26 יולי 2006 | 17:03 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

א.א

אהבתי את "אביבה אהובתי". לכו לראות. יוצא מחר. הנה הביקורת.

את הביקורת שלי על "אביבה אהובתי" כתבתי אחרי צפייה אחת, שהופתעתי מכמה התרגשתי בה. השבוע ראיתי את הסרט פעם שניה. והופתעתי כמה התרגשתי ממנו אפילו יותר. ביקורת שנכתבת אחר צפייה שנייה יכולה לרדת לפרטים יותר מדויקים מכזו שנכתבת בקווים כלליים אחרי צפייה אחת (החלון בסוף ובהתחלה, גיליתי בצפייה שנייה, כלל אינו אותו חלון. אבל הוא בהחלט כן חלק מאותו מערך ויזואלי אותו תיארתי).
אנסה בסוף השבוע לכתוב קטע נוסף, אישי בהרבה על אביבה ועלי.

29 תגובות ל - “א.א”

  1. רון 26 יולי 2006 ב - 18:23 קישור ישיר

    מסכן. לראות פעמיים את "אביבה אהובתי"? לא הייתי מאחל את זה אפילו לנוראים בלוחמי חיזבאללה. זה נוגד את תקנון ג'נבה.

  2. רתם 26 יולי 2006 ב - 18:40 קישור ישיר

    מסכים עם רון. סרט כל-כך סינתטי, כל-כך מניפולטיבי וחסר כנות. כל הרעות החולות של "התסריט הכתוב היטב" הישראלי, שאין בו אפילו בדל ממה שעושה קולנוע גדול. נותר לי רק לקוות שהסרט לא יהיה הצלחה קופתית היסטרית ויגרור אחריו גל של חיקויים. גם ככה לקולנוען ישראלי שהדגמים שלו לקולנוע משובח הם קובריק, קופולה, דה פאלמה או טרקובסקי אין הרבה סיכוי בקרנות.

    רוה לרתם: מה הקשר? למה אחד צריך לבוא על חשבון השני? אני גם רוצה לראות את קובריק וטרקובסקי הישראלי, ואני מבטיח לך שאם יגיע קולנוע בסדר הגודל הזה לקרן, הוא יקבל קרן כמו גדול. כנ"ל הקן לואצ'ים והמייק לי-אים. קראת פעם תסריטים שלהם, כמה הם היו מושלמים, מדויקים, מתוחקרים ומרשימים? גדולה של במאי לא מתחילה ביום הצילום הראשון, אחא אלא גם בתסריט שהוא יוצא איתו לצילומים. ואיזה רעות חולות יש לתסריט הכתוב היטב? אתה יודע כמה מעט תסריטים כתובים היטב יש בארץ? זה מביך. ול"אביבה" יש תסריט מושלם.

  3. הפינגווין 26 יולי 2006 ב - 19:06 קישור ישיר

    לאלו מאיתנו שיוכלו לראות את הסרט רק החל ממחר, מישהו מוכן לפרט למה הסרט כל כך נוראי? בלי ספוילרים, אם אפשר.

  4. עופר ליברגל 26 יולי 2006 ב - 19:31 קישור ישיר

    אני מתייצב לצד יאיר בפניה התומכת בסרט. אביבה היאדמות מאודמעוררת הזדהות, היא דואגת לאחרים לפני שהיא דאוגת לעצמה. היא כותבת מתוך דחף לכתוב, אבל רק בעידוד של אחרים היא חושבת על לעשות משהו עם הכתיבה שלה.
    וכמו שיאיר כתב בביקורות -כל אחד מן השחקנים מקבל הזדמנות להוכיח את כשרונו- כפי שאמר הדמות של ששון גברי יכולה להחזיק סרט שלם, אותו הדבר לגבי דרור קרן בתפקיד הבעל המבוטל של אביבה או רותם אבוהב בתפקיד אחותה -דמויות שיכלו בקלות להיות בסטריוטיפיות אבל בזכות התסריט הם מקבלות מימד אימן ומרגש.
    יום לאחר הקרנת הבכורה הייתי בתא שירותםי ושמעתי שני אנשים מדברים על כמה הסרט רע- אם רוב הנימוקים שלהם ממש לא הסכמתי ואני לא זוכר אותם, אבל באחד דווקא יש משהו לדעתי – הקטעים שאביבה כותבת לא נשמעים כמו ספרות גדולה (הם היו נחרצים יותר, לטעמי הקטעים סבירים). אבל זה פגם קטן מאוד, ובכלל, אי אפשר לשפוט סיפור רק על פי כמה שורות.

