המהדורה ה-28 של פסטיבל דוקאביב תיפתח השבוע (28.5 עד 6 ביוני) עם מאה סרטים וציפייה ל-60,000 צופים שיגיעו לסינמטק תל אביב ולמתחמי הקרנות נוספים ברחבי העיר, חלקם בחינם. הרפרטואר הישראלי יכלול סרטים חדשים של מאסטרים מקומיים של קולנוע תיעודי כמו דוד אופק, יגאל בורשטיין ויואב שמיר, וביוגרפיות תיעודיות על משה מזרחי (מאת מיכל בת-אדם), אסתר עופרים, מאיר שלו ולהקת שפתיים. דורון צברי יציין 30 שנה ליצירת המופת שלו ״בית שאן סרט מלחמה״ והמפיק הבריטי זוכה האוסקר, סיימון צ׳ין, יגיע לפסטיבל ויקיים כיתת אמן סביב הסרט שהפיק ״איש על חבל״ של קווין מקדונלד, אחד מסרטי התעודה האהובים עלי. גם המפיק האוקראיני אלכסנדר רודיאנסקי, שהפיק את סרטיו של אלכסנדר זוויאגינצב, יגיע לפסטיבל עם סרטו האישי, שהוצג בפסטיבל ונציה, ״מיומנו של פושע אמיתי״, שמספר את סיפורה של אוקראינה, לפני הפלישה הרוסית מ-2022, וגם אחריה, ואת המורשת של קולנוע אנטי–רוסי במדינה, שאביו של רודיאנסקי היה אחד הבולטים בה. כיום, רודיאנסקי הבן נשפט שלא בפניו לשמונה שנות מאסר על פעילות אנטי רוסית, ולמוסקבה, בה גר בשנים האחרונות, הוא כבר לא יכול לחזור. גם סרגיי לוזניצה יגיע לפסטיבל עם סרטו החדש, ״שטח כינוס״, על המלחמה באוקראינה.

הנה כמה סרטים מהתוכנייה הבינלאומית שכבר הספקתי לראות.

ורנר הרצוג. אחד האירועים הכי מרשימים בפסטיבל הוא המחווה לוורנר הרצוג. סרטו החדש, ״פילי רפאים״, אמנם כבר זמין לצפייה בדיסני+, אבל הוא יוקרן על מסך גדול, ולצידו מבחר סרטים מכמעט 50 שנות קריירה. הרצוג, כמו וים ונדרס, התפרסם בשנות השבעים כבמאי עלילתי בעיקר, אבל עם השנים הפנה את עיקר כוחו לסרטי תעודה. כשיש אסון טבע או פלא טבע, הרצוג מגייס צלם ורץ לשם. הטבע האימתני לא מפסיק להעסיק אותו – האדם שמנסה לכבוש את הטבע ותמיד נכשל. זה מה שקרה בסרטו הקצר ״לה סופרייר״ מ-1977, כשלקח את הצלם אד לכמן והם טסו לאי הקריבי גואדלופ, אחריו שתושביו נטשו אותו מחשש שההתפרצות תהרוס את האי, כפי שכבר עשתה לפני למעלה ממאה שנה. ב-1992 הוא טס לתעד את בארות הנפט הבוערים בכוויית ב״שיעורים באפלה״. ואם עוד לא ראיתם את ״גריזלי מן״, אחד משוברי הקופות הראשונים הגדולים של הקולנוע הדוקומנטרי ויצירת המופת הגדולה של הרצוג, אל תחמיצו.

״דיוויה״. המלחמה באוקאינה מככבת השנה בפסטיבל. לצד הסרטים של רודיאנסקי ולוזניצה שהוזכרו למעלה, שימו לב ל״דיוויה״ יוצא הדופן. גם זה סרט העוסק במלחמה באוקראינה, אבל בשפה קולנועית מקורית לחלוטין, שדורשת מהצופים סבלנות גדולה. זהו סרט ללא עלילה, מעין גלרייה של צילומי טבע המלווים במוזיקה. זה מתחיל עם צילומים של הנופים המרהיבים והמגוונים של אוקראינה, שבהדרגה מפנים מקום לטבע שנחרב ונשרף בעקבות המלחמה שם.

