10 אפריל 2022 | 11:35 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

״סיראנו״, ביקורת

״סיראנו״. יצירה שהיא מכתב אהבה

דיברתי על ״סיראנו״, כולל קטעים מהפסקול שלו, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי (עקבו אחריי בספוטיפיי כאן) או לחצו כאן

כמו שיר טוב שאף גרסת כיסוי לא מצליחה להרוס, כך גם ״סיראנו דה ברז׳רק״, המחזה של אדמון רוסטן, מצליח להיות מבריק ומרגש כמעט בכל גרסה ופראפרזה שהוא זוכה לה, בקולנוע, טלוויזיה או על הבמה. בין אם זה הסיראנו של ז׳ראר דפרדיה (בגרסה מ-1990, הטובה ביותר עד כה), או סטיב מרטין (ב״רוקסן״ מ-1987), או איתי טיראן, בגרסת הבמה המבריקה שהועלתה בקאמרי לפני כמה שנים, או פיטר דינקלג׳ בגרסה הנוכחית שמוצגת כעת בבתי הקולנוע, יש כאן רעיון רומנטי נהדר על כוחן של מילים ליצור רגשות ולשבור לבבות.

סיראנו של רוסטן הוא משוררלוחם, בצרפת של המאה ה-17. הוא אשף מילים עם עט וחרוזים, והוא מצטיין בקרבות חרבות וסכינים. יש לו פגם פיזי שמכער אותו ברוב ההפקות מדובר באף ארוך, מוקיוני וגרוטסקי, שמודבק על פניו והופך אותו, בעיני עצמו, לבלתי ראוי לאהבה. אלא שהוא מאוהב מעל הראש ברוקסן, אהבה שהוא שומר בסוד. כשרוקסן מתאהבת בחייל צעיר ונאה בשם כריסטיאן, המשרת בגדוד של סיראנו, סיראנו מתחיל לכתוב עבורו את מכתבי האהבה שיכבשו את ליבה של רוקסן, והוא מצליח. רוקסן מתאהבת במילים שהיא מקבלת במכתבים, מבלי לדעת שהיא קוראת את רגשותיו והצהרותיו של סיראנו. נקודת המוצא הזאת, על אהבה ביישנית של דמות שלא מרגישה מספיק יפה, ועל חיזור תמים ואפלטוני באמצעות מכתבים ופתקים, היא הסיבה לכך שלא מעט קומדיות רומנטיות לבני ובנות הנעורים נוצרו בהשראתה, החל מ״חלומות אלקטרוניים״ האייטיזי ועד שלל סרטי הנעורים שמציפים את נטפליקס (״מותר לאהוב״, למשל). וכאמור, זה כמעט תמיד עובד.

רוסטן כתב את המחזה שלו בחרוזים, כדי להדגיש שהוא, ממש כמו גיבור המחזה שלו, אשף במילים (ואכן כך). ז׳אןפול רפאנו, במאי הגרסה הקולנועית הצרפתית, שמר על הטקסט המחורז, בסרט שהוא כולו אקרובטיקה מילולית (באדיבות תסריט מבריק של ז׳אן-קלוד קארייר). בגרסה החדשה שביים ג׳ו רייט, מצאה התסריטאית אריקה שמידט, שעיבדה לפני כן את המחזה המקורי לגרסה בימתית באוףברודוויי, פתרון חלופי: שירים. ״סיראנו״ החדש הוא מיוזיקל, שבו הדמויות לא מדברות בחרוזים, הן שרות אותם. את השירים כתבו האחים ברייס וארון דסנר, אנשי להקת הרוק ״דה נשיונל״ (או שותפיה של טיילור סוויפט לכתיבת ״פולקלור״, תלוי מאיזה שנתון לידה אתם), ברצף של שירי דיכאון, שמבוצעים ברובם בקול בריטון.

למרות המילוליות שעומדת בבסיס המחזה, ״סיראנו דה ברז׳רק״ הוא טקסט שמציב אתגר לבמאים, כי במקביל הוא גם פעלתני ודינמי. הוא מתחיל כהצגה בתוך הצגה, עם המוני משתתפים בתפקיד הקהל, ונגמר בסצינת מלחמה, כשהסטטיסטים הם עכשיו חיילים. וכאן, כמו שהוא עושה אחת לכמה שנים, ג׳ו רייט מוכיח שהוא במאי מצוין. הבמאי הבריטי של ״כפרה״ ו״אנה קרנינה״ מצרף כעת לאוסף שלו את ״סיראנו״, כמעין חלק שלישי בטרילוגיה של עיבודים ספרותיים על אהבה טראגית, ועל נשים שמוצאות מסתור ונחמה מבדידותן בעולם הבדיון והיצירה ספרים או הצגות תיאטרון. למרות שלא כל סרטיו שווים באיכותם, ברגעי השיא שלו רייט הוא במאי וירטואוז, שמציג עולם שבו אהבה ומלחמה מפריעות זו לזו, עולם קצבי, שהוא מציג עם כוריאוגרפייה של קטעי מחול ולהטוטי מצלמה. ״סיראנו״ הוא המיוזיקל הראשון שלו, אבל מוזיקה היתה הלב הפועם בכל סרטיו עד כה.

בעיבוד של רייט להצגה של שמידט, הוא משאיר את בחירת הליהוק המקורית שלה לתפקיד סיראנו: פיטר דינקלג׳ (״משחקי הכס״). ללא אף ארוך, דינקלג׳ מגלם סיראנו קטן קומה שיודע שאין סיכוי שאשה כמו רוקסן אי פעם תבחר בו כבן זוג. זו יצירה ששואלת מה חשוב יותר לזוגיות ואהבה הקשר בין נשמות, כפי שהוא נרקם באמצעות מילים, שמתפקדות כשיקוי אהבה, או משיכה פיזית המבוססת על יופי חיצוני. יצירתו של רוסטן מבקשת מהגיבורה לראות אל מעבר לאפו המפלצתי של סיראנו, ואילו גרסתם של שמידט ורייט תוהה האם אדם בעל מגבלה גופנית יכול להיחשב מושא אהבה. העובדה ששמידט היא בת זוגו בחיים של דינקלג׳, ושהיא כתבה את העיבוד שלה במיוחד עבורו, הופכת את היצירה שעוסקת במכתבי האהבה של גבר לאשה, למרגשת כפליים, למכתב אהבה ארוך של אשה לגבר שלה, וההודאה שכישרון, לב, רגש ונשמה (וקול עמוק) הופכים כל אחד למושא תשוקה, לא משנה איך הוא נראה. וכך, ״סיראנו״ גם כטקסט בן 125 שנה וגם כיצירה חדשה לחלוטין מצליח לגעת שוב באמצעות המילים והשנינות שלו, כאילו זו הפעם הראשונה.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 7.4.2022)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה