״28 שנה אחרי״. חזון העצמות היבשות

הרבה דברים השתנו ב–23 השנים שחלפו מאז שדני בויל ביים את ״28 ימים אחרי״, סרט אימה דל תקציב, כמעט מחתרתי, שהקים לתחייה את ז׳אנר סרטי הזומבים. בויל, למשל, זכה באוסקר על בימוי ״נער החידות ממומבאי״; קיליאן מרפי, שזה היה סרט הפריצה שלו, זכה באוסקר על תפקידו ב״אופנהיימר״; אנתוני דוד מנטל, צלם הסרט, זכה באוסקר, גם הוא על ״נער החידות ממומבאי״; ואלכס גרלנד, התסריטאי, הפך לאחד הבמאים הכי מרתקים ומסעירים שפועלים כעת (״הקרב על אמריקה״ בבימויו היה סרט השנה שלי בשנה שעברה). למעשה, אלכס גרלנד הוא כיום במאי יותר מעניין מדני בויל, שאמנם ביים יפה את טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון ב–2012, אבל מאז סובל מדעיכה באיכות סרטיו. ועכשיו החבורה הזאת (מינוס מרפי, שמופיע לשבריר שניה בלבד), שלא טרחה בכלל לשתף פעולה עם סרט ההמשך ״28 שבועות אחרי״, מתקבצת כדי ליצור סרט שלישי בסדרה. או אולי בעצם סרט שני: למראה ״28 שנה אחרי״ ניכר שגרלנד ובויל לא טרחו בכלל לראות את ״28 שבועות אחרי״, או סתם מעדיפים להתעלם ממנו, כי סרטם החדש מדלג לחלוטין על ההחלטות העלילתיות של הסרט ההוא וממשיכים בלעדיו. בסרט השני, למשל, מגיפת וירוס הזעם – הגרסה הרפואית להתקפות הזומבים – מתפשטת מאנגליה ליבשת האירופית, תחילה דרך צרפת. בסרט החדש אין לזה זכר. ״28 ימים אחרי״, שהציג ב–2002 את לונדון שוממה, נטושה ומסוגרת, הוזכר ב–2020 כסרט שניבא את סגרי הקורונה ואת התמונות של מרכזי הערים הריקות מאדם. הסרט החדש, לעומת זאת, באופן ברור נכתב בהשראת מגיפת הקורונה והוא עוסק בסגרים ובאלה שאוכפים אותם, עם יחס חשדני כלפי עולם הרפואה.

״28 שנה אחרי״ מציג את האי הבריטי כאיזור הסגר ל״נגועים״, אותם זומבים שנדבקו בווירוס הזעם ולמעשה חיים כמו חיות טרף על אי שהפך לפראי. אירופה הצליח ליצור סגר צבאי סביב בריטניה ולמנוע את התפשטות הווירוס אל היבשת, ואנגליה מבודדת ונותקת. רציתם ברקזיט? קיבלתם. אבל באיים האנגליים שבתעלת למאנש יש עדיין כמה מושבות של בריטים שלא נדבקו והם תקועים בשטח הפקר – אסור להם להיכנס לאירופה, ומסוכן מדי עבורם להיכנס לאנגליה, שלא ייטרפו או יידבקו. וכך אלה שנדבקו חיים כחיות בשמורת טבע מסוגרת, פארק היורה לבני אדם מפלצתיים, ואלה שעדיין לא נדבקו חיים במציאות שמאלצת אותם לחזור לימי אנגליה השבטית, הטרום מלוכנית, כדי לשרוד, ימים טרום–מודרניים, עם מאחזים מבוצרים, קשתות וחיצים, וטקסי חניכה וציד שנועדו לחשל את צעירי השבט באמצעות דם ואש. זה המקום שבו אלכס גרלנד מזכיר לנו מה מעניין אותו בשנים האחרונות: דיונים על אנושיות והיעדרה ועל הקו הדק שבין אנושי ולא–אנושי (״אקס מכינה״), וסרטים על הרגע שבו הציוויליזציה מגיעה אל קו הגבול שלה (״הכחדה״, ״רדופה״ ו״הקרב על אמריקה״). גרלנד עושה סרטים על מצבי מלחמה, והוא לוקח סיטואציות קיצוניות שמציגות מציאות שבה האנושות נמצאת על סף הכחדה. ״28 ימים אחרי״ היה סרט אימה אלים ומפחיד, ״28 שנה אחרי״ הוא סרט מלחמה ברוטאלי, דרוויניסטי, שלא עוסק בהישרדות אלא בציד.

בויל, מצידו, חוזר לרגעי השיא שלו כבמאי שלוקח סיכונים סגנוניים. זה נראה כמו סרט האימה שלארס פון טריר היה שמח לביים. סרט שעורך ניסויים בצילום ובעריכה. לרגעים זה נראה מנייריסטי או קפריזי, אבל זה בהחלט סרט האימה הכי מקורי מבחינה ויזואלית שנראה כבר הרבה זמן. גם כשהעלילה עומדת במקומה ופונה לשבילים צפויים (לפני שהיא מגיעה אל מערכה אחרונה מצוינת, בכיכובו של זומבי ענק בשם שמשון, סצינת לידה מהסיוטים והופעת אורח של רייף פיינס שמצדיקה סרט שלם משלו) ״28 שנה אחרי״ נותר סרט שתכניו מוכרים אבל צורתו מקורית לחלוטין. הוא כל כך נועז בבחירותיו האסתטיות שאפשר לכנות אותו סרט הארט–האוס הקופתי של השנה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״, 8.7.2025)

ציוץ