״הולופיקשן״. עוד סרט כמעט אבסטרקטי, ללא עלילה, ואולי יצירה שמקומה האמיתי הוא במוזיאון, אבל זו חתיכת עבודת עריכה וארכיון מרשימה. הסרט מתבונן במאות סרטים עלילתיים על השואה שהופקו ב-80 השנים האחרונות בכל העולם, ועורך מתוכם נראטיב אחיד שחוזר על עצמו, הסיפור על גזענות, אנטישמיות, רדיפה, השפלה ולבסוף השמדה. הסרט מראה איך סרטים שונים טיפלו באותם נושאים. בתחילה מרשים לראות את המוטיבים החוזרים מסרט לסרט, ובהדרגה הם מתחילים להיראות כמו קלישאות. זה שיעור מרשים מאוד בקולנוע, היסטוריה וייצוג. (הסרט יוקרן בהמשך בהוט8).

״בניטה״. כל סרט חדש של אלן ברלינר הוא חגיגה מרגשת והופך מיד להיות חובת–צפייה. ״בניטה״, סרטו החדש, הוא מחווה אישית מאוד שלו לאמנית וליוצרת הניו יורקית בניטה ראפאן שהתאבדה ב-2021 בגיל 58. היא עבדה עם ברלינר ועם אשתו על כמה מהפררויקטים שלהם, ואחרי מותה החליט ברלינר ליצור סרט שלא רק יספר לעולם מי היא היתה, אלא גם ינסה להשלים את החזון הקולנועי שלה. מתברר שראפאן, ממש כמו ברלינר, היתה אספנית ומקטלגת כפייתית, וברלינר – שגם ערך את הסרט – יצר בהשראתה מונטאז׳ ויזואלי מרשים. לא בטוח שהייתי מתלהב מהסרטים הניסיוניים שראפאן יצרה, אבל המחווה שברלינר יצר עבורה ובהשראתה פשוט נהדרת.

״ורטיגו של קים נובאק״. בגיל 93, קים נובאק, הכוכבת של ״ורטיגו״, עדיין בחיים. לפני שנים רבות, בהשראת הגיבורה שלה גרטה גרבו, היא החליטה לפרוש מעולם הקולנוע ולהתמסר לאהבותיה הגדולות באמת: ציור וסוסים. היא עדיין רוכבת על סוסים ועדיין מציירת, וכעת היא גרה בחווה באורגון. שלושה מבתי הקודמים עלו באש, ואיתם לא מעט מציוריה. הסרט התיעודי הזה הוא לא בדיוק ביוגרפיה, אלא בעיקר ביקור בית, מפגש שלה עם הבמאי השוויצרי אלכסנדר פיליפ, שהיא מאפשרת לו לחטט בעליית הגג שלה ולמצוא שם אוצרות גנוזים, כמו צילומים ישנים, בגדים מסרטים ותסריטים עם הערותיה עליהם. נובאק עשתה עוד סרטים חוץ מ״ורטיגו״, כולל ״פיקניק״ ו״האיש בעל הזרוע מזהב״, אבל הסרט האחד הזה של היצ׳קוק, שנבחר באחרונה בסקר כסרט הטוב בכל הזמנים, הפך אותה לאייקון, ומזה היא בורחת כבר עשרות שנים. (הסרט יוקרן בהמשך גם בהוט8 ויס–דוקו).

״נאצ׳ז״. פסטיבל דוקאביב מתקיים בדיוק במקביל לפסטיבל טרייבקה, ובשנה שעברה ״נאצ׳ז״ היה הסרט שזכה בפרס הסרט התיעודי בטרייבקה. השנה הוא מגיע לדוקאביב. זה סרט יפהפה ויזואלית, שנועד למשוך את העין אבל גם ליצור דיוננס היסטורי, גדוש בלא מעט אירוניה. נאצ׳ז היא עיר במיסיסיפי שקרסה כלכלית ואז מצאה דרך מקורית להשתקם – היא הפכה למוקד עלייה לרגל לתיירים שרוצים לראות עיר דרומית ששימרה את בנייניה, וגם את מנהגיה, מלפני מלחמת האזרחים. הבעיה היא שהשימור הזה גם מנציח את העבדות שהיתה נפוצה שם לפני המלחמה. כומר שחור עובד גם כמדריך טיולים בעיר, ומנסה לספר את הסיפור המלא של ההיסטוריה שלה. וכך ״נאצ׳ז״ הוא גם סרט תיירותי, כמעט פולקלוריסטי, וגם סרט היסטורי, שחושף איך יש כאלה שמעדיפים להתעלם מההיסטוריה.

