״סוס פרא תשע״. אנשים קטנים, ראשים גדולים

דיברתי על ״סוס פרא תשע״ ועל סרטיו של מרטין מקדונה בתחילת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי, אפל או לחצו להאזנה כאן

למרטין מקדונה יש כישרון כתיבה יוצא דופן. בעולם שבו האחים כהן יצאו להפסקה, קוונטין טרנטינו מאיים לפרוש מעשיית סרטים וטום סטופארד מת, אין כרגע עוד מישהו שכותב כמו מקדונה. זה לא רק האבסורד וההומור שהוא מכניס לכל מילה, זו היכולת שלו לבנות משפטים שיש בהם אלמנט מוזיקלי, איזשהו ריתמוס של הברות ופאוזות שהופך את סרטיו למעין מופע מחול מילולי.

אחרי שני שיאיו הקודמים, ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״ ו״רוחות אינשרין״ (אחד הסרטים האהובים עלי בעשור הנוכחי), חוזר מקדונה עם סרטו הארוך החמישי, ״סוס פרא תשע״, בפילמוגרפיה שבאופן מרשים למדי בינתיים רק הולכת ומשתפרת.

אמת, נדמה שמקדונה הבריטי מושפע מאוד מההומור השחור של האחים כהן, ומהאופן שבו הם מערבבים לתוך הדמויות שלהם טמטום, אכזריות ביחד עם תמימות וטוב לב. מקדונה גם לא מסתיר את זה. הוא עובד באופן קבוע עם קרטר בורוול, המלחין של האחים כהן, שכעת עושה עבורו את עבודותיו היפות ביותר. לא מעט מהעצב שמפעפע בסרטיו נובע מתוך המוזיקה של בורוול, מקדונה כותב קומדיות, אבל מבקש מבורוול שילחין אותן כטרגדיות, עם מוזיקה שמתאימה לטקס אשכבה. הוא העניק לפרנסס מקדורמנד, השחקנית הקבועה של האחים כהן (ובת זוגו של ג׳ואל), אוסקר על ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי״. וכעת הוא מלהק לתפקיד הראשי ב״סוס פרא תשע״ את ג׳ון מלקוביץ׳, בתפקיד שבאופן ברור מושפע מהדמות שלו ב״לקרוא ולשרוף״ של האחים כהן, ואף נראה כמו המשך ישיר שלה. אבל למרות כל זה, ולמרות האופן העניו למדי שבו מקדונה מכריז על השפעותיו בקול גדול, מקדונה צמח להיות קול ייחודי ומקורי בקולנוע העולמי. יוצר שמתמחה בקומדיות שחורות, או טרגדיות קומיות, שהתחילו כמעין קריקטורות ז׳אנריות והבשילו בשלושת סרטיו האחרונים לסרטים עם עומק רגשי מפתיע.

יש במאים שמתמקדים בדמויות, ויש במאים שמתחילים עם מקומות. נדמה שמקדונה ראשית בורא לעצמו לוקיישן, מעין גן עדן מושלם של פסטורליה, ואז מניח לתוכו את דמויותיו, שיעשו שם בלאגן. ״ברוז׳״ הפך עיר בלגית תיירותית ללוקיישן למרחץ דמים; אבינג, מיזורי היתה עיירה בדיונית שהפכה למוקד לקמפיין של כאוס למען צדק; אינשרין היה אי אירי פיקטיבי שהפך לזירת התגוששות מדממת בין שני החברים הכי טובים בתחילת המאה ה-20. ועכשיו מקדונה מנווט את דמויותיו לשנה 1973 לאיי הפסחא. האי באמצע האוקיינוס השקט, שהתפרסם בזכות פסלי ראשי האבן הענקיים (שכיכבו גם ב״הענקים של איי הפסחא״ של דובר קוסאשווילי וב״ראפא נואי״ של קווין ריינולדס). לאתר התיירות היפהפה הזה מגיעים שני סוכני כאוס. סוכני סי.איי.איי (סם רוקוול וג׳ון מלקוביץ׳) שלכאורה מגיעים לשם לחופשה בלבד, רגע של מנוחה בשעה שהם עסוקים לארגן בצ׳ילה את ההפיכה שתדיח את הנשיא הסוציאליסט סלוודור איינדה ותמליך במקומו את הרודן אאוגוסטו פינושה. הם סוכני ביון אמנם, רוצחים מיומנים שלא מהססים להתנקש ביריביהם, אבל מקדונה מעצב אותם כצמד קומי. לורל והארדי, אבוט וקוסטלו, לי וכריס, אחד עם כובע בוקרים, השני עם כובע פורק-פאי מעוך.

יש למקדונה כמה תכונות קולנועיות שחוזרות אצלו. המתכון שלו, אם תרצו. הראשון הוא העובדה שסרטיו הם למעשה יצירות קאמריות. שניים–שלושה אנשים, והם לרוב בעיקר מדברים ביניהם. אבל השימוש שלו בלוקיישנים יחודיים מעניק לסרטיו מימדים אפיים, אפילו מיתיים. התכונה השנייה היא שבתוך הסיפורים הקטנים שלו על אנשים קטנים, מקדונה מחביא עלילות גדולות יותר, שבמאים אחרים היו הופכים לאפוסים גרנדיוזיים. מסע הנקמה של אשה אחת ב״שלושה שלטים״; ״רוחות אינשרין״ היה סרט על מלחמת אזרחים בזעיר אנפין; ו״סוס פרא תשע״ הוא סרט על מהפיכות, בגידות והיסטוריה, ועל כך שהמעשים שלך ירדפו אותך עד לאי הכי שכוח אל בעולם. הזעיר אנפין של מקדונה הופך ב״סוס פרא תשע״ לפנים ענקיות, פסלים ששרדו אלפי שנים וישרדו הלאה, הרבה אחרי שזכרם של הגיבורים שלו יישכח. האם זה רק צירוף מקרים ששני סרטים האחרונים מתרחשים שניהם על אי? יש משהו מחוכם בלוקיישן הזה, שהוא מצד אחד פתוח, מלא אויר ונוף, ויש בו תחושה של חופש, שבין השאר בא לידי ביטוי בחיות על האי – החמור ב״אינשרין״ וסוסי הפרא שמאכלסים את איי הפסחא ב״סוס פרא תשע״ – אבל למעשה שתי הדמויות בסרט כלואות על האי הזה, הוא דרך ללא מוצא עבורן.

ב״סוס פרא תשע״ מקדונה מוסיף פרט קטן שמשך את תשומת ליבי. רוקוול מסתובב רוב הסרט עם מצלמת 8 מ״מ. מדי פעם אנחנו רואים את צילומיו החובבניים חתוכים לתוך הסרט. לכאורה יש בזה הגיון עלילתי: שני הגיבורים מתחזים לתיירים ותיירים אכן מסתובבים עם מצלמות ביתיות לתיעוד עצמי. בסצינה מוקדמת יותר, רוקוול צילם תמונות כאילו-תיירותיות ברחובות סנטיאגו, אבל התברר לנו שהוא בעצם תיעד חבורה של מוחים סוציאליסטים שהסי.איי.איי רוצה לעקוב אחריהם. אבל באיי הפסחא הם לא עוקבים אחרי איש – אם כבר, אז יש מי שעוקבים אחריהם. אז מה עושה שם המצלמה? אם כך, יש להניח שהתפקיד שלה הוא לא עלילתי אלא תימאטי. מצד אחד, המצלמה כתחליף לאקדח או רובה. מצלמות ה-8 מ״מ אפילו מעוצבות קצת כמו אקדחים, או רובי עוזי. ובאנגלית, עם מצלמות ועם אקדחים עושים אותו דבר: to shoot. אבל כשאני רואה מצלמה בסרט אני מסיק שהסרט רוצה להגיד משהו לא רק על החיים, אלא גם על הקולנוע. על כך שסוכני סי.איי.איי יוצרים עלילות ענק ומביימים אירועים – התנקשויות, הפיכות – שייראו כמה שיותר ריאליסטיים, כאילו קרו מעצמם ולא על ידי יד מכוונת. וזה בדיוק מה שבמאים עושים גם. המסע של כריס ולי באיי הפסחא חופף למסע שעושה שם מרטין מקדונה בעצמו, שכובש את האי עם צוותו למשך כמה שבועות ועושה בו מהפיכה לצרכיו. מקדונה הבריטי עושה סרט על דמויות אמריקאיות – שמסתובבות בעולם כאילו הם גיבורי מערבון שמגיעים לעיירות קטנות לעשות בהם סדר או להטיל עליהן טרור (אחיו של כריס – בהופעת אורח קטנה ומתוקה של טום ווייטס – אפילו גר במוניומנט ואלי, הלוקיישן שבו צילם ג׳ון פורד את המערבונים שלו) – ואומר לנו שהסי.איי.איי והוליווד הם, בעצם, אותו דבר.

