״האחד והיחיד שלי״. מפגשים מהסוג הטישי

דיברתי על ״האחד והיחיד שלי״ החל מדקה 40 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל פודקאסט או לחצו להאזנה כאן

צפייה ב״האחד והיחיד שלי״, סרט הביכורים של דוד טאובר, היתה עבורי כמו חלום שהתגשם. שנים פיללתי שהקולנוע הישראלי ילך למקום שאליו צועד הסרט הזה. בקולנוע הישראלי סרטים כמו ״קלרה הקדושה״ ו״מי מפחד מזאב הרע״ הם המיעוט. אם יש איזשהו מודל אופייני לסרט ישראלי הוא נמצא בעולם הדרמות המשפחתיות הריאליסטיות שמידה משמעותית של מלנכוליה שורה עליהם. מ״מיכאל שלי״ המינורי, ״נועה בת 17״ הנזירי ועד ״עצמאות״ האמביוציוזי, נדמה שהמשפחה היא מקור השראה משמעותי עבור יוצרי ישראל. שנים חשתי שהקולנוע המקומי מתעלם בהפגנתיות משני מקורות השראה מתבקשים. האחד הוא עולם סרטי הז׳אנר האמריקאיים. סרטי אימה ודרמות פסיכולוגיות, עלילות שיוצרות תעתוע בין הטבעי והעל–טבעי. ומנגד, עולם התוכן היהודי העתיק, שזמין ליוצרים בישראל בשפתם, אבל שרובם מתעלמים ממנו. התנ״ך, התלמוד, המדרשים. אני יכול למנות כאן יותר סרטים ישראליים שלקחו את השראתם מהברית החדשה מאשר כאלה שהשתמשו במשלים של חז״ל כנקודת מוצא עלילתית.

והנה מגיע ״האחד והיחיד שלי״ והוא פלא בעיני. האופן שבו הוא מערבב בין מדרשי חז״ל ובין סרט אימה פסיכולוגי (וגם, בדרכו הערמומית והשנונה, קומדיה רומנטית) הוא בעיני שיא המקוריות. הבקיאות של טאובר בטקסטים – קולנועיים מחד גיסא, תלמודיים מאידך גיסא – הם לבדם מקור להפתעה. אבל ההפתעה האמיתית היא איך ריבוי הטקסטים האלה מופיע בתוך יצירה שיש בה מורכבות גדולה – כמו שאומרים בעולם הישיבות, ״צריך להחזיק ראש״ כדי לעקוב אחרי התפניות בעלילה – ושליטה עצומה גם בצד המילולי וגם בצד הוויזואלי. זה סרט שלא הפסיק להפתיע אותי, בתפניותיו ובעושר העולם שבו. ובאופן שבו עולם מילולי מאוד הופך גם לסרט ויזואלי.

כמו אגדתא תלמודית זה סרט על סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. יש במרכזו ארבע נשים, שכל אחת מהן יכולה להיחשב גיבורת הסרט. טליה ברטפלד, שהיתה מוכרת לי עד כה כשחקנית קומית מ״המפקדת״ ומהופעות סטנד–אפ, פשוט מצוינת בדמותה המלחיצה של שירה, חוזרת בתשובה ואם טריה לתינוק, שמגיעה לרבנית שלה כשהיא במצוקה: היא משוכנעת שבעלה התחלף. נכנס בו שד. הרבנית, שאמנם מגיעה מעולם דתי אבל גם למדה פסיכולוגיה, משוכנעת ששירה חווה קריסה נפשית. משבר בנישואים או דיכאון אחרי לידה. בני זוג משתנים, היא מסבירה לה, וצריך לצפות שזה יקרה בזוגיות. אבל אולי שירה לא טועה? ומי כאן נמצא בסכנה? האם היא בסכנה מפני בעלה שהפך לשד, או הוא בסכנה מפניה כי היא מאבדת את שפיותה? זה מתחיל קצת כמו ״תינוקה של רוזמרי״, אבל מהר מאוד הופך לסרט שבו עולמות האמונה והאהבה מיוסדים על אפשרויות להתחלפויות – האתאיסט שמתחיל להאמין, המאוהב שמפסיק לאהוב – שלא ברור אם הבסיס שלהם הוא מיסטי או נפשי. האופן שבו טאובר בונה את התסריט שלו הוא כזה שבו הסיפורים, או המילים, הם כמו וירוסים שמדביקים בהם את שומעיהם. הרבנית (נוית סיטבון, בהופעת בכורה נהדרת) מספרת את הסיפור לבעלה, רב הקהילה (שמעון מימרן) ומגיעה לרב מקובל (זוהר שטראוס) שתוהה האם היא עצמה לא הוזה את הסיפור. וכשצעירה חילונית (ענבל רז) שומעת את הסיפור באופן אגבי היא מספרת אותו לבני משפחתה (עמית ליאור ואסתי זקהיים מגלמים את הוריה) סביב שולחן ארוחת הטעימות באולם האירועים לפני החתונה, שם שומעת אותו מלצרית צעירה (אלה ארמוני). מה שגורם לכל אחת מהדמויות האלה להתחיל לספר בעצמן סיפורים, וכל אחד מהם עוסק בהתחלפות, ביצירה שהיא כמו טיש קולנועי, שבו כל דמות מספרת סיפור, וכל סיפור זוכה לעימות מצד המאזינים שטוענים שזה לא היה כך כלל. מה סיפור המסגרת ומה הסיפור הפנימי, מי מספר את הסיפור של מי, מה המשל ומה הנמשל? מבוך המראות העלילתי הזה הופך לסרט מרתק. במציאות, רעיון ההחלפות והשדים והחיזרים נשמע לנו מופרך, סימפטום למחלת נפש, אבל בעולם של אגדות חז״ל כמו גם בקולנוע זה דווקא משהו שאמור להתקבל על הדעת, בתור אגדה או משל. וכדי להתאים בין תוכן לצורה, בערך באמצע גם הסרט מתחלף – וסיפורו של זוג אחד הופך באופן מיסטי לסיפורו של זוג אחר.

״האחד והיחיד שלי״ מזכיר את הסרטים של האחים כהן, שבסרט כמו ״יהודי טוב״ ניסו ליצור גרסאות קולנועיות למעשיות חסידיות שהם בדו מליבם. ואילו טאובר, יחד עם אשתו אליה שהפיקה את הסרט, עושים את זה בעשר אצבעותיהם, בהפקה עצמאית, דלת תקציב, אבל עם המון שכל, כישרון ויצירתיות, שלוקחים את חז״ל והופך אותם למקור השראה לסרט מתח, אימה ואפילו קומדיה. זה מהסרטים הקטנים והעצמאיים האלה שרשתות הקולנוע בארץ לא יעיזו להחזיק אצלם לאורך ימים רבים, לכן הזדרזו לראות אותו, כי הוא באמת יוצא דופן, ואמן שהוא גם סימן לבאות לקולנוע הישראלי.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 19.8.2026)

ציוץ