האזינו לסיכום השנה בקולנוע בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

הנה היא, רשימת סרטי השנה שלי. תזכורת: מאז ימי הקורונה החלטתי לנתק את רשימת סרטי השנה שלי מרשימת הסרטים שהופצו בישראל. זה נהיה לי קפריזי מדי. אמנם רוב הסרטים אכן הגיעו לישראל בזמן אמת יחד עם שאר העולם, ואחרים שהוצגו כאן בפסטיבלים יופצו בארץ ממש בשבועות הקרובים בדרך אל האוסקר ואני לא רוצה שתחלוף שנה עד שאוכל לספר לכם שאהבתי אותם. אבל השנה, באופן משונה, יש ברשימה שלושה סרטים שהם כרגע הומלסים. אני לא יודע אם יש להם בכלל מפיץ ישראלי. לכן אני לא רוצה להישאר תקוע בלוח הזמני הרודני של המפיצים בישראל, או להתייחס רק לסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע – כי יש גם VOD ויש גם סטרימינג, ואף סרט לא באמת הולך לאיבוד אם יודעים איפה לחפש אותו (ואני לא מפנה אתכם דווקא להורדות לא חוקיות – באפל טי.וי אפשר לצפות בתשלום ברוב הסרטים הבולטים מהעולם).

לפני שמתחילים, רוצים לדעת מה היו הסרטים הכי קופתיים השנה בישראל? 

סרטי השנה של ״סינמסקופ״ 2025

20. ״נתפסו על חם״, דארן ארונופסקי

זה סרט שרציתי לאהוב יותר וקיוויתי שהוא יהיה יותר פסיכי. יש בו באג עלילתי מבאס שכמעט הרס לי אותו, ובכל זאת, היה בו משהו ניו יורקי, פאנקי, גרובי, אנרגטי. בסופו של דבר ״מרטי סופרים״ הצליח ליישם את מה ש״נתפסו על חם״ ניסה לעשות (ושניהם יהיו יופי של דאבל פיצ׳ר), אבל למרות כל זה זה עדיין סרט מדליק ממש בעיניי.

19. ״אין ברירה אחרת״, פארק צ׳ן ווק

הסרט הזה הוקרן בפסטיבל חיפה, יהיה כנראה מועמד לאוסקר ויופץ בישראל בינואר-פברואר והוא סאטירה חברתית שחורה, אלימה, מבהילה ומצחיקה. יש לא מעט סרטים שנעשו השנה על כך שאנשי מעמד הפועלים לא מצליחים לשרוד כלכלית אז הם מתחילים לשדוד או לרצוח (״גנב על הגג״, למשל, או ״נתפסו על חם״ מהמקום ה-20). אני מאוהב בסרטו הקודם של פארק, ״החלטה לעזוב״, אבל גם הסרט החדש מבריק, למרות שאין לו לב, אבל יש לו שיניים.

18. "סורי, בייבי״, אווה ויקטור

סרט הביכורים הטוב של השנה.

17. ״28 שנים אחרי״, דני בויל

״בויל, מצידו, חוזר לרגעי השיא שלו כבמאי שלוקח סיכונים סגנוניים. זה נראה כמו סרט האימה שלארס פון טריר היה שמח לביים. סרט שעורך ניסויים בצילום ובעריכה. לרגעים זה נראה מנייריסטי או קפריזי, אבל זה בהחלט סרט האימה הכי מקורי מבחינה ויזואלית שנראה כבר הרבה זמן״.

זו היתה שנה מעניינת מאוד מבחינתי לסרטי אימה – אבל סרטי אימה שהשתמשו בז׳אנר הצפוי ליצור משהו אלטרנטיבי מבחינה קולנועית. ״28 שנים אחרי״, אחרי שאני מנקה ממנו את קלישאות סרטי הזומבים, הוא אחת היצירות הוויזואליות הכי יפות שראיתי השנה. הצילום, כמובן, אבל גם העיצוב. כל המערכה האחרונה מתרחשת במה שנראה כמו גן פסלים שבנוי כולו מעצמות וגולגלות. זה גם סרט עם עריכה מוטרפת. לצידו אזכיר את ״צמודים״ (״Together") ו״יעד סופי: קשר דם״ שלקחו את עול סרטי האימה למקומות מפתיעים ומקוריים מאוד.

