17 אוקטובר 2014 | 09:00 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

״נעלמת״, ביקורת

"נעלמת״. בן אפלק ורוזמונד פייק בסרט של דיוויד פינצ׳ר

“נעלמת״. בן אפלק ורוזמונד פייק בסרט של דיוויד פינצ׳ר

=  =  =  =  =  =   =   =   =   =   =   =  =  =  =   =

איך לכתוב על ״נעלמת״? עם ספוילר או בלי? כן, זה מאותם סרטים שסביבם יתנהלו לא מעט דיונים סביב עניין הספוילר. אז בואו נעשה סדר בעניין הזה. א) אם אתם רוצים לראות את הסרט בלי דאגות שמישהו יהרוס לכם אותו, פשוט הפסיקו לקרוא ולכו לראות. זהו מותחן פסיכולוגי מאוד-מאוד ציני, ולאו דווקא מותח, אבל בזכות העובדה שיש לו את דיוויד פינצ׳ר כבמאי, הוא עשוי לעילא. הוא לאו דווקא סרט טוב, הוא פשוט עשוי טוב. אז תורידו את הדאגה מליבכם. ב) אי אפשר באמת לעשות ספוילר לסרט. גם אני רציתי לראות את הסרט בלי שיגלו לי מה פתרון התעלומה, אבל כשמדברים על ספוילר אני מניח שזה סרט רב תפניות שרק בסופו, ממש בדקות האחרונות, מתגלה דבר מה שלא ידענו קודם שמשנה את כל הסיפור. ובכן, זה לא כך בכלל. למעשה, הגילוי שיש בסרט מגיע בדיוק בנקודת האמצע של הסרט. גילוי באמצע הסרט זה לא טוויסט, זהו מבנה. זה הקונספט עליו מושתת כל הסרט. אי אפשר לדבר על הסרט בלי לדבר על המבנה שלו.

לפיכך, זה מה שנעשה כאן. לא יהיה כאן ספוילר במובן המסורתי של המילה, לא תדעו מהקריאה כאן מי עשה מה. מצד שני, אם אתם רוצים לא לדעת כלום, הפסיקו לקרוא.

מצד שלישי, אגיד זאת בפעם המאה: סרט שכל מה שיש לו להציע לצופיו זה טוויסט בסופו ומי שיודע איך הסרט נגמר לא יכול ליהנות ממנו, הוא סרט מחורבן. סרט לא יכול להיות רק הסיפור שהוא מספר. ולראייה: ״נעלמת״. בסרט שנמשך 150 דקות, הסיפור – למעשה – מסתיים אחרי 70 דקות. משם ועד הסוף, אלה ואריאציות על נושא.

דיוויד פינצ׳ר מביים את נעלמת על פי תסריט שנון למדי שכתבה ג׳יליאן פלין, על פי ספרה. פלין מיישמת כאן את התחבולה המבנית של נדב לפיד ב״השוטר״: סרט שמחולק באופן מדויק לשניים. קו הסימטריה הוא אחד הרגעים היפים בסרט. והדבר שהכי מרתק בסרט הוא האופן שבו פינצ׳ר מביים אותו.

פינצ׳ר תמיד היה הברנש הכי קר בהוליווד. בעיר שמבקשת מיוצריה לרגש, לגרום לצופים לקפוץ מכסאם, להתגלגל מצחוק או למרר בבכי, פינצ׳ר הוא הבמאי הכי מצליח של הוליווד שגורם לצופיו לשבת בכסאם ולחרוק שיניים בזעם ובשנאה. סרטיו כה מתמחים במיזנתרופיה, שאני חייב לתהות האם זו גם התכונה העיקרית שלו כאדם. מ״נערה עם קעקוע דרקון״, דרך ״בית הקלפים״ ו״הרשת החברתית״ ועד ״שבעה חטאים״ ו״מועדון קרב״ הוא מביים סרטים על אנשים שרואים בחברה נטל. במקרה הטוב הם יימנעו ממנה, במקרה הרע הם ינסו להחריב אותה. סרטיו מאופקים, אבל יש בהם רוח ניהליסטית שמציגה את העולם במירעו ומייחלת לחורבנו.

