. כנ"ל עם "המבט" של ניקולס רוג (או למעשה, ניקולס רג). גם זה היה הסרט שטחנתי שוב ושוב כנער. וכיום אני כבר לא מצליח להביא את עצמי לצפות בו. בתחילת שנות השבעים הוא נחשב יוצא דופן בכך שהוא היה בוטה בסקס שלו ומפחיד בצורה כמעט מפלצתית. באמצע שנות השמונים הוא בעיקר נראה כמו אוונגרד סבנטיזי מעניין, אבל לא נטול קשקשנות. ובכל זאת, זה היה סרט פולחן לרגע. אהבתי אותו בצפייה ראשונה. נמאס לי ממנו בצפייה שלישית. והנה הוא מוקרן הערב בסינמטק תל אביב בפסטיבל הבריטי (שוב, הגדירו "סרט בריטי": כוכב אמריקאי, לוקיישן איטלקי, סיפור צרפתי). ואני סקרן: איך הוא נראה לעיניים של מי שרואה אותו לראשונה? עדיין מפחיד? בוטה? נועז? או שהוא התיישן והתעפש?

גילדת המפיקים העניקה הבוקר את הפרס שלה ל"מיס סאנשיין הקטנה". מה זה אומר? הכל ולא כלום. מצד אחד, הגילדה הזאת היא חזאית אוסקרים גרועה מאוד בשנים האחרונות. מצד שני, אנחנו נמצאים במצב בו עדיין אין סרט אחד שמוביל ועם ארבעה סרטים שנמצאים פחות או יותר במצב של תיקו ("המלכה" כרגע הוא הסרט הכי חלש ולא אתפלא אם בהכרזת המועמדויות מחרתיים הוא בכלל לא יהיה בחמישיה). הלילה יחולקו פרסי גילדת השחקנית, שזו הקבוצה בעלת הנוכחות הגדולה ביותר מקרב מצביעי האקדמיה. כדי להשאיר את המירוץ צמוד הם יצטרכו לתת את הפרס ל"השתולים". פרס ל"מיס סאנשיין", "בבל" או "נערות החלומות" יפתח פער לטובת אותו סרט.

==========

ובתום שלושה ימים ראשונים בפסטיבל סאנדאנס עוד לא נרשמו דיווחים על סרט שהעיף אף אחד לקרשים. אני מזכיר: "מיס סאנשיין הקטנה" התגלה בפסטיבל סאנדאנס בדיוק לפני שנה.

===========

"לוס אנג'לס מגזין" כתבו בגיליון האחרון שלהם על השפעת הבלוגרים על המירוץ לאוסקר, והתרכזו בעיקר באיבה שבין ג'פרי וולס ודיוויד פולנד. הלינקים, ויה אתרו של וולס, מספקים חומר קריאה משובח. 1, 2, 3, 4.

===========

ועוד משהו מקסים ויה וולס: מייק ראסל מראיין את גיירמו דל טורו ומנפיק מעשרים הדקות הטלפוניות שלהם קומיקס פקחי.

הנה קטע קטן מתוכו:

הדמיון הגרפי בין מפעלות ג'יימי ריד לסקס פיסטולס ועיצוב הכרזה ל"מארי אנטואנט" – האם הוא קיים רק בראשי או שגם אתם מבחינים בו?

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: יכולתי השבוע לצפות ב"רוקי בלבואה", שעולה בארץ בשבוע הבא, אבל כמה שלא תכננתי ללכת לצפות בו, לא הצלחתי פיזית להביא את עצמי לכך. כאילו כל הגוף שלי עצר בעדי ואמר לי "למה לך? הרי סתם תסבול". אז ויתרתי. אני עכשיו מחכה שמישהו יבוא ויגיד לי "שמע, זה סרט גדול, אתה פשוט חייב". יש כאן מישהו כזה?