16. ״רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת״, ריאן ג׳ונסון

״ריאן ג׳ונסון, בסרט מענג בחוכמתו הדרשנית, גם חתום על פרשת רצח מסתורית כתובה היטב ומלאת תפניות והפתעות, וגם מביים אותה כמו מאסטר, ששולט בדמויותיו ובעולם שהוא בורא להם כמו אלוהים״. (זה אחד מחמישה סרטים של נטפליקס שמופיעים ברשימה הזאת. רבע מכלל הסרטים)/

15. ״האמנט״, קלואי ז׳או

גם הסרט הסרט יגיע ארצה בחודשיים הקרובים ותהיה לו נוכחות בולטת באוסקר. קלואי ז׳או כבר היממה אותנו עם ״ארץ נוודים״ ו״שירים שלמדתי מאחי״, כך שברור שגם סרטה החדש – בהפקת סטיבן ספילברג – הוא מהמם ויזואלית. אבל מה שהופך אותו לסרט שקהל ימשיך לדבר עליו ולזכור אותו זה מה שקורה בו במערכה האחרונה שהיא חצי השעה הכי אמוציונלית שראיתי השנה בקולנוע. ״האמנט״ – העוסק בקשר בין וויליאם שייקספיר אשתו ובנם ואיך כל זה מפעפע לתוך יצירתו של המחזאי – הוא אחד מכמה סרטים ברשימה הזאת שעוסקים בקשר בין יוצר, יצירה וקהל ושנגעו בי במיוחד.

14. "שעת הנעלמים״, זאק קרגר

״זה סרט שאין לו פשט וכולו מבקש פיענוח. בקונטקסט אמריקאי נראה ברור מאליו שקרגר מספר סיפור המבוסס על המציאות שבה לעיתים ילדים נהרגים מאש חבריהם לכיתה, משמעות שנתמכת על ידי כמה דימויים במהלך הסרט. אבל הסרט רומז לכך שהילדים עצמם יכולים להפוך להיות כלי נשק. ו׳שעת הנעלמים׳, שהוא אחד הסרטים האינטנסיביים שראיתי השנה, ממטיר על צופיו בהלה ומשאיר אותם ללא קתרזיס, עם חלומות לא מפוענחים ועם מציאות ללא הסבר. אולי לכן הסרט הזה כל כך מעורר חרדה״. (זה סרט שאין לי הרבה הסברים עליו למעט העובדה שהוא היה אחת מחוויות הצפייה האינטנסיביות שהיו לי השנה בקולנוע).

13. ״חייו של צ'אק״, מייק פלנגן

״אני מאמין ש״חייו של צ׳אק״ יהיה סרט שבזמן אמת עשוי לחלוף מתחת לרדאר של הקהל הרחב, אבל בהדרגה יותר ויותר אנשים ייחשפו לעובדה שזה סרט עם המון לב ואפס ציניות, ויגלו את קסמו״.

ולצד ״מרטי סופרים״ (ע״ע להלן) ו״נתפסו על חם״ (ע״ע לעיל) זה גם הסרט האמריקאי הכי יהודי של השנה.

זו היתה השנה הכי טובה בקריירה של סטיבן קינג. מפתיע, לא? נדמה שקינג שייך לשנות השמונים. אבל השנה היתה מלאה בו: מצד אחד ״The Long Walk״ מצד שני ״The Running Man״ (או בעברית: ״הצעדה״ ו״הנרדף״), ״הקוף״ ו״חייו של צ׳אק״ ובטלוויזיה ״זה: ברוכים הבאים לדרי״. חמישה סרטים וסדרות על פי ספריו. וחוץ מזה: ״שעת הנעלמים״ נראה ממש מועתק מהמוח של קינג ו״Y2K״ המבדר של הקומיקאי קייל מוני הוא פרפרזה מצוינת ל״מקסימום אוברלואד״ שקינג בעצמו ביים. ובסוף השנה, מותו הטראגי והאיום של רוב ריינר הזכיר לכולם את ״אני והחבר׳ה״, ״מיזרי״ ואת חברת ההפקה של ריינר, קאסל-רוק, על שם העיירה הבדיונית שהמציא קינג ב״אני והחבר׳ה״.

