תקציר הסרט.

הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו יצר ב-2017 שני סרטים: "אשה פנטסטית" הוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין בפברואר ו"שאהבה נפשי" הוצג בפסטיבל טורונטו בספטמבר. על "אשה פנטסטית" הוא זכה השנה באוסקר לסרט הזר. ועכשיו, שבועות בודדים אחרי ש"אשה פנטסטית" ירד מהמסכים בארץ, תופס את מקומו הסרט הבא – הפקה בריטית המתרחשת בקהילה החרדית של פרברי לונדון (עשו לכם דאבל פיצ'ר עם "מנשה", המתרחש בקהילה החסידית של ברוקלין). מבחינה עלילתית זה יכול היה להיות "הסודות 2" (וקשה להתעלם מהעובדה שרייצ'ל וייס ואניה בוקשטיין די דומות). וייס מגלמת את דמותה של רונית, בתו של הרב שעזבה את הדת ואת הקהילה, וכעת חוזרת הביתה כדי לשבת שבעה על אביה. היא מגלה ששני חברי הילדות שלה נישאו זה לזו, ומתחיל שנדמה בתחילה כמתח בינה ובין הגבר, מתגלה כסיפור מוסתר ומודחק של אהבה בין שתי הנשים, שכעת מתפרץ שוב.

בואו נדבר רגע על שם הסרט. באנגלית: "Disobedience", על שם ספרה של נעמי אולדרמן שעליו הוא מבוסס. ספר שתורגם לעברית בשם "מרדנות". אבל הסרט נקרא בעברית "שאהבה נפשי", צירוף שלקוח מ"שיר השירים". רעיון יפה ומעניין, שכן יש באמת דיון בפסוקי התשוקה של שיר השירים בסרט אבל אם השם הזה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים: ב-2004 ביימה אילאיל אלכסנדר סרט תיעודי יפה וזכור בשם "את שאהבה נפשי", העוסק בלסביות בחברה החרדית בירושלים. הסרט זכה בפרס אופיר בקטגוריה התיעודית וזכה להצלחה רבה בפסטיבלים בעולם. שוב סרט "שאהבה נפשי" על לסביות חרדיות? איך זה קורה? צירוף מקרים? מחווה? ניכוס? אם מפיצי הסרט רצו כבר לנכס לעצמם שם של סרט תיעודי ישראלי, הרי ש"סוררת", סרטה של ענת צוריה, היה יכול להיות תרגום מתאים יותר למקור.