24 נובמבר 2006 | 14:14 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

משימות לשבת

1. לראות סרט עם פיליפ נוארה. לזכרו. "סינמה פרדיסו", מן הסתם. אבל מה עוד? יש המלצות?

2. שמישהו יסרוק ויעלה כאן לינק לעמוד הראשי של "מעריב" עם ההפניה לראיון עם כוכב הסרט "שנה מופלאה", קורט ראסל.

3. לראות את "בוראט" בהקרנות טרום הבכורה הערב ולדווח כאן. אהבתם? שנאתם? היה מלא? ריק? קהל צעיר? מבוגר? צחקו? שרקו בוז? האם בוראטמניה תשטוף גם את ישראל? אני, בביקורתי ליום רביעי הקרוב ב"פנאי פלוס", נתתי לו חמישה כוכבים.

אני בינתיים יוצא לחפש את בני סלע שכנראה מסתובב לי איפשהו מתחת לבית. זכרונות מ"שעות גורליות" של מייקל צ'ימינו מציפות את ראשי.

נושאים: כללי

24 נובמבר 2006 | 00:20 ~ 26 תגובות | תגובות פייסבוק

הקיבוץ הקדוש

לכל ידידיי האמריקאים: חג הודיה שמח.

============

תלמידים בסם שפיגל: ממה מת רוברט אלטמן?
אני: הביקורות הרגו אותו.
אז לא. מתברר שזה מסיבוכים הקשורים בסרטן. והנה קליפ שהועלה שלשום ליו-טיוב ובו הקטע המלא של קבלת האוסקר על מפעל חיים מלפני עשרה חודשים. ההקדמה המקסימה של סטריפ וטומלין, מונטאז' הסרטים המרגש ונאום התודה של אלטמן, שנראה – באופן נדיר למדי בשביל איש שהתפרסם בנרגנותו – מרוצה למדי. בהחלט מאוד שווה צפייה. לקליפ.

================

מבזק מחסידות ברסלב בירושלים: פול מזורסקי ("אשה לא נשואה", "הסערה", "התחנה הבאה גריניץ' וילג'") ביים סרט תיעודי על העלייה לרגל לאומן, לקברו של ר' נחמן מברסלב בראש השנה 2005. את הרעיון לסרט הוא קיבל מהאופטיקאי שלו שסיפר לו על מנהג "הקיבוץ הקדוש" – התכנסות שנתית של חסידי ר' נחמן. 25,000 מהם הגיעו לשם בשנים האחרונות מכל העולם. באתר הרשמי של הסרט, שבו תוכלו להזמין עותקים להקרנות פומביות (פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים מתקרב. אולי לשם?), יש ציטוטים מלאי שבחים על הסרט מפי לארי קינג, מל ברוקס וקירק דאגלס (מבקרי "וראייטי" שראו את הסרט בפסטיבל מונטריאול האחרון, אגב, חשבו שזה סרט ביתי חובבני). בעמוד המיי-ספייס שלו, בו כותב מזורסקי על עצמו שהוא "מוכר חלבה", תמצאו את הטריילר לסרט. אגב, בטריילר תראו שוט קצר של רב היושב ליד מזורסקי ואומר "רבי נחמן איז א ביג צדיק". זהו הרב עמרם הורביץ, שסבו הוא זה שעל פי האגדה מצא את הפתק שעליו היה כתוב "נ נח נחמן מאומן". הרב הורביץ אחראי למהפכת הננחים עם מכוניותיהם המרעישות וסטיקריהם.

============

בגרמניה התחילו לעבוד על קומדיה מטורפת שתעסוק בהיטלר שתיקרא "מיין קאמפף". מצחיק? הנה הכותרת מהבוקר ב"סקרין דיילי":

Hitler farce among new projects backed by Germany
Germany's State Minister for Culture Bernd Neumann announces funding of $1.86m for 12 projects including Urs Odermatt's Mein Kampf

===========

מה שמזכיר לי: היום לפני חצי שנה הושק חרם המפיצים על מבקרי הקולנוע בארץ. כמעט כל המפיצים כבר הפסיקו עם החרם. כיום זה בעצם חרם של רשת בתי קולנוע אחת נגד המבקרים. כתבתי על כך אתמול במדור "דף הבית" ב"פנאי פלוס".

וב"סינמסקופ" המודפס כתבתי על "משפטו של ג'קי די" של סידני לומט (שבעצם די דומה לפול מזורסקי) ועל "13 (זאמטי)" הצרפתי-גרוזיני האלים. כאן.

============

כמעט 44,000 איש ראו בישראל את "קזינו רויאל" בסוף השבוע הראשון להקרנתו (שלושה ימים). ככה ככה.

============

אהוד קינן מדווח בבלוגו על ההברקה החדשה של אל על: הם מקרינים בבכורה בין-יבשתית את המיני סדרה של HOT "מישהו לרוץ איתו" (ואולי היה צריך לשנות את שמה במקרה דנן ל"מישהו לטוס איתו"). אבל השיבוץ הוא כזה: שני הפרקים הראשונים בטיסות היוצאות מתל אביב, ושני הפרקים האחרונים בטיסות אל תל אביב. גם בטיסות הארוכות לניו יורק. מה שמעלה את השאלה: מה עושה ישראלי שחי באמריקה, טס לישראל ואז חוזר לביתו במדבר האמריקאי? יראה קודם את הסוף ואז את ההתחלה? ומה יעשה ישראלי שעובר לגור באמריקה ויראה רק את שני הפרקים הראשונים? ואולי זה בעצם מיזם של הסוכנות היהודית להבטיח את שובם של הישראלים הביתה. מי שטס לכיוון אחד לעולם לא יידע איך נגמרה הסדרה.

==========

מותו של רוברט אלטמן האפיל על מותו של גארי גרייבר, שעליו דיווח כאן חן חן בתגובות לפני שלושה ימים. וגם כאן נראה כאילו המוות הוא סוג של מקדם מכירות: הסרט התיעודי המוזכר בידיעה, בו משובצים קטעים מתוך סרטו האחרון והלא גמור של אורסון וולס (שצילם גרייבר), נקרא "מחפשים את אורסון" והוא יוקרן בסינמטק תל אביב ב-6 בדצמבר.

