״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, ביקורת

״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״. פסטיבל שירי דיכאון
לא הולך לברוס ספרינגסטין עם סרטים עלילתיים. אחד המוזיקאים הנערצים עלי (לא חוכמה, הוא נערץ כנראה על כל העולם) – ששיריו כה עלילתיים וסיפוריים, שכל שיר היה יכול להיות תקציר לסרט, שעושה סרטי תעודה יפים וליריים על הקלטות אלבומיו האחרונים – לא מצליח לחבר את עצמו לסרטים טובים הקשורים ליצירתו. תחילה זה היה הסרט הבריטי ״לחלום בגדול״ (2019), שהיה מלא בשיריו של ספרינגסטין ועסק במעריץ שלו, שהיה לא מאוד מעניין, וכעת זה הסרט ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, שמספר את סיפורה של שנה אחת ארורה בחייו של הבוס, והוא עושה את זה בדרך הבנאלית ביותר שבה אפשר לסיפור נדוש על אמן גדול (וגם היה את הסרט הישראלי ״מלכת הכביש״ של יקי יושע, שספרינגסטין אישר את השימוש בשיריו בפסקול, וגם זה לא יצא מוצלח במיוחד). לספרינגסטין יש אמנם אוסקר, על כתיבת שיר הנושא לסרט ״פילדלפיה״ של ג׳ונתן דמי, אבל פרט לכך, הבחירות הקולנועיות שלו די גרועות.
עוד לא חלפה שנה מאז שטימותי שאלאמה הגיש ביצוע יפה לדמותו של בוב דילן ב״אנונימי לגמרי״, ועכשיו מגיע תורו של ג׳רמי אלן ווייט (״הדוב״) להעמיד פנים שהוא ברוס ספרינגסטין בסרט שכתב וביים סקוט קופר, שבאמת היה עדיף לו היה סרט תיעודי. למרבה המזל, ווייט לא מאוד דומה לספרינגסטין ונראה שלא התאמצו במיוחד שהוא יחקה אותו, ובמקום מגרעת זה דווקא אחד הדברים הטובים הבודדים בסרט, שכן בלי חיקוי או העמדת פנים אפשר לדמיין שזה סיפור כללי על זמר כלשהו, והוא שרוי בהתקפי מלנכוליה וזעם, ומתנהג בקפריזיות מעצבנת לכל מי שרוצה בטובתו. ספרינגסטין כתב שירים, אבל קופר לא כתב לו דמות.
זהו הסיפור מאחורי האלבום ״נברסקה״, והאמת זה דווקא רעיון לא רע לסרט, לספר את סיורו של זמר אחרי ההצלחה ולא לפניה, כשהוא צריך להילחם בכל העולם כדי להמציא את עצמו מחדש. ב–1981 ספרינגסטין מסיים סיבוב הופעות גדול ומצליח בעקבות האלבום ״דה ריבר״ והוא שוקע למשבר ולדיכאון. הוא חוזר בזכרונותיו שוב ושוב לילדותו בניו ג׳רזי, בן לאב אלים, מכה ומתעלל. אב שכעת הולך ומזדקן ומאבד את צלילות דעתו. ספרינגסטין הרדוף מסתגר בחדר השינה שלו עם טייפ ארבעה ערוצים ומתחיל להקליט דמואים לשירים עצובים, מלנכוליים, פולקיים. מאוד בוב דילנים. חברת התקליטים דורשת אלבום חדש עם להיטים, אבל ספרינגסטין, בתיווך המנהל שלו, ג׳ון לנדאו (ג׳רמי סטרונג), מבהיר להם שיקבלו אלבום ערום, נזירי, איטי, מוקלט עם דיסטורשן, בלי יחסי ציבור או סיבוב הופעות. וכך האיש שמזוהה עם ניו ג׳רזי כתב אלבום בשם ״נברסקה״, בסרט שבו הגיבור אמנם נאבק בשדים פנימיים ונראה סובל כל הזמן, אבל כולם סביבו מאפשרים לו לעשות מה שהוא רוצה, בלי קונפליקט או דילמות.
קופר למעשה ממחזר כאן את סרטו הראשון, ״לב לא שפוי״, שעליו זכה ג׳ף ברידג׳ס באוסקר שלו, כזמר קאנטרי שמתמודד עם אלכוהוליזם וקריירה דועכת. האופן שבו קופר מדמיין זמרים אמריקאים הוא רק כשהם סובלים, ממורמרים, זועמים ומתנהגים כמו פרימדונות. זה כמו לשמוע שיר שמנוגן עם תו אחד בלבד, בלי מלודיה ובלי קצב. מעצבן ורפיטטיבי. ״נברסקה״ היה אלבום קורע לב, חשוף, אלים, שבור, אבל הסרט עליו גדוש בקלישאות רוקנרול על סבל ומלנכוליה. קופר לא עושה חסד עם ספרינגסטין והמוזיקה שלו כשהוא מתאר אותו רק ברגעי השפל שלו, ולא נותן לו (ולנו) את רגעי האופוריה.
בתוך הסרט הצולע הזה – שניכרת העובדה שהוא נחתך כהוגן בחדר העריכה כי יש בו דמויות שצצות או נעלמות (שימו לב למארק מרון, שפתאום צץ ופתאום נעלם) – אפשר ללקט רגעים יפים בסיפור מאחורי הקלטת ״נברסקה״, והמעמד שהאלבום זכה לו בדיעבד. למשל, את הדיאלוג שספרינגסטין בעצמו מקיים עם הקולנוע. את השיר ״נברסקה״ הוא כותב בהשראת הסרט ״שבילי הזעם״ של טרנס מאליק, ואילו שון פן השתמש בשיר ״State Trooper״ מתוך האלבום כהשראה לסרט שלו ״הרץ האינדיאני״. בעודו עובד על האלבום קיבל ספרינגסטין הצעה לככב בסרט של פול שריידר (התסריטאי של ״נהג מונית״ ו״השור הזועם״) בשם ״נולד בארצות הברית״. ספרינגסטין לא טרח לקרוא את התסריט, אבל התלהב מהשם שלו, והפך אותו ללהיט הגדול הבא שלו (הסרט של שריידר קיבל לבסוף את השם ״Light of Day״ עם מייקל ג׳יי פוקס וג׳ואן ג׳ט). כך שסרטים היוו עבורו השראה לשיריו, אבל הסרטים המבוססים על שיריו לא מצליחים לשחזר את האנרגיה והכריזמה שהיו במקור. ל״הדרך משום מקום״ יש בכל זאת מעלה אחת גדולה: זה אמנם סרט על דמות מעצבנת וילדותית שמגולמת באופן מנייריסטי, אבל יש בו את השירים של ספרינגסטין.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״ ב-26.10.2026)




