״פרנקנשטיין״ של גיירמו דל טורו. אצל דל טורו המפלצות אנושיות והאנשים מפלצתיים

דיברתי על ״פרנקנשטיין״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

חיפוש במאגרי מידע קולנועיים מגלה שנעשו כבר לפחות 90 סרטים על פרנקנשטיין. רובם, אגב, סרטי מפלצות ז׳אנריים, כאלה שההשראה שלהם היא סרט האימה הקלאסי של ג׳יימס ווייל מ-1931, ולא הרומן הגותי שכתבה מרי שלי ב-1818. יותר ממאתיים שנה אחרי שנכתב, כבר לא ברור מה גרם למפלצת – שברא דוקטור פרנקנשטיין שבראה מרי שלי ושגולמה בקולנוע על ידי בוריס קרלוף – להיכנס כל כך עמוק לתוך הקאנון התרבותי. האם זה היה הרומן או סרטו של ווייל, שצמצם את הסיפור שלה וברא למעשה את ז׳אנר סרטי המפלצות? אבל פרנקנשטיין חוזר לחיינו בדרכים ישירות או עקיפות אחת לכמה שנים, כולל במפגשים בלתי צפויים. החל מהפרודיה המבריקה של מל ברוקס ב״פרנקנשטיין הצעיר״, דרך סרטים כמו ״אלים ומפלצות״ של ביל קונדון (שעסק בדמותו של ג׳יימס ווייל) ו״גותי״ של קן ראסל (שעסק בלילה המפחיד שבו הגתה מרי שלי את הרעיון לספרה) שסיפרו את הסיפורים שמאחורי היצירה, ועד לאלבום האחרון של להקמת הנשיונל, שנקרא ״שני העמודים הראשונים מתוך ׳פרנקנשטיין׳״ – עמודים שבהם, אגב, אין מפלצת ואין מדען מטורף שבורא אותה.

כותרת המשנה לספרה של שלי היא ״פרומתיאוס המודרני״, שזה הנמשל למשל של דוקטור פרנקנשטיין, שהעז להאמין שהוא יכול להיות אלוהים ולברוא אדם מחלקי גופות ולהקים אותו לתחייה, מבלי לשלם מחיר על ההיבריס שלו (ראשי פרקים למחקר עתידי: פרומתיאוס במאה ה-21 – לא רק ״פרנקנשטיין״, ״אופנהיימר״ של כריסטופר נולן, עוד סרט על מדען מטורף עם שם יהודי, מבוסס על ספר בשם ״פרומתיאוס אמריקאי״). מאז, הסיפור הזה העסיק יוצרים אחרים, שכל אחד לוקח ממנו דגש אחר, מסקנה אחרת מהסיפור. למרבה העניין, הסיפור הזה יכול להוות בסיס גם לדיון תיאולוגי יהודי (שהרי הסיפור של המפלצת של פרנקנשטיין בעצמו מזכיר את האגדה היהודית–קבלית של הגולם מפראג) וגם לאגדה עם סימבוליזם נוצרי, על מוות ולידה מחדש. זה הכיוון עליו חלם במשך שנים גיירמו דל טורו, שהכריז כבר מזמן שזה פרויקט התשוקה שלו, להציג את הגרסה שלו ל״פרנקנשטיין״. כעת נטפליקס מימנה לו את החלום הזה. אחרי שבועיים בבתי הקולנוע של לב, השבוע הוא עולה בנטפליקס. שעתיים וחצי של סרט אחד, אבל מחולקות באופן סימטרי לשני חלקים שהעצלנים יכולים להפוך למיני סדרה בת שני פרקים. 

בזמן שלקח לדל טורו להצליח להרים את הפרויקט הזה, הוא לא התבטל. כמעט כל סרט שהוא ביים בשנים האחרונות הכיל איזשהו גרעין תימאטי או מוטיב דרמטי שהושאל מ״פרנקנשטיין״. למשל ב״צורת המים״, הסרט עליו זכה באוסקר (שההשראה הברורה שלו היתה לכאורה מ״היצור מהלגונה השחורה״, סרט מפלצות אחר של אולפני יוניברסל), ובאופן בוטה יותר בגרסת האנימציה שלו ל״פינוקיו״ (ותודה לדל טורו שהפנה את תשומת ליבנו לכך ש״פינוקיו״ ו״פרנקנשטיין״ מספרים בעצם את אותו סיפור). נדמה שכל מה שמעסיק את דל טורו בסרטיו בשנים האחרונות היה הקשר בין בורא לנברא, בין יצור ויוצרו ובכל סרטיו חוזרת על עצמה האזהרה ש״פרנקנשטיין״ מנסח בכל גרסאותיו: שבני אדם יכולים להיות מפלצות, ומפלצות יכולות להיות אנושיות.

