דפש מוד, "ממנטו מורי". להקה אלקטרונית עם אנרגיה של להקת רוק כבד

דיברתי על "ממנטו מורי" של דפש מוד בפוסקאסט של סינמסקופ ברדיו הקצה, החל מדקה 36:12. האזינו בספוטיפיי או כאן

הרביעיה שהפכה לשלישיה היא כעת צמד. בחודש מאי לפני עשרה חודשים הלך לעולמו במפתיע אנדרו פלטשר, קלידן דפש מוד. בסוף השבוע האחרון יצא האלבום החדש של הלהקה, "ממנטו מורי", אלבום האולפן ה-15 מאז שההרכב הזה התחיל לפעול לפני 42 שנים, וראשון מזה שש שנים. למרות שמו – "זכרו את יום המוות" בלטינית – ולמרות דימוי כנפי המלאך שיצר עבורם הצלם והעמצב הקבוע שלהם, אנטון קורבין, דייב גאהן ומרטין גור, שני השורדים בלהקה, טוענים שהשירים נכתבו ברובם בימי מגיפת הקורונה ולא בעקבות מותו של פלטשר. זו טענה הגיונית. דפש מוד לא היו צריכים שהמוות ידפוק על דלתם כדי לעסוק בו בשיריהם, שעכשיו נשמעים כולם נבואיים. מ"חגיגה שחורה" עד "שמלה שחורה", מ"עומד על מפתן דלת המוות" (בפסקול "עד סוף העולם" של וים ונדרס) עד "המוות בכל מקום", השורה שפותחת את השיר "Fly On A Windscreen", מ"שמועות כפירה" ועד "שירים של אמונה ודבקות", מ"לשחק את המלאך" ועד "נשמה" – שירים על מלאכים, גן עדן וגיהנום מילאו כל אלבום. דימויים של מוות, סבל, יאוש, אבלות, חטאים ועונשם, סליחות וכפרות אכלסו לא מעט מהשירים הנוגים שכתב מרטין גור. שירים של דכדוך ואכזבה. המוות גם הילך ביניהם לא פעם: גהאן מת מוות קליני לכמה רגעים ממנת יתר בעת סיבוב ההופעות ל"שירים של אמונה ודבקות" וסבל מגידול בערמונית שהתפרץ בעת סיבוב ההופעות של הלהקה ב-2009, שהתחיל בתל אביב. גור חטף בעצמו התקפים מסכני חיים בשנות התשעים, כתוצאה מהלחץ של סיבובי ההופעות האינטנסיביים של הלהקה. פלטשר היה אמור להיות היציב והבריא מהשלושה, זה שלא כותב, זה שלא ניצב בקדמת הבמה, זה שכל תפקידו היה להיות האיש הנחמד בשלישיה, זה שישרוד אחרון. הוא היה הדבק בין גור וגאהן, שיחסיהם הלכו והצטננו לאורך השנים, נהיו פחות חבריים ויותר תועלתניים – השניים שידעו שיחד הם תמיד יצליחו יותר מאשר בנפרד ולא העזו לפרק את הזוגיות שלהם ובמקום זה יצרו שותפות שהניבה אלבום חדש כל ארבע שנים. פלטשר גם היה הדבק שהמשיך לחבר את דפש מוד לאנגליה, אחרי שגאהן עבר לניו יורק וגור עבר ללוס אנג'לס, פרסו יבשת שלמה ביניהם. ועכשיו הוא איננו. מעריצי דפש מוד מתמודדים בעל כורחם עם ההבנה, שמלווה את שלושת אלבומי האולפן האחרונים שלהם, שכל אלבום יכול תיאורטית להיות האחרון. הלהיטים הלכו ודעכו, המכירות גם. "Playing The Angel" מ-2005 היה האלבום הגדול האחרון של הלהקה. אם אהבתם את את האלבומים שיצאו אחריו, אתם כנראה (כמוני) מעריצי דפש מוד ותיקים, נחושים וסלחנים. בסיבוב ההופעות של הלהקה, שהתחיל השבוע, כמעט ואין להם זכר.

מותו של פלטשר אולי לא השפיע על כתיבת השירים, אבל הוא ללא ספק השפיע על הקלטתם. "ממנטו מורי" הוא אלבום אפל ומדכא מאת להקה שמעולם לא הקליטה אלבום מואר ואופטימי. הסינגל הראשון מתוכו, "Ghosts Again", הוא הלהיט הטוב ביותר שהלהקה הוציאה מאז "Precious" מ-2005 (וגם קצת דומה לו). בעוד דפש מוד של שנות השמונים, כמו לא מעט מהרכבי הגל החדש האלקטרוני שפעלו לצידה ומולה, חיפשו את האלקטרוניקה כדי לייצר את הסאונד של העתיד, "ממנטו מורי" הולך אל האלטקרוניקה בחיפוש אחרי הסאונד של העבר. זה אלבום של סינתיסייזרים וינטאג', עם סאונד מסונתז משנות השבעים שמזכיר יותר את ונגליס, ז'אן מישל ז'אר וטנג'רים דרים, עם תוספת עכשווית של לכלוך בסאונד, כאילו החוטים לא חווטו היטב, עם רעשים, יללות פידבק וצרימות דיסטורשן. דפש מוד מגיעה ל"ממנטו מורי" עם זעם ורעש וקדרות של להקת רוק כבד, אבל אלקטרונית. האלבום נפתח עם שיר – "הקוסמוס שלי" – שככל הנראה מושר מנקודת מבטו של אלוהים, שמזהיר את האנושות, הכורעת תחת מגיפות ואסונות, לא להתעסק עם הקוסמוס שלו. בהמשך גור כותב על אדם שעולה לגן עדן ולוקח את הנשמה שלו איתו ("Soul With Me") והסינגל, "Ghosts Again" עוסק במורטליות וברגעיות של החיים, מול איזו תחושת אינסוף אפשרית של עולם הבא, או של השארת חותם באמצעות אמנות ויצירות מופת. שניים משיריו של גור מגיבים לשירים קודמים של הלהקה: "People Are Good" הוא מעין המשך פסימי ל"People Are People", שחוגג בימים אלה יום הולדת 40. בעוד האלבום "זמן בנייה מחדש" מ-1983 ניסה להציג חזון אוטופי של אחוות עמים ומחויבות סוציאלית, השיר החדש קובע בשמו ש"אנשים הם טובים" אבל בתוך השיר המשפט המלא והעצוב הוא "אני ממשיך להשלות את עצמי שאנשים הם טובים, שהם עושים כמיטב יכולתם". ו"Never Let Me Go" ממשיך את "Never Let Me Down Again". כמו שקרה בארבעת האלבומים האחרונים, השירים הכי טובים באלבום היפה והלא–אחיד הזה הם אלה שכתב גאהן. בעוד מרטין ממחזר, גאהן נמצא בשיאו ככותב שירים (כישרון שהוא גילה מאוחר). "לפני שנטבע" שהוא כתב הוא לא רק השיר היפה באלבום אלא גם המנון של התקופה, שבה – לא משנה באיזו פינה של כדור הארץ אתם מאזינים לאלבום הזה – הסנטימנט הזה בוודאי מציף וחונק. אנחנו טובעים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 28.3.2023)

ציוץ