אבל בסופו של דבר, ״סוס פרא תשע״ הוא המופע של ג׳ון מלקוביץ׳. לראות את מלקוביץ׳ מבצע את המילים של מקדונה זה כמו לחזות בגלן גולד מנגן באך, ביצחק פרלמן מבצע בטהובן. מלקוביץ׳ מגלם את דמותו של כריס קרלייל (תסריטאים טובים אוהבים אליטרציות בשמות הגיבורים שלהם, בוודאי תסריטאים שגם השם שלהם הוא אליטרציה). כריס הוא סוכן סי.איי.איי מבוגר, חולה ופוזל, שמחזיק שני פתקים בכיסיו כי הגיל כבר קצת הופך אותו לדמנטי. ממנטו מורי, מזכיר לו אחד הפתקים. ״זכור את יום המוות״. כריס עסוק בחשבון נפש, ומודאג שמא יש לו סיכוי להגיע לגן עדן אחרי מותו. אחרי הכל, הוא רצח המון אנשים. המוות מאכלס את סרטיו של מקדונה וגורם לכך שכל בדיחה יוצרת גם מחנק בגרון, שמא היא פרלוד לפרץ אלימות. המורפיום שזורם בוורידיו, ואולי זה הגיל, גורמים לכריס להתחיל לדבר באופן שלא הייתם מצפים מאיש ביון: הוא אומר יותר מדי, מדליף סודות, מתגאה בפעולות העבר שלו, ועושות בושות לסוכנות. וכאן נכנסת לתמונה התכונה הכי משעשעת של מקדונה כתסריטאי, עוד מאז ״ברוז׳״, בכל פעם שהדמות אומרת משהו שטותי ואידיוטי, איזו שליפה מגוחכת מהשרוול, המשך הסרט יוכיח שיש אמת בדיבור הזה. כשכריס ידבר על העש בצ׳ילה, מה שיישמע כמו סמול–טוק של קשיש עייף, יהפוך בהמשך לרגע מתוק ומצחיק של מפגש בין אדם וחרק. וככה גם עם נקודות מפנה עלילתיות משמעותיות יותר. כריס לכאורה מדבר שטויות, אבל כל דבר שהוא יגיד יהפוך לנקודה עלילתית בהמשך. אולי זו תכונתו של איש ביון מיומן: לדעת שכל פרט בסיפור חשוב ושום דבר אינו אגבי.

מקדונה עושה סרטים על חברים. על אנשים קרובים שמשהו דרמטי קורה בינהם, והם הופכים מאוהבים לאויבים. זו גם תובנה אנושית יפה, על האופן שבו מערכות יחסים משתנות ומתהפכות, וגם דימוי מוצלח לתהפוכות ההיסטוריה, שתמיד מסתתרת בסרטיו – שלום שהופך למלחמה, אחווה שמידרדרת לאנרכיה. ועל כך שלמילים יש כוח לברוא מציאות – מה שאומרים קורה. למילים בסרטיו של מקדונה יש פתיל השהייה של פצצה. כשמילה נאמרת כהבטחה, ההבטחה הזאת תקוים. וכך, ״סוס פרא תשע״ מצטרף לגלריית סרטיו הווירטואוזיים של מקדונה, שבהם ההומור והבדיחות הם כמו ספירה לאחור לקראת אסון מובטח וידוע מראש, שידענו שיגיע, אבל כמו בחיים הדחקנו את בואו.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 8.11.2026)

ציוץ