===========

וג'יימס ניוטון הווארד (המגיבן, לא המלחין של שאמאלאן) העלה את הלינק הזה בתגובות לפני שלושה ימים, וגם אותו לא כדאי לכם להחמיץ. מדובר בתוכנית הקולנוע של רוג'ר איברט וג'ין סיסקל, כשעוד שודרה רק בתחנה המקומית בשיקגו, ולפני שהם המציאו את המותג "Two Thumbs Up". בקטע הזה, מ-1982, הם סוקרים את "בלייד ראנר" ולגמרי, אבל לגמרי, מפספסים את הסרט. שניהם די לא סובלים אותו, אם כי איברט ציין לחיוב את מראהו הוויזואלי ואת האפקטים. זו האימה הכי גדולה שלי כמבקר, לראות סרט שהוא קלאסיקה מיידית ולא לשים לב לזה. אבל הדבר הכי מרתק בקטע הזה הוא לא רק כמה היו ארוכים הקליפים מהסרטים ששובצו באייטם, אלא שזו הזדמנות נדירה לראות קטעים מ"בלייד ראנר" מהגרסה המקורית, זו עם הקריינות, ולא גרסת הבמאי האידיוטית שסקוט הוציא ב-1992, ושאחריה דאג להעלים כל זכר לגרסה הנכונה של הסרט.

===============

נו עדן, איך "פאסט פוד" של ריצ'רד לינקלייטר? הייתה הערב הקרנת עיתונאים, לא?

23 נובמבר 2006 | 16:56 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

יס וומן

תייקו תחת: פרסום ראשון.
על זה שאיתן סנה, מנהל ערוצי הסרטים של יס, עוזב כבר אולי שמעתם. הנה ההמשך. לפני שעה קלה הועבר מייל פנימי בין עובדי יס: איתן סנה, מנהל ערוצי הסרטים של יס, עוזב. עירית שחר, לשעבר מנהלת השיווק בפורום פילם ובתיאטראות ישראל, תיכנס לתפקידו. אבנר שביט, שיעזוב בקרוב את תפקידו כמבקר הקולנוע של "עכבר העיר", יעבוד תחתיה של שחר כמנהל ערוצי הסרטים יס 3 ויס 1.
אלה בשורות רעות ובשורות טובות. רעות, כי איתן סנה עשה עבודה מעולה בערוצי הסרטים של יס. מדובר בסינפיל מהזן האובססיבי במיוחד שהיה להוט להשיג לערוציו את הסרטים המדוברים ביותר מכל העולם. במידה רבה, סנה הציב את הסטנדרט שמתחריו בערוצי הסרטים של הוט (המופקים על ידי חברת יסמין טי.וי) ניסו להדביק. ייאמר לזכותם של אנשי הוט, יואב זאבי ועומר מנור, שהם עמדו בכבוד בתחרות.
סנה ביס וזאבי בהוט הם האנשים שהייתם רוצים שינהלו את תחום הפצת הקולנוע בארץ. הם מורעלי קולנוע, מבינים, ונלחמים בשיניים על כל סרט. בתוך כמה שנים הם פחות או יותר חילקו את הגלובוס ביניהם: סנה השתלט על הפסטיבלים האירופיים, ועומר מנור כבש את סאנדאנס ואת טורונטו. התוצאה היא שמי שבר מזל מספיק להיות מנוי גם על הוט וגם על יס מקבל תמונת מצב די עדכנית באשר למה שקורה בעולם בקולנוע, מעבר לשוברי הקופות שהגדולים בהם מגיעים ממילא לשני הערוצים במקביל.
סנה, כמו יותר מדי אנשי תוכן מהטלוויזיה, עובר לתחום התוכן הסלולרי. את עירית שחר, מחליפתו, אני לא מכיר. אני רק מקווה שהיא סינפילית ולהוטה אחר סרטים כמוהו. את אבנר שביט, שיתחיל בקרוב לערוך את יס 3, אני מכיר היטב ומעריך עד השמים. הוא אחד האנשים הכי בקיאים ומעודכנים בקולנוע שפועלים כאן, ואני לא חושב שיש אדם שמבין בקולנוע צרפתי ואירופי יותר טוב ממנו כרגע בעיתונות הישראלית. זה מבאס לאבד את שביט כקולגה/מתחרה. הוא גרם לי לעמוד על המשמר ולוודא שאני מעודכן לא פחות ממנו (ובזכותו ראיתי את "אקילה והתחרות" המקסים בפסטיבל סרטי הילדים). מצד שני, כלקוח של יס אני מאושר שהוא יארגן לי את הצפייה ביס 3. נראה לי שהוא יעשה שם עבודה מבריקה.

אבל רגע, סנה עוד משאיר אחריו ירושה קטנה. בינואר, אחרי שרשמית כבר לא יהיה ביס, יעלה לשידור פסטיבל אנימציה עצום שהוא הרים בערוצי יס 2 ויס 3. יהיה שם ספיישל אנימציה סובייטית קלאסית מתחילת שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-90, שיכלול סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים על השימוש באנימציה בתעמולה הסובייטית לכל אורך המאה ה-20.
יהיה גם ספיישל שעושה לי לח בכל הגוף מרוב ציפייה: 111 סרטונים של אולפני אארדמן הבריטיים. וגם ספיישל Happy Tree Friends. אני אומר לכם: אין מפיץ, פסטיבל או סינמטק שהיה יכול להרים כזה פרויקט. מה לעזאזל הוא יעשה בסלולרי?!

נושאים: כללי

21 נובמבר 2006 | 20:48 ~ 45 תגובות | תגובות פייסבוק

רוברט אלטמן, 1925-2006

שיט. רוברט אלטמן מת. מצד אחד, בגיל 81 זה די צפוי. מצד שני, "המדריך לחיים בכפר" – למרות העיסוק שלו במוות ובדעיכה – היה סרט כל כך מלא חיים וחינניות, שהוא רק עשה חשק לקבל מהר עוד סרט שלו. אלטמן היה – ואני מניח שימשיך להיות – אחד הבמאים האהובים עליי. בזכות "מ.א.ש", אולי הקומדיה הגדולה בכל הזמנים. בזכות "נאשוויל", יצירת מופת פוליטית-מוזיקלית. בזכות "מקייב וגב' מילר" ("הקלפן והיצאנית") עם הצילום שאני כל כך אוהב. בזכות "שלום לנצח", אחד הסרטים הכי טריפיים שראיתי. בזכות "השחקן" ו"תמונות קצרות", שהקימו אותו לתחייה עבור דור שלם ועשו לו קאמבק בגיל שבו רוב האנשים יוצאים לפנסיה. וכן, גם בזכות "פופאיי".

