״חייו של צ׳אק״. בין וולט וויטמן לקרל סייגן

דיברתי על ״חייו של צ׳אק״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן. בטקסט המצורף לא באמת יכולתי לדבר על סוף הסרט ומשמעויותיו. אבל בפודקאסט, ברבע השעה האחרונה של התוכנית, אני מדבר על הסוף. אז אם ראיתם את הסרט ואתם רוצים לדבר על הסוף שלו, האזינו לפודקאסט.

מדי פעם, אבל לעיתים נדירות מדי, נוחת עלינו סרט שנראה כאילו הוא נתלש מעידן אחר, שמגיע אל ההווה כשנשמתו בעבר. ״חייו של צ׳אק״ הוא סרט כזה. לפני זמן מה שאל אותי מישהו איך קרה שהסרט האהוב עליו בעולם, ״חומות של תקווה״, לא זכה באוסקר. עניתי לו שזה סרט נטול ציניות שיצא בתקופה צינית, ולכן היו כאלה שטעו לראות בו משהו מזויף או קיטשי, אבל הקהל הרחב רק מגיב אליו מאז באהדה, והוא אחד הסרטים האהובים בעולם מאז צאתו (הוא הסרט המוביל את דירוג הסרטים האהובים על משתמשי האתר IMDB). אני מאמין ש״חייו של צ׳אק״ עשוי לזכות במעמד דומה – סרט שבזמן אמת עשוי לחלוף מתחת לרדאר של הקהל הרחב, אבל בהדרגה יותר ויותר אנשים ייחשפו לעובדה שזה סרט עם המון לב ואפס ציניות, ויגלו את קסמו. המשותף ל״חומות של תקווה״ ול״חייו של צ׳אק״ הוא ששניהם מבוססים על סיפור קצר מאת סטיבן קינג.

מייק פלנגן, שכתב וביים, עשה קריירה יפה בשנים האחרונות בתור המעבד הרשמי של ספרי סטיבן קינג לטלוויזיה ולקולנוע. בכך הוא ממשיך דרכם של רוב ריינר ופרנק דרבונט, שהיו הבמאים המובילים בעיבוד קינג לקולנוע בשנות השמונים והתשעים. אבל ״חייו של צ׳אק״ אינו טקסט אופייני לסטיבן קינג. זה לא סיפור אימה או מתח. יש בו אמנם רעיונות על–טבעיים, אבל הוא בעיקרו תיאור חייו של אדם קטן, פשוט וחסר חשיבות בעיירה קטנה, אבל הסרט לא רק מציג את חייו החיצוניים, אלא גם את חייו הפנימיים, כי מבחוץ הוא אדם קטן, פשוט וחסר חשיבות אבל מבפנים הוא עולם ומלואו, הוא היקום כולו, הוא מכיל המונים. ״חייו של צ׳אק״ הפתיע רבים כשזכה ב-2024 בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו, פרס שהפך בשנים האחרונות לאחד ממנבאי האוסקר הבולטים (תשאלו את ״נאום המלך״, ״הספר הירוק״ ו״נער החידות ממומבאי״). אבל ״צ׳אק״ הגיע לפסטיבל כסרט עצמאי ללא מפיץ. חברת ״ניאון״, שאחראית להצלחות האוסקר של ״פרזיטים״ ו״אנורה״, רכשה אותו להפצה באמריקה והפיצה אותו רק עכשיו, תשעה חודשים אחרי. נדמה שבניגוד לעבר, ״צ׳אק״ לא יזכה באוסקר, אבל הרשו לנו להמר שהוא יהיה מאותם סרטים קטנים שלא זוכים להצלחה קופתית מיידית, אלא יכבוש לבבות לאט לאט ויהפוך בהדרגה עם השנים לסרט פולחן שאנשים מוצאים בו השראה ונחמה.