להבדיל מחבריו הבמאים המקסיקנים זוכי האוסקר, אלפונסו קוארון ואלחנדרו גונסלס איניאריטו, שעושים סרטים וירטואוזיים, הפילמוגרפיה של דל טורו פחות מעניינת לדעתי. יש משהו מגושם בבימוי שלו ומשהו קצת ברור–מאליו באיקונוגרפיה שלו. רוב סרטיו, למעט ״המבוך של פאן״ ו״ילדים של אף אחד״, איכזבו אותי. אבל ״פרנקנשטיין״ התגלה כאחד מסרטיו הטובים ביותר – הוא מבוים נפלא, מעוצב נהדר והוא מצליח לקחת סיפור מוכר, שסופר עשרות פעמים, ולהוסיף לו נדבך מקורי משלו. זו גרסה אופראית – גדולה, כבדה, וכזאת שמכילה משפטים שמנסחים באופן בוטה ומפורש דברים שסרטים אחרים היו משאירים באופן מרומז ומשתמע. אבל הטרגדיה הכפולה, של המדען ושל היצור שהוא בורא, הופכת כאן לסאגה נוגעת ללב.

דל טורו מקפיץ את העלילה לאמצע המאה ה-19. ראשית ימי הצילום, והופך את הסיפור לכזה שלא עוסק במדען ומפלצת, אלא באומן וביצירתו, ובחיפוש אחר חיי אל–מוות. ד״ר פרנקנשטיין (אוסקר אייזק, שלמרבה ההפתעה הוא המגרעת העיקרית בסרט) אובססיבי להוכיח לעולם שניתן להחיות אדם שנתפר מחלקי גופות. אבל מרגע שהוא מצליח במשימתו, העניין שלו ביצור שהוא הקים לתחיה מתמוסס. הוא רק רוצה שהוא יעלם מחייו. הוא האמן שמנסה לגנוז את יצירתו, אבל ליצירה – מרגע שנוצרה – יש חיים משלה (הקירבה בעברית בין ״יצור״ ל״יצירה״ מהותית לסרט). היצור (בגילומו של ג׳ייקוב אלורדי), כמו פינוקיו או כמו הרפליקנטים מ״בלייד ראנר״, רוצה חיים, רוצה עצמאות, רוצה להיות אנושי, רוצה בת זוג ורוצה שבוראו יקח אחריות על קיומו.

לפני שלושים שנה ביים קנת בראנה גרסה של ״פרנקנשטיין״ שאמורה היתה להיות נאמנה למקור הספרותי של מרי שלי. זו היתה הרפתקאה קולנועית מסקרנת על פי תסריט נפלא של פרנק דרבונט, שלבסוף קרסה ואיכזבה בגלל בראנה עצמו – הבימוי ההיסטרי והעובדה שהוא ליהק את עצמו לתפקיד הראשי (הבמאים של סרטי פרנקנשטיין כמעט תמיד הופכים בעצמם ליוצרים מלאי היבריס כאילו הם בני דמותו של המדען המטורף בסרטם). דל טורו, לכאורה, מנסה להישאר גם הוא נאמן למקור הספרותי, ולא לגרסאות הקולנועיות, אבל הוא משכתב את הטקסט המקורי בכמה נקודות מפתח. בספר, למשל, כשהיצור מתחיל ללמוד לקרוא ולדבר, הוא עושה זאת באמצעות הטקסט האפי של ג׳ון מילטון ״גן העדן האבוד״. אבל אצל דל טורו, שקיבל חינוך דתי, היצור מתחיל דווקא עם המקור, עם ספר בראשית, גן עדן, בריאת האדם וסיפורם של אדם וחווה. ורק אז הוא עובר למילטון. אחרי מאה שנים ו-90 יצירות, דווקא דל טורו הצליח ליצור את אחת הגרסאות הכי טובות לסיפור של פרנקנשטיין, שבו הצופים מגלים את העובדה שהייצור אינו רע או אכזרי בפני עצמו, אלא הוא רק בבואה למי שמולו. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם", כתב שלמה המלך בספר משלי. העיוור, שלא רואה את המפלצת ולכן לא מפחד ממנה, מתייחס אליה ברכות, היא משיבה לו ברכות; כשציידים מנסים להרוג את הייצור מרוב בהלה, הוא מנסה להרוג אותם בחזרה, גם הוא מתוך בהלה. ד״ר פרנקנשטיין ברא יצור שמנסה ללמוד איך להיות אנושי, ובדרך היצור הזה מלמד את צופי הסרט מה זו אנושיות.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 3.11.2025)

ציוץ