12. ״יחסים פתוחים״, מייקל אנג׳לו קובינו

״מבין כל ששת הסרטים שיצאו בחודשים האחרונים ושהפכו אהבה למלחמה, וחיזור לאימה, ׳יחסים פתוחים׳ הוא השנון והמתוחכם מכולם. והוא חושף את העובדה שבסופו של דבר בכל הסרטים האלה, ברגע האחרון, אחרי שכולם כבר הובסו והוכו, אולי מהמצב הכי מושפל הזה, יש סיכוי להשתקם ולהתחיל מהתחלה. ולכן אולי בדרכם הצינית, החומרנית והאלימה, הסרטים האלה מציעים בסופם ניצוץ לאהבה חדשה״.

11. ״הבלדה על וואליס איילנד", ג׳יימס גריפית

אני מתנצל על זה, כי אני מנסה שהרשימה הזאת גם תהיה שימושית, אבל את הסרט ראיתי במקרה, הוא הקסים אותי לגמרי ואין לי מושג איפה אתם יכולים לראות אותו כי הוא ננטש על ידי מפיציו בארץ. אולי הכללתו ברשימה תמריץ מישהו להביא אותו לאיזשהו מסך כאן, סינמטק או VOD. או שפוט חפשו אותו כי אתם צפויים להתמוגג. זה סרט מתוק נורא, קסם של סרט, שיצרו שני אנשים: טים קיי וטום בסדן. הם כתבו את התסריט, הם משחקים בתפקידים הראשיים ובסדן גם כתב את 15 השירים שמופיעים בפסקול הסרט. קצת ברוחו של ״גיבור מקומי״ זה סרט בריטי קטן ומעט אקסצנטרי על גבר שמחליט לשלם לשני המוזיקאים האהובים עליו ועל אשתו המנוחה סכום נכבד של כסף כדי שיבואו לאי עליו הוא גר להופיע בהופעת איחוד חד פעמית. קארי מאליגן מגלמת את החצי השני של צמד הפולק שהתפרק ועכשיו צריך להתאחד. צחקתי, התרחגשתי והמוגגתי מהשירים של ההרכב הבדיוני הזה.

10. ״ערך סנטימנטלי״, יואכים טריר; ״חלומות״, דאג יוהאן האוגרוד

שני סרטים מאוסלו, נורווגיה עם אותו טמפרמנט צונן, ולדעתי גם עם שוטים זהים של נופי אוסלו המעט משעממים. ״חלומות״ זכה בפרס הראשון בברלין, ו״ערך סנטימנטלי״ (שפתח את פסטיבל ירושלים ויופץ מסחרית לקראת האוסקרים) זכה בפרס השני בקאן. ״ערך סנטימנטלי״ הוא הסרט השני ברשימה אחרי ״האמנט״ שעוסק ביוצר ויצירה ובבאופן שבו יוצרים טורפים את הביוגרפיה של בני משפחתם לטובת היצירה שלהם. זה גם סרט שמספר סיפור של בית לאורך דורות, כמו ״צליל של נפילה״ הגרמני או ״חלומות רכבת״ או ״כאן ועכשיו״ מלפני שנה.

9. ״פרנקנשטיין״, גיירמו דל טורו

״גיירמו דל טורו מקפיץ את העלילה לאמצע המאה ה-19. ראשית ימי הצילום, והופך את הסיפור לכזה שלא עוסק במדען ומפלצת, אלא באומן וביצירתו, ובחיפוש אחר חיי אל–מוות. ד״ר פרנקנשטיין (אוסקר אייזק, שלמרבה ההפתעה הוא המגרעת העיקרית בסרט) אובססיבי להוכיח לעולם שניתן להחיות אדם שנתפר מחלקי גופות. אבל מרגע שהוא מצליח במשימתו, העניין שלו ביצור שהוא הקים לתחיה מתמוסס. הוא רק רוצה שהוא יעלם מחייו. הוא האמן שמנסה לגנוז את יצירתו, אבל ליצירה – מרגע שנוצרה – יש חיים משלה (הקירבה בעברית בין ״יצור״ ל״יצירה״ מהותית לסרט)״.

8. ״אדינגטון״, ארי אסטר

גם הסרט הזה ננטש על ידי מפיציו. כמה חבל. לצד ״קרב רודף קרב״ (ע״ע) ו״בוגוניה״ (שלא נמצא ברשימה הזאת) זה הסרט שמהווה עדות לכך שסרטי שנת 2025 תיעדו התקף פסיכוטי אמריקאי, אמריקה חמושה, מוטרפת. ״בוגוניה״ שאלה מה אם כל תיאוריות הקונספירציות יתבררו כאמת לאמיתה, ו״אדינגטון״ מציג את הקונספירציות כווירוס שהורג את אמריקה.

