״רצח כתוב היטב 3: התעורר איש מת״ בנטפליקס. כנסיית השכל

דיברתי על ״רצח כתוב היטב: התעורר איש מת״ בנטפליקס בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הרצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

חלפו עשרים שנה מאז שנכנס לחיינו ריאן ג׳ונסון, שבשנת 2005 ביים את סרט הביכורים שלו ״בריק״, בעבור חצי מיליון דולר. שבעה סרטים אחר כך הוא אחד הבמאים הטובים, המתוחכמים והמצליחים באמריקה. מסרט לסרט, אני צריך להודות, אני אוהב את ג׳ונסון יותר. קודם כל, כי הוא נראה לי מענטש אמיתי, אדם טוב. איזה עוד במאי פעיל אתם מכירים שעובד רצוף כבר עשרים שנה עם אותו הצוות שאיתו הוא התחיל את הקריירה שלו, זו נאמנות כה נדירה בהוליווד. את כל סרטיו של ג׳ונסון מפיק הישראלי רם ברגמן, מצלם סטיב ידלין ומלחין אותם בן דודו, ניית׳ן ג׳ונסון. מסרט לסרט הוא מטיל על עצמו ועליהם אתגרים יותר ויותר מורכבים, וכל הרביעיה הזאת עומדת בהם בהצלחה (והוא גם נשוי למבקרת הקולנוע קרינה לונגוורת, שהיא אחת הפודקאסטריות הטובות בתחום הקולנוע באמריקה, אז בכלל כל הזכויות שלו).

מאז סרטו הראשון, ג׳ונסון מתעניין בבלשים ובתעלומות, אבל בשנים האחרונות ג׳ונסון, חובב מוצהר של תשבצי הגיון, הפך את זה מתחביב לאובססיה. ג׳ונסון הוא האגתה כריסטי של המאה ה-21, אם אגתה כריסטי היתה גם במאית קולנוע מבריקה, שיודעת להשתמש במצלמה ובתאורה ולא רק במכונת כתיבה. זה התחיל עם ״רצח כתוב היטב״ (תרגום יצירתי יפה לשם הסרט בעברית, שלא עובד בכלל לסרטי ההמשך, מלבד מחמאה לאיכויות התסריטים של ג׳ונסון), סרט שכה הצליח, שנטפליקס קנו ממנו את את שני סרטי המשך בעבור 400 מיליון דולר, על סמך רעיון על הנייר בלבד. הסרט הקודם, ״תעלומה יוונית״, היה חביב אך מגושם, אבל הסרט החדש והשלישי, ״התעורר איש מת״ (שאני בשוק שאנשי נטפליקס בישראל לא תרגמו את שמו ל״כנסיית השכל״) הוא הברקה אמיתית – קולנוע מתוחכם, אלגנטי ואינטלגנטי, שלא רק כתוב עם ברק ושנינות – הסרט הזה מצחיק ממש – הוא גם מבוים עם תשומת לב מופלאה לאלמנטים קולנועיים (הסרט מוקרן כעת בבתי הקולנוע ומ-12 בדצמבר יעלה לנטפליקס, וטוב שכך כי זה סרט שבסופו מאוד תרצו לראות שוב איך הוא מתחיל).

זה הסרט השלישי שבמרכזו מציב ג׳ונסון את דמותו של הבלש בנואה בלאנק, שהוא מה שתקבלו אם תלושו יחד את הרקול פוארו עם שרלוק הולמס ותפזרו מעל פתיתים של אינספקטור קלוזו. דניאל קרייג מגלם אותו ורואים עליו שהוא נהנה מכל רגע, ואולי גם מבין עמוק בתוכו שיש סיכוי שבסופה של קריירה יזכרו אותו יותר בתור בלאנק מאשר בתור בונד. (בין לבין, ג׳ונסון יצר גם את הסדרה הבלשית השנונה ״פוקר פייס״, המחווה שלו לסרטי ״קולומבו״).

הפעם בנואה בלאנק חוקר מקרה רצח בכנסייה בעיירה קטנה ובדיונית בצפון מדינת ניו יורק. הנרצח הוא כומר שנוי במחלוקת (ג׳וש ברולין), ששיטות הדרשה שלו מזכירות כאלה של מנהיג כת, וקהילתו הקטנה והמשונה מנהלת איתו מערכת יחסים מורכבת של הערצה ותיעוב. כל אחד מחברי הקהילה האלה יהפוך לחשוד ברצח, או לקורבן הבא. בלאנק, האתאיסט על פי הגדרתו, מבין שמישהו הינדס את הרצח כדי שייראה כאילו מדובר בנס, אירוע שמימי שבו כוח עליון סוגר חשבון עם כומר חוטא. הוא גם מאבחן מהר שהספרים שבני הקהילה קוראים במועדון הקריאה שלהם הם, במילותיו, ״סילבוס לקורס בביצוע רצח בלתי אפשרי״. ג׳ונסון מתייחס בסרט באופן מפורש לספרים ״האדם החלול״ של ג׳ון דיקסון קאר ול״הרציחות ברחוב מורג״ של אדגר אלן פו, כמודלים לבניית רצח שנראה בלתי אפשרי לביצוע כי הוא קורה בחדר סגור, אטום וריק, שמחוץ לו עומדים שפע עדים שרואים שאיש מלבד הנרצח לא נכנס אליו, ואז הוא נמצא מת. ג׳ונסון – שלא מסגיר את עמדתו העקרונית בסוגיית האמונה – יוצר בסרט למעשה דו קרב תיאולוגי מרתק ושנון. כשבלאנק מתווכח בכנסיה עם הכומר הצעיר (ג׳וש אוקונור), החשוד העיקרי ברצח הכומר הבכיר ממנו, ג׳ונסון וידלין משחקים עם התאורה באופן כמעט תיאטרלי. כשבלאנק הכופר מדבר, חושך נופל על הכנסיה, וכשהכומר הצעיר עונה לו בדברי אמונה והשראה, השמש זורחת מבעד לוויטראז׳ הכנסייתי מאחוריו. והשנינות הזאת – בהנחה שאני לא מבצע כאן אקט של פרשנות יתר – ממשיכה אל הליהוק. האם זה מקרי שבסיפור שמתרחש כולו בכנסיה קתולית, בקהילה אדוקה ודתית, שני הבלשים שמגיעים לחקור את המאמינים מגולמים על ידי שחקנים יהודים (קרייג ומילה קוניס, שמגלמת שוטרת מקומית שבלנק עוזר לה בחקירה). תחבולה שוויליאם פרידקין השתמש בה ב״מגרש השדים״, כשהפך את הבלש שבא לחקור פרשה דתית–נוצרית ליהודי ציניקן שלא מאמין במאמבו–ג׳אמבו של כמרי הוותיקן. ואולי זה המשחק האמוני שג׳ונסון משחק כאן. ג׳ונסון, שמגיע ממשפחת אוונגליסטית אדוקה ושחזר בשאלה בגיל צעיר, מציב בסיפור המסגרת של הסרט שאלות על אמונה שהוא שמע בביתו ושהוא הרהר בהן כל חייו. אדם אתאיסט וכופר לא עושה סרט על כנסייה, לא שואל שאלות אמוניות, ולא מציג במרכז הסרט כומר מעורר אהדה שדרך החסד שלו – היא זו שמוליכה את הסרט. בלאנק אכן מציב מולו שאלות, אבל לדעתי הדיאלוג בין בלאנק ובין הכומר הצעיר ג׳אד הן לא של מאמין מול כופר, אלא של נוצרי קתולי שמולו עומד יהודי, סקפטי, ציני, לא קל להתרשמות, שלוקח את התורות הנוצריות ומתפלפל איתן, הופך אותן לקושיות ומחפש את התירוצים להסביר או להפריך את מה שקורה סביבו. זה לא סרט חילוני, זה סרט יהודי.

הרמזים, הסימנים, המילים, הדיאלוגים, וקטעי ההומאז׳ – כל אלה רגעים שהקהל אמור לשים לב אליהם, ללקט אותם לתוך שק הרמזים של הסרט, ולהיווכח בכך שהכל בסיפור הזה מהונדס. כי על זה, למעשה, הסרט: על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, סיפור שהוא אולי שקר מוחלט כי ראינו רק חלק קטן ממנו, סיפור שבו נדמה לנו שאנחנו יודעים לזהות מי הטוב ומי הרע, אבל בסופו של דבר מישהו ביים לנו אותו כדי שנחשוב ככה. ג׳ונסון, בסרט מענג בחוכמתו הדרשנית, גם חתום על פרשת רצח מסתורית כתובה היטב ומלאת תפניות והפתעות, וגם מביים אותה כמו מאסטר, ששולט בדמויותיו ובעולם שהוא בורא להם כמו אלוהים.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 30.11.2025)

ציוץ