    רוה לאנשים שעמדו ליד ליברגל בשירותים: אבל בסרט אנחנו מודעים לזה שאביבה כותבת מעין אגדות פולקלור מלאות צבע ונשמה אבל ללא ערך ספרותי. ששון גבאי אומר לה את זה. אבל זה לא העניין. זה לא סיפורה של יהודית קציר, אלא על אשה שכותבת כי ככה היא מבטאת את עצמה, ולא כי היא מועמדת נסתרת לפרס נובל לספרות.

  5. רתם 26 יולי 2006 ב - 19:37 קישור ישיר

    אני אנסה להרחיב את הטיעון, כדי להסביר למה כל-כך שנאתי את הסרט. "אביבה אהובתי" מתרחש בטבריה ודמויותיו הן מה שנקרא "אנשים קשי יום", חומר של קצבאות ביטוח לאומי. הן מתקיימות בתוך סביבה "עממית חמה", מהסוג שראינו הרבה בסרטי בורקס של שנות ה-60 וה-70, בעיקר של הטברייני האחר, מנחם גולן. זרחין מאכלס את הסרט בלא מעט "הווי עממי", כל מיני מעמדים משעשעים כאלה, של החבר'ה העממיים מדברים מצחיק ועושים שטויות, רק שלעומת סרטי הבורקס במיטבם שהייתה בהם שמחת חיים אותנטית, אצל זרחין זה נראה מאולץ, לא אמין, מצוץ מהאצבע. רואים שמדובר בפלצן תל-אביבי (אז מה אם הוא נולד בטבריה?), שעושה סרט עממי. השחקנית היחידה שבאמת יוצאת בכבוד מהעניין היא לבנה פינקלשטיין בתפקיד האמא של אביבה, שהיא בוגרת של מנחם גולן ולכן יודעת היטב את המלאכה. תשווה בין המשחק שלה למשחק של השאר ותבינו את הבעייה של הסרט.
    בין סצינות ההווי זרחין שוזר עלילה "בנויה היטב" ומניפולטיבית, עם הרבה מטאפורות, דמויות שעוברות שינוי ארוז היטב ומצוקה חברתית מצטלמת היטב. כל מה שקורה ב"אביבה אהובתי" נראה כמו תוצאה של חישוב מתמטי של עוצמת המניפולציה הרגשית על הצופה, מה שנקרא "מדעי סם שפיגל". זרחין מכסה את כל הסיפור בשוטים מושקעים ומורכבים, תנועות דולי מסוגננות וקלוז-אפים מוארים היטב, שגדולים על הסיפור הזה בחמש מידות. ועל מה הסיפור? (עכשיו, סוג של ספויילר, אבל ספויילר לגיטימי…)

    על אינטלקטואל תל-אביבי פוץ (ששון גבאי, שהוא לא אשכנזי, אבל עם גינונים של אשכנזי), שמנצל את תמימותה של הטבריינית האותנטית, כי החום והאנושיות שלה מנצחות את הפלצנות התל-אביבית המעושה. בסוף הוא כמובן מתייסר ונענש על חטאו. האותנטיות המזרחית מנצחת. בקיצור, סיפור של סרט בורקס ממוצע, מבוצע ביומרנות מיותרת ובלי טיפה של נשמה.
    אל תבינו אותי לא נכון, הסרט הוא לא קטסטרופה. מבחינה טכנית זהו סרט מיומן, שנראה יפה ומציע חבילה סקסית למראה. אלא שלבו של הסרט הוא קר וציני והצלחתו יכולה להזיק באמת. זהו, נמאס לי לכתוב. אם יתפתח דיון, אני אשתדל להוסיף עוד תובנות.