7. ״חלומות רכבת״, קלינט בנטלי

״בנטלי ביים את ׳חלומות רכבת׳ והפך תוך 103 דקות מבמאי שמעולם לא שמעתי עליו לבמאי שאני רוצה לראות מעתה כל מה שיעשה. רוחו של טרנס מאליק מרחפת מעל הסרט הזה, שהוא אירוע פיוטי קולנועי מרהיב ביופיו. בנטלי לוקח פיסת פרוזה והופך אותה לשירה״. 

6. ״ג'יי קלי״, נואה באומבך

״׳ג׳יי קלי׳ הוא סרט שנוגע בהרבה נושאים ומכיל לא מעט דמויות ועלילות משנה. לרגעים הוא נראה כמו הומאז׳ לפליני עם קלוני בתפקיד מרצ׳לו מסטרויאיני, ולב הסרט נמצא בקו התפר המתעתע בין החיים ובין האמנות, בין המציאות ובין העמדת הפנים. דמויותיו של באומבך עדיין מדברות בלי סוף, אלא שהפעם זה ברכבת באיטליה ולא בדירה בברוקלין. גם בסרט כמו ״ג׳יי קלי״ באומבך נותר יוצר מלא כנות שיודע לגעת בנקודות תורפה של אנשים יצירתיים שמנסים לתקשר עם העולם כולו, רק לא עם הקרובים אליהם באמת. אמנים שמחפשים אהבה אצל זרים, ומתנכרים לאלה שלידם״. 

5. ״חוטאים״, ריאן קוגלר

״זאת צריך לזכור לגבי קוגלר: הוא במאי שעובד נפלא עם מוזיקה. הוא הדגיש את הנוכחות של מוזיקת הנשמה של פילדלפיה, ואת המורשת המקומית של להקת הרוטס, ב״קריד״; והוא הפך את ״פנתר שחור״ לחגיגה של מוזיקה אפריקאית. קוגלר עובד עוד מימי הלימודים שלו עם המלחין לודוויג גורנסון, שזכה באוסקר על ״פנתר שחור״ (ובשנה שעברה גם על ״אופנהיימר״), והייחוד ב״חוטאים״ הוא שניכר שזה סרט שנוצר כשיתוף פעולה בין במאי–תסריטאי ובין מלחין, עם פסקול שלם שניכר שהולחן כולו כבר בשלב הכתיבה. כאמור, כמו אופרה״.

4. ״מרטי סוּפְּרים״, ג׳וש ספדי

״במירוץ לצמרת של מרטי מאוזר הוא יפגוש שלל טיפוסים יהודיים שכל אחד מוצא דרך אחרת להתקיים, לברוח מהעבר, למחוק אותו וליצור עתיד שמדחיק את אושוויץ וממציא מחדש קיום יהודי שיש בו מידה מסוימת של העמדת פנים. בנדודיו בין ניו יורק, לונדון וטוקיו, מרטי רוצה להיות הכובש ולא הנכבש, המנצח ולא הקורבן. אדם ש יתמקד בספורט, ולאו דווקא בשכל. אבל האיבר הכי מהיר אצל מרטי תמיד יהיה הפה שלו, שמדבר יותר מהר מהמוח״.

(בתור מי שמעולם לא אהב את סרטיהם של האחים ספדי הייתי בהלם מכמה שנהניתי מהסרט הזה).

3. ״Nouvelle Vague״, ריצ׳רד לינקלייטר

סיכום ביניים 1: זה הסרט החמישי של נטפליקס ברשימה הזאת אחרי ״חלומות רכבת״, ״פרנקנשטיין״, ״ג׳יי קלי״ ו״התעורר, איש מת״. בהבדל שהסרט הזה שייך רק לנטפליקס באמריקה. מי מפיץ אותו בישראל? לא יודע.

סיכום ביניים 2: זה הסרט השישי ברשימה שעוסק ביוצר ויצירה, אחרי ״ערך סנטימנטלי״, ״ג׳יי קלי״, ״Nouvelle Vague״ ו״הבלדה על וואליס איילנד״. האם זה טרנד קולנועי של השנה או פשוט סוג הסרטים שמעניינים אותי?