רוצים לראות סרטים באורך מלא, באיכות טובה ובחינם באינטרנט? תכף תגלו איך. שמעתם ש-Netflix עומדת להשיק שירות הורדת סרטים חוקי בתשלום? אני כבר שנים רוצה Netflix ישראלי והדבר היחיד שאני מקבל זה את Indic, שרות ההשכרה/מכירה של האוזן השלישית, שלא ממש מצליח להיות אותו דבר. אבל מפישפוש קל באתר של Indic מה מצאתי (אם זה כבר חדשות ישנות, סלחו לי, אני נתקלתי בזה רק הרגע): אפשרות לצפייה מלאה ובחינם בארבעה סרטי מופת – "ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו, "האיש בעל זרוע הזהב" של אוטו פרמינג'ר, "רחוב הארגמן" של פריץ לאנג. וההברקה הגדולה: "הכוכב המופלא", סרט האנימציה הצרפתי הנפלא. הצפייה היא רק באמצעות דפדפן אקספלורר, וההאיכות מספיק טובה כדי לאפשר צפייה נוחה במסך מלא. המטמון נמצא כאן.

================

זאק בראף כותב בבלוג שלו במיי-ספייס על חוויותיו מגלובוס הזהב, על פרק המיוזיקל של "סקראבס" שישודר היום, על לבטיו האם להמשיך לשנה נוספת ב"סקראבס" ומה קורה עם הפרויקטים הקולנועיים שלו.
והוא גם ממליץ על שני קטעים ביו-טיוב:

Have you guys seen the video of the girl shitting in the Jacuzzi on Youtube? I don't know if it's real, but it makes me laugh everytime. Search words: girl, shitting, Jacuzzi. Another favorite is "Worst Criminal Ever" a small hidden camera saga of a guy trying to break into a liquor store. Man, that site is amazing isn't it? I lose hours of my life there.

אם זאק אומר, אני מבצע. את הקטע הראשון אני לא יכול להביא את עצמי לשים כאן. הוא דוחה באופן יוצא דופן. הקטע השני, לעומת זאת, העיף לי את הריאות מהחזה מרוב צחוק:

סליחה, זה היה ממש וולגרי.

===============

לעומת זאת, ריצ'רד קלי, הבמאי של "דוני דארקו", שלח מסר לרשימת התפוצה שלו במיי-ספייס לפני כמה ימים בו הוא ממליץ לצפות בקטע שביים חברו, די רוברטסון, ושמשתתף בתוכנית הריאליטי הקולנועית של סטיבן ספילברג. גם אתם יכולים להעלות סרט לאתר עד פברואר.

====================

לבלוג של שוש הגעתי בזכות אחד הטוקבקיסטים כאן. זה רציני או בצחוק? אני מחבב מה שקורה בכל הקטעים האלה ברקע. הבחור שמחביא את עצמו מאחור בכל קטע מבין מה הוא עושה. אבל הביקורות של שוש הן, נו, בלתי ניתנות לצליחה.

את הבשורה הבאה מצאתי בעמ' 23 ב"עכבר העיר" מהיום. המודעה של יונייטד קינג מכריזה שם על "קולנוע אסיאתי במוזיאון תל אביב". כן, גבירותי ורבותי, מדובר בנס. מישהו כנראה מצא את המפתח האבוד לחדר היצירות מופת במחסן הסרטים של יונייטד קינג ויוציא משם בקרוב את הסרטים, חלקם שוכבים שם שלוש שנים, וייתן להם לראות אור מקרנה. המעט שאני יכול להציע בתמורה זה להריע. הבשורות הטובות: שלושה מהסרטים יורדים בזאת ממועדון הגנוזים. חמישה סרטים יוקרנו שם בסבב בפברואר:

"חיים אחרונים ביקום" (תאילנד), אותו ראיתי בפסטיבל ונציה 2003 ושדי נדהמתי ממנו. זו קופרודוקציה פאן-אסייאתית עם במאי תאילנדי, צלם הונג קונגי וכוכב יפני. פן-אק רטנרואנג ביים, כריסטופר דויל צילם והבמאי היפני טאקשי מיקה מופיע בתפקיד משנה קטן. אסאנו טדנובו, הכוכב היפני ששיחק גם לצד טאקשי קיטאנו ב"זאטואיצ'י" וב"טאבו", מגלם את התפקיד הראשי של ספרן עם אובססיה לסדר ולקיטלוג ולמוות ולהתאבדות.