  6. עופר ליברגל 26 יולי 2006 ב - 20:43 קישור ישיר

    לרתם:
    כלא כל נסיון להיות אותנתי הוא נסיון להיות בורקס, מאחר וסרטי הבורקס היו מוגזמים בכוונה ואילו כאן הניסיון הוא להיות יותר קרוב למציאות.
    לבנה פינקלשין משחקת השמות שאיבדה את שפוית דעתה- לכן היא מוקצת יותר בעוד שאר השחרנים מקבלים דמויות שפויות ולכן הם שקולים יותר לאורך רוב הסרט, דבר הרבה יותר אמין מאשר עם כל הדמויות היו מוגזמות.
    וזה לא סיפור של אשכזנים מול מזרחים, יותר סיפור של רצון להגיע לעיר הגדולה (כפי שנראה בכרזת הסרט) ודבר לא מתבטא רק בסיפור של אביבה אלה גם בסיפור של אחותה. וזה גם סיפור על משפחה- בה האבא איבד את כבודו ועבודתו, הבן הגדול לא יודע מה לעשות עם עצמו והבת עדיין סובלת מעצבנות של גיל ההתבגרות ומקשיי החיים בצבא- לא דברים שמוגבלים רק למזרחים או רק לטבריה. בסרט יש הרבה שוטים מורכבים, אבל במהלך הם לא נראים ככאלה והם משתלביחם באווירה היחסית צנועה של הסרט.
    ובכלל אין בעיה עם הסגנון של "סם שפיגל" בגלל שהוא עובד.

  7. חמור ים 26 יולי 2006 ב - 21:43 קישור ישיר

    מה רע בתסריט ארוז הייטב, הייתה מתלונן על חורים בעלילה, זה פשוט מדכא האנטי הזה.
    ולא רק זה, אתה מעדיף דולי שמורגש הגבנ"ץ, אה?
    ואיך זה בדיוק קשור שהאריזה היא גדולנ על הסרט, כמו שאמרו למעלה היא אינה מורגשת.
    אה
    ושאלה לצלם של הסרט, כמה פעמים צילמו את השוט הראשון? מופלא.
    קצת נמאס מהאנטי לסרטים יעילים ומרגשים מה הבעיה אתם לעזאזל?
    אני רוצה לבכות והלהתרגש ולהיות דבוק לסיפור

  8. רון 26 יולי 2006 ב - 21:54 קישור ישיר

    שמי זרחין עושה קולנוע חסר השראה. קולנוע של פקיד שומה. הכל לפי הספר. תסריט מדוד, מיפנים, סיבוך, התרה. קולנפליקט מרכזי ועוד כמה קטנים. הומור מדוד וכמובן גם עצב. הכל כמו שמורה לקולנוע מבין סרטים. רק מה? זה כל כך משעמם, אנכרוניסטי, כל כך עייף. הביטו בשמי זרחין – קופסת הגולגולת שלו ממוסגרת יפה יפה בזקן שחור גזום בקפידה. ככה גם הקולנוע שלו – מדוד וגזום בקפידה. הוא בסך הכל פקיד קולנוע יעיל שמייצר מלודרמות שטוחות וזניחות. שום דבר ששווה לכתוב עליו הביתה.

  9. חן חן 27 יולי 2006 ב - 5:49 קישור ישיר

    ראיון עם גיל קינן (האיות נכון?), הבמאי של מפלצת של בית עטור השבחים, סרט שיאיר יאהב. על בטוח. גיל – אין קשר לטון קאנן – חי בארץ מגיל 3 עד גיל 8. סביר שנקרא עמו בקרוב ראיון מפרגן במעריב היום או משו

  10. איציק 28 יולי 2006 ב - 7:31 קישור ישיר

    צודק רתם. סרט צפוי ומפוהק. הכוכבים של שלומי עשה 40 אלף צופים. זה סרט טוב יותר, לדעתי אולי יראו אותו 50 אלף צופים.