אלטמן היה אחד מחמישה במאים שנכנסו לפנתיאון האוסקרים בתור הבמאים עם הכי הרבה מועמדויות (חמש) אבל אפס זכיות. לצידו בפנתיאון המפואר הזה נמצאים אלפרד היצ'קוק, קלרנס בראון, קינג וידור ומרטין סקורסזי. אופס, אם אני הייתי סקורסזי, הייתי מתחיל להרגיש הערב את צלו של החרמש מתגנב לכיווני.

לפני שבעה חודשים, באוסקרים האחרונים, קיבל אלטמן פרס על מפעל חיים. מי שהגיעו להעניק לאלטמן את הפרס היו מריל סטריפ ולילי טומלין, שהצליחו לתמצת בשלוש דקות חינניות את המהות הסגנונית של סרטיו של אלטמן – הזומים הארוכים, הדיאלוגים החופפים, הסאטירה הארסית. אם ראיתם בינתיים את "המדריך לחיים בכפר", כדאי לכם לצפות שוב בקטע הווידיאו הזה, שבו מגלמות טומלין וסטריפ וריאציה על הדמויות שלהן מהסרט. (לקוראיי היפנים, אל דאגה: הקטע מתורגם ליפנית):

בנאומו סיפר אלטמן – והפתיע את כולם – שבגיל שבעים הוא עבר השתלת לב וקיבל את לבה של בחורה צעירה. הוא לא סיפר על כך לאיש בהוליווד קודם לכן, טען, כדי שלא תיפגע הפרנסה שלו. ככה זה בהוליווד: אם אתה חולה ושביר, אתה שווה פחות. ובכל זאת, חברת הביטוח של "המדריך לחיים בכפר" הסכימה לבטח את הסרט רק אם יהיה על הסט במאי בסטנד-ביי, שיבטיח שהסרט יגיע לסופו גם אם הבמאי הקשיש יחלה או ימות. אלטמן בחר בפול תומס אנדרסון, ממשיך דרכו הבולט ביותר (אם לא סופרים את אלן רודולף, בן טיפוחיו). זוגתו של אנדרסון, מיה רודולף, גילמה בסרט את מנהלת ההצגה ההריונית (לרודולף ואנדרסון נולדה מאז בת).

ב"מוכה אהבה" השתמש פול תומס אנדרסון בשיר "הוא זקוק לי" שמבצעת שלי דובאל ב"פופאיי". הנה השיר בגרסתו המקורית:

ועכשיו פנו לכם שמונה דקות כדי להבין עד כמה אלטמן היה במאי מופלא. ופדנט. ועריץ. הוא דרש המון מהשחקנים שלו, ודרש לא פחות מהקהל שלו, שרק ינסה לעקוב אחר כל מה שקורה, ולמה, ומה זה אומר. הנה שוט הפתיחה של "השחקן". שמונה דקות בשוט רציף אחד, שוט שכולו דיון רפלקסיבי בקולנוע עצמו – הצורה, התוכן והתעשייה:

(והנה שוט הפתיחה – הנגמר בפיצוץ – שהיה ההשראה לפתיח הזה. מתוך "מגע של רשע" של אורסון וולס)
בהחלט יום עצוב לקולנוע. שלום, לנצח.

נושאים: הספד

20 נובמבר 2006 | 21:58 ~ 37 תגובות | תגובות פייסבוק

החלל שלי

תגידו, למישהו כאן חוץ מיניב יש בעיות תצוגה עם האתר שצצו פתאום? בפי.סי? במאק? אנא עדכנו.

===========

הפסקול שמלווה אותי ביומיים האחרונים הוא "Love", הדיסק החדש של הביטלס. נו, "חדש". מדובר במעין מגה-מיקס מגה-שאפתני וסופר-מהוקצע שערך ג'יילס, בנו של ג'ורג' מרטין, ששוזר יחד המון שירים של הביטלס לרצף מוזיקלי ארוג היטב (המשמש פסקול למופע של סירק דה לה סוליי בלאס וגאס). תגובת הבטן הראשונית היא לזעוק "בלאספמי!", אלא שקשה להתכחש לכך שהדיסק הזה מהנה בצורה יוצאת דופן. קודם כל, מרטין ג'וניור (יחד עם פאפא) עשה רימאסטרינג לערוצי ההקלטה המקוריים, ומבחינת סאונד מעולם לא שמעתי את הביטלס כה קריספיים, חדים ותלת-ממדיים. שנית, ברור שיש כאן עבודה שנעשתה מאהבה וכישרון. האופן שבו הוא שוזר שיר לשיר, וגם שיר בתוך שיר – מעין מאש-אפ מאושר – מעיד על היכרות אינטימית של מי שחקר את הביטלס לא רק ברמת הערוצים הבודדים אלא גם ברמת הפרטיטורה. וזה ראוי להערכה. ובעיקר, כשאני מוצא עצמי מזמזם את השירים בגרסתם המשופצת והמעורבבת, אני לא יכול שלא לחשוב שאם הייתי עכשיו בן 10 או 12, הגיל שבו גיליתי את הביטלס לראשונה, וזה היה הדיסק הראשון של הביטלס שהייתי שומע, זה היה מעיף לי את המוח. זה ביטלס לדור האיי-פוד. ותיקי הביטלס יכולים לעקם את האף מול "LOVE", אבל מבחינתי זה שילוב מושקע בין יואב קוטנר ו-Stars on 45, כרטיס כניסה למסע הקסם המסתורי.

==========

אפרופו מסע קסם מסתורי: "המעיין", סרטו החדש של דארן ארונופסקי ואחד הסרטים המפעימים והמרגשים של 2006, ייצא בסוף השבוע הקרוב באמריקה. בשבועות הקרובים מתעד ארונופסקי את מסעותיו  עם הסרט בעולם ובאמריקה בבלוג שלו במיי-ספייס. כשכותבים בלוג באינטרנט אי אפשר לראות מתי היד רועדת בכתיבה, אבל בפוסט הטלגרפי שלו מאתמול היה קשה שלא לחוש בכך שהאיש רועד מהתרגשות:

sunday night
breathing is often underrated. especially in times like now.
in and out. in and out.
email your friends. rally the troops. let's break some records.