ריצ׳רד לינקלייטר הוציא השנה שני סרטים: ״בלו מון״ בפסטיבל ברלין ו״Nouvelle Vague״ בפסטיבל קאן. שניהם סרטים על יוצרים קפריזיים. האחד על אמן בסוף דרכו, השני על אמן בראשית דרכו. ״Nouvelle Vague״ הוא פלא ונס ובכנות סרט שאין לי מושג איך לינקלייטר עשה אותו. הסרט מספר על אחורי הקלעים של הפקת ״עד כלות הנשימה״ של גודאר והוא עבודת שיחזור מרהיבה בדקדקנותה. במידה רבה סרטו של לינקלייטר הוא ההפך הגמור מסרטו של גודאר אבל מעבר לסרט של מעריץ נלהב (עבור מישהו כמוני, שגם מעריץ את הסרט של גודאר) ומעבר למכתב אהבה לקולנוע, זה גם סרט אדיר על איך נולדת יצירת מופת.

2. ״העוקץ הפיניקי״, ווס אנדרסון

״סרטיו של ווס אנדרסון כמעט ולא נגעו בחיים עצמם, אלא היו כלואים בתוך אולפן מעוצב היטב ועם עלילה שאין קשר בינה ובין המציאות או האקטואליה. ופתאום, נדמה בסרט הזה שאנדרסון רואה טלוויזיה ומגיב למה שקורה בעולם סביבו. תעשיינים מושחתים וחסרי מעצורים שרוצים לכבוש מדינות כדי להפוך את עצמם לשליטים, למלכים, לנשיאים? טייקונים שמעסיקים רק בני משפחה ושרואים מול עיניהם רק את טובתם האישית ואת עושרם הפרטי ולא את טובת הכלל? אנשי עסקים כריזמטיים ומהירי לשון עם מומחיות לסגירת עסקאות? מאיפה אנדרסון הביא את הרעיון הזה אם לא מכותרות העיתונים של השנים האחרונות.״

אני מודה שהייתי זקוק לשתי צפיות כדי להתאהב בסרט הזה עד מעל הראש.

1. ״קרב רודף קרב״, פול תומס אנדרסון

״אנדרסון מציג את דמויותיו באור סאטירי. נראה שמה שמתדלק את החבורה המיליטנטית הזאת היא לאו דווקא אידיאולוגיה, אלא בעיקר ליבידו. כל האקשן הזה – היריות, הפיצוצים, המרדפים – פשוט מגרה אותם מינית. הדמות ששון פן מגלם, של הלוחם שלא מוכן להפסיק להילחם גם כשאין לו יותר אויבים, כאילו נשלפה מתוך ׳דוקטור סטריינגלאב׳ של קובריק, ו׳קרב רודף קרב׳ מצטרף אליו כסאטירה על אמריקה המיליטריסטית, שבה הצבא וגם האזרחים חמושים ומאומנים ורק מחפשים את המלחמה הבאה, לא חשוב על מה.״

כמה הערות על ״קרב רודף קרב״:

1. מבדר ששני סרטי השנה שלי הם של במאים בשם אנדרסון, עם בניסיו דל טורו, ומספרים על אב ובתו בטון סאטירי על מה שקורה עכשיו באמריקה.

2. ״קרב רודף קרב״ מסתמן כסרט הקונסנזוס השנה. פורום מבקרי הקולנוע בישראל בחרו בו לסרט השנה. ״סייט אנד סאונד״ גם. הואמככב בצמרת רשימות סרטי השנה ויש המהמרים אף שיזכה באוסקר. יש לכל זה סיבה טובה. ״קרב רודף קרב״ הוא קודם כל קולנוע טוב – דינמי, סוחף, מהנה. זה אחד הסרטים הכי מהנים לצפייה השנה והוא עומד בכבוד בצפיות חוזרות. אבל יש בו משהו נוסף: אפשר לזהות בו איזושהי דגימת די.אן.איי למצב הרוח כרגע בעולם – רוח של טירוף, של ניהיליזם, של התקף פסיכוטי כלל עולמי. ״קרב רודף קרב״ עוסק בזה, ״אדינגטון״ עוסק בזה, ״בוגוניה״ עוסק בזה, אפילו ״העוקץ הפיניקי״ נוגע בזה ומבחינת הטמפרמנט, גם ״מרטי סופרים״ (ובקונטקסט ישראלי: ״כן״ של נדב לפיד לגמרי שייך למגמה הזאת). כשסרט הוא גם מהנה וכיפי וגם ״חשוב״, במובן הזה שהוא גורם לנו להבין משהו על העולם השבו אנחנו חיים, זה סרט שישרוד לדורות. ונראה לי שהקהל והמבקרים, שלא תמיד מסונכרנים, קולטים את זה עליו בזמן אמת.