  11. ממית הקנאים 29 יולי 2006 ב - 8:30 קישור ישיר

    כמה נמוך, כמה מרושע וכמה אישי אפשר לרדת בעונת הטרום פרסי אופיר. "אביבה אהובתי" גרף שני פרסים חשובים בוולג'ין, קיבל ביקורות נפלאות בדרך כלל, אף פעם לא פחות מטובות – טובות מאד. הקהל מגיב בהתרגשות, והבאזז הכללי מעולה. מה שאומר שאם לא תהייה החמרה במלחמה מדובר בסרט שעוד יגיע, אני מקווה, להישגים נכבדים גם בקופות ובטקסים.זה כנראה כואב מדי למתחרים, עד כדי הדרדרות לנאצות אנונימיות ועילגות. אני מתפלא שטקסטים אלימים וגסי רוח כמו "מסכן. לראות פעמיים את “אביבה אהובתי”? לא הייתי מאחל את זה אפילו לנוראים בלוחמי חיזבאללה. וכו.." מקבלים את הבמה האינטיליגנטית ואוהבת הקולנוע
    שכאן. אתה יודע, יאיר, הכפתור האדום שבסמכותך כמנהל בלוג להפעיל, אשר נועד למחיקת טאקבקים הנמצאים מתחת לקו האדום, הומצא בדיוק בשביל מקרים כאלה.

  12. עדן 29 יולי 2006 ב - 9:43 קישור ישיר

    לממית הקנאים – מה לעשות ? יש גם הרבה אנשים שלא אהבו את אביבה אהובתי. ראיתי בינתיים את רוב הסרטים המתמודדים על פרס אופיר השנה ומה לעשות שאביבה אהובתי ממש לא נמצא בין החמישה הטובים ביותר ויש לי הרגשה שעד שאגמור לראות את כולם הוא גם לא יהיה בין העשרה. נכון שאמירות כמו "לא הייתי מאחל אותו גם לנוראים שבלוחמי חיזבאללה" הם קצת לא במקום, בייחוד כשיש סרטים גרועים ממנו כמו "סיפור חצי רוסי" ו"סרט חתונה" אבל אין שום סיבה למחוק אותם. מדובר בהבעת דיעה לגיטימית, בוודאי בטוקבק ששאמור לסבול לא רק את מה שהדפוס אינו סובל אלא גם את מה שכתבת אינטרנט ואפילו בלוג אינם סובלים.

  13. עדן 29 יולי 2006 ב - 9:44 קישור ישיר

    אבל כן ראיתי אתמול את "אדמה משוגעת" ומאד אהבתי – סרט מצויין.

  14. ממית הקנאים 29 יולי 2006 ב - 12:23 קישור ישיר

    לעדן

    ביקורת עניינית, שנעשית מתוך אהבת קולנוע, היא לחלוטין לגיטימית גם אם השורה התחתונה שלה קטלנית. אבל אין בין זה לבין שנאה תהומית, מבעבעת, שמייצרת טקסטים נמוכי מצח כמו אלה שמופיעים בשירשור הזה
    (עד כמה המילה שירשור קולעת כאן) כלום. אגב, סיפור חצי רוסי נפלא בעיני.
    מה שאני מנסה להגיד זה שקצת צניעות לא תזיק. הצלחת הקולנוע הישראלי טובה לכולם, ואם אביבה, או הבועה, או כל סרט מהיבול הטרי (לשלש אמהות, שהוא אולי לא סרט מבריק, אני צופה למשל הצלחה גדולה) יחזיר קהל לקופות, זה ישרת את הסרטים שיבואו אחריו. יש משהו בשנאה הזאת שמדרדר את כל התעשייה אחורה. אז אולי די כבר?

  15. אורי 29 יולי 2006 ב - 14:09 קישור ישיר

    לעדן, ממית הקנאים ושאר האנשים שמגיעים להקרנות האקדמיה – אולי תספרו במשפט על הרשמים שלכם מהסרטים שראיתם שמתמודדים על פרס אופיר – מה הכי אהבתם, איזה סרט נוראי, אילו הופעות משחק בולטות יש השנה.
    תודה

  16. חן חן 29 יולי 2006 ב - 14:23 קישור ישיר

    לעטאש-צימאון, האושפיזין ומדורת השבט היה ממוצע של קצת יותר מארבע כוכבם, בדיוק כמו לאביבה. נדמה לי שלמדורת השבט היה ממוצע גבוה מהם

  17. חן חן 29 יולי 2006 ב - 15:07 קישור ישיר

    סליחה – התכוונתי שלעטאש, האושפיזין, מדורת השבט ואביבה אהובתי יש ממוצע דומה: קצת יותר מארבע. שזה, כמובן, יפה מאוד ונדיר מאוד בכל קנה מידה, ולא רק של קולנוע ישראלי
    עם זאת, לדעתי לכנפיים שבורות היה קצת יותר
    ומובן שטאהרה של דורון ערן שבר את כל השיאים. היה לו חמישה כוכבים מכולם

