״חיים ללא כיסוי״. עזרא בדרך. צילום: מידן ארמה

אירחתי את תום שובל בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, ויחד ניתחנו את הסרט, השפעותיו, המשמעות שלו, וסודות מההפקה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

המונולוג של ליבי (דאנה איבגי) מתחיל עוד לפני שרואים אותה, כשכותרות הפתיחה של הסרט ״חיים ללא כיסוי״ עדיין מוצגות. ליבי מתרוצצת ברחוב לבושה סחבות, מציקה לעוברים ולשבים, מדברת לא הרף, באופן כפייתי. שלשול של מילים. אבל כשהסרט רק מתחיל היא לא מדברת לעצמה, היא מדברת אלינו, הצופים בקולנוע. ״אני מדברת אליכם, החושך לא מסתיר אתכם, אני רואה גם בחושך״, אומרת הדמות. אלא שבשלב הזה בסרט, בו היא מספרת לנו שהיא רואה אותנו, אנחנו עדיין לא רואים אותה.

סרטו העלילתי השלישי של תום שובל, אחרי ״הנוער״ ו״הסירו דאגה מליבכם״, ואחרי שזכה בפרס אופיר על הסרט התיעודי ״מכתב לדויד״, הוא אודיסיאה אורבנית שעוקבת אחר שיטוטיה המוטרפים של ליבי ברחובות העיר. ״חיים ללא כיסוי״ זוכה כרגע בשבחים מוצדקים בזכות ההופעה הווירטואוזית של איבגי בתפקיד הראשי – באמת הופעה חד פעמית שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה – אבל הפתיח הזה מבהיר שזה לא סתם סרט על דרי רחוב או על מחלות נפש, זה סרט על קולנוע. כשליבי נכנסת לאחד מהתקפי המאניה הוורבליים שלה, היא מחפשת את המצלמה ומדברת ישירות אליה, והמצלמה בתמורה, לא מפנה מבט או מתרחקת אלא ההפך – מתקרבת אליה עוד ועוד, עד לכדי תקריב לא נוח. הדמות הזאת, שבמציאות היינו מפנים מבט ממנה, הופכת בסרט למי שאין לנו ברירה אלא לבהות בה, כלואים במושבינו, מנסים להבין האם המילים שלה הם רצף של נונסנס מטורף, או דברי הגות עמוקים שאנחנו חייבים לשים לב אליהן. ״חיים ללא כיסוי״ הוא מצד אחד סרט הומאני, שמאפשר מבט אנושי וחומל, וגם מלא הומור, על אשה משולי השוליים של החברה. אבל הדמות הזאת היא גם משל. מצד אחד, מעין דמות של נוודת תמידית, מעין קוהלת מודרנית, שרואה הכל ואומרת הכל, ומצד שני, משל על הקולנוע עצמו כסוג של מחלת נפש, העמדת פנים, של שחקנים שמדברים לעצמם, וצופים שבוהים במסך חסרי אונים.

שובל, שבשנים האחרונות שיתף פעולה כתסריטאי בסרטים של ג׳ייק פלטרו ומישל פרנקו, ויצר את הסרט הקצר המצוין ״היד של קטיה״, רק הולך ומשתכלל כבמאי והוא עושה ב״חיים ללא כיסוי״ את עבודתו הטובה ביותר. זה קולנוע וירטואוזי ממש, שנעזר בצילום של מידן ארמה (״אנשים שהם לא אני״) ובפסקול של בן פרוסט (אולי בהשראת ״בירדמן״ של אלנדרו גונסלס איניאריטו), ושניהם לא רק מעניקים לסרט את הקצב שלו, הם למעשה צריכים לעמוד בקצב שלה.

הסרט הוא פיתוח לדמות שנבראה על ידי שובל ואיבגי בסרט הקצר ״הכל כישוף״, שרמז שאולי יש משהו מיסטי, ובוודאי מסתורי, בדמות הזאת, שבאילו נשלפה הישר מ״נס ממילאנו״. יש משהו בסרט שמזכיר את סרטיו של לאוס קאראקס, שגם ברא דמות דומה בשם מיסייה חרא בסרט קצר, ואז המשיך לפתח אותה ביצירת המופת שלו ״מנועים קדושים״. אצל שובל וקאראקס נדמה שהדמות הזאת מנסה להדביק את הצופים בקדחת האורבנית שהיא לוקה בה, להוציא אותנו מהאולם על הרחוב עם נקודת מבט אחרת על המציאות.

ועם זאת, חובה להזהיר שבעוד שמדובר ביצירה קולנועית נדירה בעוצמתה ובכשרונה, זה גם סרט שמיועד לצופי קולנוע מתקדמים. זו יצירה מטרידה ומאתגרת, על דמות שאף אחד לא רוצה להיות במחיצתה, ואנחנו עוברים איתה תחנות – במה שאפשר אולי להגדיר כשלוש או ארבע אפיזודות נפרדות שכמעט מתפקדות כסרטים קצרים ועצמאיים – שבה במידה רבה ליבי כופה את נוכחותה על אלה שמנסים להיפטר ממנה. זו לא צפייה קלה או נוחה, אבל בלתי אפשרי להסיר ממנה את העיניים. מהמשפט הראשון ליבי מחפשת – ברחובות, בדירות וגם בחשיכת אולם הקולנוע – אדם בשם עזרא. היא צועקת ״עזרא!״, אבל אנחנו מבינים שהיא בעצם זועקת לעזרה. ואולי על זה הסרט – על מקום שהחיים בו מוטרפים, ואין עזרא בדרך.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 30.4.2026)

ציוץ