"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי". וכיתתו חרבותיהם לעטים

ארבעה סרטים שיצאו בישראל בשלושת השבועות האחרונים מוכיחים שלפעמים מילים הן האפקטים הכי מיוחדים בקולנוע. לפעמים הגשתו של משפט מורכב, מרובה מילים, כתוב בווירטואוזיות לשונית ומבוצע בדייקנות ובחדות הוא הפעלול הכי עוצר נשימה ששחקן יכול להציג בפנינו. ארבעה סרטים שבהם המילים הן הכוכבות הגדולות מוצגים כעת בבתי הקולנוע: “שעה אפלה", שבו ווינסטון צ'רצ'יל מגייס את השפה האנגלית ואת כשרונו הרטורי העצום כדי להטות את מהלך מלחמת העולם השניה; “העיתון", שבו חבורת עיתונאים משתמשת במילה הכתובה כדי לנסות ולהטות את מהלך מלחמת וייאטנם; והיום יוצאים בארץ "המשחק הגדול", סרט רב מלל שבו המילים מנסות להסיח את הדעת מהאמת, אבל גם לחשוף אותה; ולבסוף – “שלושה שלטים מחוץ לאֶבּינג, מיזורי", שבו מילים הופכות לבקבוקי תבערה.

“שלושה שלטים מחוץ לאֶבּינג, מיזורי" הוא גם הסרט שנמצא במקום הראשון בטבלת המבקרים

דיברתי על "שלושה שלטים" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. הורידו או האזינו כאן

“שלושה שלטים מחוץ לאֶבּינג, מיזורי", שיש מקום להאמין שסיכוייו לזכות באוסקר לא רעים בכלל, הוא לא סתם קומדיה שחורה, זו קומדיה שחורה משחור. הבמאי האנגלי מרטין מקדונה (“ברוז'”) כתב וביים סרט המתרחש בדרום ארצות הברית, בעיירה הבדיונית אבינג, מיזורי. עלילת הסרט בדיונית, אבל נקודת המוצא העלילתית דווקא אמיתית: מקדונה מספר שלפני למעלה מעשר שנים הוא נסע בדרום ארצות הברית וראה שלט פרסום שנקנה על ידי אדם פרטי ושמוחה נגד אוזלת היד של המשטרה המקומית בפתרון פרשת רצח. שנים אחר כך מקדונה לקח את הגרעין הזה ויצר את דמותה של מילדרד הייז (בגילומה של פרנסס מקדורמנד), אם שכולה ששוכרת שלושה שלטי פרסום על הכביש הצדדי והנידח שמובל לעיירה הצדדית והנידחת שלה, ובשלטים היא פונה לשריף המקומי בתהייה איך זה שעדיין לא עצר חשודים בפרשת האונס והרצח של בתה. שלושת השלטים האלה, ועליהם 11 מילים בלבד, מקפיצים את העיירה כולה, ובעיקר את אחד השוטרים המקומיים – שוטר ותיק וזוטר לנצח עם תסביך אם (הוא מגמגם בכל פעם שהוא מדבר על אמו), גזען ועם בעיית ניהול כעסים ואלימות קשה, שזמן מה לפני כן היכה נער שחור במעצר. כך, בדקות ספורות הסרט מציג בפנינו סיטואציה קלה להזדהות ואף מוכרת תקשורתית: האם האבלה ושבורת הלב שמוחה נגד אוזלת היד של המשטרה, מול השוטרים שאנחנו באופן אוטומטי נגדם – בגלל אלימות מופרזת וחוסר תפקוד. רבע שעה אחר כך כבר נחשוב אחרת על דמות אחת, רבע שעה אחרי זה כבר נבין אחרת דמות שנייה ותוך שעה כל הסיטואציה הראשונית תתהפך לנו לגמרי וליבנו יישבר, אבל מכל הסיבות שהכי לא ציפינו. מה שהתחיל עם שלושה שלטים, ימשיך כדרמה בין שלוש דמויות שיאתגרו את יכולת ההזדהות וההכלה שלנו, ויגיע לשיא רגשי מושלם עם שלושה מכתבים שיגרמו לנו להבין שלא כל מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו הוא אכן כזה.