״זמן ומים״. ב-2022 ביימה שרה דוסה את הסרט התיעודי הנהדר, ״אש האהבה״ (שלא רק הזכיר סרטים של ורנר הרצוג, הוא למעשה היה המשך לסרט קודם שלו על אותן דמויות). וכעת היא עוברת מהרי געש לקרחונים, בפרויקט מעניין ופיוטי שבו היא למעשה מביימת את חזונו ואת מילותיו של הסופר האיסלנדי אנדרי סנר מגנסון, שמתאבל על מותו של הקרחון האיסלנדי הראשון ב-2019, ומתריע שבשנים הקרובות עוד קרחונים ימותו. ככה האיסלנדים מנסחים את זה: לא יעלמו או ימסו, ימותו. מגנסון מחבר את האובדן הזה עם העובדה שבמקביל הוא איבד את סבא שלו, שהיה חוקר קרחונים נודע, והסרט שהוא ודוסה יצרו, שחלקו מבוסס על יומניו והצילומים הביתיים של מגנסון, מוגדר כקפסולת זמן, כדי שיהיה לילדיו זיכרון מעולם שבו סבא וסבתא שלהם היו בחיים, ובאיסלנד היו קרחונים. (הסרט יוקרן בהמשך בדיסני+ ונשיונל ג׳יאוגרפיק).

״חופי גן עדן: הסיפור של מיקונוס״. מה הקטע של יצירות על אנשים על איים? שימו דמויות על אי שנראה כמו גן עדן מהחלומות, ואתם יודעים שזה יגמר רע מאוד. ועכשיו יש מקבץ יצירות שמטפלות באופן שונה באותו נושא. החל מהעיבוד הטלוויזיוני המצוין של הבי.בי.סי ל"בעל זבוב" ועד לסרט האיום והנורא של רון הווארד, "עדן" שמבוסס על סיפור אמיתי שקרה באיי גלפגוס לפני מאה שנה. וביניהם יש את "הצילו", סרט האימה הקומי והמבדר של סם ריימי שביקר לרגע בבתי הקולנוע ועכשיו זמין בדיסני+, והוא כמעט פארודיה על מוטיב "בעל זבוב", ועל הרעיונות הדרוויניסטיים שנהגו על איי הגלפגוס. עכשיו צרפו אליהם את הסרט התיעודי הזה על מיקונוס, במקרה הזה זה לא נגמר ברצח, אבל גם כאן הסיפור הוא איך מה שנראה כמו גן עדן, מהר מאוד הפך למשהו אחר. בעיצומו של השלטון הדיקטטורי ביוון בשנות השמונים, תיירים מהמערב התחילו לגלות את הקסם של מיקונוס, אי מדברי, צחיח, שתושביו התפרנסו מדיג ומעזרה לקהילת הארכיאולוגיים שחפרה באי הסמוך. מהר מאוד מיקונוס הפך אי מקלט להיפים, ובהמשך לאמנים ומוזיקאים, והפך לסימן של חופש. כלומר – חופי עירום וסקס חופשי. בעולם שפונה לשמרנות, מיקונוס היה סמל לליברליות מוחלטת. חומרי הארכיון מהתקופה בהחלט מוכיחים שמיקונוס הפכה לסנסציה עבור הבוהמה המערבית. אבל כפי שלעיתים קרובות קורה, עם קהל גדול מגיע כסף גדול ואיתו פשע מאורגן ותאגידים וריבים על אדמות וטריטוריות.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״ ב-18.5.2026)

ציוץ