  18. עדן 29 יולי 2006 ב - 18:05 קישור ישיר

    לאורי – עוד לא ראיתי את כל הסרטים כך שאני עדיין לא רוצה לקבוע דיעה אבל בינתיים שלושת הסרטים הטובים שראיתי הם גיבורים קטנים, מישהו לרוץ איתו ואדמה משוגעת.באופן מוזר השנה הזו די דלה מאד בהופעות משחק מרשימות של שחקנים כשהיחיד שאני יכול לציין אותו הוא צחי גראד (בתפקיד משנה) ב"מישהו לרוץ איתו. אצל השחקניות המצב שונה ושם הייתי מציין את בר בלפר במישהו לרוץ איתו, רונית יודקביץ' באדמה משוגעת וענת קלאוזנר בימים קפואים. למי שחושב ששכחתי את אסי לוי ואסי דיין – לא שכחתי, פשוט לא התרשמתי מספיק.

  19. נעים פולייט 29 יולי 2006 ב - 21:55 קישור ישיר

    בשבתי כמגיה בדימוס, חוששני שנפלה טעות סופר בתגובתך לרתם ושצ"ל "אלא" ולא "אחא". ולעצם העניין, תענוג (כמו תמיד) לקרוא אותך

    תוקן. תודה. אני מרגיש משבר זהות קל. מישהו גנב אותי.

  20. המגיה בדימוס 30 יולי 2006 ב - 1:30 קישור ישיר

    חו"ח גנב. זה היה סוג של הומאז', שבסך הכל ניסה לעשות נעים

  21. רתם 30 יולי 2006 ב - 9:15 קישור ישיר

    עוד כמה מילים על אביבה –

    יש את הסרטים שנועדו להיות בידור. יש את הסרטים שנועדו להיות "אמנות", ז"א לתת ביטוי לעולמו הפנימי של הבמאי מבלי להתחשב בקופה. (אני יודע שזה נורא נורא פשטני, אבל סלחו לי למען הבהרת הטיעון). יש סרטים שמנסים לערבב בין השניים. זה קשה, אבל אלה שמצליחים הם הכי מעניינים בעיניי.

    לעומת זאת, יש את הגל העכור של מה שנקרא "סרטי איכות". מדובר בקולנוע מיופייף ומזוייף, שמנסה למכור אשלייה של חוויה אמנותית מעמיקה, תוך כדי שימוש בכלים של קיטש, עלילות כתובות היטב או אסתטיזציה של סבל אנושי. גם עינם של אלה מכוונת קודם כל לקופה, היות ואלה הסרטים החביבים על הבורגנות השבעה שלא רוצה להתאמץ ולראות יצירת אמנות מאתגרת, אבל רוצה להרגיש שהיא חובבת "איכות". יש גל שלם של דרעק מהסוג הזה, חלק נכבד ממנו מוקרן בבתי הקולנוע בארץ ואף זוכה להשתחל ל"אוסקר הסרט הזר". כמה שמות לדוגמא: "הים שבפנים", "צבים יכולים לעוף", "הזמן שנשאר".

    לאחרונה אנחנו עדים ליותר ויותר סרטים מקומיים שמנסים לחקות את התופעה בעברית צחה. "אביבה אהובתי" הוא אחד מהם (ואני מנחש שיאיר יגיד: הלוואי שיעשו כאן סרטים כמו "הים שבפנים"!). לכן אני קצת מודאג.

    רוה לרתם: הלוואי שיעשו כאן סרטים כמו "הים שבפנים". וגם כמו "גבעת חלפון אינה עונה". וגם כמו "הרמוניות ורקמייסטר". וגם כמו "תיבה רוסית". וגם כמו "Shaun of the Dead". שיהיו סרטים לבורגנים, ולצעירים, שיהיו מצחיקים, עצובים, מסחריים, איזוטריים. רק שהסרט יהיה טוב. זה הכל.

  22. איתי 31 יולי 2006 ב - 17:52 קישור ישיר

    הממ, האוסקר הזר? עוד לא הבנת שפרסי האוסקר כולם הם הצדעה לסרטי הבורגנות השבעה שמנסה להרגיש חובבת איכות?