"גלים נסתרים" (שוב תאילנד). ואת זה ראיתי בפסטיבל ברלין לפני שנה. שיתוף פעולה שני של רטנרואנג-דויל-טדנובו. אחרי ההצלחה של "חיים אחרונים ביקום" הצליח רטנרואנג לגייס תקציב גדול יותר ולבזבז אותו על סרט עם עוד פחות עלילה. התוצאה מהפנטת, וכרגיל אצל רטנרואנג היא גדושה ברגעים קטנים של הומור אבסורדי.

"העולם" (סין). את הסרט הזה ראיתי רק בדי.וי.די ואשמח לראותו על מסך גדול. הבמאי, ז'יה ז'אנג-קיה, סוג של ילד-פלא סיני יפני, כבר ביים מאז שני סרטים נוספים. האחד, "דונג", הוא דוקומנטרי שהוצג בטורונטו והשני, "טבע דומם", נכנס ברגע האחרון לפסטיבל ונציה האחרון ויצא משם עם הפרס הראשון.

"שלוש פעמים" (טייוואן). ראיתי את הסרט הזה בפסטיבל ירושלים האחרון ולא התלהבתי. ובכלל, הו שיאו-שיאן הוא במאי שאני מתקשה להתחבר אליו. הוא גם הוותיק בחבורה הזאת, תכף בן 60, וזה הסרט הראשון שלט שיוקרן מסחרית בארץ מאז שנות השמונים. אנסה שוב ואדווח.

4:30 (סינגפור). הסרט היחיד ברשימה שלא ראיתי. מסקרן.

ואם אנחנו כבר באסיה: "The Host", הסרט המצוין של בונג ג'ון-הו הקוריאני ("Memories of Murder"), הגיע בדי.וי.די לאוזן השלישית וזה אחד הסרטים הכי טובים שתראו בשבועות הקרובים. זה מתחיל כמו סרט מפלצות רגיל: לטאת ענק עולה מנהר ההאן בסיאול ומתחילה לכרסם אנשים. אבל בונג לא מביים כאן סתם גודזילה אלה סיפור מורכב שעוסק בתאים חברתיים, החל ממשפחות (והאופן שבו בני המשפחה למעשה הורגים אחד את השני, באופן הסמלי כמובן) ועד צבא, ממשלות, מדינות ומעצמות (עם מעדן מלכים, כבר נכתב). וחוץ מזה, זה גם סרט אימה והרפתקאות מעולה, עם לא מעט רגעי הומור בלתי צפוי. אני כותב עליו בהרחבה למדורי הבא ב"פנאי פלוס". בינתיים, צפו בטריילר הבריטי שלו + תוספות של אנשי "האוזן השלישית".

אוקיי, הדיאגנוזה המקלה (או הפרוגנוזה, אני לא מצליח להבדיל ביניהן) מאתמול התחלפה הבוקר אחרי צילום רנטגן. מדובר בברונכיטיס קשה, הנושק לדלקת ריאות קלה. אנטיביוטיקה אהובתי. ולמה אני טורח לעדכן אתכם במצב הבלתי יציב של הכספית במד החום שלי? רק שתדעו איפה אני כשאני נעלם. רועד מקור וסמוק מחום, בה בעת. הייתי רוצה להגיד לכם שאני נעדר כי אני ברגעים אלה נוחת בשדה התעופה של סולט לייק סיטי להשתתף בפסטיבל סאנדאנס שמתחיל מחר. אבל אני לא. אני אפילו לא אשתתף בפתיחת הפסטיבל הבריטי מחר (פרט מעניין: סרט הפתיחה "קאשבק", יוקרן מחר בסינמטקים לפני בכורתו הבריטית).
אז עד שאצליח למצוא כוחות להעלות פוסט נוסף, אתם יכולים לגשת לקרוא את ביקורתי האוהדת ל"המרדף לאושר", כולל ניתוח די פרטני של התסריט של סטיב קונרד, תסריטאי שמסתמן כהברקה. מין סטיב טסיץ' של ימינו (ואני מת על סטיב טסיץ' ז"ל, שהתסריט זוכה האוסקר שלו על "Breaking Away", והבימוי הקצבי של פיטר ייטס, מזכירים את מה שקורה ב"המרדף לאושר").
אם אתם מגיעים ל"פנאי פלוס" המודפס תמצאו שם גם ביקורת אוהדת מאוד ל"מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, סרט חובה לעכברי סינמטקים (וסרט שמי שמחפש מלודרמות תקופתיות בנוסח מרצ'נט/אייבורי עשוי לערוף לעצמו את הראש מתסכול). אנסה להעלות גם את הביקורת הזאת לכאן בקרוב. בכל מקרה, שוב שאפו לא.ד מטלון ולסינמטק תל אביב שהצליחו להציל סרט נוסף ממועדון הגנוזים.
ואם כבר סיימתם את כל מטלותיכם האחרות, לכו לאתר המעריצים הישראלי של דפש מוד ותבחרו את עשרת השירים שאתם הכי אוהבים של הלהקה, למצעד שיפורסם במסיבת דפש מוד שתתקיים מחר איפשהו. אתגר לא פשוט בכלל. אתם מוזמנים לפרסם את בחירותיכם גם כאן.