 

=============

ואם יש אלבום חדש לביטלס, ואם סוני מוציאה פלייסטיישן חדש, ואם נינטנדו מוציאה קונסולה חדשה, יש לזה רק משמעות אחת: חג המולד מתקרב. אז הנה שיר כריסמס קלאסי, "I'll be Home for Christmas", בביצוע איימי מאן, יקירת האתר (ויה סלון.קום).

aimee-mann-ill-be-home-christmas.mp3

==================

אפרופו איימי מאן: בן זוגה, מייקל פן (אח של שון), הלחין את הפסקול של "נשיקה אחרונה", ואיימי מופיעה שם בשיר אחד. בגלל החרם האידיוטי על המבקרים יצא לי לראות את הסרט הזה רק בשבוע שעבר, ולקח לו שבוע לטפטף לתוכי עד שהוא שבר לי את הלב סופית. מהסרטים היפים שראיתי באחרונה, עם תסריט מושלם.
אבל נהניתי לא פחות לקשור קשרים בין כל האנשים בקרדיטים. כאילו מדובר בעסק משפחתי. פול האגיס כתב את התסריט וטום סטרן צילם. השניים עבדו יחד גם בשני הסרטים האחרונים של קלינט איסטווד, "מיליון דולר בייבי" ו"גיבורי הדגל". ובכלל, נדמה שרוחו של איסטווד שרתה על הסרט. את העלילה, המבוססת על סרט איטלקי של גבריאלה מוצ'ינו, מיקם האגיס במדיסון, וויסקונסין. לדעתי הבחירה אינה מקרית, והסרט הוא מבחינתו מעין "הגשרים של מחוז מדיסון" לבני ה-30. את "הגשרים" ביים איסטווד. בליית דאנר, שמשחקת בסרט את חמותו של זאק בראף, היא אמא של גווינת פלטרו וחמותו במציאות של כריס מרטין, סולן קולדפליי, ששיר שלהם מככב בסצינה הכי יפה בסרט, לקראת הסוף. קייסי אפלק, המגלם את חברו הטוב של בראף, הוא אח של בן אפלק, אחד האקסים של גווינת פאלטרו, הבת של בליית דאנר. רייצ'ל בילסון היא נכדתו של במאי הטלוויזיה הוותיק ברוס בילסון (שביים פרקים בכמעט כל סדרת טלוויזיה שאתם יכולים לדמיין מהסבנטיז), וטוני גולדווין הוא נכדו של סמואל גולדווין, המפיק האגדי, מהאנשים שהקימו את הוליווד (והאיש ששם את הג'י באם-ג'י-אם). וחוץ מזה, הרולד ראמיס מופיע שם בסצינה אחת.

=================

ואם זה יום שני, זה כנראה אומר שיש עוד תביעות נגד בוראט. זוכרים את התביעה של הסטטיסטים הרומנים? הנה היא מתגבשת: רומנים, קזחים, הוליווד, בוראט ושואה – זה כבר טוב מכדי להיות אמיתי. הרומנים דורשים 30 מיליון דולר פיצויים ואת עריכתו מחדש של הסרט כדי לתקן את שמם הטוב שניזוק. אלא שאני לא מבין: אילולא הם פצו פה, מי היה בכלל יודע שהם רומנים ולא קזחים? בכל אופן, הם שכרו את עורך הדין שייצג את ניצולי השואה בתביעה נגד הבנקים בשווייץ. "אנחנו הולכים ללמד את הוליווד שיעור שיעלה לה ביוקר", הוא הקאץ'-פרייז שלו. הנה הידיעה ויה סלון:

Lawyers representing the villagers of Glod, Romania, say they'll be filing three lawsuits against the makers of "Borat" in New York, Florida and Germany, asking not just for damages — they're seeking over $30 million for the way they were portrayed in the film — but also that the film be edited to cast them in a better light. The lawyer heading the villagers' suit, Edward D. Fagan, who's known for winning a case that forced Swiss banks to pay $1.25 billion to Holocaust victims in the 1990s, said he hopes to "teach Hollywood a very expensive lesson."

 

20 נובמבר 2006 | 10:28 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

נסתפק בתיקו

דיווחי הקופות מאמריקה אתמול: "תזיזו ת'רגליים" נגד "קזינו רויאל" – תיקו עם 41 מיליון דולר כל אחד. כרגע מסתמן שסרט האנימציה עם הפינגווינים מוביל ב-132,000 דולר בלבד, אבל שני האולפנים (וורנר וסוני) מחכים לנתונים הסופיים שיתפרסמו היום בערב כדי להכריע מי ניצח. אך בעוד באמריקה נראה ש"קזינו רויאל" ייאלץ להסתפק במקום השני, בשאר העולם הוא במקום הראשון. באנגליה זהו הג'יימס בונד עם הפתיחה הטובה בכל הזמנים (באמריקה "למות ביום אחר" פתח טוב ממנו, בדיוק השבוע לפני ארבע שנים). ובכל שאר 26 המדינות שבהן יצא הסרט בסוף השבוע (ובהן ישראל) הוא במקום הראשון. אני מניח שאם הוא הביא יותר מ-50 אלף צופים בארץ, מפיציו יוציאו על כך הודעה לעיתונות בהמשך היום.

==========

ענייני ה"לינקים בחלונות חדשים" עוד לא לגמרי נפתרו. הלינקים משמאל נפתחים בחלונות חדשים. אחרי שקיבלתי עצה מפורום התמיכה של וורדפרס הגעתי למצב שבו כל לינק באתר פתח חלון חדש, אז החזרתי את העסק לקדמותו. אבל נדמה לי שאני על סף פיצוח.
עוד דבר חדש באתר: בתחתית כל פוסט יש כפתור Share This. אם אתם רוצים לשלוח את הפוסט לחברים במייל או אם אתם רוצים לתייק אותו באחד מהאתרים הקהילתיים שאתם מנויים בהם, זה הכפתור ללחוץ עליו. הוא חמוד להפליא, ולקחתי אותו מהאתר של אלכס קינג.

18 נובמבר 2006 | 21:38 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

פרפרים של מוצאי שבת

עידכון: הלינקים נפתחים בחלונות חדשים. חגיגה.