״נעלמת״ לוקח את האכזריות לתוך התא המשפחתי, לקשר בין בעל ובין אשתו. אנשים שכתבו על הסרט מאז בכורתו בפסטיבל ניו יורק ניסו להציג אותו כטקסט העוסק ב״גברים״ וב״נשים״, כלומר, סרט שמרכז את סך כל הקונפליקט המגדרי. ובכן, הוא לא. הוא מציג מפגש בין סוציופת ובין פסיכופת. ההברקה הבימויית הגדולה של הסרט, האופן שבו פינצ׳ר מיישם את המבנה שכתבה פלין, הוא שהוא מביים חצי אחד סוציופת, מנותק רגשית לחלוטין; וחצי שני, פסיכופתי. ואם תמיד הגדרתי את הבימוי של פינצ׳ר כחד כתער, כבמאי שכל קאט אצלו מהודק כאילו נחתך בסין יפנית, הרי שבסרט הזה התער הזה הופך ליותר מדימוי.

ובכלל, נדמה שפינצ׳ר ופלין אוהבים לשחק עם מטא ועם מטאפורות בסרט. זה מתחיל בליהוק של בן אפלק, שביים סרט עם שם דומה (״Gone Baby Gone״) ועם מבנה דומה (הסרט של אפלק, אגב, הרבה יותר טוב מ״נעלמת״, והוא מטלטל רגשית. חפשו אותו). זה ממשיך עם העובדה שלאפלק יש בר בשם ״הבר״. ״זה מאוד מטא״, אומרת לו הבלשית הממונה על חקירת היעלמותה של אשתו. ואכן, הכל כאן מטא-טקסטואלי. כולל שמו של הגיבור, דאן. שהרי אנחנו בתעלומת Who Done It (או, בקיצור, whodunnit). ולכל אורך הסרט יש סצינות שמסבירות לנו מה תכף הולך לקרות (יש בסרט אלמנט אחד שנראה טריוויאלי בתחילה אבל מתגלה כמשמעותי בהמשך. לא לתעלומה או לפתרונה, אלא לאופיה של הדמות הראשית: סדרת ספרי ילדים שכתב אביה היתה מהוססת עליה. אבל תמיד היה פער בין מה שקרה לה בחיים ובין מה שקרה לבת-דמותה בספרים. הדמות הספרותית הקדימה את הדמות בחיים. במידה רבה זו המכניקה של עלילת הסרט כולו, והסרט לכל אורכו חושף את המנגנון שמפעיל אותו).

הבעיה בבימוי סרט בעל תכונות אופי סוציפתיות ופסיכופטיות הוא שאנחנו נמצאים כל הזמן בעמדת ניכור אליו (אלא אם אנחנו סוציופתים או פסיכופתים, ואז הסרט יכול להיות טריגר לא נעים). פינצ׳ר עובד על זה, כמדומני, שלכל אורך הסרט נשנא את גיבוריו, כההשתנות העיקרית היא את מי אנחנו שונאים יותר בכל רגע נתון.

וזה המקום שבו הסרט כן מצליח להיות מבריק, לא בתעלומת הפשע בו, אלא באופן שבו כל עניין התעלומה נפרש בתקשורת, והאופן שבו התקשורת מציגה את הדמויות וממצבת את ההזדהות שלנו איתם (או היעדרה). מהבחינה הזאת, כשבן אפלק אומר בסרט ״הם חיבבו אותי, הם שנאו אותי עכשיו הם אוהבים אותי״, זה כאילו שהוא עצמו אומר את זה, ולא דמותו. זהו, אם כן, בכלל לא סרט מתח או סרט בלשי, אלא הגיג נבון על הקשר בין עולם התקשורת הדיגיטלי, רשתות שידור ורשתות חברתיות, בהפצת הפרעות אישיות ויראליות. האופן שבו ניתן לייצר מניפולציה בתקשורת שבעצם לא רק תעוות את האמת ואת המציאות, אלא תעצב אותה מחדש. פתרון התעלומה בסרט קשור באופן שבו דעת הקהל מתעצבת בין שתי הדמויות הראשיות בסרט. זה עולם שבו כדי לשרוד צריך לדעת לביים – להבין בזוויות צילום, במשחק, בהנעה רגשית, בתפניות דרמטיות ובאפקטים מיוחדים.

ואם 70 הדקות הראשונות סוציופתיות ו-70 הדקות הבאות הן פסיכופטיות, הרי שעשר הדקות האחרונות הן הסינתזה בין שני הקטבים, והניסיון לבדוק איך שני חומרים לא יציבים יכולים לפעול באותו חלל. עשר הדקות האחרונות הן אלה שמכילות את האמירה הסאטירית של הסרט על זוגיות, שמציגות את חיי הנישואים כסוג פשע שהעונש עליו הוא או הוצאה להורג או מאסר עולם.

