אורי זהר ז״ל. הרב אורי, גם לחילונים וגם לדתיים, שחי חיים סימטריים. 43 שנה בצד אחד, 44 שנה בצד השני

דיברתי על אורי זוהר ז״ל, ועל ימיו על הבמה כבדרן, לפני שהיה במאי ורב, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

אורי זהר ז״ל היה הרב שלי. פעמיים. גם לענייני קולנוע, וגם לענייני יהדות ואמונה. המהלך שלו – מקולנוע ליהדות, שכיום נראה כמעט טבעי, ריתק אותי. הרב אורי חי חיים סימטריים: 43 שנה הוא חי בעולם החולין, הבידור והקולנוע. מדלג מבמה לבמה, מאולפן לאולפן, הופך להיות הבדרן והקומיקאי המפורסם ביותר בישראל, זה שמשנה את פני הבידור – יחד עם חברו חיים טופול יבדל״א – בלהקת הנחל ולהקת בצל ירוק, ואז בתור הסטנדאפיסט העברי הראשון, שממלא את היכל התרבות עם הופעת בידור סולו, משחק בתיאטרון ובקולנוע, ואז ב-1965 הופך להיות אחד הבמאים החשובים והמשפיעים בתולדות הקולנוע הישראלי, ולצד אפרים קישון ומנחם גולן, אחד משלושת האבות המייסדים של הדבר המשונה שנקרא ״תעשיית הקולנוע הישראלית״.

ומהצד השני של התקליט, הוא חי 44 שנים בעולם התשובה והתורה, מתקן ומכפר על מעשיו, והופך לאחד האנשים הראשונים שיכלו לדבר מול ציבור מגוון – חילונים, דתיים וחרדים – ולהסביר להם בפשטות ובכנות את יסודות האמונה היהודית. אלה היו עולמות אקסקלוסיביים זה מזה: תלמידיו בעולם החרדי מעולם לא הבינו או אפילו ידעו כמה מפורסם ומשפיע היה הרב אורי עבור הציבור החילוני בישראל של שנות החמישים, הששים והשבעים. והחילונים כנראה מעולם באמת קלטו עד כמה גדול היה הרב אורי בעולם התורה, תלמיד חכם עצום, בקיא בתורה, במשנה ובהלכה. חפשו את סדרת השחעורים שהקליט לפני כמה שנים בעניין חינוך ילדים ותגלו צד בזהר שלא נחשף בסרטים שעשה, ואולי זה צד שלא היה שם, והיה זקוק לשנים של תורה וענווה כדי להתגבש ולהיחשף.

הקריירה הקולנועית של זהר נמשכה בסך הכל 13 שנה – במהלכן יצר באמוק מסחרר עשרה סרטים באורך מלא (ועוד עשרות פרסומות, תשדירי שירות, מערכונים). הוא היה פנאט של קולנוע ורצה להתנסות בכל: הוא ביים מיוזיקל (״מוישה ונטילטור״), סרט בורקס (״השכונה שלנו״), סרט מלחמה (״כל ממזר מלך״), סרט מערכונים (״חור בלבנה״), קומדיית סקס (״התרוממות״). תתקשו למצוא סרט ישראלי מ-45 השנים האחרונות – מ״הלהקה״ (שבו זהר מופיע בתפקיד אורח קטן, המסמל את פרישתו מעולם הקולנוע והעברת הלפיד לדור הבא) ועד ״חתונה מאוחרת״ – שלא מושפע איכשהו מהקולנוע של זהר.

הוא היה במאי תחת השפעה. הוא צפה בסרטים באדיקות ומיד הזדרז לגנוב – או לשאוב השראה – מכל מה שהיה פופולרי וחדש באותה תקופה. ״מוישה ונטילטור״ נוצר בהשראת ג׳יימס בונד והפנתר הוורוד, ״חור בלבנה״ נוצר בהשראת ״לילה של יום מפרך״, ״טום ג׳ונס״ ו״הללויה הגבעות״, ״שלושה ימים וילד״ היה הגרסה שלו ל״גבר ואשה״ של קלוד ללוש, והגרסה של זהר היה טובה ממושא החיקוי, ״מציצים״ נוצר בהשראת סרטי הגברים המתוסבכים והספונטניים של ג׳ון קסאבטס, וסרטיו המוקדמים של ברטרן בלייה, ואת ״עיניים גדולות״ הוא עשה בהשראת רוברט אלטמן.