=============

דיווח מהקופות בארצות הברית: מסתמן סוף שבוע היסטורי בו שני סרטים יכניסו מעל 40 מיליון דולר: "תזיזו ת'רגליים" המצויר של ג'ורג' מילר ("מקס הלוחם בדרכים") ו"קזינו רויאל" הג'יימס בונדי. ועכשיו השאלה היא רק: מי יהיה במקום הראשון. ג'פרי וולס מדווח לפני שעה קלה שעל פי נתוני אתמול המצויר מוביל. אבל עמיתיו ומגיביו טוענים שזה יהיה הפוך. בכל אופן, עם 40 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון, "קזינו רויאל" עשוי להפוך לג'יימס בונד הקופתי בכל הזמנים.

ומה קורה באולמות בארץ? האם מי שראה את הסרט ביומיים האחרונים יכול לדווח על אחוזי התפוסה בהקרנות?

===========

הנה, מ"סלייט" (ויה MCN), המסמך עליו חתמו המצולמים ה"דוקומנטריים" ב"בוראט". עצה משפטית חינם לקוראי האתר: תמיד תקראו מה שאתם חותמים עליו, גם אם מבטיחים לכם 200 דולר בתמורה.
ויש כבר תביעה שלישית. אל תקראו את תוכן התביעה אם אתם לא רוצים שיהרסו לכם את אחת הסצינות הכי מצחיקות בסרט. עכשיו כשקזחסטן כבר מתרגלת לבוראט, נראה שהוא הפך לאויב מספר 1 של האמריקאים. נראה לי שיש מספיק חומרים לסרט המשך. משפטו של בוראט? בוראט בכלא? בוראט חוזר הביתה?

(אופס, כמעט פספסתי את זה. מתברר שכבר מדברים על זה. הנה דיווח מ-MTV, ויה MCN).
============

דיוויד קאר, חזאי האוסקרים של הניו יורק טיימס, כתב שלשום שהמרוץ לאוסקר סגור: "נערות החלומות" ("Dreamgirls") של ביל קונדון, שהוקרן לעיתונאים בערב לפני כן, הולך לזכות.

Best Picture? Settled. Directing? Done. Art direction? Natch. Costume design? Can’t touch this. Sound? Please. Adapted screenplay? Send the hardware. Art direction? A lock. A bunch of other categories could fall as well, including musical score, sound and film editing.

כן, נכון – הוא טוען – ההייפ מצד האולפן (דרימוורקס דאז, פרמאונט כיום) לקראת הזכייה התחיל כבר לפני שנה, אבל מתברר שהוא היה מוצדק (לדעתו של קאר), ובייחוד שזה סרט האוסקרים האחרון שמוקרן לתקשורת, אין יותר מועמדים פוטנציאליים שאמורים לצאת עד סוף דצמבר ושלא הוקרנו.
מצד אחד, אני אמור לשמוח. אני חושב שביל קונדון הוא אחד היוצרים המרתקים שעובדים כרגע בתוך הוליווד ובשוליה – מאוד אהבתי את "אלים ומפלצות" ואת "קינסי" שהוא כתב וביים (למרות זאת, על התסריט שלו ל"שיקגו" אני מתקשה לסלוח לו). מצד שני, יש משהו ב"נערות החלומות", שמבוסס על מחזמר שעסק באופן חופשי בסיפורן של דיאנה רוס והסופרימס, שלא מצליח לגרות אותי לצפות בו.

=======

ועוד הדבקות פיגורים מלפני כמה ימים: חודש וחצי לפני האוסקרים יחולקו פסלי גלובוס הזהב. בכל שנה אוהבים קשישי איגוד הכתבים הזרים בהוליווד להתלקק עוד קצת לכוכבים ולתת לבנותיהם של הכוכבים את התואר "מיס גולדן גלוב" ולהיות זו שמעניקה את הפרסים ומלווה את הזוכים מהבמה. בעצם זו מין גרסה עכשווית לטקס הדבוטנטיות בדרום ארצות הברית, בו מוציאים העשירים לחברה את בנותיהם שהגיעו לפרקן. מלאני גריפית, ג'ואלי פישר ולורה דרן היו בעברן מיס גולדן גלובס. והעלמה השנה: לוריין ניקולסון, בתו בת ה-16 של ג'ק ניקולסון, שכבר הופיעה בתפקידים קטנים ב"קליק" של אדם סנדלר וב"יומני הנסיכה 2".

18 נובמבר 2006 | 13:19 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

פרפרים של שבת

הנה שיר מקסים בשם "Heist", אחד מתוך חמישה שירים שמבצע בן פולדס בפסקול "מעבר ליער". מושלם להתעורר איתו בבוקר.

ben_folds-heist.mp3

========

אני עוקב בעניין אחר ההפקה של "זודיאק", הסרט החדש של דיוויד פינצ'ר. איך ערכו אותו על המערכת הכמעט-ביתית של מק, איך הפיקו אותו ללא פילם – צילמו ישירות על הארד-דיסק – והכי מסקרן: ההחלטה שהסרט, שמתרחש בתחילת שנות השבעים, ייפתח במיקס מונו, ורק באיזשהו רגע בהמשך יעבור למיקס סראונד, אפקט שבבתי קולנוע טובים בטח יגרום לקולות פיקוק באוזני הצופים. מסקרן מאוד. ובאחרונה, ההחלטה של מפיציו האמריקאיים להזיז את יציאתו מינואר הקפוא למרץ האביבי יותר (בישראל, בינתיים, הוא עדיין מיועד ליציאה במרץ). ועכשיו יש גם טריילר ראשון (ויה עין הדג). מסקרן מאוד, מודה.

===========

הנה עוד מישהו שחולם על עתיד נטול פילם, לפחות בשלב ההקרנה (הוא עדיין מעדיף פילם כחומר גלם לצילום): דארן ארונופסקי, מדבר מול קהל בחנות אפל בסוהו בניו יורק, רגע לפני יציאת "המעיין" שלו

I'm psyched about getting rid of [film] in a projection format, because I've been all over the country with [The Fountain] and showing it to different towns, and the state of projection in America is just terrible. So it's never really what the filmmakers intend, and I think [with] video projection you get rid of all the scratches and the reel changes.
As far as shooting film, I love the way film looks. And I think video is still far away. I've been around for a little bit, and everyone's been saying film is dead, but it's not going anywhere yet. It's still around for a bit. Eventually it's going to be gone.