נושאים: ביקורת

6 תגובות ל - “״נעלמת״, ביקורת”

  1. מיקי 17 אוקטובר 2014 ב - 18:29 קישור ישיר

    סרט שיש לו אמירה על חיי הנישואים לא יכול להציג דמויות כל כך קיצוניות. הפועל היוצא מכך הוא שחיי הנישואים שלהם הם פועל יוצא מהדמויות הפסיכופטיות שלהם. לכן, לדעתי, הטענה שהסרט מצייר תמונה על חיי הנישואין היא בעייתית דווקא משום שהיא לא מייצגת חיי נישואין “שגרתיים”. פרט לכך, אני דווקא הופתעתי מהעדר השליטה של פינצ’ר בקצב של הסרט: הוא הרבה יותר מידי ארוך לטעמי, החלק האחרון של טס קדימה ביחס לשני החלקים האחרים ושינויי הטון לא עומדים לזכותו – אם הכוונה היחתה לייצר סאטירה, הרי שהסרט עובד בחלקים קטנים מאוד שלו. אם הכוונה הייתה לייצר מותחן – הוא לא עובד בכלל (פשוט כי בעיני הוא לא מותח. בכלל). סרט מוזר מאוד ובעיני מפתיע דווקט בכמה שהוא “רגיל” ולא מתבלט.אבל זו רק דעתי כמובן.

  2. נילס 18 אוקטובר 2014 ב - 3:13 קישור ישיר

    אין ספק שהסרט עשוי טוב, בן אפלק אפילו משחק לא רע… אני משוכנע שהאיבוד לספר גם לא רע, בפועל הסרט מאוד קר, קשה מאוד להינות ממני, הייתי מגדיר אותו כ״ פיל באד מובי״ הטוויסט אמנם נחמד, אבל לצאת בהרגשה נוראית אחרי 150 דקות… מבאס. ב10 דקות האחרונות העריכה כל כך גרוע, הרגיש כאילו הם היו חייבים לדחוף הכל בכמה דקות ובסוף הכל מעורבב ואבסטרקטי.
    הסאונד על ממש על הפנים! מעיק.
    בחיים לא יצא לשבת באולם קולנוע בסרט שכל הצופים מהרו לצאת כשהסרט הסתיים!

  3. hamlet 18 אוקטובר 2014 ב - 9:41 קישור ישיר

    לקרוא את הספר-במקור
    גיליאן פלין סופרת אדירה

  4. דיסקו 19 אוקטובר 2014 ב - 18:02 קישור ישיר

    לא מסכים עם קודמי בכלל.
    ראיתי אותו היום ולדעתי הוא עושה היצ’קוק יותר טוב מהיצ’קוק. {ואכן גם יותר ארוך מהיצ’קוק…אבל לא נורא. החלק האחרו ןהוא המרתק בעיני. כי באמת אין פתרון. ככה הזוגיות שלהם.וזהו.
    ועשוי נפלא. אין מה להגיד. נהניתי ויש לי על מה לחשוב. מה צריך יותר מזה?

  5. טובה 19 אוקטובר 2014 ב - 21:40 קישור ישיר

    לראשונה בחיי ראיתי סרט שיצא טוב יותר מהספר שעליו הוא מתבסס. אחרי שני הספרים הראשונים המצוינים של פלין, “חפצים חדים” ו”מקומות אפלים”, התאכזבתי מאוד מהספר השלישי שלה – “נעלמת”. הספר לא קוהרנטי, הדמויות לא משכנעות באמיתותן והספר גדוש אמירות מעין-מתוחכמות שאמורות להעניק לספר נופך של, אה, תחכום ועומק, אך למעשה הופכות אותו למסורבל ואת הקריאה בו למתישה בשלב מסוים, מה גם שהן גורמות לדמויות להיראות לא אמינות (לא במובן הרלוונטי לעלילה, אלא בכלל). הסרט לעומת זאת מצליח לחמוק מכל הבעיות הללו: העלילה מהודקת, הדמויות אמינות (אם כי הן כמובן אינן יכולות לעורר בנו שום הזדהות או אמפתיה לגורלן) והמתח שומר על רמתו הגבוהה לאורך כל הסרט.

  6. מר קולנוע 16 מרץ 2015 ב - 9:36 קישור ישיר

    אני פשוט לא סובל את הגישה מלאת השנאה והיאוש של דיוויד פינצ’ר בכל סרטיו. נשבר לי ממנו. הסיבה היחידה שאני ממליץ לצפות בנעלמת היא בגלל ההופעה המושלמת של רוזמונד פייק כאן.


השאירו תגובה ל - נילס