אין דרך טובה לתקצר את עלילת ״חייו של צ׳אק״ מבלי להרוס אותו, בעיקר כי הסרט הזה מבקש גם את פרשנות צופיו, שיכולים לפענח אותו ביותר מדרך אחת. הסרט שומר אמונים לטקסט הספרותי המקורי של קינג בכך שהוא בנוי מהסוף להתחלה – הוא מתחיל עם הכותרת ״מערכה שלישית״ ומסתיים עם המערכה הראשונה. בין לבין הוא מספר על שתי דמויות מרכזיות, שתיהן חוות סביבן אסונות ומוות, אבל איכשהו גם כשהמצב עגום ומדאיג, שתיהן מוצאות דרך להיאחז בחיובי ובאופטימי ולמצוא משמעות בתוך חוסר המשמעות. האחת היא מרטי (צ׳ואיטל אג׳יופור) מורה בעיירה קטנה שמנסה לשמור על שגרה בשעה שסביבו עוד ועוד אסונות קורים במה שמתחיל להיראות כמו ההקדמה לאפוקליפסה – האינטרנט נעלם, גשרים קורסים, בולענים נפרצים בכבישים ורעידות אדמה גורמות לקליפורניה לשקוע לתוך האוקיינוס. הדמות השניה היא צ׳אק קראנץ (טום הידלסטון), ילד שהתייתם מהוריו וגדל אצל סבו וסבתו היהודיים (מיה שרה מ״אגדה״ של רידלי סקוט ומארק האמיל מ״מלחמת הכוכבים״, ונדמה לי שליהוק שני כוכבי סרטי אייטיז לתפקיד המשפחה המאמצת של צ׳אק הוא לא מקרי). הסבתא מלמדת אותו לרקוד, הסבא מלמד אותו את המיסתורין של היקום ומציג בפניו את לוח השנה הקוסמי של האסטרונום קארל סייגן, זה שמציב את כל ההיסטוריה האנושית על פני שנה אחת שבה אנחנו נמצאים כיום בשניה האחרונה של הדקה האחרונה של השעה האחרונה של היום האחרון בשנה. כל מה שקרה בתולדות היקום, קרה בשנה לפני שנולדנו. הסרט נע בין שני טקסטים שמכוננים את המשמעויות שבו – התיאוריות של סייגן ו״שירת העצמי״ של וולט וויטמן. ולכן זה סרט שאפשר לראות אותו ככזה שנע בין הפיזיקה ובין המטא–פיזיקה. אפשר לראות בו סרט העוסק בעל–טבעי ואפשר לראות בו סרט העוסק ברוחני. למרות שבתחילה נדמה שמדובר בסיפורים לא קשורים, הסרט יבקש מכם לפענח את הקשר בין המערכה השלישית והראשונה ואת הקשר בין צ׳אק ובין מרטי.

הציטוט של וולט וויטמן (בתרגום עודד פלד) ״אני עצום, אני מכיל המונים״, הוא המוטו של הסרט והמילים שמניעות אותו. זה גם המשפט שחותם את הסיפור שכתב קינג. כלומר, קינג יוצר את צ׳אק באמצעות המילים של וויטמן בבובת בבושקה עלילתית ותודעתית שבה סיפור אחד מכיל את השני. האם זהו רק הסיפור של צ׳אק, מבעד לעיניו, זכרונותיו, מחשבותיו ותודעתו? או שאולי זה הסיפור של היקום כולו? כל צופה יוכל לראות כאן סוף אחר למציאות אחרת. אבל קסמו של הסרט הוא שהוא מצליח להיות סרט אופטימי, חיובי ומעורר השראה, דווקא במציאות של אסונות וטרגדיות. זה סרט שעושה כבוד לאנשים שהותירו בנו חותם והשראה – מורים, הורים, מכרים, אהובים ולפעמים גם זרים גמורים.

זה סרט קטן, עצמאי, לא מאוד מהודר ואין בו ניצוצות של קולנוע מרהיב, הוא צנוע, כמעט ביישני, אבל יש בו לב ענק ויותר מזה: נשמה. איך כתב וולט וויטמן? ״האם אני סותר את עצמי? בסדר גמור, אני סותר את עצמי״.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 6.7.2025)

ציוץ