08 יוני 2018 | 15:52 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“שאהבה נפשי” ו”מנשה”, ביקורת

“שאהבה נפשי”. כל אשה, נערה ובת מדליקות נרות שבת (רייצ’ל ורייצ’ מזכירות שזמן הדלקת נרות היום הוא 19:23)

שני סרטים אחד אמריקאי, השני בריטי שעוסקים בקהילה יהודית חרדית: איזה צירוף מקרים מעניין. “מנשה“, סרטו הניו יורקי של גושוע וויינסטין, מציג כבר כמה שבועות בארץ (אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה וחצי), והוא דובר יידיש ומתרחש בשכונות החסידיות של ברוקלין. “שאהבה נפשי” (“Disobedience” במקור), עלה בארץ השבוע אחרי שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו בסתיו. הוא דובר אנגלית ומתרחש בשכונה חרדית בפרברי לונדון. הראשון הוא סרט עצמאי קטנטן, שנראה קצת כמו יצירה תיעודית, והמורכב כמעט כולו משחקנים אלמוניים ולא מקצועיים. ממש כמו שתמצאו עכשיו גם ב”הרוכב” וב”העודף בשבילך”, גם “מנשה” הוא מעין דוקו-דרמה המבוססת על הסיפור האמיתי של השחקן שמגלם את הגיבור (מנשה לוסטיג מגלם את מנשה).

השני הוא סרט מרובה כוכבות (ובמרכזו רחל כפול שתיים: רייצל וייס ורייצל מקאדמס), מאת במאי שזה עתה זכה באוסקר (סבסטיאן לליו, שסרטו הקודם אשה פנטסטית“, שזכה השנה באוסקר לסרט הזר, הוקרן עד לא מזמן בארץ). תוסיפו לכך את הסרט התיעודי אחת מאיתנושל נטפליקס, המתרחש בדיוק באותן רחובות ברוקלינאים שבהם צולם מנשה“, ונגלה שהקולנוע האמריקאי והבריטי פתאום מתעניין בעולם האולטרהאורתודוקסי היהודי. הוסיפו לכך שני סרטים ישראליים חדשים שיופצו בקרוב – “דרייברוגאולה“, המתרחשים שניהם ברחובות בני ברק ואולי הסקרנות הזאת הופכת כבר כלל עולמית. מהמעט שאני מכיר, דומני שכל הסרטים האלה מציגים את העולם החרדי ללא סנסציוניות או קלישאות ובאמינות ראויה להערכה.

המעניין יותר הוא שגם מנשהוגם שאהבה נפשי“, למרות שמבחינה קולנועית הם הפכים גמורים, יוצאים מתוך אותה נקודת מוצא דרמטית: העובדה שהקהילה השמרנית ואורחותיה עומדים כמכשול בפני האהבה. שני הסרטים יואים לדרך בעקבות מקרה מוות של הורה. בשאהבה נפשישתי נשים האחת חרדית ונשואה, השנייה רווקה שיצאה בשאלה (ובתו של רב הקהילה) – מנסות להילחם באהבה שלהן זו לזו, אהבה שהתעוררה בגיל הנעורים והודחקה אחרי שהשתיים הופרדו זו מזו למשך שנים רבות. כעת, עם שובה של האחת לשבעה של אביה, כל מה שהודחק מתפרץ מחדש.

מנשה“, לעומת זאת, עוסק באהבה הורית. כאן מופרד אב מבנו, כי האב, שהתאלמן מאשתו שנה לפני כן, לא מזדרז להינשא מחדש, והקהילה לא רואה בעין יפה את גידולו של הבן במסגרת נטולת אם. מעבר לדרמה, “מנשהמסקרן בעיקר כי המבט הניאוראליסטי שלו יוצר באמת אשליה של הצצה לעולם שהוא זר לרוב הישראליים בדיוק כפי שהוא זר לאמריקאיים. בלב ניו יורק, מובלעת של תרבות אחר, שפה אחרת, זמן אחר. ובכנות, אין לי מושג איך ג’וזוע וויינסטין, הבמאי, הצליח לשחזר את העולם הזה – עם השטיבעלעך, המעדניות הכשרות וכוכי האוכל – ולהביא אותו למסך, בעולם שבין השאר גם חרד לפרטיותו.

מבחינה קולנועית ואמוציונלית שאהבה נפשימעניין יותר. דמיינו את הסודות 2″, סרט המשך לסרטו של אבי נשר, המתרחש שנים אחרי החתונה, ואחרי מות הדמות שגילם ספי ריבלין (רייצל וייס אפילו דומה קצת לאניה בוקשטיין). זו מלודרמה כמעט נוסחתית אבל שיש בה לא מעט רגעים מעניינים של בימוי ומשחק. דווקא בסרט הזה, בעיני יותר מאשה פנטסטית” שהיה בו משהו קצת מנייריסטי, לליו מתגלה כבמאי שמייצר אנרגיה אנושית מרשימה ועדינה באמצעות המצלמה. הצילום של דני כהן (הצלם הקבוע של סטיבן פרירס בשנים האחרונות) מעניק לסביבה הלונדונית חיוורון אפרפר ומכוער, אבל המתח ההולך ונבנה בין שתי הגיבורות ובינן ובין הקהילה שלהן מקבל ייצוג נבון על ידי האופן שבו הן ממוסגרות בפריימים, מתרחקות ומתקרבות זו מזו לסירוגין. למרות שרייצל וייס, זוכת האוסקר בחבורה, היא השחקנית המוכרת והמרשימה יותר, זו מקאדמס שגונבת ממנה את ההצגה במערכה השניה, כשאנו מבינים שהיא בעצם הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה.

העניין הוא שזה סיפור שבקולנוע העכשווי הייתם מצפים למצוא אותו מופיע בסרט תקופתי, בימים שמרניים יותר. זה היתרון של השימוש בחברה החרדית בסרטים האלה, בדיוק כפי שהיה גם בסרטיה של רמה בורשטיין (“למלא את החללולעבור את הקיר“): היכולת לספר בהווה סיפור שאנחנו רגילים לראות בסרט תקופתי. בקולנוע ההוליוודי, מלודרמה כזאת היתה יכולה להתרחש בפרברים של שנות החמישים, בסרט של דאגלס סירק או בסרט תקופתי של טוד היינס. כלומר שאין כאן אמירה יהודית או חרדית למרות ששני הסרטים האלה מציגים, לצד החומרה, גם לא מעט רגעים של פלפול יהודי חכם אלא פשוט שימוש פונקציונלי בקהילות החרדיות בתור ויקטוריאניות החדשה.

גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב”כלכליסט”, 6.6.2018

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה