Wild Horse Nine שביים מרטין מקדונה

מבקר הקולנוע הוותיק (והשכן הקרוב) דני מוג׳ה היה בפסטיבל ונציה וראה מקרוב את אירועי ההקרנה של הסרט התיעודי ״NAZA״ (״נז״א״) של יובל אברהם ורחל שור, שמאז בכורתו עשה רעש עולמי. הנה דיווח שלו מההקרנה הזאת, ועוד כמה הקרנות נוספות מאותו פסטיבל.

כן, ראיתי את ״נז״א״ // דני מוג׳ה, ונציה

חיכינו כמעט עד תום התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה כדי לצפות בסרט התיעודי נז"א (NAZA) שביימו היוצרים הישראלים יובל אברהם ורחל שור. המתח לקראת ההקרנה בקרב הישראלים שביקרו בפסטיבל היה גדול. ידוע היה מלכתחילה שמדובר בסרט ביקורתי המתייחס למלחמה בעזה. מי שכבר הכיר את סרטם הקודם של היוצרים (״אין ארץ אחרת״, 2024) היה דרוך לקראת צפייה מביכה או מכעיסה, בהתאם לעמדתו הפוליטית.

מההיבט התמטי הציפיה התממשה. הרעיון המתגבש לאורך הסרט מתנסח לקראת סופו לכדי כתב אשמה כלפי מדינת ישראל מנהיגיה ושלוחיהם בצה״ל. על פי הסרט הזוועה שהתחוללה ועדיין מתחוללת ברצועת עזה אינה פרי של נזק אגבי הכרחי (הנז"א שבכותרת הסרט). חיסולה של רצועת עזה אינה תוצאה בלתי נמנעת של מלחמת החרמה שהכריזה ישראל על החמאס – מחולל הטבח של השבעה באוקטובר – אלא תוצאה של הרג והרס מתוכננים שמטרתם ניקוי רצועת עזה מבני אדם חיים והפיכתה למרחב שאי אפשר יהיה לחזור אליו. מרחב שלא היו בו חפים מפשע.

ובכל זאת ההפתעה הייתה גדולה. לא משום שלא שיערנו את האמת הזו (או ״את השקרים", כפי שטוענת ההסברה הישראלית עוד בטרם הוקרן הסרט בישראל) אלא בגלל הטון. הסרט מורכב מסדרה של ראיונות עם בעלי תפקידים שונים בצה"ל המתקיימים בחשכה מעל גגות תל אביב. המרואיינים מוסתרים כך שאי אפשר יהיה לזהות אותם ומופיעים כצלליות על רקע גורדי השחקים של תל אביב וחלונותיהם המוארים. הטון תיאורי, ענייני, אובייקטיבי כביכול. הכול מדווח ולא נראה, הרס הבתים, הצליפה באזרחים העושים דרכם לאספקת המזון (אך חורגים מהמסלול שיועד להם), הגופות הנערמות והכלבים הנוגסים בהן. פה ושם זוכים החישובים הסטטיסטיים של הנז"א לייצוג באיורים מרושלים על פיסת נייר מזדמנת. גם רגשות הנקמה וייסורי המצפון, אם היו כאלה, מדווחים בענייניות אך אינן מרעידות את קולם של העדים.

בין ראיון למשנהו מופיעים קולאז'ים של תל אביב הלילית המתכוננת לשנת לילה ותמונות ארכיון של ההרס המצטבר ברצועת עזה. גורדי שחקים ועגורנים המתנשאים לשמיים שלובים בבניינים עזתיים שהוטחו לגובה פני הקרקע. עיר אחת צומחת, עיר שנייה משתטחת. אין תמונות זוועה, אפס פורנוגרפיה. תמונה אבסורדית של חיים על המתים, או לצידם, באדישות.

דווקא התמונה החרישית הזו שחלקה נועדה להעניק לראיונות אווירה של מעשה אסור סודי ומחתרתי מעצימה את ממדי הזוועה. כשחייל מתאר כיצד גופות העזתים נעלמות מן הנוף משום שהיו טרף לכלבים משוטטים אין צורך להסיט את המבט ולהתגונן מפני החיזיון כי התמונה ממשיכה לבחון את תל אביב השלווה. ורק האוזן מעבירה לתודעה את התמונה המזוויעה. נזכרתי כיצד חטא חילול המתים שלא הובאו לקבורה רודף את גיבור האודיסיאה.

כצפוי, הסרט התקבל בתשואות בהקרנת הבכורה ואף קטף בטקס הסיום את הפרס המיוחד של חבר השופטים. השיח סביבו נותר פוליטי בעיקרו. הצופה האיטלקייה שישבה לצידי התמרמרה בתום ההקרנה: "מדוע לא סיפרו בסרט גם על התנהגות החמאס בשבעה באוקטובר?". מבקר הקולנוע הבריטי שישב בשורה שלפני התייחס גם לצורה כשהתלונן על כך שהסרט לא הציג באופן "ויזואלי משכנע" את פשעי המלחמה הישראלים: "לא הראו לי כלום רק קראתי את התרגום לאנגלית של הראיונות בעברית".

לא התמונה רק הדיווח הענייני הנמסר בחשש מה מתגבש לרעיון מוצק: חלק גדול מן ההרס וההרג בוצע לא כהפרה של הפקודות אלא כביצוען. כשבנימין נתניהו מבליח לרגע על המסך ומדווח כי הורה להפסיק את הסיוע ההומניטרי לכלל הרצועה ברור עד היכן מגיעות מדרגות הפיקוד ומניין יוצאות הפקודות. זה אינו מסמך קביל שניתן להגישו לבית המשפט. סדר הראיונות ושילובן בתמונות אינו מאורגן כהוכחה לעבירות ספציפיות עם תאריך מקום ושם הפושע. גם לא סרט בלשי על פי אגתה כריסטי שבו הבלש חושף את האמת על פי פרטים שאסף לאורך החקירה. אך עד שלא יתגלה ויוכח כי מדובר בחבורת שקרנים או מספרי סיפורים בדויים שהתקבצה לה סתם כך לצרכי הפקת הסרט , ״נז"א״ ימשיך להוות מסמך קביל בבית המשפט הציבורי והתקשורתי הגבוה לצדק היסטורי.

עוד רעיון העולה מן סרט, ולא לראשונה, הוא כי אין גבול ליכולת האנושית להתעלם מאסון מעשה ידי אדם המתרחש לידו. גם הזעזוע הכן ביותר מתגלגל לאדישות מוצקה. אומרים שאי אפשר להמשיך ככה ואז ממשיכים. והנה גם אני הצטרפתי לשיח פוליטי פילוסופי ולא עמדתי בפיתוי.

**************

WOMAN UNKNOWN תוצרת דנמרק, זוכה אריה הזהב בוונציה

בניגוד לרושם שהדיון בהקרנת הסרט תפס בעיתונות וברשת היו עוד סרטים בפסטיבל. חבר השופטים בראשותה של מגי ג'ילנהול העניק את אריה הזהב לבמאית הדנית מיי אל–טוקי שביימה את WOMAN UNKNOWN. אל–טוקי היא האישה היחידה שהייתה מועמדת לפרס הגדול (למעשה גם רחל שור הקו–במאית של נז"א יכולה הייתה לחלוק את הפרס). אין לי ספק שהעובדה הזו העניקה לסרט יתרון גדול ועוד הזדמנות עבור חבר השופטים להביע הזדהות עם עמדה פוליטית – פמיניזם במקרה הזה.

אין זה אומר שהסרט חף מאיכויות קולנועיות, הוא מרשים בכל היבטיו. מרשים מדי, הייתי אומר, ומעוטר בסימבוליזם בוטה עד זרא. זהו סיפורה של משרתת העומדת להינשא לאדונה ולטפס בסולם החברתי, אלא שעברה האפל מימי הכיבוש הנאצי מאיים להחריב את המהלך כולו (השחקנית מתילד ארסל זכתה על תפקיד זה בפרס השחקנית). המבט הגברי והאובייקטיביזציה של הגוף הנשי הם העומדים למבחן בסרט הזה, וזוכים בו לציון בלתי מספיק ולמטה ממנו. הסרט זכה דווקא ל"מצויין".

את פרס השחקן הטוב ביותר קיבל ג'ון מלקוביץ' על תפקידו המבריק בסרט Wild Horse Nine שביים מרטין מקדונה. מלקוביץ' מגלם סוכן סי.איי.איי. ותיק על סף מותו המבקש לבלות את ימיו האחרונים בוונציה אך מגיע משום מה דווקא לאיי פסחא. הסיטואציה האבסורדית משחררת את הסוכן מכבלי החשאיות שבה פעל כל חייו המקצועיים הרצחניים והוא בוחר בעזרה לזולת ואמירת האמת וחושף סודות מן העבר ותוכניות זדוניות עתידיות של הממשל האמריקאי. אלה שנות השבעים המוקדמות והסוכן מזהיר למשל פעילת שמאל כי הממשל האמריקאי זומם לסייע בחיסולו של נשיא צ'ילה הסוציאליסט סלבדור איינדה. בד בבד הוא מפליל את עצמו כמי שהיה שותף פעיל ברצח קנדי בעשור הקודם. מלקוביץ' זכה בפרס כדין. לא זכורה לי תצוגת משחק שלו כה משוחררת וחפה ממנייריזם (המניירות בסרט הן כולן של הדמות).

כך גם סרטו החדש של נאני מורטי "זה יקרה הלילה" שתסריטו נכתב על פי סיפורים של אשכול נבו הישראלי. משמח היה לראות כיצד במאי שנראה היה כמי שאיבד את מגע הקסם הייחודי שלו מוצא אותו שוב בעשור השמיני לחייו. כמו שעשה בימיו הגדולים מצליח מורטי לשלב בין הרגשי לאבסורדי ובין האישי לפוליטי. סצנה אבסורדית עם כלה הלוקחת פסק זמן מנשף חתונתה על מנת להשתתף במשחק טניס ולהביס גבר זר, הופכת להיות מפגש מכונן עבור שתי נשמות שהגורל יפגיש ביניהן שוב ושוב ויסבך אותן בקשר רומנטי ממשי וכלל לא אבסורדי. את חיבתו של מורטי לריקודים הוא מממש בחריגה מהנרטיב הריאליסטי לטובת ריקוד רחוב קבוצתי כמו שהסרט המוזיקלי נוהג לעשות. נדמה שמורטי מבקש לומר לקהל שהוא חוזר אל עצמו וזאת באמצעות ציטוטים עצמיים מבדחים כמו הרכיבה על הווספה ברחובות רומא שהפכה להיות הלוגו של חברת ההפקה שלו. נקווה שההתעלמות ממנו בטקס הסיום לא תרפה את ידיו של מורטי ונראה בקרוב סרט נוסף שלו, טוב עוד יותר.

לא רק פוליטיקה הנחתה את חבר השופטים בבחירת הזוכים. את פרס הסרט הטוב ביותר במסגרת המשנית ORRIZONTI קטף הסרט DIANE IN THE LOOP של הצמד הבמאים הבלגים אן סירו ורפאל באלבוני. במרכזו צעירה בשם דיאן שכבר מלאו לה 19 אך היא מתנהגת כמו מתבגרת מתוסבכת. עדיין חיה עם אימה, מתנסה במערכות יחסים מזדמנות חסרות אופק. עד הבוקר הן כבר מסתיימות. היא חושקת בגברים ודוחה אותם מעליה. כשהיא מגלה שאמא שלה נאנסה בצעירותה היא יוצאת למסע נקמה בפושע. אלא שהוא כבר ז"ל והנקמה האפשרית היחידה היא חילול המצבה שעל הקבר שלו. וראה זה פלא דווקא מסע הנקמה האבסורדי שהיא יוצאת אליו מפגיש אותה אולי עם הגבר הנכון. כוחו של הסרט טמון בפער שבין ההתנהגות הקיצונית של הגיבורה לבין המבט השקול של יוצרי הסרט המאפשר לעקוב בסקרנות ואפילו בשעשוע מסוים אחרי התנהגות אקסצנטרית של בחורה על סף התמוטטות ומבלי להיסחף להאמין שהיא עשויה להיחלץ ממצבה. את דיאן מגלת השחקנית נינון בורסיי במפגן של רגשות מתחלפים בקצב מסחרר במעברים משכנעים ומדויקים. אילו זה היה תלוי בי היא זו שהייתה זוכה לפרס השחקנית הטובה ביותר במסגרת זו.

השופטים בחרו אחרת והעניקו את הפרס לשחקנית לאלה מרזבן על תפקידה בסרט האיראני FALLING HOUSE מטאפורה פוליטית על פטריארכיה באיראן שסופה שתביא לקריסתו של הבית האיראני ממנו תיחלצנה רק הנשים שיפסעו אל האופק. מן הבחינה הצורנית הסרטים הנועזים ביותר הגיעו ממקסיקו ומתאילנד. SALÓN DE BELLEZA של השחקנית והבמאית המקסיקנית נטליה אצ'בדו המבוסס על ספרו של מריו בייטין "סלון יופי" (שתורגם לעברית בהוצאת כרמל). אדם אנונימי חי במספרה סגורה, מגדל דגי נוי ומתפרנס מטיפול בחולים שנמסרו להשגחתו על סף מותם. מדי פעם הוא יוצא לפרוק את אונו בסאונה לגברים בלבד או בהופעת קריוקי צעקנית. הסרט נע בין חושך מוחלט לאפילה וצריך להתאמץ כדי להבחין במרחש. אין בו כמעט דיאלוג. רק קולו של המספר מלווה את האפילה. היעדר חומר הגלם העיקרי של הקולנוע, האור, הופך אותו לנדיר ויקר. עולות מחשבות על עצם המדיום המופלא שאינו רק מספר סיפורים בתמונות אלא מפסל אור בתנועה. ובאולם קבוצה של צופים שבאה לחוות חוויה של ישיבה משותפת בחושך ואף לשלם על כך מרצון.

מתאילנד הגיע THE BURNING GIANTS של הבמאי פוטינפונג ארונפנג. דרמה פוליטית על רדיפת "אנשי ההר" בידי הצבא התאילנדי בימים של מגיפה מסתורית המתגלה בדמותה של עננה רעילה המאיימת על הבריאות והסדר הציבורי של אנשי העמק בתאילנד. הסרט מזמין אותנו ללכת לאיבוד בהרים המיוערים, מבלי שנצליח לפענח את פשר התופעה. הצבעוניות חורגת מהמוכר לנו ויותר משהיא מזמינה פענוח סמלי היא משפיעה על החוויה, מאיימת עלינו ומהפנטת אותנו באותה העת. כשמופיעות בין עצי היער דמויות צבעוניות מן העבר התאילנדי הרחוק אנו נזכרים שהסרט פתח בדימוי של אולם תיאטרון ריק מיושביו ואז עולה האפשרות שמדובר בכלל בסיפור מעגלי הנטוע עמוק בתוך מיתולוגיה וסיפורת עממית תאילנדית שאנחנו האורחים התרבותיים פוגשים לראשונה.

ציוץ