אם משפחתו הישראלית של ארונופסקי קוראת, אנא תרגמו לו את הקטע הבא: הקרנת HD אכן מרהיבה, כפי שכתבתי כאן ושם שוב ושוב, והיא אכן תמנע סריטות וקפיצות. אבל היא לא תמנע לחלוטין בעיות. כך ראיתי בעצמי בשעה שפיטר גרינאוויי והצלם שלו נאבקו לכייל מקרן HD בפסטיבל ברלין, שפשוט סרב להתכוונן לרמת הקונטרסט והבהירות שהם רצו ממנו. וכך הקרנת "המזוודות של טולס לופר" בברלין נראתה בהירה וחלבית יותר מהקרנת הפרק הקודם באותו פרויקט בוונציה, שם ראיתי הקרנה מושלמת. יכול להיות שהפתרון הוא בשליחת קובץ הגדרות מוכנות יחד עם הסרט, כדי לוודא שכל המקרנים מכוילים באותו אופן. אז הקרנת הסרטים תהיה באמת אולטימטיבית ונאמנה לחזונם של הבמאי והצלם.

ומאתו אתר: הנה כתבה מצוינת על כל מה שקרה בשבועות האחרונים ב"וילג' וויס". מצחיק, אבל את הטענות על ביקורות "גבוהות" מדי על סרטים "אזוטריים" מדי שמעתי בעצמי מאיתן מרקוביץ' כשהתמנה ב-2004 לעורך "העיר", רגע לפני שעזבתי את העיתון. הבשורות הטובות: ג'ים הוברמן נשאר. הבשורות הרעות: משאל המבקרים השנתי של הוויס כנראה הלך לעולמו. מעניין אם יהיה עיתון אחר, או בלוג, שיבצע אותו במקומו.

===============

ותודה לרתם מהתגובות על הלינק לכתבה הזאת עם סשה כהן ברון מתוך "רולינג סטון" החדש.
הנה טעימה (כשרה):

He keeps kosher and is making sure that there is no shellfish, pork or other forbidden food or food combination in the dish. A devout Jew, Baron Cohen also keeps the Sabbath when he can, which means that he doesn't work from Friday evening to Saturday evening.

והנה עוד אחת:

And his maternal grandmother, who's ninety-one and lives in Haifa, Israel, went to a midnight screening, then called her grandson at 4 a.m. to compliment him and dissect the scenes in detail.

ודברי הפתיחה של כתב הרולינג סטון, שסשה כהן ברון כמעט ולא התראיין בתור עצמו לא ממש מדויקים. כפי שהעליתי כבר כאן, ברון כהן חשף את אישיותו האמיתית בסיבוב התקשורת שעשה לפני שנתיים לכבוד יציאת "דה עלי ג'י שואו" בדי.וי.די באמריקה. הנה הקטעים שוב, הם מצוינים:
אצל דיוויד לטרמן.
אצל ג'ון סטיוארט.
אצל ג'ימי קימל.
עוד שבועיים "בוראט" בארץ. הכנתם כרטיסים מראש?

17 נובמבר 2006 | 21:42 ~ 10 תגובות | תגובות פייסבוק

מרק ברווז

רק וודי אלן יכול לביים סרט מרושל, כמעט מביך, ועדיין לצאת מזה בחן ולייצר לא מעט הנאה, חלקה מהסוג מעורר האשמה. הנה הביקורת שלי על "סקופ", מגיליון "פנאי פלוס", 15.11.2006

וודי בלי באז
"סקופ"? לא ממש. הסרט החדש של וודי אלן (וסקרלט ג'והנסון) הוא יותר ברווז