נ.ב:

נהניתי מ: ״פורמולה 1״ (עכשיו באפל טי.וי), ״ראשי מדינה״ (באמזון), אהבתי את החצי שעה האחרונה של ״Highest 2 Lowest״ (אפל טי.וי), ואת החצי שעה הראשונה של ״על סף פיצוץ״ (נטפליקס).

הסרטים שהכי התאכזבתי מהם הם: ״מיקי 17״ (בונג ג׳ון הו), ״האמת מאחורי הרדיפה״ (לוקה גואדנינו).

אגנס: זה מטורף אבל ב״סורי בייבי״, ״האמנט״, ״ערך סנטימנטלי״ ו״חיים פרטיים״ יש גיבורה בשם אגנס.

פילם: זה מטורף אבל ששת הסרטים במקומות הראשונים ברשימה צולמו בפילם, וכך גם ״ערך סנטימנטלי״ ו״יחסים פתוחים״. את ״אדינגטון״, ״מרטין סופרים״ ו״מיקי 17״ צילם דריוש חונדג׳י (״שבעה חטאים״).

לידה: ראיתי השנה סצינות לידה טראומטיות (לדמויות) ב״המנט״ שביימה קלואי ז׳או, ״העדות של אן לי״ (ארבע לידות) שביימה מונה פסטבולד, ״תמות, אהובי״ שביימה לין רמזי, ״כרונולוגיה של מים״ שביימה קריסטן סטיוארט ו״חלב״ שביימה מאיה קניג.

חור בתקרה: ב״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״ (שגם צולם בפילם) יש עניין שלם עם חור בתקרה, וכך גם בסצינת האמבטיה ב״מרטי סופרים״ (הבמאית של ״אם היו לי רגליים״ היא אשתו של תסריטאי ״מרטי סופרים״), וכך גם ב״גנב על הגג״ ו״צליל של נפילה״. ואני כמעט בטוח שראיתי עוד סרט עם חור בתקרה. אם מישהו זוכר, הזכירו לי.

ניו מקסיקו: בין אדינגטון של ״אדינגטון״ ואלבקרקי של ״פלוריבוס״, דברים מאוד משונים קרו השנה בניו מקסיקו.

ציונים לשבח:

הפרק האחרון של ״החזרה״, הpרק השני של ״התבגרות״, הפרק השני של ״הסטודיו״ (ובכלל זו היתה שנה כבירה לסרטים וסדרות בשוט אחד). אבל הדבר הכי טוב השנה בטלוויזיה היה ״מיסטר סקורסזי״, סדרת הדוקו של רבקה מילר.

כמה סרטים ישראליים שאהבתי השנה:

1. ״כמה הערות על המצב״, ערן קולירין

צריך לתלות במוזיאון את הסרט הזה מכמה שהוא יפה, ומודרניסטי. ״החור בלבנה״ של ערן קולירין, שעוד מעולם לא עשה סרט רע.

2. ״כן״, נדב לפיד + ״על כלבים ואנשים״, דני רוזנברג

שתי תגובות קולנועיות אימפולסיביות ל-7 באוקטובר שהן כמו יין ויאנג. האחד רועש, השני שקט. שניהם מועכים את הצופים לאבקה דקה.

3. ״בתים״, ורוניקה ניקול טטלבאום

אם לב דיאז היה גר בצפת במקום בפיליפינים, זה הסרט שהוא היה עושה. אחד מסרטי הביכורים הכי טובים של השנה.

4. ״עיר המתים״, קרן אלכסנדר + ״מכתב לדוד״, תום שובל

שני סרטי התעודה שהכי אהבתי השנה, על החיים ועל המוות.

5. ״חיים ללא כיסוי״, תום שובל

ריצ׳רד לינקלייטר הוציא השנה שני סרטים, סטיבן סודרברג הוציא השנה שני סרטים, נטעלי בראון הוציאה השנה שני סרטים, וגם תום שובל. ״חיים ללא כיסוי״ הוא טור-דה-פורס של קולנוע. לא סרט מעודן או נעים, אבל בלתי נשכח.

ציונים לשבח: המערכה האחרונה הנהדרת של ״שפה זרה״; כל הסצינות ב״חמצן״ שנראות כמו מחוות ל״הזמן שנשאר״ של אליה סולימאן.