עוד טקסטים שכתבתי על אורי זהר, ״חור בלבנה״, ״שלושה ימים וילד״ ועוד

הוא היה במאי פרוע, אנרגטי, ספונטני ונטול משמעת. והוא היה אז, ונותר עד היום, אחד היוצרים הכי פחות מובנים של הקולנוע הישראלי. אנשי האקדמיה, שהעריצו את ״חור בלבנה״ ו״עיניים גדולות״, מעולם לא הבינו איך ולמה הוא עשה גם את ״מוישה ונטילטור״ ו״השכונה שלנו״, שהיו שני סרטים הקופתיים והמצליחים ביותר. הקהל הרחב, שהריע לו בטלוויזיה ועל הבמות, והתמוגג משיתופי הפעולה הקולנועיים שלו עם הגששים, לא התחבר ל״חור בלבנה״ ול״מציצים״ (סרט שזכה להצלחה רק כשהופץ מחדש בקולנוע פריז ב-1988). אבל כשמביטים בסרטים ברצף רואים שלמרות הבדלים בטון, יש בין כולם חוטים נסתרים משותפים: את כולם ביים ילד פרא, בודק גבולות, שובר מוסכמות, חצוף, שבכל סרט וסרט התחנן לזכות באהבת הקהל ובתשואותיו. האקדמיה והקהל פספסו את זה אבל ״חור בלבנה״ – שנחשב אוונגארד בגלל שנכשל – ו״מוישה ונטליטור״, שנחשב פופוליסטי בגלל שהצליח, הם בדיוק אותו סרט, של אותו במאי, שמגיע מעולם של מערכונים ופזמונים ומושפע מהקולנוע החדש, שמאפשר לו לירות מהמותן ולסמוך על זה שיהיה בסדר. לפעמים זה הצליח, לפעמים התרסק. אבל את הד.נ.א של זהר כבמאי קל לראות בכל סרטיו.

״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, הפרק על אורי זהר. 

לפני כמה שנים עליתי לרגל לביתו זעום המימדים בקומת הקרקע ברחוב זכרון יעקב בשכונת רוממה בירושלים. שנים רציתי לפגוש ולדבר איתו. בעודי חובב קולנוע גרידא – שהעריץ בעיקר את זהר הקומיקאי, איש המערכונים מ״לול״ – רציתי להבין איך מישהו יכול להגיע להישגים כאלה ואז יום אחד להחליט שהוא עוזב את הכל, ולא מרים יותר מצלמה בחייו. זהר היה איש קיצון, איש קצוות, מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת, מאדיקות אחת לאדיקות אחרת, ורציתי להבין איך זה נראה. ואולי לשמוע נימוקים. שנים אחר כך, כשגם אני מטביל בוהן בעולם האמונה והיהדות, רציתי לדעת מה גרם לו לעבור מצד לצד. אז הגיתי רעיון: רציתי להציע לו שאעשה סרט תיעודי עליו ועל שולי רנד. בתוכנית רדיו ששודרה באותה תקופה, דיבר זהר עם רנד ודיבר שם בהערכה, ואולי אף בקנאה מסוימת, על שני סגנונות התשובה הכה שונים שהשניים עשו. זהר ניתק קשר עם עולם היצירה והקולנוע, כאילו שהקולנוע והקהל והפרסום היו כמו סמים עבורו, והיה עליו להיגמל ולהתנקות ולא לחלוף אפילו בכרם, לא כל שכן להריח בקבוק יין פתוח. רנד, כאחד החלוצים של תנועת התשובה העכשווית, החסידית, מצא דרך לשלב את עולם האמונה בעולם היצירה (שילוב שיוצר אתגרים אישיים לא פשוטים). רציתי לתעד מסע של שניהם, ודיבור על אמנות ואמונה, ועל השורש המשותף של שתי המילים האלה. הרב אורי קיבל את פניי, וביקש שאחכה לו כמה דקות עד שיסיים שיעור משניות עם החברותא שלו. הבטתי סביב בדירה הקטנה והצנועה שהרב ואשתו, אליה, עברו אליה אחרי שהילדים עזבו את הבית. זה כבר היה מאוחר, לקראת חצות, אליה התפללה ערבית. וכשהרב התפנה אלי הוא ביטל בנפנוף יד תוך דקה את הצעתי לתעד אותו וביקש להתמקד במה שהיה בעיניו חשוב יותר: אני, ומה אני לומד. דיברנו יהדות. זהר מגיע מהעולם הליטאי, שבבסיסו מתנגד לחסידות, ובכל זאת סיפרתי לו על המשיכה שלי לכתביו של רבי נחמן מברסלב. ונדמה לי, שבזכות אנשים כמו שולי רנד, הרב אורי גילה גם את חמימות החסידות, אבל את לימודיו הוא השאיר עמוק בין דפי הגמרא והמשנה, שאותם למד שוב ושוב בקצב מסחרר ובעומק בלתי נתפס.