דרור שאול ומפיקיו לא יצטרכו לכסוס ציפורניים עד יום שלישי הבא, הבשורה הגיעה כבר אמש: "אדמה משוגעת" לא יזכה למועמדות בקטגוריית הסרט הזר באוסקרים.
על פי תקנון האקדמיה המעודכן, כמה מאות מחברי האקדמיה צפו ב-61 הסרטים הזרים וצימצמו אתמול את הרשימה לתשעה סרטים. עכשיו קבוצה בת 20 חברים – עשרה חברים מהוודעה שכבר בחרה ועוד עשרה חברים טריים – יצמצמו את הרשימה לחמישה.
תשעת הסרטים שהגיעו לחצי הגמר:

"ימים של תהילה" (אלג'יר)
"מים" (קנדה)
"אחרי החתונה" (דנמרק)
"כסאות מוזיקליים" (צרפת)
"חיים של אחרים" (גרמניה)
"המבוך של פאן" (מקסיקו)
"ספר שחור" (הולנד)
"לחזור" (ספרד)
"ויטוס" (שוויץ)

הטענה שהשמיעה כאן ליהיא קודם אינה מופרכת. הזכייה בגלובוס הזהב יכולה לעזור לסיכוייו של סרט או שחקן באוסקר, בכך שהיא ממקדת בו את תשומת הלב בדיוק בתקופת הבחירה ומבטיחה שיותר חברי אקדמיה יצפו בסרט שלו. אבל היא יכולה לעשות גם ההפך: להחליש מועמד בטוח. למשל, בגלל חשיפת יתר, תחושת מיאוס, הרגשה שמתייצב קונסנזוס כלל-עולמי שהמצביע האינדיבידואל לא מוכן להיות חלק ממנו.
לפני שנתיים היו שטענו שג'יימי פוקס זכה באוסקר לא רק בזכות המשחק שלו ב"ריי" אלא גם בזכות נאום התודה המרגש שלו בגלובוס הזהב, שהראה לחברי האקדמיה שהוא "איש אמיתי". פורסט וויטאקר עשה את זה אתמול בגלובוסים. ג'ניפר האדסון גם, אם כי המשפט שלה – "אתם לא יודעים מה זה עשה לביטחון שלי", שנראה כאילו הוא צוטט באופן בלתי מודע מדמותה של אפי, שאותה היא מגלמת ב"נערות החלומות" – כבר זכה לסיבסוב פארודי אצל קלינט איסטווד ועשוי להוציא אותה קצת טמבלית.
והלן מירן נתנה נאום תודה רע מאוד, מבחינה שיווקית. היא אמרה שם דבר נכון: את הפרס הזה רציתם לתת לאליזבת השנייה, בה התאהבתם, אני רק גילמתי אותה. זו הבעת ענווה יפה, אבל זה בוודאי העיר לא מעט חברי אקדמיה שאמרו לעצמם "וואלה, היא צודקת".
כנ"ל אדי מרפי. הייתי בטוח שבראד פיט יזכה כי הוא אדם שיודע ליצור קשר חם ובלתי אמצעי עם העיתונאים (שיעור שהוא למד אולי מג'ורג' קלוני), לעומת מרפי שתועד בחודשים האחרונים עד כמה הוא היה מרואיין מעצבן בג'אנקטים של "נערות החלומות". לכן חשבתי שפיט יזכה בגלובוס, ואולי מרפי באוסקר. פיט לא זכה בגלובוס. אבל מרפי, לדעתי (כרגע), לא יזכה באוסקר.
והשאלה הכי מסקרנת בשבוע שנותר עד המועמדויות: האם חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר אכן יורכבו מבין עשרת הסרטים שהיו מועמדים בגלובוסים, או של"מכתבים מאיוו ג'ימה", "טיסה 93" ו"המבוך של פאן" עוד יש סיכוי להשתחל פנימה? מה שבטוח: זו תהיה שנה חזקה מאוד לקולנוע הלטיני באוסקרים. אמנם "בובי" ו"בטי המכוערת" לא יהיו באוסקרים, אבל "לחזור", "הילדים של מחר", "המבוך של פאן" ו"בבל" כן, והמגישים יצטרכו ללמוד לבטא את השמות פנלופה קרוז, אדריאנה בראסה, פדרו אלמודובר, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, גיירמו דל טורו, גיירמו אריאגה, גיירמו נבארו, גוסטבו סנטאולליה, עמנואל לובצקי ורודריגו פרייטו.
שני האירועים הבאים על צלחת האוסקרים שלנו: פרס גילדת המפיקים בשבת וגילדת השחקנים ביום ראשון.
עכשיו אניח לאוסקרים לכמה ימים. יש פסטיבל בריטי שמתחיל עוד יומיים וכמה סרטים שעוד כדאי לדבר עליהם.