  23. איציק 1 אוגוסט 2006 ב - 16:30 קישור ישיר

    לממית הקנאים. על טעם וריח אין להתווכח. זה שאהבת מאד את אביבה אהובתי ותיבה חצי רוסית מלמד ומגדיר את טעמך השונה מאד משלי. צריך לחשוב רק על דבר אחד: הסרט שיזכה בפרס האקדמיה הוא הסרט שייצג את ישראל באוסקר הזר. האם מישהו מעלה בדעתו שלשני הסרטים האלו שאהבת יש רבע סכוי? ראיתי את רוב סרטי האקדמיה ולדעתי מי שיכול לייצג את ישראל בלי לפדח אלו אהבה משוגעת ושלוש אמהות בלבד. הסרט הגרוע ביותר השנה הוא לדעתי מלח הארץ המשמים.

  24. ממית הקנאים 1 אוגוסט 2006 ב - 20:48 קישור ישיר

    לאיציק

    אין לי שום בעיה עם טעם של אף אחד, להיפך, ככה לא משעמם. רק התקוממתי נגד דימויי החיזבאללה וההיטפלות הקטנונית לאופן שבו שמי זרחין גוזז את זקנו. מה שמריח משנאהנקמנות אישית צריך לדעתי פשוט למחוק, גם אם מדובר בטאקבקים אנונימיים שחיים על האפשרות הזאת, לכסח בלי להזדהות. אני שמח לגלות כי מאז שהעליתי את הנקודה האלימות המילולית כאן פסקה.
    (אלא אם כן זה בגלל שיאיר קיבל את עצתי ופשוט מחק את הטקסטים הילדותיים של רון וחבריו. מקווה שזו לא הסיבה)
    בנוגע לחפיפה בין פרס אופיר למועמד לאוסקר הזר, זה נושא שטעון דיון נפרד. על רגל אחת – הסרטים הישראליים היחידים שהגיעו לגמר בהוליווד נבחרו על ידי וועדת מומחים, האחרון ב 86. השיטה הנוכחית כשלה פעם אחר פעם. צריך למנות ועדת מומחים לקולנוע אמריקאי, אנשי שיווק שלא קשורים לתעשייה, שישפטו לפי קריטריונים שדי בקלות אפשר לקבוע. למשל הצלחה במכירות, בביקורות בחו"ל ובפסטיבלים זרים (סיפור חצי רוסי, אגב, נמכר יפה מאד בחו"ל, והשתתף בפסטיבל מוסקבה היוקרתי, כך שלא הייתי פוסל אותו בכלל).

    כדאי לחברי האקדמיה לקרוא ביקורות על סרטים ישראליים בווראיטי ובמגזינים מובילים אחרים. אם היו עושים זאת בשנים האחרונות, היו מגלים לבד עוד לפני תום מועד ההצבעה לאיזה סרט יש סיכוי. זו אגב כפפה שאני משליך ליאיר כשרות לקולנוע הישראלי. למה שלא תרכז כאן נתוני הפצה, מכירות וביקורות של המועמדים, כדי לעזור לחברים המתלבטים לבחור נכון?

    רוה לממית: 1984, לא 86. כשמתפרסות ביקורות זרות (שאני רואה) על סרטים ישראליים, אני מעדכן. כאן או במדורי. אלא שכל עוד יש חפיפה בין פרס האקדמיה והנציגות לאוסקר אני חושב שהשאלה "איזה סרט יצליח באוסקר" אינה רלוונטית. הרי זה ברור שברגע שיש האחדה בין הנושאים, מועמדות לאוסקר היא תופעת הלוואי של פרס האקדמיה ולא המטרה הראשית. זו, בעיני, החלטה שגויה של האקדמיה, אבל זו ההחלטה, כבר 16 שנה. אז שהאקדמיה תתמודד עם זה. אני חושב שפרס האקדמיה צריך לייצג את טעם חברי האקדמיה, שכל אחד יבחר מה הסרט שהוא הכי אהב, הכי התרגש, הכי הזדהה, הכי התפעל, בלי חישובים קרים, ולרוב שגויים, של "מה ייצג אותנו היטב בהוליווד". אלה שתי מערכות שיקולים שונות. אני מסכים שאת הסרט לאוסקר צריך לבחור בדרך חלופית. אבל אני כולה עיתונאי, אינני חבר אקדמיה. אם אתה חבר אקדמיה, או אם יש כאן חברי אקדמיה נוספים שתומכים בכך, דירשו מההנלה לקיים דיון פומבי והצבעה בנושא הזה. השפיעו על הגוף שאתם חברים בו.