מקדונה כתב ל"שלושה שלטים" תסריט מבריק, גאוני ממש, שהוא אחד התסריטים הכי מקוריים שנראו בקולנוע האמריקאי מזה שנים, תסריט שבכל רגע מפתיע אותנו, מסתובב בפתאומיות על צירו ומצליח בערמומיות, מבעד לכל הטרגדיות הנוראיות והאלימות ההולכת ומתעצמת בסרט, גם להצחיק את הקהל במקומות הכי לא צפויים. הנוכחות של מקדורמנד, כמו גם המוזיקה של קרטר בורוול, עשויה להזכיר לנו את ההשפעה שיש לאחים כהן על סרטיו של מקדונה, וקל להזכיר את "פארגו" כיצירה אחות, כשני סרטים שמציגים בארסיות מקאברית את האופל והאלימות שבנפש האדם. אבל "שלושה שלטים" הוא הנגאטיב המוחלט של "פארגו" ובמרכזו גיבורה לוחמת שמקימה מיליצייה של אשה אחת ויוצאת למלחמה נואשת נגד המשטרה, אבל בעצם נגד הממסד הגברי כולו שאכזב אותה. כה עז הוא הזעם שלה שהיא מפספסת גם את אלה שמנסים להיות שם לצידה.

כל דמות בסרטו של מקדונה ראויה לניתוח ופיענוח מעמיק לגבי התהליך שהיא עוברת. צריך, למשל, לשים לב ששלושת השלטים בעצמם מתפקדים כמעין דמויות משנה שעוברות שינוי והתפתחות לאורך הסרט ולא נשארים סטטיים. מתבקש גם לעשות מדרש שמות לכל דמות (השוטר הדפוק עם המיניות הלא ברורה, למשל, נקרא "דיקסון"; הבת המתה נקראת "אנג'לה" וכו'), למשל, שם העיירה – ebbing – שם בדיוני שרומז למהלך הגאות והשפל שהסרט בנוי עליו, התקדמות ונסיגה, עליית מדרגה ורגיעה.

אבל אני דווקא רוצה להתמקד בדמות משנית בשם רד וולבי, איש חברת הפרסום שמגלה שהוא הבעלים של שלושת השלטים שאיש לא משתמש בהם. קוראים לו רד (אדום), אולי כי הוא ג'ינג'י, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהשלטים, ממש כמוהו, אדומים. ועוד: לשריף שהשלטים ממוענים נגדו קוראים ווילובי. זה די נדיר שלשתי דמויות יהיו שמות כה דומים – וולבי/ווילובי – אבל יש להניח שיש כאן משהו לשים לב אליו: דמות משנה שהיא למעשה ציר הפיבוט בין הצד שם האם ובין הצד של המשטרה (משרד הפרסום ממוקם בדיוק מול תחנת המשטרה, ואכן הופך לחזית הקרבות שבין האם והמשטרה).

ככל שהסרט נמשך, התסריט מתפתל והבימוי נהייה יותר ויותר וירטואוזי (שימו לב לשוט הארוך והמטורלל שמגיע בדיוק באמצע הסרט, שמתחיל בתחנת המשטרה ועוה אל משרד הפרסום מעבר לרחוב), כך גם עשויה להתגבר התהייה של הצופים: כמה רחוק הוא ייקח את מסע הטירוף הזה? וכאן, הסרט בעצמו נותן לנו את הנחמה שתחזיק אותנו עד סופו: “למה אנחנו משאירים את הגזען הזה אצלנו?”, שואל שוטר אחד את השריף. "כי עמוק בפנים יש לו לב טוב”, עונה השריף. וכך גם הסרט: מתחת לכל העוינות, האלימות, הציניות, והרצון להחטיף לעולם שתי סטירות לחי ובעיטה במפשעת, עמוק בפנים, וברגעים הכי לא צפויים, יש לו גם לב טוב.

גרסה מורחבת לטקסט שפורסם במקור ב"כלכליסט", 18.1.2018

ציוץ