ג'ו סטרומבל הוא עיתונאי כל כך טוב. כמה הוא טוב? אפילו אחרי שהוא מת הוא מצליח להשיג סקופים. סטרומבל (איאן מקשיין) מת מהתקף לב, ועל הספינה שמובילה אותו אל עולם המתים הוא מצליח להשיג עדות לפתרון תעלומת רצח שמעסיקה זה שנים את משטרת לונדון. ועיתונאי שכמותו לא יוותר על סקופ כזה, או על הקרדיט. לכן סטרומבל חושף את עצמו כרוח רפאים מול פרח עיתונות צעירה (סקרלט ג'והנסון). אלא שסקרלט זהובת השיער ותמת המבע אמנם לומדת עיתונות וחולמת לכתוב במיטב עיתוני העולם, אבל היא ההפך המוחלט מסטרומבל, היא כנראה עיתונאית די מחורבנת (אופס, השוביניזם הוותיק של אלן מרים את ראשו): כבר בסצינה הראשונה אנחנו רואים אותה מתאהבת במושא כתבתה – במאי קולנוע נודע – שוכבת איתו ומחמיצה את הראיון שלה. וכך קורה לה גם עם המידע שהיא מקבלת מהגרון עמוק של העולם הבא: היא מתחילה לעקוב אחר החשוד שלה, מתאהבת בו ומטילה ספק באמינות המידע שקיבלה. האם ייתכן שבנו השרמנטי (יו ג'קמן) של הלורד האנגלי, עם טעם כה מעודן באמנות ובאיכות חיים, הוא רוצח סדרתי? הייתי מוסיף, "אח, איזה מתח", אלא שב"סקופ", סרטו החדש של וודי אלן – ושיתוף הפעולה השני שלו עם ג'והנסון ועם העיר לונדון – אין רגע של מתח. יחיו, ימותו, זה לא ממש משנה. "סקופ" הוא מחזה מוסר מעורבב בטרגדיה יוונית המולבש על עלילה קומית בלשית, שבה אלן עצמו מגלם את הסייד-קיק של סקרלט העיתונאית, בתור קוסם וודווילי המתחזה כאביה ולוקח לעצמו את רוב הבדיחות. שנה אחרי "נקודת מפגש", בו הציפה ג'והנסון את המיצים הקריאטיביים של אלן ליצירת דרמה אינטליגנטית וטעונה, נדמה שהמיצים עדיין גועשים, אבל הקריאטיביות התפוגגה. הסרט כתוב ומבוים באופן מרושל ומציג את רגעי המשחק המשונים והמביכים ביותר שבין סרטי אלן. רק מה: לחובבי וודי אלן הוא מהנה כמעט לכל אורכו (בצירוף פריטה עגומה, אך פילוסופית ומעוררת מחשבה בפני עצמה, על מיתרי ה"איך נפלו במאים דגולים לחלטורות כמעט סטודנטיאליות"). אה, גם כת לוטשי העיניים בסקרלט ג'והנסון, שחקנית שהצלמים צריכים לסגור צמצם כשהיא בפריים מרוב שהיא מסנוורת, זוכה בסרט הזה לסיפוק כמעט מקסימלי. אמנם בין הדמויות של אלן וג'והנסון אין שום קשר רומנטי או מיני, אבל קשה שלא לראות את אלן בן ה-70 עורג על שחקניתו בת ה-21 (וכבר בסצינת האקספוזיציה שלה הוא ביטא באופן בולט את הפנטזיה שלו שהיא תיכנס למיטה עם במאי שהיא מעריצה). מה עורג, מזיל ריר. הכימיה בין הבמאי והשחקנית כה בולטת, שקשה לא לראות אותם מפלרטטים מול המצלמה, מתבדחים בנינוחות איש על חשבון רעהו, וכמו שאלן עושה עם כל המוזות הקולנועיות שלו, איך היא מאמצת את תנועות הידיים ואת משיכת ההברות שלו. אפילו משקפיים גדולי זגוגית כמו שלו הוא נתן לה. אלן הוא האיש שהכניס את ה-PIG ל"פיגמליון" (ואני כותב את זה בהערצה גמורה, וכמובן גם בקנאה גדולה).
נותרה, אם כן, הבעיה הקטנה: פרט לחילופי השנינויות המבדרים מאוד בין ג'והנסון לאלן, "סקופ" הוא סרט כמעט לא מהנה. אולי זאת הבעיה: וודי אלן מצהיר שוב ושוב שהוא לא צופה שוב בסרטיו אחרי שהם הושלמו. מעריציו, לעומת זאת, כן צופים בהם פעם, פעמיים אולי אפילו יותר. וודי אלן – אולי זה הגיל, ואולי זה חוסר האמון שלו בקהל העכשווי – ממחזר את עצמו לא מעט. עלילת הסרט עצמה כבר מזכירה את "תעלומת רצח במנהטן" ואת "קללת אבן העקרב הירוקה" (שניהם, כמו "סקופ", הם הומאז'ים לקומדיית הבילוש המענגת משנות השלושים, "האיש הרזה" עם וויליאם פאוול ומירנה לוי), והאם שכח אלן את הפרק שלו ב"סיפורי ניו יורק", שגם בו הוא היה קוסם מצ'וקמק? הומאז'ים עצמיים? קריצות למעריצים? או תחילתו של אלצהיימר קולנועי? אבל ניחא: קומדיה של וודי אלן, גם אם היא חסרת ערך אמנותי, עדיין מצליחה לבדר אותי. בייחוד כשמופיעה בה אחת השורות הכי מצחיקות שלו: "נולדתי כיהודי, אבל כשהתבגרתי המרתי את דתי לנרקיסיזם".

נושאים: ארכיון, וודי אלן

17 נובמבר 2006 | 10:33 ~ 27 תגובות | תגובות פייסבוק

re:bond

ראיתי את "קזינו רויאל" ובחיי, אני לא מבין את…


… רשת רב חן
. לא היה סרט שיותר אנשים שאלו אותי עליו בשנה האחרונה מאשר "קזינו רויאל". הציפייה לו, בקרב הצופה הממוצע, היתה אדירה. והנה, הוא סוף סוף יוצא ואתם מתחילים לשבץ הקרנות ביום הבכורה רק מארבע אחרי הצהריים? חמש ברב חן דיזנגוף? וביום שלישי בצהריים באתר של רב חן ובקולנועפון עוד בכלל אי אפשר היה להזמין כרטיסים ליום הבכורה, 48 שעות אחר כך. ככה יוצרים ציפייה? עם סרט שאין לו הקרנות בוקר ואי אפשר להזמין לו כרטיסים יומיים לפני?

… א.ד מטלון. עזבו את העניין שאני לא מבין איך הצלחתם לדחוף א' לכרזת הסרט ולהפוך מילה פשוטה כמו "קזינו" ל"קאזינו". זה מכוער באופן בלתי רגיל. אבל זה לא העניין, העניין הוא החברים שלכם בפורום פילם. זה לא קל לנהל קמפיין לשיווק ג'יימס בונד החדש. מצד אחד יש ציפייה גדולה, מצד שני יש כאן עסק עם ליהוק חדש ולא שגרתי (שלא לומר, מחורבן) לתפקיד הראשי. ודווקא ביום הזה, מכל הימים בעולם, בוחרים החברים שלכם, העמיתים שלכם, בני הברית שלכם, מפורום פילם להוציא את "ידוע לשמצה", בו מגלם דניאל קרייג רוצח הומו מיוסר. דווקא ביום שבו אתם רוצים את תשומת לבה של התקשורת על קרייג הגברי, הסטרייט, המאצ'ו המחוספס, הם באים ותוקעים לכם מקל שיווקי בגלגלים. ואלה החברים שלכם, הפרטנרים שלכם לעסקים היומיומיים. לא תגידו רשת מתחרה זדונית.

… דניאל קרייג. "קזינו רויאל" הוא שם עם מוניטין, אבל לא מהסוג הטוב. יש לו מוניטין של הסרט שניסה בסוף שנות השישים לעשות חוכא ואיטלולא מסדרת ג'יימס בונד, והפך בעצמו לפיאסקו הפקתי משונה ומביך. בסרט ההוא לעגו לג'יימס בונד, שגולם על ידי שלושה שחקנים – דיוויד ניבן, פיטר סלרס, וודי אלן – שכל אחד מהם מצהיר שהוא הבונד האמיתי. נו, לא היה ברור שהסרט הנוכחי יחטוף את מנת חלקו מאותה קללת "קזינו רויאל" מפורסמת? נגיד זאת כך: "קזינו רויאל" הסלפסטיקי ו"קזינו רויאל" הרציני מהנים במידה שווה. כאן יש אקשן נטול הומור, ושם היה הומור אבל גם טרחנות כבדת יד. אני מחכה שמישהו יערוך את שני הסרטים לסרט אחד. זה יהיה מלהיב ומצחיק.
וחוץ מז,ה דניאל, אתה לא מכיר את המתמטיקה? בונד אחד מצוין, בונד אחד איום. ואתה נופל על האיום: שון קונרי – מצוין, ג'ורג' לזנבי – איום, רוג'ר מור – מצוין, טימותי דלטון – איום, פירס ברוסנן – מצוין. דניאל קרייג – נו, זה כבר ברור. ובהרהור שני, יש דמיון לא מועט בין הסרט הזה ובין "בשירות הוד מלכותה", הבונד המשונה בכיכובו של ג'ורג' לזנבי.