  25. ממית הקנאים 1 אוגוסט 2006 ב - 23:09 קישור ישיר

    בדקתי שוב, ואכן טעיתי, הוא היה מועמד ב 1985
    אלא אם כן התנ"ך טועה

    http://www.imdb.com/title/tt0087699/awards

  26. הפינגווין 1 אוגוסט 2006 ב - 23:44 קישור ישיר

    הטקס בו "מאחורי הסורגים" היה מועמד, נערך ב-1985, אבל הוא קרוי לפי השנה שהסתיימה, כלומר 1984.
    לגבי מה שיאיר כתב על בחירת הנציג הישראלי לאקדמיה, כתבתי משהו מאוד דומה לפני כמה חודשים:
    http://my.area.co.il/view.php?siteid=38980&jet=page&menuid=362067&postid=421325

    בדיעבד, מתברר שטעיתי לגבי כמה סרטים שחשבתי שיצאו השנה, אבל יושלמו רק בשנה הבאה.

  27. אני טיפש גדול 2 אוגוסט 2006 ב - 1:57 קישור ישיר

    =נמחק=

    גלעד, תלמד לכתוב בלי גידופים, תלמד לבדוק נתונים לפני שאתה מאשים אחרים בבורות, ואז תחזור.

  28. gal 2 אוגוסט 2006 ב - 12:35 קישור ישיר

    nor the israeli foundation nor you would have given any chance to a script written by directors like Antonioni or Tarakovski. Among the so-called script american experts who are so admired and imitated here, the scripts of Tarakovski and Antonioni are considered as a bad joke because exactly as the great Fasbinder said, the script in its traditional form is the great tragedy of radical cinema and traditional script writers are the slaves of this form. I don't know if you have ever seen a script of Tarakovski or Godard but they are written in a way that you wald have named everything but precise, simply because their aim is different, and their relation to the basics of narration is different

    רוה לגל: איזה קשקוש. התסריטים של טרקובסקי מופלאים לקריאה ומעבירים באופן מדויק את העולם הפיוטי של סרטיו. והם גם מתוחקרים לעילא, ויש בהם פרוזה נהדרת. תסריט לא צריך להיות "טרדיציונלי" כדי להיות מצוין. אבל הוא חייב להיות קריא.

  29. רוס 14 ינואר 2008 ב - 14:42 קישור ישיר

    אביבה אהובתי הוא סרט מורכב
    יש בו הרבה עממיות ירודה כמו דמותה של רותם אבוהב
    וגם אסי כהן לא מבריקה , היא מגלמת מישהי שתקועה במטבח וחולמת להצליח , האם מגיע לה? האם היא יכולה? מתאימה? כשרונית?
    אחותה אימה וסביבתה חושבים כך אך הם לא מבינים.
    ששון גבאי מאמין בה , אך הוא לא הצליח למכור את יצירותיה.
    לכן סוף הסרט הוא שהיא מרוצה ושמחה שסוף סוף תוכל להתעסק עם עצמה
    זאת בשונה משלומי מהכוכבים של שלומי ששם ראו שהוא גאון וברור שהוא שווה , אביבה סתם צריכה הרגשה טובה
    מה שעושה את הסרט די סתמי על אנשים שרוצים להאמין שהם שווים ומסוגלים
    אך כמו שאמרו פעם מורים , תמליד יכול להיות גאון אבל אם לא יעשה עם זה כלום אז הוא אפס
    שלומי בכוכבים של שלומי עושה עם זה משהו , ואצל אביבה לא ברור מה יצא ואם בכלל יש מה להוציא
    בקיצור מאוד מאוד מאוד סתמי.
    אבל , כיון שזה סרט ישראלי שקרוב לליבנו בעיר בעלת כל מיני דעות , אז חלקנו מחבבים את הסרט וחלקנו מתיאשים ממנו
    נו שוין


השאירו תגובה ל - חמור ים