הבשורות הטובות: זו כנראה באמת סתם שפעת מהסוג הברוטלי ולא דלקת ריאות, כפי שנחשד היום אחרי הצהריים. הרופא הורה לי לשתות הרבה ולהימנע מהתגובות של עידן וילנצ'יק, שנראה שמעלות לי את החום. שמרו מרחק לא להידבק, השתעלתי על הפוסט הזה.

עוד גלובוס מאחורינו. הפרסים? חוץ מהגלובוס לסשה ברון-כהן, שמסתמן כרגע כשיאה של קדחת "בוראט" באמריקה (ובכך יסתיים קטיף פרסיו לעונה זו), הם היו, כצפוי, סתמיים. אבל משדר הגלובוסים הוא מופת של חוסר משמעת. מבחינה טלוויזיונית זה די מרענן. ככה נראים כוכבי הוליווד כשאין להם את קלגסי משדר האוסקר מעל לראש. חוץ מג'ניפר האדסון, קירה סדג'וויק ופורסט וויטאקר, שבאמת התרגשו מהזכייה, המשתתפים היו כמעט אדישים למאורע. וכמעט כל נאום זכייה מוטט את האולם מצחוק. ובכל פעם שמישהו התייחס לאיגוד העיתונאים הזרים באופן רציני – נשיא האיגוד, רנה זלווגר, וורן בייטי – נשמעו צחקוקים מהקהל.
הנה רגעים מהטקס של אתמול שיכולים לקרות רק בגלובוס

1. ג'סטין טימברלייק רואה שפרינס לא מגיע לקבל את הפרס על השיר ומקבל אותו בשמו, כשהוא מתכופף לגובהו המיניאטורי של הזמר. (פרינס, למדנו בהמשך, היה תקוע בפקק והגיע לאולם רק מאוחר יותר).

2. אווה לונגוריה (אני יורה מהזיכרון, מישהו יכול לאשש?) מתמהמהת בהקראת שם הזוכה בפרס שחקן המשנה בטלוויזיה ועושה פאוזה אחרי השם הפרטי "ג'רמי". מישהו בשולחנו של ג'רמי פיבן כנראה קם בצהלה. ואז מגיע שם המשפחה "איירונס". ג'רמי איירונס, שיושב בדיוק מאחורי פיבן, קם לקבל את הפרס ועוצר ליד השולחן ומושיט ללחוץ יד לאיש שקם לפניו, אבל הוא מחווה לעבר פיבן ומבהיר "זה לא אני זה הוא".