… פול האגיס.
טוב, נו, ברור למה הסכמת לשכתב את התסריט של בונד. מי לא היה רוצה? ואחרי האוסקר שלך במרץ על "התרסקות", בטח גם ראית מזה יופי של כסף. אבל לא היה כדאי שמישהו עם אוסקר ביד יבוא למפיקים, שנדמה שלא הגו מחשבה עצמאית מימיהם, ויגיד להם שאם כבר הם מחליטים סוף סוף לעבד את הספר הראשון שכתב איאן פלמינג בסדרת ג'יימס בונד, שאולי כדאי – יו נואו – להתייחס לספר? חוץ ממשחק פוקר, מקום בשם קזינו רויאל ונבל בשם לה שיפר, אין שום קשר. וגם זה שהביאו אותך לכתוב "בונד רציני". מה אני אגיד, זה לא עובד.


… ברברה ברוקולי.
אבא שלך, קאבי, מתהפך בקברו. זאת סצינת הפתיחה שלך לסרט של בונד? זה סיקוונס הכותרות? כלום לא הבנת מהמורשת שלו? החלטת להשמיד את המותג ג'יימס בונד? ובכן, את עושה עבודה מצוינת. בלי שארם, בלי הומור, בלי סקס, בלי Q, בלי מיס מאניפני, הבונד שלך הוא ג'ייסון בורן ללא הכריזמה. אז מה מייחד אותו? וגם רעיון העוועים הזה, להתחיל את סיפורו של בונד מההתחלה, מקבלתו לשירות הביון האנגלי, אבל למקם את הסיפור בהווה – איזו מחשבה דבילית. מה, אחרי עשרים סרטים את רוצה שנשכח את כל מה שקרה עד כה? זה אפשרי, אם עושים התחלה מחדש של הכל, כמו שטאקשי קיטאנו עשה לסדרת "זטואיצ'י" ביפן. אבל כאן M היא עדיין ג'ודי דנץ', כמו בסרטים הקודמים, רק כל השאר סביבה השתנה. בחירה מאוד משונה ובעיקר מעידה על זלזול במעריצים הוותיקים ופניה לבני נוער שחושבים שזה הבונד הראשון בתולדות היקום. בלי כבוד למותג ולמעריציו לא תאריכי ימים כמפיקה.

… כריס קורנל. וואלה, זה מה שהיית רוצה שאנשים יידעו עליך? לא שהיית סולן של סאונדגרדן והאיש שהיה בלב הסצינה הסיאטלית בפריחת תקופת הגראנג', אלא שכתבת את שיר הנושא הגרוע ביותר בתולדות ג'יימס בונד? חראם.

… ניל פרוויס ורוברט ווייד. אתם כתבתם גם את שני הבונדים הקודמים וגם את זה, לפני שהתסריט שלכם נמסר לידיו של האגיס. הבונדים הקודמים שלכם נעו בין האיום לסביר. אבל בתסריט הנוכחי, בואו נודה, גנבתם חופשי מ"נשק קטלני 2". ובכלל, הפכתם את ג'יימס בונד למל גיבסון. קודם כל, הוא כל הזמן רודף אחרי מכוניות ברגל, כמו כלב רחוב. ממש כמו מרטין ריגס, דמותו של גיבסון בסדרה. ואז הוספתם סצינת עינויים. ולבסוף – בלי להכביר ספוילרים – גרמתם לאווה גרין הבונדית להפוך לפטסי קנזיט.

… אולפני סוני. אתם קניתם את אולפני MGM לא מעט בזכות מותג ג'יימס בונד והכסף שסרטיו העתידיים יכניסו לכם. ומה גיליתם? שזה עולה כל כך הרבה כסף, ושאחוזי חלוקת הרווחים בינכם ובין מפיקי הסרט יגרמו לכך שספק אם אי פעם תראו מזה הכנסה, לא משנה כמה הסרט יצליח בקופות. אז מה עשיתם? הפכתם את ג'יימס בונד לזונה של מוצרי סוני. הוא גולש במחשבי סוני ואיו, מצלם תמונות במצלמה דיגיטלית של סוני ומדבר בטלפון סלולרי של סוני אריקסון. ומה עוד מצחיק בכל זה? שעם כל האסמסים שהוא שולח ומקבל, ועם כל המעטפות החומות עם הוראות בלתי מוצפנות בפקס, ועם כל הגלישות האינטרנטיות שלו שמיד חושפות אותו לעיני הבוסים שלו בביון האנגלי, בונד שלכם הוא הסוכן החשאי הכי גלוי בתבל. כשהוא מגיע לוונציה, בניינים קורסים לתוך הגרנד קנאל. ומה זה? בונד נוהג במכונית אמריקאית? האם העולם הגיע לסופו?

אבל יש אדם אחד שאני כן מבין… את מרטין קמבל. הוא השיק את פירס ברוסנן כבונד ב"גולדן איי", את אנטוניו בנדרס כזורו וכעת את דניאל קרייג כבונד שני. אני מניח שתסריטים לא מעניינים אותו אלא רק הארגון של שלושה-ארבעה set-pieces מרשימים. ובזה, "קזינו רויאל" מצטיין, החל בסצינה הראשונה אחרי הכותרות, בה מתנהל מרדף נפלא באוגנדה, שמוכיח שקמבל ראה, הפנים ויישם היטב את סרטי "אונג באק" של טוני ג'ה. רק מה, דמות הנבל הכי טובה והכי מאתגרת של הסרט מתה תוך רבע שעה. אני מהמר שזה היה הסיקוונס טרום-קרדיטים במקור, כי אין לו קשר לעלילה הראשית, לפני שהוחלט להדגיש את הנושא העילג של "זו משימתו הראשונה של בונד כסוכן 007" והתווספה סצינת פתיחה חלופית ובינונית בשחור לבן. וכסרט פעולה נטול בינה, "קזינו רויאל" לא רע בכלל.