״על סף פיצוץ״, ביקורת
״על סף פיצוץ״. שיחתך חשובה לנו, אנא המתן ותיענה לפי התור
דיברתי על ״על סף פיצוץ״ ועל שני סרטים נוספים, חדשים ומדוברים בנטפליקס (״פרנקנשטיין״ ו״בלדה על שחקן קטן״) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן
נורא קל להמציא התחלה לסרט, החלק הקשה הוא למצוא סוף לרעיון הראשוני המוצלח. זה ההבדל בין רעיונאי ובין תסריטאי שיודע לספר סיפור, כזה שלא רק מתחיל אלא גם נגמר. סיפור טוב יכול לצאת לדרך עם שאלה היפותטית. נגיד, למשל, ״מה היה קורה אם טיל בליסטי עם ראש נפץ גרעיני היה משוגר באופן מסתורי לכיוון שיקגו, בלי שאף אחד יודע מי שיגר אותו ולמה?״. זו נקודת המוצא לתסריט שכתב נואה אופנהיים לסרטה החדש של קתרין ביגלו, ״על סף פיצוץ״, שעלה בסוף השבוע בנטפליקס, אחרי שבכורתו התקיימה בפסטיבל ונציה האחרון (מעניין שלפני שנתיים שעברה היה סרט בשם ״אופנהיימר״ על לידת פצצת האטום, והנה מגיע תסריטאי בשם אופנהיים שמצייר תרחיש שבו פצצת אטום תיפול בהווה על עיר אמריקאית). אלא שאופנהיים וביגלו רקחו התחלה לסרט, אבל לא טרחו לכתוב לו סוף.
ביגלו, האשה הראשונה שזכה באוסקר על בימוי (מבין שלוש נשים בסך הכל), מצטיינת בבימוי סרטי מלחמה מבוססי מציאות. ״מטען הכאב״ (2008), המבוסס על אירועים ממלחמת עירק, זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר; ״כוננות עם שחר״ (2012) היה מבוסס על המבצע לאיתור וחיסול אוסמה בין–לאדן וגם הוא היה מועמד לשפע אוסקרים; ו״דטרויט״ (2017), אחד הטובים בסרטיה אבל שלא זכה להצלחה, תיאר את המהומות בין שחורים לשוטרים לבנים בדטרויט בשנות ה-70. ביגלו, בדומה לפול גרינגראס, שסרטו החדש והמותח ״האוטובוס האבוד״ עם מתיו מקונוהיי, מוצג כעת באפל טי.וי, מצטיינת בבימוי סרטים עם צילום רועד, כמו תיעודי, שאמנם עושה מחלת ים, אבל בהחלט יוצר תחושה ברורה של לחץ ופניקה (היא וגרינגראס עבדו שנים עם אותו צלם, בארי אקרויד, שהוא גם הצלם הקבוע של קן לואץ׳, דבר המלמד על הרצון של כל אלה ליצור אשלייה של מציאות כמעט חדשותית לסרטיהם).
לעומת סרטיה הקודמים, ״על סף פיצוץ״ אמנם מעמיד פנים שהוא מציאותי לחלוטין, אבל הוא למעשה ספקולטיבי כמו סרט מדע בדיוני. מרגע שמזוהה השיגור יש לכל מערכות הביטחון האמריקאיות 18 דקות להבין מה קורה ומה עושים. ולכן, 39 הדקות הראשונות של הסרט – כל מה שקורה לפני ותוך כדי – מצוינות. הן מציגות את הדמויות בתחתית הסולם, האחראית על החמ״ל בבית הלבן (רבקה פרגוסון) וקצין המשמרת בבסיס הטילים שאמור ליירט את הטיל המתקרב (אנתוני ריימוס), הם גם אלה שצריכים ליצור קשר עם גנרל בכיר (טרייסי לטס) ואפילו הנשיא (אידריס אלבה) כשהמצב הולך ומאבד שליטה. המערכה הראשונה של הסרט מורטת עצבים, כאילו היתה רימייק לסרט ״Fail Safe״ שב-1964 – כשאמריקה וברית המועצות היו על סף מלחמה גרעינית – דמיין מצב שבו טיל אטומי אמריקאי משוגר בטעות לכיוון מוסקבה, והציפייה לתגובה הרוסית.
לצופה הישראלי צפויה חוויה דו–סטרית למראה הסרט. מצד אחד, כשזה מגיע להתמודדות עם טילים בליסטיים, זה לא תרחיש קולנועי ספקולטיבי, אלא משהו שאכן קרה כאן יותר מפעם אחת בשנתיים האחרונות (הסרט לא מסביר איך כל אנשי הצבא יודעים לזהות שהטיל הבליסטי נושא ראש קרב אטומי, כי מן הסתם הם לא יודעים). אז קבלו אזהרת טריגר למשהו שנראה מציאותי כאן הרבה יותר מאשר באמריקה. מצד שני, כל הסרט מבוסס על כך שמערכת היירוט האמריקאית משגרת שני טילים שמפספסים את הטיל הבליסטי ומרגע זה הם מפסיקים לנסות. מי מפסיק לנסות ליירט טיל אטומי שעדיין באוויר? זה הרגע שהסרט הופך מספקולטיבי למטופש. המכשלה הראשונה של הסרט היא בכך שהוא יוצר ערימה בלתי הגיונית של הנחות תסריטאיות כדי להגיע למסקנה שהמעצמות הגרעיניות גרמו לכך שכדור הארץ הוא למעשה בית שעשוי מדינמיט (זה שמו המקורי של הסרט). המכשלה השנייה היא ההחלטה לחזור במערכה השניה והשלישית לספר את אותו סיפור, ולחזור לאותן 30 דקות, בכל פעם מנקודת מבט אחרת, אלא שזה רק יוצר סיפור שחוזר על עצמו בלי גילויים חדשים או התפתחות. זה, למעשה, סרט קצר מצוין שהופך לסרט ארוך בינוני. והמכשלה השלישית היא שלסרט אין סוף. הסוף פתוח, לא יודעים מי שיגר ולא יודעים מה קרה הלאה. התסריטאי והבמאית הציתו את הפתיל של הפצצה, אבל לא היה להם אומץ לנטרל אותה, או לתת לה להתפוצץ.
(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 28.10.2025)