3. ואז הנאום של איירונס: "אני גר באירלנד, אז אני שוכח את כולכם. ואז אני מגיע ואני נזכר בכם אבל שוכח את השמות. בכניסה פגשתי מישהו אמרתי לו שלום, אני ג'רמי והוא ענה לי I'm Ed. עניתי, שלום אד. והוא אמר 'לא אד', I'm Ed. עד שהבנתי שקוראים לו Ahmed (אחמד)." על המיני סדרה עליה זכה, "אליזבת I": "באנגליה די התעלמו ממנה" ועל הבמאי, טום הופר: "הוא לא הפריע לנו".

4. הנאום של יו לורי:
"I'm speechless. I mean it, I'm literally without a speech"
ואז: "אני רוצה להודות לצוות המצוין שלנו. אני יודע שכל מי שעלה לכאן טוען שיש לו צוות מצוין, אבל אתם יודעים שזה בלתי אפשרי מבחינה הגיונית. מישהו חייב להיות תקוע עם הצוות שמלא גנבים ושיכורים. אבל זה לא אני, כי לי יש באמת צוות מצוין".

5. צ'רלי שין עושה פדיחות לאחיו הבכור, אמיליו אסטבז. הוא מציג תקציר של "בובי", הסרט שביים אחיו, וטוען שהסרט מתרחש במשך יום אחד, 6 ביוני 1968. הסרט למעשה מתרחש ב-4 ביוני, היום שבו סנטור בובי קנדי נורה, ולא ב-6 ביוני, היום שבו הוא מת בבית החולים.

6. מריל סטריפ: "תודה לטום רותמן שחותם על הצ'קים, ולרופרט שחותם על הצ'קים שלו". רותמן, נשיא אולפני פוקס שיושב ליד רופרט מרדוק, בעל הבית, מהנהן בהכנעה.
ואז מילות הסיכום שלה: "הסיבה שראיתם את 'השטן לובשת פראדה' היא כי הסרט הציג בבתי הקולנוע בכל רחבי אמריקה. אבל אם אתם לא יכולים לראות בבית הקולנוע שלכם את 'ילדים קטנים', 'המבוך של פאן', 'לחזור', 'רשימות על סקנדל', כל הסרטים הנפלאים שראיתי באחרונה, גשו למנהל הקולנוע שלכם ותשאלו אותו למה. אתם לא תאמינו מה אפשר להשיג אם רק מבקשים בשקט, בנימוס ובסמכותיות". היא מורידה את משקפי הקריאה וחותמת כמירנדה אמנדה פריסטלי: That is all.

7. ביל ניי: "חשבתי פעם שפרסים הם מזיקים ומפלגים עד שקיבלתי אחד. ועכשיו הם נראים לי רבי משמעות ואמיתיים".

8. טום הנקס מדבר על אשכיו של וורן בייטי.

9. המושל ארנולד שוורצנגר מדדה על קביים. הבמאי אלחנדרו גונזלס איניאריטו, שקיבל מידיו את פרס הסרט הטוב, אומר "אדוני המושל, הניירות שלי בתוקף".

10. זה…

אולי נאום הזכייה הגדול בכל הזמנים. שימו לב לתגובות בקהל, בייחוד לאלה של ג'ק ניקולסון (שכמעט איבד טחול מרוב צחוק) ושל פורסט וויטאקר (שנראה די המום מהשפה).

ולבסוף, חידת טריוויה חביבה, פשוטה להפליא לסינפילים ומגגלים מקצועיים, חסרת חשיבות לשונאי טריוויה: מרטין סקורסזי הודה לעורכת שלו תלמה סקונמייקר והודה לחברי איגוד העיתונאים הזרים על שתרמו כסף לשימור ושיחזור הסרט "נעליים אדומות" של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר. פורסט וויטאקר הודה לבמאי הסרט "המלך האחרון של סקוטלנד", קווין מקדונלד. מה הקשר בין סקונמייקר, מקדונלד, פרסבורגר ופאוול?