סיפרתי לו שאני מלמד את סרטיו. הוא ענה ״אני מקווה שאתה לא מראה להם את הקטעים הלא צנועים״. הוא העדיף להתעלם מהפילמוגרפיה שלו, למרות שהיא המשיכה לפרנס אותו לא רע גם כרב. חשבתי שאולי אוכל לפייס אותו עם הקריירה הקולנועית שלו וסיפרתי לו שיש לי מהלך ביוגרפי שאני מראה באמצעות סרטיו, איך כל חייו בקולנוע הוא היה עסוק בשאלת שאלות וחיפוש אחר תשובה. איך כל סרטיו מובילים אותו כסוף הגיוני ומתבקש לחיים של תורה ותשובה. המילה ״למה?״ מופיעה בסרטיו שוב ושוב, באופן כפייתי. וגם כשהוא בשיא השטוניקיות שלו נדמה שהוא מנסה לפצח את סוד חידת קיומנו ותכליתנו בעולם. ולכן ״מציצים״ ו״עיניים גדולות״ הם שני סרטיו הגדולים, הבשלים וחריפים ביותר, ולכן גם הסרטים שיצרו הכי הרבה טריגרים לצופיהם מאז ועד היום. זהר כמעט ולא שיחק בסרטיו, אבל בשני הסרטים האלה הוא הציב את עצמו במרכז – הם היו עליו. אלה הסרטים שבהם הוא דיבר על עצמו, בכנות חומצית, כאילו מתוודה על כל חטאיו. ״מציצים״ עדיין בנוי באופן מעגלי כקומדיה, אבל ״עיניים גדולות״ כבר אפל וחודרני יותר, ובשניהם חשים את התנוצצות מחשבת התשובה, הרצון לתקן ולכפר, לקחת אחריות על המעשים, להתנקות מהחטאים ולהשאיר אותם מאחור, הוא הציג את עצמו בהם כחיית פרא בלתי מבויתת, טורפת, מנצלת ומשקרת, שהורסת את החיים לכל מי שסביבה. את סרטו האחרון, ״הצילו את המציל״, הוא כבר ביים עם כיפה וציציות ובלי חשק ומהסרט הזה נותרה המילה האחרונה של זהר בקולנוע: הצילו. ומשם הוא עבר ללימודים בישיבה, לחיתוך מוחלט של קשרים עם מה שהוא הבין שעבורו הוא עלמא דשיקרא (עולם השקר), ולחיים שמוכיחים שאפשר לתקן ולשאוף לגאולה שלמה.

בכל פעם שאחד מחבריו מימי הבוהמה נפטר הוא בירר מה שם אביו של הנפטר והוסיף את שמו ותאריך פטירתו של המנוח או המנוחה בסידור שלו, כדי להגיד עליהם קדיש מדי שנה ביום הפטירה. צרפו עכשיו שם נוסף לרשימה: אורי בן אשר מנחם מנדל הלוי, שנלקח לבית עולמו ערב חג השבועות, ג׳ סיון. כבמאי וכרב, הוא היה ענק שבענקים, גדול הדור. ליטאי אמנם, אבל האדמו״ר שלנו.

(פורסם ב״כלכליסט״, 2.6.2022)

ציוץ